Category Archives: Uncategorized

הכמיהה שלא תימוג לעולם. הערגה שלא תחלוף אף פעם

 

download

עכשיו על המזח, הרציף נשטף באור שמש לונדוני נדיר ואני סוקר שנתיים אלה, מביט לאחור ולא בזעם, גם לא בעצב. בהשלמה מפוכחת. אף פעם לא הבנתי את השורה הזאת בשיר וויל יו של הייזל אוקונור, "טייק אוף יור אייז". לא הבנתי, למרות שניסיתי. לא הבנתי למה היא מתכוונת, הייזל, אבל היה בה משהו בשורה הזו, הלא מפוענחת בשבילי, מכיוון שאני הפוך, נועץ מבטים, אני נועץ מבטים,  אוהב לראות את העיניים נעצמות ואת הרגליים נפתחות.

 

בגשם ששוטף את הרציף המזרחי אני חושב לי. אמילי, את היית מסונכרנת למוח שלי. וזה נורא נדיר, בת זונה שכמוך, נורא נדיר,  איך שהצלחת להשתחל לתוך המוח הכי פרימיטיבי ואפל וחסוי שלי. הרי אף אחד לא יודע מה רץ לי בתוך המוח, ואת – מכשפה בורקת ובוהקת שכמוך – את רואה רחוק, רואה שקוף. רואה הכל. ויכולה לשחק כאוות נפשך בתוך סט התאוות והפנטזיות שלי, כמו אלוהים, כמו גברת אלוהים. את יודעת שמלים ומשפטים יכולים לשגע אותי לשבועות וימים. את יודעת בדיוק. זה פשוט נורא, זה נורא. אף פעם לא פגשתי מישהי שהיתה פשוט…אני! רק בגוף מושלם של טורפת מטורפת.

 

אף פעם לא חיבבתי את עמדת הלוזר. תמיד אהבתי את המנצחים, גם אם הם שילמו מחיר. בעיני הם היו מנצחים. אולי בעיני העולם ניצחון הוא לדעת לחיות את החיים מתוך השלמה והבנה שאי אפשר להשיג הכל, אבל בעיני הניצחון הוא אף פעם לא להפסיק לשאוף להגשים את התאוות הכי גדולות שלך. אף פעם, אף פעם, אף פעם, לעולם לא לוותר. בשום מקרה, מה שלא יהיה.

שום אישה אחרת לא יכולה לתפוס את המקום הזה, את כס המלכות המפואר והמרומם, שעליו את יושבת בתודעתי.  האנרגיה המינית שלי שגעונית. אני לא יכול לישון. מזל שיש לי פטיפון ותקליטים בדירה. גשם מצליף בנהר, אני יכול לראות את זה. בין העצים לבין תחנת הרכבת. הכמיהה הזו לא תימוג לעולם. הערגה הזו לא תחלוף אף פעם.

 

רציתי, חשקתי, חלמתי, התאוויתי, הלמתי בקירות, נגחתי בדלתות, חלמתי חלומות, גירשתי שדים, התנזרתי מאחרות, המראתי וצללתי לתוך תקוות ונפילות, הסמית'ס שרו על שערי בית הקברות במנצ'סטר, הביטלס על שדות תות לנצח, בין התיכון לבין השכונה הישנה, הקיור "אין שום דבר שרציתי יותר, מלאחוז אותך חזק בזרועותיי". התמונות שלך מתערבבות בעטיפות התקליטים האנגלים.

CEMETERY GATES.jpg

 

עכשיו כשהלכת ממני, כבר לא אחטוף אותך לדירה מעופשת בדוק של הנמל במזרח העיר, לא אפשוט ממך את הג'ינס בכוח עד מעל לנעלי העקב, כשרק הישבן חשוף ומונף אל על ולא אזיין אותך כשאת בוטשת במצעי המיטה הגדולה שורטת את הכרים ושואגת, עכשיו כל זה הוא רק מזון להזיות-מין ליליות, ואני בפלורידה עם התקליט החדש של R E M – "אאוט אוף טיים" – שוכב במלון דרכים זול ומשפשף את עצמי בעיניים עצומות, הוזה עלייך עם הרגליים הארוכות והמוח המושלם. מאבד תחושת אחיזה במציאות. אולי אני עייף. ואולי התקליט הזה טוב מדי.

