פטמת הזכוכית ויין החלומות

עיון ודיון במאמרו המיתולוגי של הרלן אליסון "פטמת הזכוכית" משנת 1970. בועז כהן חוזר אל הטענות של אליסון, ששנא את הטלוויזיה וראה בה איום, ומבקש לענות ממעמקי המאה ה-21 (גיליון בראשית מס' 1)

הרלן אליסון, סופר יהודי אמריקאי יליד 1934, פירסם ב-1970 את הטקסט "פטמת הזכוכית", שבו תקף את הטלוויזיה ואת צופי הטלוויזיה שמתמכרים למכשיר ולא מוכנים להיגמל.

"…יש בי אימה גוברת והולכת מפני מה שעוללה לנו הטלוויזיה. אני מאמין כי הטלוויזיה עצמה, עצם הישיבה מול תיבת פלאים המשלחת בנו ללא הרף דימויים, עצם המעשה של צפייה בטלוויזיה מרסק את המוח"

אבל הטלוויזיה של המאה ה-21 על שלל סדרותיה, תכניות הדוקו והמוזיקה והסרטים – אינה דומה בשום צורה שהיא לטלוויזיה שסיפקה תכנים לצופים בסוף שנות ה-70. עם וי-או-די של הטלוויזיה בלווין או בכבלים ועם נטפליקס כל צופה קובע לעצמו במה לצפות, ומתי. הצופה של 1978 היה אכן שבוי. משועבד. גם לקום להכין לעצמו קפה היה עסק לא פשוט, כי היתה סכנה להפסיד משהו.

הטלויזיה המודרנית מתפקדת גם כמכשיר בידור אבל גם כמורה ומחנכת המאפשרת תכנים מעולים על החלל החיצון או אמנות ימי הביניים. הנתון בידי כל אחד לבחור מה הוא רוצה לראות – ממש כפי שהחברה המודרנית המערבית מאפשרת לאדם להחליט מה הוא רוצה לאכול, ומתי. צ'יפס וקולה או סלט עם לימון ושמן זית ותה צמחים.

"צפייה מתמכרת במסך היא מה שממית את הנשמה, הופך אותנו לחסרי צלם אנוש ומשכר אותנו על דרך התרעלה, ומביא בסופו של דבר לברוטליות. צפייה בטלוויזיה היא דבר רע".

אני מבקש לטעון את ההיפך. צפיה בטלוויזיה היא דבר טוב. מה שממית את הנשמה אלה תכניות מציאות נחותות, שמביאות לצופה פורקן זול וחולף, ולא סיפוק ממלא וחוויתי. הריאליטי הם ריגשונים במקום רגשות. אבל זו לא הטלוויזיה העיקרית שאנשים בכל העולם בוחרים לצרוך.

אדם חושב הוא אדם אנושי. אדם חושב ומרגיש לרוב לא יהפוך לאדם ברוטלי. האדם החושב יכול לחשוב את מחשבותיו מול סדרות מורכבות כמו "סמוך על סול" האמריקאית, או "גשר" הסקנדיבית" או "לכודים" האיסלנדית" או "בית הנייר" הספרדית. השפע הוא בינלאומי והרצון הוא דווקא להתרחק מהרדידות והפשטנות ולהעביר חוויה קולואסאלית, גם ויזואלית, גם פילוסופית, גם רגשית.

אין לנו לחשוש כלל מ"1984" של ג'ורג' אורוול, כיוון שתקופה זו כבר הגיעה והיא מצויה עימנו…ראו את כוחה של הטלוויזיה ואת ההשפעה שלה עליכם.

לטלויזיה יש השפעה עלינו. היא לא בהכרח רעה, והיא גם פחות משפיעה מבעבר. המציאות הנוכחית כולל גורמי-השפעה עצומים וגדולים לא פחות (ובגילאים מסוימים: הרבה יותר!) מטלויזיה. רשתות חברתיות, טיק טוק, וואטסאפ. כל אלה מספקים תוכן, חומר לקריאה ומזון למחשבה בכמויות בלתי נתפסות. ההחלטות איזו חולצה לקנות, איפה כדאי לאכול מה ובמי לבחור מושפעת לא מעט מספקי-תוכן אלטרנטיבים שקיימים היום לצד הטלוויזיה המסורתית והמיושנת.

