סייר החלל, ריח חביתות וניחוח דיקנס

אמא לימדה אותי לקרוא בגיל ארבע. לא חיכתה למערכת החינוך. קנתה מחברת עם שורות ובמשך שבועיים, יום יום, לימדה אותי לחבר אותיות למילים, מילים למשפטים. הספרים היו קודש.

אמא קראה כל יום במשך שעתיים ואסור היה להפריע לה.

אמא אמרה לי "אם תאהב לקרוא, לעולם לא תהיה בודד גם אם תהיה לבד", וכשהגיע הקיץ של 1972 אמא אמרה: "תתלבש, בועזי, בוא נצא". דירת חדר וחצי בשכונת ג'סי כהן. החדר שהיה גם סלון גם חדר עבודה וגם חדר שינה של ההורים, והחצי שבו אחותי הקטנה ואני. מהמרפסת הסתכלתי על העולם. מסביב היה רק חול ובנייני רכבת של שכונת עוני. באופק הייתה בת-ים.

בסנדלים חומים ומכנסיים קצרים אל הספריה על שם י. אהרונוביץ של מועצת פועלי חולון, ויצמן פינת ההסתדרות, שהוקמה במבנה גדול, עממי ופשוט. הלכנו ברגל, יד ביד, היא ואני. יורדים במורד רחוב אהרונוביץ', חולפים על פני "המרכז לטיפוח הילד" וגן הפסלים של תומרקין עד לרחוב ההסתדרות. קצת לפני קולנוע "מגדל" פנינו שמאלה ונכנסנו לספריה. היה אפלולי מעט בפנים. קריר. אמא ישבה על הכסא מול עמדת הספרנית וניגבה את הפנים במטפחת בד. היה חם. אני הסתובבתי בין קירות של ספרים שהתנשאו, משמאלי ומימיני, לגובה רב. אוצרות רבים מספור.

"אתה יכול לבחור לך 2 ספרים", אמרה הספרנית. היא היתה עדינה והיו לה משקפיים יפים, אני זוכר.

אמא שלי הרימה את הראש. "אני מבקשת לאשר לו יותר משניים", היא אמרה בתוקף.

הספרנית היתה במבוכה. "אני לא יכולה", היא אמרה.

אמא היתה עקשנית. "הוא קורא הרבה והוא קורא מהר ועכשיו החופש הגדול ואנחנו גרים רחוק".

קיבלתי אישור מיוחד לקחת שלושה ספרים. לקחתי שלושה ספרים וחיבקתי אותם בשתי ידיים. האחד היה "מכרות המלך שלמה" של הנרי ריידר הגרד האנגלי. השני היה "סייר החלל" של אנגוס מק-ויקר הסקוטי. השלישי היה "חמישה שבועות בכדור פורח" של ז'ול ורן הצרפתי. במהלך החופש הגדול ההוא והשנה הבאה קראתי באובססיה את כל הספרים שלהם שמצאתי שם. ריידר-הגרד כתב על הרפתקאות נועזות באפריקה. גם ורן. מק-ויקר כתב סוג של מדע בדיוני, החלל החיצון, פנטזיה.

והיה שם ניחוח משכר, בספריה העירונית של חולון, ריחם של ענפי ויבראנום, מורן והדס ריחניים מהולים בריח הספרים הישנים, "באין משפחה" של הקטור מלו, "שתי ערים" של דיקנס, "מחניים" של פרנץ מולנר, "טימור וחבורתו" ו"המתופף" של ארקדי גידר. אפלולית תמידית שרתה על הספריה העירונית, שתמיד היתה עמוסה אבל תמיד היתה שקטה. ספרן וספרנית, שהכירו כל ספר שביקשתי. לספרים שהושאלו היו כרטיסיות שבהן נרשמו פרטי ההחלפה ותאריך יעד להחזרה.

הספרנית ערכה לי לפעמים סוג של בחינות פתע, כשהחזרתי את הספרים. האם באמת קראתי, מה הבנתי, מה אני זוכר. ואז החלה לספר לי אנקדוטות, איך ריידר הגרד וגם אריך קסטנר כתבו את הספר הראשון שלהם בגיל 29, אבל ריידר הגרד היה ממשפחת אצולה עשירה מאוד וקסטנר ממשפחת פועלים עניה, ו"מכרות המלך שלמה" שנכתב בעקבות אמירה שחצנית שלו בין חברים "אני יכול לכתוב ספר לא פחות מצליח מ'אי המטמון'…"
"בת מונטסומה" ו"אנשי הערפל" ו"טבעת מלכת שבא", וכל ספר של ריידר הגרד שמצאתי. והתמכרתי להרפתקאות בדרום אמריקה ובאפריקה וגם להרפתקאות בחלל של סייר החלל, Space Agent – באנגלית, אותו ג'רמי גרנט שהיה סתם נער סקוטי רגיל, שהחל לצאת למסעות בין כוכבים זרים ורחוקים, לפעמים מחוץ למערכת השמש, בשנות החמישים של המאה העשרים והכל נברא ממוחו הקודח של הסופר הסקוטי אנגוס מק-ויקר שנולד ב-1908 ונפטר ב-2001, שדרן רדיו שיצר את "סייר החלל" שלו כסדרה ארוכה של תסכיתים מותחים. בעקבות הפופולריות העצומה שלהם בסקוטלנד, הפך אותם לסדרה של שמונה ספרים, שיצאו בשנים 1954 עד 1963.

