ארכיון קטגוריה: Uncategorized

1974. קצת אחרי המלחמה. החייל והילד

בועז 1974 אצבע בפה
הילד הזה, שבתמונה, הוא בן 10.
ההורים השאירו אותו אצל חברים בגבעתיים. השנה היתה 1974, קצת אחרי המלחמה. החברים סידרו לו את הספה בסלון והילד הלך לישון.
.
בלילה הרגיש הילד שמישהו נכנס מתחת לשמיכה. הבן החייל של החברים. החייל אמר "שששששש!", והילד שתק. לא צעק. החייל דחף ידיים. מישש. הוריד לילד את הפיג'מה ואת התחתונים, החייל פלש, וגם הניח לילד יד כבדה על הפה. הילד ראה מקרוב עיניים פעורות לרווחה והרגיש גוף כבד. אחר-כך החייל גם ביקש מהילד לאונן לו, והראה לו איך, ככה-ככה-ככה, עד שגמר. ריח עז של זיעה וחרובים. יד זעירה ואצבעות דביקות.
.
ואז החייל הלך להתקלח והילד נשאר מלוכלך. נבוך. אשם. כואב. מבולבל. והחייל חזר והתייצב עם חלוק רחצה ליד המיטה של הילד, והתכופף ואמר לו: "אתה לא תספר לאף אחד. נכון?"
.
והילד לא סיפר לחברים של ההורים. הוא התבייש וחשב שלא יאמינו שככה הבן שלהם, החייל הגיבור, שמשרת בקרבי. והילד? הרגיש אשם ומוזר.
.
וגם כשההורים באו למחרת לקחת אותו, הוא לא סיפר. וגם שנים אחר-כך הוא לא סיפר. ושתק. זכר כל פרט. כל ניואנס. כל טיפת זיעה שניגרה עליו ואת ההתנשפויות ואת הזרע החם על היד, אבל הוא לא אמר כלום. מאוחר יותר בחייו התחיל לעשות שכיבות-סמיכה ולהרים משקולות ולחזק את הגוף, כדי שבפעם הבאה שמישהו ינסה לעשות לו הוא יוכל להרוג אותו עם הידיים.
.
וככה, עד גיל 33, לא סיפר ולא דיבר, עד שבלילה אחד נדמה היה לו שהוא חווה התקף-לב, אבל זה היה פלאש-בק והתקף חרדה. ואז שיחה עם מתנדב של ער"ן. ואז טיפול פסיכולוגי של שנתיים.
.
ורק אז הילד שהפך לאבא העז לספר להורים שלו, שהזדעזעו ונדהמו, ואמא של הילד אמרה:
"אז לכן לא רצית אף פעם לבוא איתנו לשם, לגבעתיים!", והיא היתה נבוכה והרגישה אשמה, והילד שהפך לגבר חיבק אותה, והיא המשיכה למלמל: "אבל איך לא הרגשתי כלום ולא זיהיתי שמשהו קרה?!", ואבא של הילד רק הסתכל בהם ולא ידע מה לומר.
.
והילד גדל. והילד הזה הוא אני.

זכרונות ומחשבות

11796444_10153278458577740_5642572941105751274_n

 

 

בסוף השנה המדהימה ההיא, 1979, השנה של פינק פלויד "החומה" ושל הקלאש "לונדון קולינג", השנה של סופרטראמפ "ארוחת בוקר באמריקה" ושל פרנק זאפה "המוסך של ג'ו", השנה של לד זפלין האחרון ושל ניל יאנג Rust Never Sleeps  – השנה של "אפוקליפסה עכשיו" ושל "זיונים זה לא הכל". השנה ההיא. בסוף השנה ההיא גילינו את "מחשבות", כתב העת של IBM.

היו שם מאמרים על כל מיני דברים שאי אפשר היה לקרוא בעיתונים, או במעריב לנוער, או בלהיטון/עולם הקולנוע. חיים, דת ומדע, אמנות וקולנוע, פיזיקה, מתמטיקה ומחשבים, מדע, חינוך והיסטוריה, מדע, הגות ואמנות. היינו רעבים מאוד לדעת, ולחשוב, ואת "מחשבות" לא ניתן היה לקנות. אי אפשר היה לקנות אותו כי הוא לא נמכר בשום מקום, והאגדה האורבנית היתה שרק מיוחסים ונחשבים מקבלים אותו.
אבל יום אחד נכנסתי לבית IBM בשדרות שאול המלך בתל אביב, ושאלתי בביישנות, והשומר נתן לי חוברת אחת שהיתה על הדלפק. שי, החבר שלי, לא האמין לי שבאמת מבקשים ומקבלים. אמרתי לו: בחיי, שי….נכנסתי, ביקשתי ונתנו לי….