אל תכתבו לי ואל תספרו לי איך אתם ניצלתם מן האימה הזאת. איך אתם אינכם עבדים לתיבה. איך אתם קוראים עדיין ומאזינים לבראהמס ולמיילס דייויס ואיך אתם מקיימים שיחות משמעותיות עם ידידכם המשוחררים לא פחות. חידלו מכך וספרו באמת כמה שעות בשבוע שעבר ישבתם המומים מול מסכים… נינוחים, אולי, פורקים את המתח, מעבירים זמן בין מעשים חשובים ותובעניים שלהם אתם מקדישים באמת את מרצכם. שוב תהיו המומים, אם עשיתם את החשבון בכנות. שכאן אני עשיתי זאת, ונמלאתי פחד. נמלאתי פחד ממשי. התוצאה הייתה זמן רב יותר משסברתי כאפשרי. לאור העובדה שאני מתעב את הטלוויזיה ושאין בה דברים שבהם אני מעוניין לצפות.

אנשים, וגם אני ביניהם, יושבים מול מסכים. ללא ספק. אבל כמו תמיד בהסטוריה, מי שרצה עומק ותבונה וביקורת ודמויות מורכבות, ידע לחפש אותם בשלל סוגי האמנות. והיום המסכים הם ספקי עומק. בין אם זה סרט על התפוצצות הר געש בלב האוקיינוס השקט ובין אם זה דוקו מוזיקה מעולה על דיוויד קרוסבי או סוויד. גם "עבדים לתיבה" זו לא הגדרה נכונה. הפוך.

מכיוון שעברנו לעולם של וי-או-די, הכל בהזמנה פשוטה, והצפיה בזמן ובמצב הרוח המתאים לך – האדם הצופה הוא חופשי מאי פעם. חופשי מעריצות ספק התוכן וחופשי מצנזורה וחופשי ממתן דין וחשבון על הרגלי הצפיה שלו.

*

כאן בלוס אנג'לס כשמתחיל ה"פריים טיים" (משפט מעוות מבחינה סמנטית) מציגים בפנינו את אותם הבלים שאתם רואים אצלכם. אני רובץ מול המסך כאדם שנקטעו ארבע גפיו. איני מדבר, אני נושם בקלישות, רואה רק מה שמבזיק מול עיניי, יורד לדרגה של קולט-בבואות מעוצב, קצות עצבים חשופים הקולטים אל קרבם את כל הדברים הבנאליים והשטויות שלא ייאמנו שאלה בוחרים להטיל בי בשם "הצורך לתת לצופים מה שהם רוצים לראות".

הצופים רוצים לראות דברים שונים. חלקם ירצו משחק בליגת האלופות, חלקם את "אמילי בפריז" חלקם סדרת מד"ב אפלה מגרמניה "דארק".  כל אלה אינם מבקשים להפוך את הצופה ל"קולט בבואות מעוצב" (כדברי הרלן אליסון) אלא להיפך. צופה אקטיבי שמגיב, מצלם מסך, מעלה פוסט לאינסטגרם, משתף את חבריו לקבוצות הוואטסאפ השונות בפריים נבחר, במשפט שנון, בסתם "כדאי-לכם-לראות-את".

אם בורים ועמי ארצות נכשלים בשאלות פשוטות בספרות, קולנוע, מוזיקה או היסטוריה הם אלה שמייצגים נאמנה את "מה שהצופים רוצים" אז הוכחתי בצורה ניצחת את טיעוניי. וכשאני נותן דין וחשבון לעצמי כמה זמן אני מבלה מול המקלט אני מבין שביליתי חמש שעות תמימות ביניקה מטומטמת של פטמת הזכוכית.

אם אתה ישר, תודה גם אתה בביזבוז זמן לא קטן מזה בצפייה. אינך בודד. גם לא אני. סיבובי הרצאות שערכתי הוכיחו לי זאת. אנשים מביעים דאגה ומודעות הולכת וגוברת. הם לא היו מודעים כלל לזמן הרב שהם מבזבזים מול מסך. גם אני לא.

(הרלן אליסון)

בשנות ה-70 וה-80, עד כניסת הוידיאו לחיים, אנשים ביזבזו זמן על ברודקאסט. "מה נותנים הערב" היתה שאלה בכל סלון ישראלי ממוצע. אבל השליטה במדיה הלכה וגברה. מכשיר הוידיאו יכול היה להקליט וכך לאפשר לצופים לשלוט באופן צריכת התוכן. רק את הנטו, ללא הנספחים (שאותם אפשר להריץ בשלט-רחוק).

