ארכיון קטגוריה: Uncategorized

הפסקול של גדעון סער

דברים משותפים ביני לבין גדעון סער: שנינו קשתים ונולדנו בדצמבר. שנינו בנים בכורים. שנינו נולדנו לאמא בשם ברוריה. שנינו גדלנו בשנות ה-70 והלכנו לצבא בשנות ה-80 (כשאני השתחררתי ב-1984, סער התגייס). שנינו מעריצים את גאולה אבן. (אבל הוא נשוי לה). שנינו אוהבים (מאוד) מוזיקה. שנינו כתבנו בעיתון "חדשות" (סער היה כתב לענייני מפלגות ואני הייתי מבקר מוזיקה וכתב מגזין). סער, 54, בנם של ברוריה צופיוף ושמואל סרצ'נסקי, גדל בתל אביב, עו"ד במקצועו. כיהן כשר החינוך וכשר הפנים וכעת הוא יו"ר מפלגת תקווה חדשה – אחדות לישראל.

"למי שבאמת אוהב מוזיקה בחירת 20 שירים אהובים היא רנדומלית במידה רבה", אומר סער. "יכולתי להרכיב מספר רשימות כאלה ללא קושי".

זה ברור לי.

"אז במקרה הזה בחרתי בקלות (רק) בשירים שהתאהבתי בהם בנעוריי, רובם משנות ה-80 של המאה הקודמת".

צילום: גאולה אבן סער, 20 בפברואר 2021

  1. דיוויד בואי, "אפר לאפר", 1980.
Image result for ashes to ashes SINGLE

אולי השיר האהוב עלי ביותר. שיר גאוני שבו בואי חוזר למייג'ור טום, התקוע בחלל מאז "הרפתקה בחלל". הצליל שלו מבריק, המילים מתכתבות עם טקסטים דתיים על חידלון הקיום האנושי.

2. האחים פורטיס, "איפה הסוסים", 1996

Image result for רמי פורטיס איפה הסוסים

האחים פורטיס היו הרכב חד-פעמי, עם פורטיס ואורן קפלן בגיטרות, יובל שפריר בתופים וג'נגו בבס. "איפה הסוסים", שיר הנושא שפותח את האלבום הוא לא מהשירים המוכרים של רמי פורטיס, אבל בעיני יש בו עומק יוצא דופן. הוא מתאר את טלטלת האדם מפסגה לשפל. איכשהו מזכיר לי את המילים המיוחסות למלך ריצ'רד השלישי בתבוסתו: "ממלכתי תמורת סוס".

3. אלפאויל, "גדול ביפן", 1984

Image result for ALPHAVILLE BIG IN JAPAN

מתוך תקליט הבכורה של הלהקה הגרמנית אלפאויל, וזה שיר חלש ביחס לשירים האחרים שבחרתי פה אבל בחרתי בו מטעמים סנטימנטלים גרידא: השיר היה להיט פופולרי ב-1984, ימי סוף התיכון ותחילת השירות הצבאי שלי.

U2 – .4. "גאווה (בשם האהבה")

Image result for u2 pride single

Pride (In the Name of Love) של ההרכב האירי הזה הוא שיר של אהבה וזעקה גם יחד, שמוקדש למנהיג עם שאר-רוח: מרטין לותר קינג. מתוך האלבום "האש הבלתי נשכחת", שהפיקו יחד בריאן אינו ודניאל לנואה.

5. ברי סחרוף – "כמה יוסי", 1994

Image result for ברי סחרוף 1994

שיר מתוך התקליט השני (והחדשני) של ברי סחרוף "סימנים של חולשה". שיר שמתאר את ישראל של פעם: כור היתוך לעליות רבות, מקום תמים ונפלא עם "הרבה מלפפון חמוץ, הרבה לחם, עם חלבה".

6. קייט בוש, "אנקת גבהים", 1978.

Image result for KATE BUSH WUTHERING HEIGHTS

שיר שנכתב על-פי ספר. שיר שמרגש אותי תמיד. הקול המופלא של בוש והמנגינה – שניהם חודרים ללב.

