Category Archives: Uncategorized

זה מעולם לא היה כל כך טוב

PERSONA.jpg

צילומי הסרט השבדי "פרסונה" הסתיימו ב-15 באוגוסט 1966. הקרנת הבכורה נערכה חודשיים אחר-כך. הבמאי אינגמר ברגמן אמר על הסרט: "הלכתי רחוק ככל שיכולתי ללכת" – כשקוראים את המונולוג הזה מתוך הסרט מבינים למה הוא התכוון. 

"קרל הנריק ואני שכרנו דירה ליד הים. זה היה ביוני, היינו לבדנו.

יום אחד קרל הנריק נסע לעיר.
אז הלכתי לבד לים.

היה יום יפה וחמים.

הייתה שם עוד בחורה. היא גרה באי קרוב,

אבל באה לחוף שלנו, כי הוא היה דרומי ושקט יותר.

שכבנו עירומות זו לצד זו והשתזפנו.

נמנמנו, התעוררנו והתמרחנו בשמן שיזוף.

חבשנו רק כובעי קש זולים.

על הכובע שלי היה סרט כחול. הצצתי מבעד לכובע…

הבטתי בנוף, בים ובשמש…

הייתי כל כך סקרנית.

ראיתי שתי דמויות על הסלעים שמעלינו.

הם הסתתרו והציצו עלינו מדי פעם.

אמרתי לה: "שני נערים צופים בנו". 

"ובכן, תני להם לצפות", אמרה קטרינה והתהפכה על הגב.

זו הייתה הרגשה מוזרה כל כך.

רציתי לרוץ להתלבש… אבל המשכתי לשכב על הבטן,

עם הישבן למעלה, ללא בושה, רגועה לגמרי.

וכל אותו הזמן קטרינה שכבה לצידי, 

עם שדיים חשופים וירכיים גלויות,
היא רק שכבה שם וציחקקה לעצמה.

ראיתי שהנערים התקרבו. הם עמדו והביטו בנו. ראיתי שהם היו צעירים מאוד.

אחד מהם, האמיץ מביניהם, התקרב אלינו וכרע לצידה של קטרינה.

הרגשתי ממש מוזר.

שמעתי את קטרינה אומרת: "אתה לא מתכוון לבוא לכאן?"

היא לקחה את ידו ועזרה לו להוריד את החולצה והמכנסיים.

הוא היה מעליה, היא עזרה לו להיכנס ואחזה בישבנו.

הנער האחר ישב על המדרון וצפה בהם.

שמעתי את קטרינה לוחשת באוזנו וצוחקת.

פניו היו ממש ליידי,

הם היו אדומים ונפוחים.

לפתע הסתובבתי ואמרתי: "לא תבוא גם אליי?"

"לך אליה" אמרה קטרינה. הוא יצא ממנה,

ונפל עליי, זקוף לגמרי.

הוא אחז בשדיים שלי, 

ואיכשהו… הייתי מוכנה… וגמרתי מהר.

רק רציתי לומר לו שיזהר שלא אכנס להריון,

אבל בסוף, כשהוא גמר… הרגשתי…

מעולם לא הרגשתי כך. איך שהוא התיז את זרעו בתוכי.

הוא אחז בכתפיי,

וגמרתי שוב ושוב ושוב.

קטרינה שכבה על הצד והחזיקה בו מאחור.

כשהוא גמר היא חיבקה אותו וגמרה בעזרת היד שלו.

וכשגמרה, היא צעקה ממש חזק.

כולנו פרצנו בצחוק.

קראנו לנער השני, שישב בצד,

שמו היה פיטר.

הוא התקרב, מבולבל, ונראה קפוא באור השמש.

קטרינה פתחה את כפתורי מכנסיו והחלה לשחק איתו.

כשהוא גמר, היא לקחה אותו בפיה, הוא התכופף והחל לנשק את גבה.

היא הסתובבה, אחזה בראשו, וקירבה אליו את שדיה.

הנער השני התרגש כל כך מהמראה הזה, אז אני והוא התחלנו שוב.

זה היה נהדר כמו בפעם הראשונה. אחר כך שחינו יחד ונפרדנו.