אז מה קורה לסייר החלל ג'רמי גרנט? הוא פוגש אסטרואידים, נאבק בלהבות אש בעלות תבונה עצמאית, מתמודד עם צמח מהמאדים המסוגל לשלוט בבני אדם ומונע מסוחרי נשק חסרי מצפון המבקשים להפוך את החלל כולו לשדה קרב מלהגשים את מטרתם. בספר האחרון בסדרה, "סייר חלל בעיר התעלומות", הוא חוזר בזמן לעבר הרחוק במעין סוג של מסע מיסטי, או הפנוזה, מסע אל העולם הקדום שלפני אלפי שנים ומבין איך התרחש המבול הגדול ואיך התפתחו בימי קדם תרבויות מפותחות ואינטילגנטיות (כמו המאיה והאינקה) על כדור הארץ (והוא הקדים בהרבה שנים את "מרכבות בחלל" ו"אלים מן החלל החיצון" של אריך פון-דניקן, שעשה מהרעיון הזה הרבה מאוד כסף).

אהבתי לקרוא בסדרות מסודרות. כל ספרי ז'ול ורן. כל חסמב"ה, קופיקו וצ'יפופו ודנידין ואז גם את כל מה שצ'רלס דיקנס היה חתום עליו, אוליבר טוויסט ונל מבית הממכר לעתיקות, דיוויד קופרפילד וניקולס ניקלבי וגם את ספרי חבורת איסט-אנד של סקורצ'ר, אותם נערים משכונת עוני במזרח לונדון, שאוהבים מאוד כדורגל ונלחמים בפשע ובשחיתות בספורט וכל עלילות שרלוק הולמס ודוקטור ווטסון, והשביעיה הסודית שהפכו אותי לאנגלופיל גמור.

יהודה אטלס כתב ש"יש המון ספרים בעולם ועל רובם אפשר לוותר, אבל ספרי קסטנר שייכים לאותן אבני-דרך שאם אתה פוסח עליהן, נשארים לך חורים שחורים באישיות, בהבנת טבע האדם". נדמה לי שאין ספר של קסטנר שדילגתי עליו. מ"אמיל והבלשים" – אמיל טישביין נוסע לברלין עם מאה וארבעים מרק שנתנה לו אמא שלו, ונוכל גונב ממנו את הכסף ברכבת. כשהוא מגיע לעיר הגדולה מתארגנת סביבו חבורה של ילדים שיוצאת בעקבות הגנב (כשסיימתי את הספר ישבתי והתבוננתי במשך שעה ארוכה בעטיפה), ו"פצפונת ואנטון" ו"שלושים וחמישה במאי", ודני שרכב אל הים הדרומי, ארץ העצלנים והארץ ההפוכה, אבל יותר מכולם אהבתי את "הכיתה המעופפת", ואת ג'וני שהוריו התגרשו ואביו רצה להיפטר ממנו ושלח אותו באניה מניו-יורק לגרמניה, לפנימיה בקירכברג. ג'וני המוכשר, אך הבודד, שבחופשות לא היה לו למי לנסוע.

לפעמים נסעתי באופניים לספריה, לפעמים הלכתי ברגל, לפעמים אכלתי ב"פלאפל עגלה" אצל התימני מול קולנוע מגדל, לפעמים אכלתי בורקס במרכז נאות רחל ליד אולמי ארגמן, אבל תמיד בלב הולם מהתרגשות עם ספרים על האופניים לבי הולם לקראת הקריאה.

אני חייב להם כל כך הרבה, לסופרים האלה ולספריהם המרתקים שבנו בי את האוקיינוס הפנימי, הספרים שהפיגו בדידות תהומית של ילד עגמומי בשנות ה-70, פרח קיר שאהב להיות בבית. עם אבא ואמא תקליטים וספרים וחביתות עם סלט עגבניות ויוגורט ולחם אחיד שחור לארוחת הערב, וההורים רואים חדשות ואני הולך לחדר וצולל לתוך עולם אחר, שבספרים.