7. תמרונים תזמורתיים בחשיכה – "אנולה גיי", 1980

Enola Gay

שני תקליטים הוציאו Orchestral Manoeuvres in the Dark בשנת 1980. גם את אלבום הבכורה וגם את האלבום השני, Organisation, שכלל את השיר האנטי-מלחמתי הזה, "אנולה גיי", על שם המפציץ האמריקאי שהטיל את פצצת האטום בסוף מלחמת העולם השניה. יש כאן מופת של עבודת סינתיסייזרים של פול המפריס ואנדי מקלוסקי, השניים שהובילו את ההרכב.

8. אקו והבנימן, "הביאו את הסוסים המרקדים", 1985.

Bunnymen dancinghorses.jpg

הלהקה מליברפול הוציאה אלבום אוסף בסוף 1985. "הביאו את הסוסים המרקדים" היה השיר החדש היחיד בתקליט הזה. שיר נפלא.

"הביאו את הסוסים המרקדים, באשר הם משוטטים, הביאו את המשיח החדש".

9. פוליס, מסר בבקבוק. 1979

השיר הראשון באלבום השני של פוליס. אוקטובר 1979. סוף שנות ה-70. סטינג כתב והלחין.

10. סוזי והבאנשיז, Arabian Knights

Siouxsie Arabian.gif

יוני 1981. סוזי והבאנשיז מוציאים תקליט רביעי. Arabian Knights הוא הסינגל השני והאחרון מתוכו. שנתיים אחרי כן, ב-1983, הם יופיעו בקולנוע דן בתל אביב עם רוברט סמית מהקיור כגיטריסט-חיזוק.

11. הקלאש, לונדון קולינג, 1979

Standard 1950s style artwork, black and yellow

שיר הנושא מתוך התקליט הכפול של הקלאש, סוף שנות ה-70.

12. הסמית'ס, "פאניקה", 1986

הלהקה ממנצ'סטר. יולי 1986. "פאניקה ברחובות לונדון". מוריסי וג'וני מאר כתבו. השיר נכלל רק באוסף

The World Won't Listen / Louder Than Bombs מ-1987.

13. ג'וי דיויז'ן, "האהבה היא שתפריד בינינו", 1980

12" cover

גם הם, כמו הסמית'ס, ממנצ'סטר. שיר אחרון ופרידה של איאן קרטיס מהחיים ושל ג'וי דיויז'ן מאיתנו.

14. מינימל קומפקט, 1986, Piece Of Green

Image result for MINIMAL COMPACT PIECE OF GREEN

מתוך האלבום האחרון של מינימל קומפקט, Figure One Cuts, שיצא ב-1987. הלהקה התפרקה. רמי פורטיס וברי סחרוף באו לישראל לעשות את סיפורים מהקופסא".

15. גארי ניומן וצבא הרכבת התחתית, דאון אין דה פארק, 1979

Replicas.jpg

גארי ניומן חיוור. רובוטי. צונן. פופ סינתיסייזרים. גל חדש. פוסט פאנק. צליל חדש. השנה האחרונה של שנות ה-70.

16. דיבו, Whip It

Image result for whip it devo

ניו ווייב אמריקאי של להקה מהעיר אקרון, אוהיו. מתוך אלבום האולפן השלישי, שיצא באביב 1980

17. הליגה האנושית, The Lebanon

אפריל 1984. השיר האחרון בצד הראשון של "היסטריה", התקליט הרביעי של "הליגה האנושית" משפילד.

18. פיטר גבריאל, "משחקים ללא גבולות", 1980

Games Without Frontiers.jpg

מתוך תקליט הסולו השלישי של פיטר גבריאל, שיצא במאי 1980.

19. דייר סטרייטס, Sultans Of Swing

Image result for sultans of swing SINGLE

השיר הכי ישן ברשימה. שיר הפריצה של מרק קנופפלר וחבריו. מתוך אלבום הבכורה של דייר סטרייטס שיצא ב-78'.

20. מינימל קומקפט, Inner Station

Image result for INNER STATION MINIMAL COMPACT

מינימל קומפקט, פעם שניה ברשימה, גם זה מאותו אלבום אחרון שיצא ב-1987.

========

*הפסקול של ירון זליכה*

הפסקול של זליכה

פרופסור יָרוֹן זַלִיכַה, יליד 1970, כלכלן ולשעבר החשב הכללי במשרד האוצר, רץ לכנסת בראש המפלגה הכלכלית החדשה. אני לא מבין כלום בכלכלה, אמרתי לו, ואין לי מושג בפוליטיקה, אבל איזה שירים אתה אוהב במיוחד? או, אמר זליכה, חיכיתי שתשאל.

