עשרה סרטים שאני אוהב במיוחד

עשרה סרטים שאני אוהב. אוהב במיוחד. זו בחירה אישית לגמרי ולא מחייבת אף אחד.

.

10 הסנדק (הטרילוגיה). פרנסיס פורד קופולה (1971-1987)

הקדשתי 9 שעות מחיי לצפיה בסאגה האדירה הזו, והרגשתי שאני מבין משהו שלא הבנתי קודם לכן. שעוד רובד קיומי נחשף בפניי.

9 לאון. לוק בסון (1994)

ז'אן רנו התחבב עלי בהקרנת חצות בעיר פאריז, ב-1985. כריסטין לקחה אותי באמצע הלילה לאיזשהו קולנוע נידח בדרום העיר, כדי לראות בחצות הלילה עם מעריצים צרפתיים את "המאבק האחרון", סרט פולחן בשחור לבן וללא מלים של לוק בסון. מאז אותו סרט מד"ב מלנכולי חיכיתי לסרט נוסף של לוק בסון שיטלטל אותי. זה קרה עם "לאון". גיבור בודד, מחסל בלי רשיון, כמו פורסט וויטאקר ב"גוסט דוג", מהגר בעיר זרה ומנוכרת, שיש לו יחסים משונים עם האדון שמפעיל אותו ועם ילדה קטנה שחוברת אליו (כמו ב"אליס בערים" וכמו ב"גוסט דוג"). אחד מהסרטים שראיתי הכי הרבה פעמים בחיי. פשוט בכל פעם שאני נופל עליו באחד הערוצים, אני נשאר לצפות בו.

 

8 "סולאריס". אנדריי טארקובסקי (1972)

יש לי קשר רגשי עמוק ליצירה הזו. טארקובסקי הרוסי לקח את הטקסט של לם הפולני והפך את המלים לחזיונות שפועלים עלי באופן לא רציונלי. טארקובסקי כישף אותי בסרט הזה, ממש כמו שקובריק עשה זאת ב"אודיסאה בחלל" שלו. ב"סולאריס" זה פסיכולוג-חלל שמתמודד עם עצמו, חרדותיו, רגשות האשמה שלו, געגועיו לאהבת חייו. ב"אודיסאה בחלל" זהו מעין מייג'ור טום אבוד, שכלוא בתא מתכת בחלל החיצון, עם מחשב שיצא מדעתו, רחוק מהבית ובודד לגמרי במאבקו על חייו.

מתוך סולאריס של אנדריי טרקובסקי

 

7 הטנגו האחרון בפאריז. ברנרדו ברטולוצ'י (1972)

סרט שעוסק באובדן ובאהבה, בזהות גברית מול זהות נשית, בפחד מפני המוות שמעורר אותנו כאפרודיסיאק עז וגורם לנו להשתוקק לעונג מיני עז כדי לשכוח, לזמן מה, שאנחנו בני-מוות ויום אחד פשוט לא נהיה יותר. לא נחיה, לא נרגיש, לא נתאווה. בעיני זה היה ונשאר אחד הסרטים הגדולים שראיתי בימי חיי, ובכל צפיה רק התחזקה דעתי בנוגע לטנגו האחרון.

מרלון ברנדו ומריה שניידר

6 אליס בערים.  וים ונדרס (1971)

הוא צלם שעובד עבור מגזין גאוגרפי ושוכב לילה אחד עם אשה יפה, עוד אחת מאלה שעברו במיטתו, רק שהפעם זאת משאירה אצלו את בתה בת ה-9, ונעלמת. הרווק הבודד, המקצוען הנודד, צריך עכשיו להחליט אם הוא משאיר את הילדה בתחנת משטרה, או יוצא איתה למסע בחיפוש אחר האמא הנעלמת. הם עוברים יחדיו כמה ערים גדולות במסע החיפוש המוזר, הכמעט בלתי אפשרי. הילדה זוכרת רק תמונה של בית. הם תלויים זה בזו אבל מנסים גם לשמור על זהותם. גם כאן, כמו ב"פאריז טקסס" שלו, יש קשר בין גבר בודד לבין ילד. כל העוצמה, הדיוק והפיוט של וים ונדרס נוכחים כאן, וקשה להאמין – כשרואים את זה בשנת 2006 – מה קרה לבמאי הגאון של שנות השבעים והשמונים שככה התחרבשה לו ההשראה בבגרותו. (בצילום: רודיגר פוגלר ויֶלָה רוטלנדר ב"Alice in den Stadten")