ולכן, בשעת ערב מאוחרת, היינו בדרך לסרט "לב זכוכית" של וורנר הרצוג בסינמטק, אכלנו בורקס ב"סמי בורקס" ואז נכנסנו, נערים צעירים ונבוכים מהפרברים, אל תוך הלובי של בית הבנין שהטיל עלינו מורא. ביקשנו חוברת חדשה.

השומר בלובי אמר – אין לי. נגמר. לקחו הכל, והחבר שלי שי גיחך אלי: ״אמרתי לך, הם לא נותנים לסתם אנשים, ועוד כמונו״, אבל איש גדול אחד שעמד שם בצד, פתאום אמר בקול עמוק ושקט: "חכו רגע, אל תלכו". הוא פתח תיק צד שהיה לו ושלף חוברת חדשה עם ריח של דפוס ונתן לנו.

זה היה צבי ינאי. וזו הייתה 1979.

 

גיליונות מחשבות ברשת

הזמן הזה של השנה

paris winter

 

זה היה הזמן הזה של השנה, דצמבר, יום רצח לנון, יום הולדתו של ג'ים מוריסון, יום ההולדת שלי עצמי. היה קר אז, כשנסענו למזרח העיר פריז ואז הלכנו את כל העלייה לפר לאשז. כנראה בית הקברות הכי מפורסם בעולם.

השלג ירד במתינות רכה. הייתי לבדי, אז לקחתי את הזמן לאט. קראתי ספר של המשורר המקולל ז'ראר דה נרוואל "סילבי / אורליה", שתי נובלות, ויותר משנהניתי מהסיפור נהניתי מהעובדה שאני קורא את זה כאן, בצרפת, בפריז, ואין לי תאריך חזרה לארץ, ואין לי שום מחויבות לכלום.

כשאתה לבד, אתה לבד. ואין שום מחויבות ואין מי שיעיר אותך משקיעתך ואין מי שיבוא לכסות אותך בשמיכה. ירדתי לרחוב, פניתי מהכיכר לכיוון צפון-מזרח, עם ווקמן ושתי קסטות של פט מתיני/אל סטיוארט ושל YES/ג'טרו טול – מודד צעדים איטיים ברחוב דה לה רוקט, ריחות של אורז ותבלינים אסייתיים העלו בי געגועים, הזכירו לי את אמא ואבא, וחנויות בגדים משומשים, חלקם יפים (קניתי מעיל) וספרים יד שניה (קניתי ספר צילומים של אנרי קרטיה ברסון), ובכיכר ליאון בלום ישבה, עטופה היטב בצעיף צמר, אותה בחורה יפה שכבר פגשתי באיזו מסיבה של חובבי מדע בדיוני – סופי קראו לה? אולי. לא זכרתי – ובעצם במבט חדש היא לא הייתה כל-כך יפה, אבל היא כן הייתה מאוד חייכנית, ולא היה יפה בעיני יותר מהחיוך הנהנה שלה, צוחקת בלי בושה, בלי מבוכה – וככה נתקעתי שם לשעה, חושב אם ואיך בכלל, לעזאזל, להתחיל לדבר איתה, והיא עישנה וצחקה, וחבריה – אולי עדיין סטודנטים אולי בוגרים צעירים של הסורבון, הביטו בה בהערצה. הבנתי אותם. אבל יכולתי רק לחלום עליה. אז הלכתי משם.

ברו דה לה רוקט יש בית קפה נהדר. הוא בכלל לא בית קפה, בעצם, זו הפינה של רחוב גודפרואה קוואניאק, וזו חנות עוגות ולחמים, ג'וני וכריסטין אמרו לי שזו המצאה צרפתית שפשטה אל כל העולם חובב הבצק והפחממות, ובבולנז'רי ההוא עושים לך קפה אם אתה מבקש, אז ישבתי בפינה על כסא, הכל היה מאוד זול, ופשוט, והסתכלתי על הצילומים של קרטיה ברסון, ונזהרתי שהתקליטים שקניתי לא ייהרסו, ועם הסכין הרחבה מרחתי בנדיבות חמאה, ועוד שכבה של חמאה, על הבאגט, ושתיתי את הקפה לאט, ומזג האויר היה צלול וקר ובהיר ומשהו אופטימי נמסך בי והייתי מלא כמיהה, ותשוקה, וערגה למשהו טוב שיקרה, משהו סוער, בוער, מטלטל. רציתי שראשי יעלה בלהבות שהתקרה תעוף אל השחקים.