כשחזרתי, קרל הנריק כבר היה בבית.  אכלנו יחד ארוחת ערב ושתינו את היין האדום שהביא איתו.

לאחר מכן שכבנו.

זה מעולם לא היה כל כך טוב, הסקס בינינו, לפני כן, או אחרי כן. "

סופרים, כמו תרנגולות, אוהבים להתחכך זה בזה

MEGED-1

 

הסופר והמחזאי אהרן מגד מת. בן 95 היה במותו. נולד באוגוסט 1920 בפולין, עלה ארצה ב-1926. היה חבר קיבוץ שדות-ים וממייסדי המוסף הספרותי "משא" (שאותו ערך אחריו הדוד שלי, יצחק בצלאל).  מגד זכה לג'וב החלומי ביקום (נספח תרבות בשגרירות ישראל בלונדון) ופירסם למעלה מ-30 ספרים ומחזות.  ב-1974 זכה בפרס ביאליק על ספריו "מחברות אביתר" ו"על עצים ואבנים". אני מאוד אהבתי את ספרו "עשהאל". הוא זכה גם בפרס ברנר, בפרס עגנון, בפרס "קורט" האמריקאי ושלוש פעמים בפרס ראש הממשלה. בשנת 2003 זכה בפרס ישראל לספרות והלכתי לראיין אותו.  הנה חלקים מהראיון ההוא.

 

"…סופרים, כמו תרנגולות, אוהבים להתחכך זה בזה. הדבר אינו משפר, אמנם, את כתיבתם, אך לעומת זאת, מרבה יין מרבה שטות, ומרבה יין מלבה יצרים, וקנאת סופרים תרבה חכמה…

אז אני לא איש של בתי קפה ובתי יין. אני נוהג לכתוב בחדר עבודתי,  מעולם לא כתבתי בבתי-קפה מלבד כשכתבתי את  סיפורי הראשון "מטען של שוורים". היה זה לאחר ימי עבודה מפרכים בנמל חיפה, כשהייתי  שומר לילה בביקתה בגן-הירק של הקיבוץ. לרגליי התרוצצו עכברי שדה, ומלמעלה דלף גשם על גבי הדפים הכתובים בדיו".

זוכר את הביקורת הראשונה שנכתבה עליך?

בודאי. איך אפשר לשכוח. כשהופיע הסיפור ב"מבפנים", כתב עליו הסופר בן-אליעזר ב"הארץ" מעין "מי שברך": "זה הסיפור הראשון על פועלי נמל עבריים מאז אלפיים שנה"…

כתבת הרבה, נסעת הרבה, ערכת סופרים אחרים. יש מישהו שהיית רוצה לפגוש במיוחד?

אם הייתה אפשרות כזו, הייתי שמח לפגוש את יונה הנביא, שכל נבואתו הייתה חמש מילים בלבד. שנינו היינו שותקים, ושתיקה זו היתה אומרת יותר מכל דיבורים…

אם הייתי מכריח אותך לבחור ב-3 ספרים לקחת איתך למקום כלשהו, מה היית שולף מהספריה?

שלושה ספרים אהובים עלי במיוחד, יותר מכל הספרים בעולם. "האדרת" של גוגול הרוסי,  "הגלגול" של קפקא הצ'כי  ו"תודעתו של זנו" של איטלו סבבו האיטלקי. בשלושתם ה"גיבורים" הם אנטי-גיבורים, נרמסים  תחת עקבי החברה, ומעוררים גם חמלה וגם שחוק…

וסופרים בני זמננו?

יש כמה סופרים בעולם שאני עוקב אחריהם באדיקות. תומס ברנהרד האוסטרי מרתק אותי בסגנון האסוציאטיבי שלו, קצר-הנשימה, הרווי מורבידיות מרירה;  ו.ג. זבאלד הגרמני-בריטי הוא אמן הסיפור הנייטרלי-כביכול, הצופן בתוכו מעורבות ריגשית ואינטלקטואלית מוסווית;  טבוקי האיטלקי ולידיה ז'ורז' הפורטוגלית מוהלים הומור מחוכם בתכנים החתרניים שלהם. קראתי את "היום איננו כלה" של צ'ינגיס אייטמטוב והוא כל כך הרשים אותי שקראתיו פעם שנייה. הרגשת המרחבים העצומים והשוממים של קזחסטן, המהווים רקע לאימי המשטר הסובייטי מצד אחד, ועם זאת, לאהבה לוהטת ועדינה של הגיבור, ומסירותו לגמל, "ספינת המדבר", אמצעי התחבורה היחיד בערבה,  שאפשר לייחס לה  גם משמעות מטאפיסית.