הזמן שמתבזבז והתבזבז? רק לאדם עצמו יש שליטה בזמן שהועמד לרשותו

ולהשפעה שנודעה לכך עליהם, עליכם, צעירים וקשישים כאחד, שחורים ולבנים וספרדים ומזרחיים ואדומים, גברים ונשים, עשירים ואביונים, נוצרים ויהודים ובודהיסטים, כולנו, כולכם. המוצפים יום אחר יום באבטיפוסים, בקלישאות, בסגנונות חיים "מקובלים".

כך שבמרוצת הזמן אתם מתחילים להאמין שכל הרופאים חכמים ואציליים ויש בכוחם לרפא אתכם מכל דבר אם רק תחדלו להיות נרגנים, שהשוטרים אינם עושים לעולם שימוש לרעה בסמכותם, ושבחשבון האחרון האלימות – כפי שהיא מיוצגת על ידי אוצר מילים מתוחכם או חבטה בפרצוף – פותרת בעיות. כי הנשים הן מתוקות ומתלטפות וזקוקות רק ליד חזקה כדי להוליך אותן בדרך הישר, או שנשיותן נפגמת במקרה שהן מצליחות בקריירה שלהן, וכי אכילת מזון מעובד ומוכן מראש עדיפה בעצם על אוכל טרי ברוטב עשבי בר. וגם טעימה יותר.

(הרלן אליסון)

אני לא מתכחש לכוחה של הטלוויזיה להעביר מסרים, אבל האדם מתוחכם יותר מהטכנולוגיה ומהר מאוד נעשו האנשים לצרכנים סלקטיביים. כבר אין "יד חזקה כדי להוליך…בדרך הישר", אלא יש תפריט רעיונות עשיר ואף גדוש, וכל אדם בוחר לו את סט הערכים שמתאים לו.

אני רואה את תגובת המתים החיים המרכיבים את קהל שומעיי באוניברסיטאות. זו מתגלה יותר מכל באופי השאלות שהם מציגים לי. כל זמן שאני משמיץ את הקומפלקס הצבאי-תעשייתי, או את אילי ההון המשחקים כחתול בעבר בחיינו, הם מריעים לי שוב ושוב. אבל כאשר אני מסביר להם כיצד הופכת אותם הטלוויזיה רדודים ומתוכנתים, ניכרת בהמון נימה ברורה של מעשה לינץ'…

בפני חבורה של אנשי פרסום לספרים בקליפורניה הצבעתי על נתוני הבורות והאנאלפביתיות. הצגתי את הנתון שרק 8% מאוכלוסיית ארה"ב קונים ספרים, ושמאותם 8% רק 2% קונים יותר מספר אחד בשנה. פירוש הדבר שהספרים פונים ל-2% מאוכלוסיית המדינה, בעוד 98% הנותרים שוקעים יותר ויותר לתוך בורות או בורות תפקודית, כשראשיהם נדחפים עמוק יותר אל תוך הרפש בלחץ הטלוויזיה, שלה מצייתים הכול כעבדים נרצעים. הם מחדדים את להבו של התליין. מסייעים להכחדתם שלהם.

יותר אנשים מאי-פעם בהיסטוריה האנושית צורכים את התכנים שלהם דרך מסכים. הם לא בורים ולא אנאפלביתים, והם כן רוצים (פעמים רבות) סדרה עמוקה ומרתקת שתמלא אותם בחמצן לראש.

ענין רע, הצפייה בטלוויזיה. מבחינה פוטנציאלית, הטלוויזיה היא דבר טוב. היא יכולה לחנך ולעורר וליידע. אנחנו פשוט הנחנו לעשות בה שימוש לרעה. חוששני שעברנו כבר את שלב הצידוקים והגענו למצב קיצוני. עצם המעשה של צפייה בטלוויזיה במשך פרקי זמן ארוכים (ואין שום דרך להתגונן בפנים ההשפעות המשכרות) מזיק לחיה האנושית. המדיום עצמו תובע ממך לשבת שם בשקט, ולהפסיק לחשוב.