שירי האהבה הגדולים ביותר הם לעיתים קרובות שירים על הציפיה לאהבה גדולה – או געגועים לאהבה שהייתה ואיננה – ורק חשבתי לי , תירגע, הכל יבוא על מקומו בשלום, והאהבה תבוא, והתשוקה תבוא על סיפוקה, ואתה לא צריך הרבה כסף, רק מספיק כדי להמשיך לשתות כאן קפה ולאכול באגט עם חמאה ולקנות פה ושם ספר או תקליט, ולחיות מבלי להפריע לשלום הציבור והשמש שקעה מאחורי הקתדרלה.

 

פריז בערב2

 

דונט פולואו

 

יש למקום הזה אלף פנים. אלף גוונים שונים של אופי. אלגוריה נפלאה כמעט לכל מה שתרצי.  הדמעה הראשונה בעיניי הופיעה עם השיר של אליס אין צ'יינס, דונט פולואו.

Hey, I ain't never coming home
Hey, I'll just wander my own road
Hey, I can't meet you here tomorrow
No, say goodbye don't follow

הדמעה השנייה זלגה עם פרל ג'אם. איזה רעיון מבריק זה היה, לשלוח לך את השיר הזה. הוא לנצח יחבר אותך ואותי. תמיד. גם אם לא נתראה יותר אף פעם.

וככל שהתרחקתי מסיאטל דרומה, השמיים השתנו והתהפכו. היה זה קיץ. המכונית הישנה שקניתי במגרש המכוניות החזיקה יפה מעמד. הקסטה התהפכה לצד השני. נירוונה, סאונדגרדן, טמפל אוף דה דוג. מאד'ר לאב בון.

עליתי אל הגבעה. עצרתי לאכול משהו. יש לי עוד שעות רבות של נהיגה עד פלורידה. הלב בער לי. הגעגועים שרפו אותי. התחלתי לבכות. אני לרוב מעדיף זריחות, אבל היתה זו השקיעה הארוכה והיפה שראיתי מזה הרבה זמן. כאשר ממשיכים למטה, בשדרות, אי אפשר לראות את העמק, כי חסמו אותו עם גדרות עץ. בונים בכביש.

ברדיו משדרים משהו צרפתי. המשכתי לנסוע אל החמימות שמפיגה את הבדידות. עם האויר הטוב של המרחבים, ריח העצים המובילים למקום אחר.

רכבות הרים

 

חיבקתי אותה. "מישהו התגעגע אלי", היא אמרה, ספק מופתעת. ואני הופתעתי מהפליאה שבקולה. לא נפגשנו שנים.

אני אוהבת שני גברים, היא אמרה, את בעלי ועוד מישהו שהוא לא בעלי, ואני לא מבינה איך זה יכול להיות, מדוע זה קרה לי, דווקא לי. תמיד שמרתי את הרגליים על הקרקע ולא חשבתי שצריך לעוף אל מחוזות הקסם הלא מושג. איך זה קרה. איך זה קרה.

ואני רק הקשבתי לה והבטתי בעיניה ורציתי לעזור לה, שתהיה מנוחמת, רגועה, אהובה, ולא ידעתי מה לומר ואיך להגיד את מה שהיה בלבי. את זה שהייתי מוצף וגועש בגללה, ובעצם איך זה יכול להיות, מדוע זה קרה לי, דווקא לי. איך זה קרה. איך זה קרה.

היא סיימה את המשקה שלה, קמה והלכה. "בינתיים במצב תמוה", כתבה לי מכתב, "לא יודעת מה יילד יום. נעה בין התרגשות עד כאב שרירים ובכי על מה יכול היה להביא אותי למצב…"

כתבתי לה: "ואולי הזמן יביא אותך אלי ואהיה לך לעיר מקלט במיטתי, בין זרועותיי. אולי"

והיא ענתה קצרות: "מהלכת על ענן כשאתה כותב את זה".

ואני ביקשתי – אל תשכחי אותנו.

והיא ענתה "תודה. נצור בלבי".

***

חלף עבר הזמן. לא שכחתי אותנו. חלף הזמן ואני לא שכחתי את דבריה: "לא בשלה לעוף בחלל בין שתי רכבות הרים עם קרקע קסומה. אולי יום אחד אעלה".

 

park-slope-2_650אהבה אמיתית מחכה לעוף