 Cortez the killer  – NEIL YOUNG, 1975

המאסטרפיס הזה יצא לראשונה ב"זומא", תקליט הסולו השביעי של ניל יאנג מ-1975, אבל בהופעות קיבל השיר נפח מיוחד, עומק, ולא במקרה גם נכלל בשני אלבומי הופעות של ניל יאנג. ב-Live Rust מ-1979 וגם ב-Weld מ-1991. ואיזה שיר! איזה סולו גיטרה! כמה רגש!

לצערי החמצתי את הביקור של ניל יאנג ופרל ג'אם בישראל, ב-1995 (כבר לא זוכר למה) אבל הצלחתי לסגור את הפינה הזו אחרי שנים, כשנסעתי עם אשתי, אורלי, לראות את ניל יאנג בפאריז. זו היתה חוויה כמעט דתית מבחינתי.

Lazarus – David bowie

2016

Image result for lazarus david bowie

השיר האחרון שדיוויד בואי הוציא בסוף חייו. שיר של אומץ לב בלתי נתפש של אמן ענק שיודע שהוא עומד למות, ומספר למעריציו על מותו הקרב, בלי שהם מבינים שזה מה שהוא עושה.

מצאתי את עצמי המון פעמים חושב על הדרך שבה אנשים מתמודדים עם המוות הבלתי נמנע. יש שתי דרכים שונות לעשות את זה ואל שתיהן נחשפתי בגיל צעיר.

היו לי שתי סבתות שאהבו אותי מאוד. שתיהן נתנו לי תמיד להרגיש שאני משהו מיוחד. והייתי קרוב מאוד לשתיהן. אגב, לא רק אני הרגשתי ככה. זו הגדולה של סבתא טובה. כל אחד מהנכדים שלה בטוח שהוא הנכד הכי אהוב עליה.

שתי הסבתות האהובות שלי בחרו בדרך שונה ללכת אל מותן. סבתא מצד אבא שלי הלכה אל מותה כמו הנסיך אנדריי מ"מלחמה ושלום". היא שקעה אל מותה. היא הרימה ידיים וויתרה. נמאס לה לחיות.

הסבתא השנייה שלי חילקה הוראות עד לרגע האחרון ממש. כמו שדייוויד בואי כתב והקליט עד הרגע האחרון. לא עניין אותה שהיא הולכת למות. עניין אותה העולם שהיא משאירה אחריה. היא היתה סבתא שלוקחת אחריות. הנכד הזה, צריך לעזור לו בצורה כזו… הנכד השני, הוא זקוק למשהו אחר… ככה עד הרגע האחרון.

אני חושב שממנה ירשתי את התחושה הפנימית העמוקה הזו – לקחת אחריות על כל מה שקורה סביבי.

נופל וקם – שבק ס׳ – 2000

ההמנון המושלם למי שמוכן להילחם על השקפת העולם שלו ורוצה לתקן את העולם. זוכר את עצמי נוסע למשרד האוצר בירושלים בתקופת המאבקים הקשים של 2003-2004 ושר עם שבק ס׳ בכל הכוח באוטו ״כמה שהדרך ארוכה ומפותלת

אני לא עוצר מלכת / לא יכול להפסיק /

משאיר מאחורי את הפחדים ואת הצער /

אני חייב להמשיך / כל מה שקורה אני יודע שצריך לקרות / אני האש שלא תוכל לכבות״

שיר לפנתיאון.

Close Watch – John cale – 1975

שיר אדיר של אמן אדיר. ראיתי אותו בהופעה חיה בארץ ב-95' – ואני זוכר את תחושת התדהמה. לראות אמן ענק כזה לבד על במה עירומה. רק הוא והפסנתר. הבדידות הזו על הבמה. אני חושב שהאנשים הכי יצירתיים, הכי מקוריים, הם הרבה פעמים אנשים בודדים מאוד. אני יודע שאני מרגיש ככה הרבה פעמים. יש לי משפחה חמה ותומכת. יש לי הרבה חברים קרובים. אני מוקף באהבה. אבל הרבה פעמים אני מוצא את עצמי מוביל קו ששונה מאוד מהגישה המקובלת, מנהל מאבקים, עומד בלחצים – ומוצא את עצמי בודד.