ומה עם ישראל? מי הסופר הישראלי האהוב עליך?

הסופר הישראלי הטוב ביותר הוא בעצם סופרת. אידה פינק.

יש ספר שאתה חוזר אליו?

אני חוזר שוב ושוב לספר "החייל הטוב" של פורד מדוקס פורד. הספר, שמשפטו הראשון הוא: "זה הסיפור העצוב ביותר ששמעתי מעודי", הוא נובלה מושלמת של תיאור יחסי ידידות עמוקה ואהבה טראגית, בקונפליקט שאין לו מוצא… זה יישמע מוזר, אבל מילדותי אני זוכר שני ספרים אהובים, "הדבורה זיווית" ו"ממלכת הנמלים". שניהם בהוצאת "אמנות" הזכורה לטוב. מילדותי נמשכתי ליצורים זעירים, שחולשתם היא גם כוחם.

למה אתה מתגעגע?

אני מתגעגע במיוחד לישראל של שנות החמישים, השישים והשבעים, לעולם שבו הכסף לא נחשב לערך היחיד. והצונאמי הכלכלי שאנו עדים לו היום, לשברנו, מוכיח את אמיתות חזונו של הנביא, שרדיפת הבצע היא מקור הרע הגלובאלי.

יש חלום גדול שלא הגשמת?

לכתוב ספר שיהיה טוב. ממש טוב. יותר טוב מכל מה שכתבתי עד כה.

יש איזה מקום שהיית בו והיית רוצה לבקר בו שוב?

בעיר דלפי ביוון, כדי לשמוע מהפיתיה מה יהיה גורל האנושות בשנים הבאות.

איזה ספר היית לוקח עמך לנסיעה ארוכה?

אם זו טיסה להונולולו, למשל, הייתי לוקח איתי את  הספר "המבקרים הגדולים" (באנגלית), אנתולוגיה של ביקורת ספרותית, כרך בן 765 עמודים, שאחרי העמוד ה-17, היה צונח על ברכיי, והייתי נרדם, עד הגיעי אל יעדי…

…אתה יודע? הייתי רוצה שנערים ונערות יקראו יותר ספרים, אבל כדי לעודד קריאת ספרות יפה יש להימנע מניתוחים "מדעיים" מיותרים, עמוסי טרמינולוגיה לועזית שממאיסים את היצירות על התלמידים. ולחילופין, כדי להדביק אותם באהבת הספרים, חייב המורה, קודם כל, לשכנע את תלמידיו שהוא עצמו אוהב אותם. אהבה מדביקה אהבה. ובמקום לעסוק בניתוחים עקרים, יש לפנות אל  החוויות שהספר מעורר.

מה מעורר בך השראה?

נופי ילדות. תפילת האדם.

MEGED-2 shmuel rachmani

אהרן מגד. 1976. צילום: שמואל רחמני

ואני עדיין מתעקש לשמור על החלום מפני שברו

sarid

יוסי שריד: "הייתי רוצה לחיות בישראל שהורי חלמו עליה". צילום: דור מלכה

 

ביום לוהט בקיץ 1995 התלוויתי ליוסי שריד לסיור בדרום ישראל בתקופת ממשלת רבין. אישה אחת, בנתיבות, נישקה את ידו. הודתה לו על ההקצבה שהעביר לחינוך מיוחד בעיר. בבאר שבע אמרו לו שלוש נשים שהוא נהדר ושבזכות המחשבים לבית הספר הילדים שלהן השתפרו בלימודים ורכשו מקצוע. "אז תצביעו לי בבחירות?", חייך שריד. והנשים הרצינו לפתע: "היינו רוצות, אבל אנחנו לא יכולות".