טלוויזיה – היא בעצם ההיפך הגמור משיחה טובה ואמיתית, היא ההיפך מקונצרטים, קריאת ספרים והאזנה לתכניות רדיו משובחות. טלוויזיה נועדה להמם באורח שיטתי את השימוש בדמיונו של הפרט. הטלוויזיה מציגה את הכול ממש לפני עיניך, כדי שלא תצטרך אפילו לחלום מעט. כאשר היו משדרים סדרות מתח ברדיו בשנות ה-60, היית שומע את חריקת הדלת בבית רדוף השדים ומוחך נאלץ ליצור את תמונתו של בית הרוחות הזה – מקום נורא, כה מפורט ומפחיד…

(הרלן אליסון)

האם סדרה על שנת 1971, דוקו שמביא את סיפורו של דיוויד קרוסבי וסרטים סקוטים, איטלקים ואנגלים נופלים במשהו מקריאה? לא בטוח. הסדרות ותכניות הדוקו הם אוקיינוס עצום של אמנות, השכלה ותוכן. והצפיה בסדרה לא מנטרלת "שיחה טובה ואמיתית", אלא להיפך. היא מייצרת אותה, ביני לבין אנשים בכל העולם שאוהבים בדיוק את אותם עולמות תוכן שאני אוהב. אלה יכולות להיות קבוצות מד"ב ופנטסיה, פסיכדליה, החלל החיצון או אירועים היסטוריים. אבל הטלויזיה המודרנית מזינה בתוכן את הרשתות החברתיות, וברשתות החברתיות סיכוי טוב לקבל המלצות כדי לצרוך עוד סדרות ותכניות שהן לטעמך.

ספר הוא הרפתקה משותפת. הוא כרוך בפעולה יצירתית בעת התהוותו ובפעולה יצירתית כאשר מוגשמת המטרה. הסופר חולם את החלום ורושם אותו. הקורא מפרש שנית את החלום במונחים אישיים, בראייה אישית, כאשר הוא קורא את הכתוב. כל אחד מן השניים יוצר עולם. כך נוצר הספר.

שלא כמו סדרות אוויליות עם צחוקים מלאכותיים, שעשועונים, משחקי כדורגל, דרבי כדורסל, מלחמות או ישיבות וועדת הקונגרס – שהם כולם הצגות ספורט לצופים – ספר תובע הפעלה של מילותיו באמצעות עיני הקורא ושכלו…אינכם יכולים לקרוא מבלי לשמוע את המילים במוחכם ולראות את הבבואות שהוא מחולל. המילה המודפסת מציגה מידע מזערי. את כל הדברים האחרים חייב לספק הקורא. הבעות הפנים, המעשים, הנוף, הרקע. את כולם יש לשאוב מתוך אותה שורה ארוכה של סמלים בשחור-לבן…

הספרים מְתַגְבְּרִים את כושר החלום בעוד שהטלוויזיה משתקת אותו. ואז מופיע עד מהרה הניוון.

אולי אנשים קוראים היום פחות מבעבר. אני לא ממש בטוח בזה. יתכן שרק סגנון הקריאה השתנה. אולי הבחירה תהיה שונה. פחות קלאסיקות, פחות "מלחמה ושלום", "החטא ועונשו" או מאדאם בובארי", אבל הרבה קבצי סיפורים, רומנים נשיים מודרנים כמו "החברה הגאונה" או כאלה שממקמים גיבורה-נשית במרכז ("גמביט המלכה", לפי ספרו הנפלא של וולטר טביס משנות ה-80). ואולי הרומנים הנאפוליטנים שהופקו לסדרות טלוויזיה דווקא חיזקו את הקריאה באותן יצירות איטלקיות ממש. בזכות הטלוויזיה.

בהתחשב בקריאה המזערית של ספרים המקובלת במדינה. כך, באופן הולך וגובר, נפגמת יכולתם של אנשים צעירים לחפש ולמצוא חומר בעל איכות גבוהה – ספרים, סרטים, מזון, סגנון חיים, מטרות בחיים, יחסים שיש בהם כדי להעשיר את נפשם וחייהם.

ספרים אינם יכולים לעמוד כחומת מגן בפני השפעת קורי העכביש של הטלוויזיה, כיוון שהנערים פשוט כבר אינם מסוגלים לקרוא. זה עולה בקנה אחד עם חוסר יכולתם להקשיב למוזיקה שאיננה פשטנית. מוזיקה קלאסית, לרוב רובו של הציבור, היא רעש לבן. ג'אז טורד את מנוחתם. אותם דברים אמורים בספרים. למילה המודפסת אין ערך בעיניהם. אין היא טומנת בחובה, ידע או מסר המתייחס לעולמם האמיתית.