ככה זה. מאבקים הרבה פעמים מלווים בבדידות. והשיר הזה של ג'ון קייל – הוא מה שצריך להזכיר לעצמך ברגעי בדידות כאלה: שים לב ללב. שים לב ללב.

רד מעל מסך הטלוויזיה שלי – רמי פורטיס – 1978

בגיל ההתבגרות שלי תמיד סלדתי והתרחקתי מפופ זול, ממוזיקה מהונדסת שמתחנפת למאזינים ולרדיו. עד היום אני לא סובל קיטש והשיר הזה של פורטיס הוא הימנון נגד קיטש. נגד מסחריות. אני זוכר במדויק את הפעם הראשונה שראיתי את פורטיס הצעיר – בתוכנית "עלי כותרת" של ירון לונדון בטלוויזיה הישראלים. ראיתי והתאהבתי. עד היום.

פתחי לי את הדלת – אחרית הימים – 1972

Image result for פתחי לי את הדלת

שיר ענק שכתב עמוס קינן וזהר לוי הלחין ל"אחרית הימים" האדירים. אני יודע שהמילים הן "כשאין לאן ללכת מתחילים לרוץ" אבל אני תמיד משבש אותן ושר "כשאין לאן ללכת מתחילים לעוף". בעיקר כשאני רוצה לעודד את עצמי ברגעים קשים. אני הכי יצירתי כשכולם מסביבי מתייאשים. כשכולם בלחץ. כשכולם אומרים לי "זהו, אין לאן ללכת מפה". אלה הרגעים שאני מתעלה על עצמי ומתחיל לרוץ. או לעוף. 

את שומעת – מאיר בנאי, 1984

הכרתי את השיר הזה מ"כוכבים בחוץ" של נתן אלתרמן – אני מאוד אוהב את אלתרמן ואת שיריו – ול"את שומעת", בביצוע הנהדר של מאיר בנאי, עם הלחן היפה של נחצ'ה היימן – יש פינה אישית מיוחדת בלב שלי. הוא מתחבר אצלי לאהבה נכזבת מתקופת גיל ההתבגרות.

"את שומעת, הרוח זרה וסתווית / אורח צועד אל בית שהחוויר / אם ניצבת בחלון, או רקמת, או טווית,
כבי את האור ושכבי".

The whole of the moon – Waterboys – 1985

Image result for The whole of the moon - Waterboys

אני לא מבין איך מיק סקוט והלהקה הנהדרת שלו ״ווטרבויז״ לא הפכו לכוכבים ענקיים. באמצע שנות השמונים, כשהסקוטים הנפלאים האלה הוציאו את השיר ואת האלבום ״זהו הים", הייתי בטוח שהם יכבשו את אצטדיוני העולם. זה לא קרה, אבל השירים נשארו גדולים גם אחרי 35 שנה.

Chelsea girl – Nico – 1967

Image result for chelsea girl nico

האווירה העגמומית הזו, פולק מעורבב עם פופ. צבע הקול הזה של ניקו, שאי אפשר לטעות בו. שיר על אנשים בודדים, שמתים בזה אחר זה, בלי שאף אחד קם ונחלץ לעזרתם. וכל זה עטף במיתולוגיה הניו יורקרית של צ׳לסי הוטל. זה מהשירים הנדירים האלה, שגורמים לך להתגעגע לחיים שבכלל לא  היו שלך.

In a manner of speaking – toxedomoon, 1985

עוד שיר מלנכולי ויפהפה שזורק אותי אחורה לאמצע שנות השמונים. מיכל ניב ז״ל ויואב קוטנר יבדל״א היו משדרים אותו הרבה ואני התאהבתי.

בתוך הצינורות – להקת אלג'יר, 2004

מספיק לשמוע את השיר הזה פעם אחת כדי להבין שזו זעקה של נפש ענקית, מקורית ומעונה. איזו אבידה גדולה איבדנו עם מותו בטרם עת של גבריאל בלחסן, חבר להקת אלג'יר. להקה אדירה. אמן נדיר.

ככלות הקול והתמונה – דני בסן, 1985

המילים של יעקב רוטבליט, הלחן של יזהר אשדות. בעיני כִּכְלוֹת הַקּוֹל וְהַתְּמוּנָה הוא השיר הכי גדול של רוטבליט, והאיש כתב כמה וכמה שירים גדולים משירי "בדשא אצל אביגדור" של אריק איינשטיין ועד ״החצר האחורית״ הנפלאים של הזמן הזה. אפרופו פוליטיקה – זו השאלה שכל פוליטיקאי צריך לשאול את עצמו כל בוקר: ״מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו?״.