5 זהות גנובה (הנוסע). מיכלאנג'לו אנטוניוני (1975)

ג'ק ניקולסון בתפקיד חייו ומריה שניידר לצדו. עיתונאי שנוסע לסקר מהפכה בצ'אד, אפריקה, מגלה שבחדר הסמוך מת אדם. הוא לובש את בגדיו ולוקח את הדרכון שלו. במהלך חילופי הזהות העולם הוא מגלה שלקח על עצמו את זהותו וגורלו של סוחר נשק, ומגיע במסע שלו מאפריקה לאנגליה ובסוף גם לברצלונה וקאדיז. אני זוכר את עצמי, בגיל 24, מפנטז לעשות משהו כזה עם החיים שלי. להיעלם. סצינת הסיום של הסרט היא לבטח אחת הגדולות בתולדות הקולנוע של שנות השבעים. שוט ארוך אחד, איטי כמו הנצח, מעיק כמו המתנה במגרש המסדרים בבקו"ם.

4 האדם השלישי. קרול ריד (1949)

סרט שכל כולו שלמות, החל מהתסריט (גרהם גרין, לפי ספרו שלו) הצילום – הסרט מצולם כולו בווינה, באווירת הנכאים שלאחר מלחמת העולם השניה, בין החורבות, בשחור-לבן, השחקנים – עם אלידה ואלי המהממת, ג'וזף קוטן המקסים ואורסון וולס האגדי, המוזיקה שכתב אנטון קאראס (ומנוגנת בכלי המיתר הגרמני העתיק ציתר) – כל אלה הקנו, בצדק, את תהילת העולמים לסרט שביים (בוירטואוזיות רבה) קרול ריד. סרט אפל בכל המובנים.

האדם השלישי

3 המבט של אודיסאוס. תיאו אנגלופולוס (1995 )

במאי קולנוע (הארווי קייטל) מגיע ליוון כדי להגשים אובססיה ישנה שלו – למצוא את שלושת הגלגלים החסרים של הסרט היווני הראשון שנעשה בידי האחים מאנאקיה. באודיסיאה שהוא עורך בין יוון לאלבניה, ממקדוניה, בולגריה ורומניה ועד לבלגרד וסארייבו החרבה, הוא למעשה מסכם את חייו, מגשים את חלום חייו. סרט על גבול ההזיה, עם צילומי-נוף מהפנטים, שגם דן בגבולות שבין אדם לרעהו, לגבולות המשתנים של אירופה והיחסים שבין הקולנוע לבין המציאות. ישבתי בסינמטק שלוש פעמים לבדי, כדי שאף אחד לא יפריע לי להתמזג כליל אל תוך הסרט הענק הזה, של הגאון היווני.

2 תותי בר. אינגמר ברגמן (1957)

השני בטרילוגיה של הגאון השבדי. סיפור המסע של פרופסור איזק בורג, אלמן בן 78, רופא שחייו מאחוריו, שיוצא משטוקהולם אל העיר לונד כדי לקבל תואר כבוד באוניברסיטה שבה למד.  בורג מלווה בכלתו ההריונית מריאן, שלא מחבבת את חותנה ומתחננת להיפרד מבעלה, אוולד, בנו היחיד של איזק. סיוטים, חלומות בהקיץ, גילו המופלג והמוות הממשמש ובא, יחסיו עם כלתו ועם בנו, זכרונות הילדות, האהבות האבודות – כל אלה מרכיבים את הסרט המדהים הזה של ברגמן, שבעיני לא התיישן.

1 ירח מר. רומן פולנסקי (1992)

כנראה שזה הסרט האהוב עלי ביותר. אם הייתי צריך להצמיד לזה גם ספר מתאים, הייתי לוקח את "חיי נישואים" של דויד פוגל. ואם היו מבקשים גם להוסיף תקליטים הייתי שם בחבילה את "ONE YEAR" של קולין בלאנסטון, את "THE FINAL CUT" של פינק פלויד ואת "OVER" של פיטר האמיל. כשהסרט עלה על המסכים בלונדון ראיתי אותו שלוש פעמים ברציפות, באותו יום, בלסטר סקוור. היה חורף – ובין הקרנה להקרנה יצאתי החוצה, אל הכפור, שתיתי קפוצ'ינו, וחזרתי לאולם. סרט על תשוקה קיצונית, על שליטה ואובדן שליטה, על החמקמקות של האהבה הגדולה באמת, על הפער הזעיר שבין אושר ענק ותשוקה ממומשת לבין חיים מפוספסים וקמילה עגומה.