גם במוזיקה יש שינויים בהרגלי הצריכה. הקהל יכול לשמוע אלבומים שלמים או שירים בודדים, ביוטיוב או באפל מיוזיק, ספוטיפיי, דיזר ושירותי סטרימינג אחרים. יש פודקאסטים. יש פלילייסטים מיוחדים שנערכו על פי נושא או מצב רוח. נושא הקריאה רק התפתח והתעשר, ויותר ויותר אנשים קוראים טקסטים (ולא רק בשפת-אמם) מכיוון שזהו העולם המודרני. ספק תוכן אינסופי, שרשרת איים ברשת שרק מחכים שינחתו על חופיהם.

אידיוט אחד שהופיע איתי בשידור חי הצהיר מול פני האומה כי "בני-אדם אינם זקוקים לקריאה יותר, בני אדם אינם אוהבים ספרים והם רוצים שיבדרו אותם" (כאילו הקריאה היא דבר מה מכוער, דבר שאיינו גם מבדר). כך שאנחנו מגיעים לנקודת קיפאון.

אדם שירצה לקרוא ספר שמעניין אותו פשוט יקרא אותו. והיום הדרך אל הספר הזה קצרה במיוחד בזכות אפליקציות קריאה דיגיטליות (עברית בארץ, אייקאסט ודומות לה, בחו"ל) ובזכות ספרים שמוקלטים והופכים לספרי-שמע שניתן לטעון אותם כקבצים ולשמוע אותם בהליכה, בפקקי תנועה, על חוף הים או במכון כושר.

הטלוויזיה אינה אמת. היא אינה מגלה את האמת.

(הרלן אליסון)

זה נכון. טלוויזיה רגילה אינה מגלה אמת. אבל בניגוד לשנות ה-70, לטלוויזיה שאינה מגלה אמת יש אלטרנטיבות רבות ומגוונות.

אתם רואים בטלוויזיה אחוריים לוהטים, רואים את רגשותיה של כוכבנית בנושא כלשהו, רופאי-אליל וסתם עלבונות שמחליף המנחה עם אורחיו. מחברים של ספרים מוזמנים לעתים נדירות, אלא אם זה כדי להדגים דיאטה חדשה, תיאוריה מינית, או איזושהי תחבולה מעניינת כמו האבקות עם פומה, גלגול ההולה-הופ או אפיית לזניה בתנור סולארי.

כל התכניות הללו הן מוות לקריאה. וקריאה משולה לשתיית יין-חלומות.

(הרלן אליסון)

אני יכול להבין את אליסון, את הפחד מקריסת העולם הישן והמוכר, את החדש המאיים והזר.

אבל "רומיאו ויוליה", הסונטות של בטהובן, המינגוויי ובודהא והתנ"ך והברית החדשה ודה וינצ'י וגם ואן גוך שרדו את התהפוכות הטכנולוגיות וגם את הטלויזיה והרשתות החברתיות, ועדיין יש מסה די קריטית שמסוגלת להפוך סרט על להקת קווין (שסולנה פרדי מרקורי מת לפני 30 שנה) ללהיט עכשווי ענק. כך גם אבבא ("מאמא מיה" ) או הביטלס ("יסטרדיי") או "רוקט מן" (הסרט על אלטון ג'ון). האפשרות להפיץ ברבים וינטאג', רטרו, אוצרות נשכחים וגנוזים היא אחת המעלות הנפלאות של הזמן בו אנו חיים. העירבוב בין חדש לישן מייצר תרבות אחרת. ו"המסכים" הם הדרך לייצר אותה. לפעמים זהו קטע מסרט ישן ולעיתים זו סדרה כמו "טווין פיקס" שעולה לרשת ולוכדת קהל צעיר וחדש שלא ידע.

יין החלומות של 2022 הוא הטכנולוגיה שאותה אנו יכולים לשעבד לרצונו. זה תלוי רק בנו. איזה מזון רוחני, אינטלקטואלי, בידורי נצרוך ואיך נקום מחר בבוקר ונתחיל מבראשית לחפש ריגושי צפיה וערוצי מחשבה חדשים.

הרלן אליסון, "לראות". הוצאת מסדה, 1981