אני שואל את עצמי את השאלה הזו כל הזמן.

טוק טוק טוק על שערי מרום – מאיר אריאל, 1998

Ariel Dlatot Niftahot Meatzman.jpg

דלתות נפתחות מעצמן ו-"בהופעה אחרונה במועדון בארבי". שני האלבומים האלה כוללים את הגרסה של מאיר אריאל לקלאסיקה של בוב דילן. העברית המושלמת של מאיר פוגשת את הנפש הגדולה של בוב. מי צריך יותר?

שלמה ארצי – בשבילה אתה מלך העולם, 2000

Image result for שלמה ארצי מלך העולם

אהבתי גם את המקור הבריטי של ה״וואייט פליינז״ אבל שלמה ארצי הצליח לקחת את השיר הנהדר הזה ולגייר אותו, ככה שהוא נשמע כאילו נכתב במקור בעברית. לא פלא שזה השיר שהכי הרבה הורים מצלמים בהופעות של ארצי וממהרים לשלוח לילדים החיילים בצבא.

BRUCE SPRINGSTEENWrecking ball

Wreckingball.jpg

אני מת על ספרינגסטין. ומת על השיר הזה. הצעקה הזאת שלו, "אם יש לך ביצים!". אני מרגיש שהוא מפנה אותה אלי. יש לי את הכוח ואת האומץ. הוכחתי את זה בעבר. ואני מתכוון להוכיח את זה שוב. בגלל זה אני מתמודד עכשיו בבחירות לכנסת. ישראל חייבת שר אוצר עם ביצים. אני מתכוון להיכנס באמ-אמ-אמא של כל הגזלנים והטייקונים האלה שבוזזים אותנו. אני פשוט מתעב אותם. ויש לי את הביצים לפרק להם את הצורה.

"הדמעות עומדות בעיני וחונקות את גרוני". אמא כותבת מכתב לאחיה הגדול. יולי 1954

בקיץ 1954 נתפסה אמי, אולי בצלאל, כשהיא מהלכת, משוחחת ומחייכת עם נער נאה וזר משכונת שפירא בתל אביב. היא ננזפה בחומרה על ידי הוריה, זכתה לקיתונות של ביקורת מאחותה הגדולה שהאשימה אותה "את אוהבת גברים" והדי המהומה לא שככו וזכו לשם "פרשת אולי – אורי". אחיה הגדול והאהוב יצחק בצלאל, חזר בשבת הביתה מקיבוץ מנרה שבו היה חבר וניהל איתה שיחה לא פשוטה על כך שסיפור האהבה האסור יפגע בלימודיה וביחסים עם המשפחה הדתית. אמי הפגועה והנסערת כתבה לו מכתב שבו היא מלקה את עצמה, מאמצת את טענות הוריה ("שקרנית ואנוכית") ומנסה נואשות למצוא דרך לנווט את חייה בין המשפחה לבין הנער שהתאהבה בו ואפילו שוקלת להגלות את עצמה אל הקיבוץ הצפוני כדי להתרחק מאהובה.

את המכתב מצאה השבוע הגר בצלאל, בת-דודי. מעולם לא ידענו על קיומו אך הוא מעיד על עוצמת הרגשות וניתן להבין מבעד למילים את רוח התקופה, את השמרנות הדתית ואת האימה מפני ההשלכות של "הפרשה". אולי בצלאל ואורי כהן התחתנו 4 שנים אחר-כך והפכו להורים שלי. להלן המכתב.

שלום לך אחי האהוב, 18/7/1954
אמנם מוזר הוא שלמרות היותנו גרים בחדר אחד עלינו לשוחח בצורה זו, אך רבים הם הדברים המוזרים בעולמנו ויש מהם שהזרות הופכת אותם לרעים. אחד מדברים אלה הוא "פרשת אוּלִי – אוּרי ".


יצחק! אתה הוא הנפש היחידה בעולם כולו, כלומר בעולמי שלי, שרוצה להבין אותי ושאהוב עלי יותר מכל. צר לי מאוד שמאז שובך העירה היית מוכרח להשלים עם זאת שאולי השתנתה. הדבר הכאוב ביותר הוא שאוּלִי לא השתנתה סתם, אלא הפכה ממש ל"דמות" רעה, חסרת ערך וכבוד, ועם זאת שכל מעשה שלה (הופך) מעורר שערוריה שהיא צודקת, וצודקת בהחלט. שיחותיך עמי אינן נראות לי להטפת מוסר ואף לא לְרִיב.