למה לא? הסתקרן שריד.

"כי אתה לא ליכוד".

והוסיף גבר בחולצת ג'ינס שעמד בצד, אב לארבעה ילדים: "באמת הייתי רוצה להצביע לך, אבל לא נכנס לי הפתק של מרצ ליד, לא נכנס".

שריד המשיך איתנו בסיור. "אנחנו צריכים להמשיך", אמר. ולא היה לי ברור איך הוא לא נשבר.

מאוחר יותר, ב-2004, נפגשתי איתו בכנסת. נסעתי עם טל השילוני לנסות ולהסביר לוועדה המיוחדת (ששריד היה חלק ממנה) מדוע חשוב ש-88FM תמשיך להתקיים ולשדר. שריד היה בעדנו. בסופו של דבר התחנה המשיכה לשדר.

שריד נולד ברחובות באוקטובר 1940. שירת בחיל תותחנים. סיים תואר שני במדע המדינה ובסוציולוגיה. היה כתב צבאי וגם איש רדיו, חבר כנסת מטעם המערך ואחר כך מטעם מר"צ והיה שר לאיכות הסביבה ושר החינוך. עם אשתו, דורית, עבדתי בידיעות אחרונות. יש להם שלושה ילדים. 

שריד היה איש תרבות וספר. ספריו: "פגישה במקום אחר: שירים" (מחברות לספרות, 1961), "זה הניתוח שלי" (משכל, 2004), "‫שירים 2003-2005" (ידיעות אחרונות, 2005). "‫פפיצ’ק: הוא לא ידע את שמו" (ידיעות ספרים ויד ושם, 2006) ו"לפיכך נתכנסנו" (ידיעות ספרים) הציגו מחשבה מקורית ויכולת מילולית נפלאה.

לפגישה האחרונה שלנו בשנת 2008, בבית העיתונאים בתל אביב, שריד הגיע באוטובוס. "נוח מאוד", הוא אמר כשירד מקו 26, "תחבורה ציבורית היא המצאה חשובה".

דיברנו על ספרות.
מה דעתך בנוגע לקשר שבין "קפה" ו"ספרות"?
אין לי דעה, יש לי רק ידיעה. אני יודע שסופרים מפורסמים מזוהים עם בתי קפה מפורסמים, שהם בעצמם פירסמו אותם – זה מה שמקובל לספר. המשורר, ז'אק פרוור, כתב שיר נפלא על הקשר בין קפה לשירה, שהיה פעם, בבחרותי, מהשירים האהובים עלי.

אתה אוהב בתי קפה?

אפשר להגדיר אותי כ"יושב אוהלים", ואין לי בית קפה שחביב עלי במיוחד. אני עובד, כותב ונפגש עם אנשים בביתי. רק ההכרח גורר אותי, לפעמים, לבתי קפה שנמצאים בחצרות פתוחות. זה מרגיע אותי. לא פעם מצאתי את עצמי מצותת לשיחות בשולחן סמוך – הייתי נבוך – קמתי ועברתי לשולחן מרוחק.

אם היית יכול לבחור כל איש ספרות מכל זמן שהוא, במי היית בוחר לשבת איתו לקפה?
היה מעניין להיפגש עם המשורר חיים לנסקי שהלך לאיבוד בברית המועצות לשעבר ועקבותיו לא נודעו. אני מאוד רוצה לדעת מה עלה בגורלו, ואחר כך לספר לאחותי שמאוד אוהבת את שיריו.

ספר לי על דמות ספרותית שהשאירה עליך רושם מיוחד.
רק על דמות ספרותית אחת אני חולם בלילה – דמותו של יצחק, לא בשל אישיותו המחוקה אלא בשל התנסותו הטראומטית. הייתי כבן שמונה או תשע, בפעם הראשונה קראתי את סיפור העקידה, ומיד תרגמתי אותו לביעות אישי. מאז אני צועק לפעמים בלילות, כי אבא שלי עומד עלי לשחוט אותי.