ויצחק! האמן לי אני הפעם דוברת אמת. הסיבה ששיחות אלו נראות כך היא סיבה אחת ויחידה, שאני לא משתפת פעולה עמך ועומדת ושותקת כדג. גם לכך סיבה. אין זה רצוני, לעמוד ולשתוק ולהפוך את האוירה לאווירת בית משפט או כנסיה, אבל פשוט איני יכולה ברגעים כגון אלה להוציא הגה מפי. אני מתרגשת. הדמעות עומדות בעיני וחונקות את גרוני וגם כשאני רוצה אין אני מסוגלת לשוחח עמך כעם אח וחבר. לא פעם חיכיתי לזמן מתאים כלומר מצידי בו אוכל לשבת לידך ולשוחח עמך בהבנה ובגלוי, אך תמיד הבאתי בחשבון את התכונה המאפיינת אותי, את הרגשיות שבי, וזה שהכריע את רצוני. כואב לי על המצב שנוצר. רק אמש נפקחו עֵינַי (ואראה) וראיתי את עצמי כנאשם שמגיע לו עונש. עד עתה האמנתי בצדקתי ולכן נראה הכול בְּעֵינַי באור אחר. זו הפעם הראשונה שאני מודה בזה שהייתי שקרנית ומאחר שאין זו דרך טובה היאה לאדם שהוא אדם. באמת איני רוצה להמשיך ולשקר.


רק עתה אני יודעת. אורי, ואורי בלבד, הוא הגורם להשתנותי ולהיותי נערה גרועה ואנוכית. הוא עצמו אינו יודע זאת, כי אם היה יודע שהוא הגורם לכך ודאי היה עושה נגד זה הכול. חשבתי שאוכל להמשיך ביחסיי עמו מבלי שזה יפריע לי למהלך חיי הנורמליים והאמנתי שזה יכול להיות. הייתי עיוורת, אם כך, ולא ראיתי במשך כל אורכה של השנה שאין זה ייתכן ושזה בלתי אפשרי לגמרי.


אני מאמינה שהפִּתְרוֹן למצב בו נתונה אני עתה מבחינה חיצונית ופנימית יחד, הפִּתְרוֹן היחיד הוא הקיבוץ – שם תיפתר גם בעיית "אורי-אולי" מאליה. כי אם אהיה במשק חקלאי אתעסק בדברים אחרים ואהיה רחוקה מאורי, מאליה כבר תיפתר שאלה זו.


אחד הגורמים החשובים להחלטתי להצטרף למשק הוא הגורם שהפריע לי עד כה, וזה – אורי. שיחתך אמש הייתה רצויה כי רק אמש ראיתי ונוכחתי שערכי ירד בעיניך פלאים. אדם שהוא חסר ערך וחסר כבוד קשה מאוד לאהוב אותו וזה כמעט בלתי אפשרי. לכן אני כואבת את אובדן אהבתך אלי, כי היא מתה מאליה. ייתכן שהיה הכרח בדבר שכבר ציינתי אי אפשר לאהוב אדם מושחת. ואני הנני עתה מושחתת.


אני רוצה לתקן את עצמי. האמן לי. אני מקווה שהתוצאות תיראנה החל מקיפולו של מכתב זה. ויצחק, אל נא תחשוב ששיחותיך הן למשא עלי. אני רוצה לענות לך ולחשוב אותך לאח, לשוחח עמך בחברות ובהבנה, אך איני יכולה.
יצחק! משיחתנו אמש הסקתי מסקנה אחת כואבת – שהיא למעשה יותר שאלה מאשר מסקנה – והיא: האם מחיר כה יקר הייתי צריכה לשלם עבור אהבתי??? אף אדם לא יוכל לענות לי על שאלתי זו וזה מכאיב לי עד עמקי נשמתי כשכולם חושבים שזו סתם אהבה שקל לוותר עליה. עובדה היא שירדתי לטמיון עבורה.
אני רוצה שתדע שמכתב זה אינו במקום שיחה כי זו עוד תבוא.
שלום.
אולי

אל גני ילדות אבודים: חולון, אור-און, עצב וזיכרון

בין השנים 2010 ל-2014 צולמתי ותועדתי בידי שני קולנוענים צעירים, שקד גורן ושירי נבו פרידנטל. הם ליוו אותי לתכניות "רוקר טוב" ו"פרוגרסיב וחיות אחרות" ב-88FM העבירו איתי זמן במתחם קול ישראל בקריה, נסעו איתי לביקור במחוזות ילדותי בחולון, בגן זהבה בג'סי כהן ובדירה ההיא – 30 מ"ר, חדר וחצי – ברחוב הדקל, בגן הפסלים של תומרקין וגם, בסוף, בקרית אונו, על שרידי הבית של יונה וולך ומה שנשאר מבית הקולנוע "אור-און".

הסרט לא הושלם. עשרות שעות צילום הונחו בצד. "הבובאריסט" נגנז.

ביקשתי וקיבלתי רשות מהיוצרים להעלות כאן 20 דקות מתוך הסרט שלא נעשה, בסוף.

מאז שנגנז הסרט, אגב, דומה שהכל השתנה. פורקה רשות השידור, הקיץ הקץ על 88FM הישנה, עזבתי את השידור הציבורי, הורדתי 15 קילו, אני לא מעשן, הגננת זהבה מתה ודירת ילדותי שנראית בצילומים חוסלה.

 

1974. קצת אחרי המלחמה. החייל והילד

בועז 1974 אצבע בפה
הילד הזה, שבתמונה, הוא בן 10.
ההורים השאירו אותו אצל חברים בגבעתיים. השנה היתה 1974, קצת אחרי המלחמה. החברים סידרו לו את הספה בסלון והילד הלך לישון.
.
בלילה הרגיש הילד שמישהו נכנס מתחת לשמיכה. הבן החייל של החברים. החייל אמר "שששששש!", והילד שתק. לא צעק. החייל דחף ידיים. מישש. הוריד לילד את הפיג'מה ואת התחתונים, החייל פלש, וגם הניח לילד יד כבדה על הפה. הילד ראה מקרוב עיניים פעורות לרווחה והרגיש גוף כבד. אחר-כך החייל גם ביקש מהילד לאונן לו, והראה לו איך, ככה-ככה-ככה, עד שגמר. ריח עז של זיעה וחרובים. יד זעירה ואצבעות דביקות.
.
ואז החייל הלך להתקלח והילד נשאר מלוכלך. נבוך. אשם. כואב. מבולבל. והחייל חזר והתייצב עם חלוק רחצה ליד המיטה של הילד, והתכופף ואמר לו: "אתה לא תספר לאף אחד. נכון?"
.
והילד לא סיפר לחברים של ההורים. הוא התבייש וחשב שלא יאמינו שככה הבן שלהם, החייל הגיבור, שמשרת בקרבי. והילד? הרגיש אשם ומוזר.
.
וגם כשההורים באו למחרת לקחת אותו, הוא לא סיפר. וגם שנים אחר-כך הוא לא סיפר. ושתק. זכר כל פרט. כל ניואנס. כל טיפת זיעה שניגרה עליו ואת ההתנשפויות ואת הזרע החם על היד, אבל הוא לא אמר כלום. מאוחר יותר בחייו התחיל לעשות שכיבות-סמיכה ולהרים משקולות ולחזק את הגוף, כדי שבפעם הבאה שמישהו ינסה לעשות לו הוא יוכל להרוג אותו עם הידיים.
.
וככה, עד גיל 33, לא סיפר ולא דיבר, עד שבלילה אחד נדמה היה לו שהוא חווה התקף-לב, אבל זה היה פלאש-בק והתקף חרדה. ואז שיחה עם מתנדב של ער"ן. ואז טיפול פסיכולוגי של שנתיים.
.
ורק אז הילד שהפך לאבא העז לספר להורים שלו, שהזדעזעו ונדהמו, ואמא של הילד אמרה:
"אז לכן לא רצית אף פעם לבוא איתנו לשם, לגבעתיים!", והיא היתה נבוכה והרגישה אשמה, והילד שהפך לגבר חיבק אותה, והיא המשיכה למלמל: "אבל איך לא הרגשתי כלום ולא זיהיתי שמשהו קרה?!", ואבא של הילד רק הסתכל בהם ולא ידע מה לומר.
.
והילד גדל. והילד הזה הוא אני.