לאיזה ספר אתה חוזר שוב ושוב, ומדוע?
אני יודע שזה נשמע פלצני, אבל מה אעשה – זאת האמת: כל יום אני קורא בתנ"ך, וכל יום אני בודק את עצמי במילון אבן שושן לבל אטעה.

בעיר זרה, לאן תלך?
הניסיון מלמד אותי שאבקר בבית קפה תחילה, אולי כדי לפצות את עצמי על חסך קפה מקומי ובלי חשש להיתקל בפרצופים מוכרים, גוזלי זמן בשיחה בטלה.

אתה קורא בטיסות?
יש לי פחד טיסות ובהמתנות אני מתאמץ להפיג אותו. פיתחתי שיטות משלי שמחייבות ריכוז. ספרי טיסות רק מעצימים את חרדתי.
 
 
איך כתבת את "לפיכך נתכנסנו"?
התחלתי לכתוב במלחמת לבנון השנייה, כשעשיתי את ימי המלחמה במושב מרגליות שעל גבול לבנון, וסיימתי את הכתיבה בקיץ שאחרי, שנה לאחר הרעש. הופתעתי למצוא אותו בראש רשימת רבי המכר, הוא בכלל לא ידע שהוא כזה, לא התכוון להיות.
 
 
אם לא היית גר בישראל, היכן היית רוצה לחיות?
הייתי רוצה לחיות בישראל האחרת שהורי חלמו עליה, ואני עדיין מתעקש לשמור על החלום שלהם מפני שברו.

האם אתה קורא מוספי ספרות?
מאז פרשתי מהחיים הפוליטיים הפעילים, אני קורא קודם את מוספי הספרות ומדוריה יחד עם מוספי הספורט ורק אחר כך אני מתפנה לשאר.

האם לדעתך יש עדיין מקום למגזינים וכתבי-עת לשירה ופרוזה?
בוודאי. הרי בלעדיהם היינו נשארים רק עם אהוד ואהוד וביבי, ואנה היינו באים.

יש בשנים האחרונות התרחקות של הקוראים הישראלים משירה ומסיפורים קצרים.  מה דעתך על כך?
כיו"ר ועדת פרס ספיר לספרות, אני שוקל דרכים שונות לעידוד השירה והסיפור הקצר. נראה אם אצליח.

כשר חינוך, לשעבר, מה יחסך לגבי הוראת הספרות בבתי ספר?  מה צריך לשנות, להוסיף ולחזק?
לפעמים אני חושב שמוטב לא ללמד בכלל ספרות כדי לא להשניא. הייתי מאפשר לתלמידות ולתלמידים להציע בעצמם את הספרים החביבים עליהם, לקרוא מתוכם בכיתה, לדבר עליהם ולפתח שיחה.

מה  מעורר בך השראה?
הבדידות, שרק אשתי, דורית, יודעת איך לשכך אותה.

מהו הספר האחרון שקראת והשאיר עליך את רישומו, ומדוע?
הספר האחרון שלי הוא כספר האחרון של רבים – "אשה בורחת מבשורה" של דוד גרוסמן. מי שיצליח לצלוח את מאה העמודים הראשונים – יזכה בזכייה גדולה.
 
מה חסר במיוחד בתרבות הקריאה הישראלית?
חסרה הנכונות לקרוא ספרים שאינם כתובים על פי אותו מתכון, שאינם נראים כמי שמיוצרים בסרט נע של סדנת כתיבה.

ותמיד תמיד לכבד

באהבה ובכבוד. ההורים שלי ואני באמצע. דצמבר 1966

באהבה ובכבוד. ההורים שלי ואני באמצע. דצמבר 1966

 

אבא שלי, אורי כהן, הוא ג'נטלמן.

אבא תמיד אמר לי: "לא חשוב מה קרה ולא משנה מה היא אמרה ומה היא עשתה, תמיד תמיד תכבד את האישה, כמו שאני מכבד את אמא שלך".

אבא שלי הוא אכן ג'נטלמן מושלם ומודל ראוי לחיקוי, וכמצוותו של אבי עשיתי (ואני חושב שגם קצת הצלחתי). לא הרמתי קול. לא העלבתי. לא זלזלתי. לא פקפקתי. לא נקמתי – גם באלה שפגעו בי.

יותר מכך. כשאחת האהבות הגדולות של חיי נטשה אותי לאנחות וכאבי לב קשים, ואחד מחבריי פלט בזעם "איזו שרמוטה!" – נזפתי בו. אל תדבר עליה ככה, אמרתי לו, היא אישה שאהבתי מאוד. היא התנהגה לא בסדר, אבל אני מבקש שתכבד אותה. היא לא אשמה שהיא כבר לא אוהבת אותי ולא רוצה לחיות איתי. ללב יש חוקים משלו.

ובסופו של דבר, זהו עצם הענין. לכבד. לכבד את זכותה ללבוש מה שהיא רוצה, לעשות מה שהיא רוצה, ללכת לאן שהיא רוצה – וזה אומר גם לכבד את רצונה ללכת ממך. ולא להציק. ולא להעיק.

ולכבד את עבודתה הקשה ולהילחם למען זכותה להיות מתוגמלת כמוך. בשכר הוגן ובתנאים שווים לך. ולכבד את מרחב המחיה הפרטי שלה ולא להשתלט עליה. ולכבד את שונותה, את העובדה שהיא אישה ולא גבר, לכבד אותה באשר היא אישה. 

להבין שסימביוזה היא רעה לשני הצדדים. להבין שתלות הדדית היא לא בהכרח עדות ליחסים טובים יותר. לאינטימיות גבוהה יותר. להבין ולהפנים שיחסים בין גברים ונשים הם יחסים בין שתי אוטונומיות עצמאיות שמקיימות ביניהן יחסי גומלין טובים מתוך רצון חופשי.

כמי שחי עם נשים, לא אחת ולא שתיים, וכמי שמגדל בבית שתי נשים קטנות (ומהממות) אני שואף תמיד אל המקום הזה. לאהוב בלי לחנוק, לתת חופש ולהרעיף חום ללא גבול.

ולכבד. כל הזמן לכבד.

חדר משלי בדירה מול הים

מתישהו בסוף כיתה י"ב קראתי את "חדר משלך" של וירג'יניה וולף – אותה הרצאה שנשאה הסופרת באוניברסיטת קיימברידג' ב-1928, שהפכה לספר קטן אבל משפיע. העובדה שכל כך הרבה נשים החלו לכתוב ולפרסם החל משנות השלושים של המאה העשרים יכולה להיזקף גם, בין היתר, לספר ההוא של וולף שיצר את המודעות של כותבות למצבן כנשים ולייעודן ככותבות-סופרות.

ובעקיפין חזרתי למסה ההיא, בעקבות מאבקים (לא מעניינים במיוחד) במחסום כתיבה, עד שמצאתי את החדר משלי.

בדירה של חגית

ושם ישבתי וכתבתי את מה שאמור להיות הספר השני שלי. מינימליזם יפה. דירת כותבים מושלמת. מול הים.

דירה שהיא מספיק מנותקת מהבלי העולם, כדי לאפשר לך את המרחב הנפשי והשקט לכתוב, וגם מספיק מחוברת לעולם המודרני כדי שלא יחסר לך קפה.

בדירה של חגית-3

 

זו היתה, ועודנה, תקופה מיוחדת עבורי. אחרי צאת הספר "סיפורים קטנים, תקליטים גדולים". המפגש עם הקהל, הנסיעות ברחבי הארץ, התגובות מהקוראים וגם, במקביל, הכתיבה של הספר הבא.

 

בדירה של חגית-7

ובאמת, כנראה שהדבר הנחוץ כל כך למי שמבקש ליצור משהו בעל משמעות עבורו, הוא להתנתק. קצת.

לזמן מה. להתרחק. לשבת בתוך השקט, עם עצמו, והמחשבות, והנייר, והמילים, והתחושות, והרגשות, והזכרונות.

 

בקרוב יהיה ספר שני. בקרוב. תהיו איתי.

שלכם,

בועז

 

ואם יתחשק לכם גם ניתוק, שקט, זמן לעשות משהו עם עצמכם, כלשהו אז רק שתדעו שזו הדירה

www.seanrent.com

וזה הבלוג המגניב שלהם

www.unlocktelaviv.com