 

REM

 

וככה מתוך ההשתוללות המטורפת והמוטרפת שעברה עלי שלושה ימים ושלושה לילות, הצרחות בתוך הראש – לא יהיה, לא יקרה, לא יהיה, לא יקרה – ואחרי 29 פעמים של פינק מון ברצף, כתבתי, יריתי מלים, הקאתי את כל הזעם והעצב והתשוקה והמרירות, והתחושה המזדיינת הזאת, של איזו שנה ארורה זאת הולכת להיות, שנת הטיפוס על קירות חלקים, עם טוק טוק וסטון רוזז, צד א צד ב, שוב ושוב, והזמן הניגר.

הייתי כל כך חולה. בשיקגו, שלושה שבועות מזיע וקודח, ואחר כך בניו יורק, עיניים דולפות, כאבים בצדדים. אף פעם לא הייתי ככה, חולה. אני לא זוכר כלום חוץ ממוזיקה שהפכה לצבעים נמסים. ימים נוזליים.

ואז זה נרגע. כמו אחרי צונאמי ענק. זה נרגע. שכך. נעלם. שקע. אני עומד על קו החוף ומסתכל קדימה. יש ים, והוא שם, ואני לא שם, אני שולח ידי אל המים ונוגע בהם. בעדינות של משורר. לא בחמדנות של מלח אנגלי מיוזע. שלום לך אובססיה. ברוך בואך רגיעה אחת רכה.

THE CURE 1989ועכשיו בשקט.

בשקט.

 

עילפון

a-live-record-camel-double-album-decca-dbc-r7-7-1978_4006612

השמש בערה במרכז השמיים. קילוחי אש דקים. הקיץ החל מוקדם. סוף חודש מאי וכבר הכל יוקד בלהט הצהריים. עוד יום לימודים נגמר. הילקוט על הגב, הכרטיסייה בכף ידי המיוזעת, נעלי פלדיום מבד וגומי לרגליי העייפות, המצח מבריק והפה יבש. עוד פחות מחודש ונצא לחופש הגדול.

עכשיו רק להגיע הביתה, לשטוף פנים במים קרים, לשכב מול המאוורר ולנשום. אחר כך לחתוך אבטיח. שיהיה קר. לחתוך אותו עם הקליפה, לרבעים. להרגיש אותו בין השפתיים, מתוק, טרי, ריחני, מפתה, שירענן את חלל הפה, יציף אותי בתחושה שתיכף החופש הגדול כבר כאן, החופש עם משחקי הכדור עד הצהריים, השמש והאור, הפרדסים ועצי התות שבשכונה, רגליים רצות בסנדלים בשדות הבוערים, שרירים נעריים מתרפים על המחצלת בבית, על הרצפה הקרה, המיית מאווררים תלויים, רוחות אחר-צהריים חמימות, תחושת עילפון, תקליט מסתובב על פטיפון, מסתובב ללא הרף כמו דוושות אופניים הנעות מעצמן כשאנחנו מניחים את רגלינו על הכידון ודוהרים במורד הכביש, שואגים שיר ממצעד הפזמונים – אולי בי ג'יז, אולי דיוויד בואי – והממטרות בדשא מרעננות את האוויר.

זהו זה, הקיץ כבר כאן והגברים בגופיות לבנות, הנשים בשמלות פרחוניות צבעוניות, קולות באים מבית הקפה ומתחנת המוניות שליד המרכז המסחרי. קיץ של רגליים יחפות טובעות בחול הלוהט שלאורך חוף הים. גלידות וארטיקים ומפתח על הצוואר בשרוך שהושחלו בו כמה אסימונים, למקרה הצורך, ומשחקי מחניים ותופסת בין השכונות לבין סוכות אבטיחים, מלונים, אפרסקים ומשמשים.

האימהות שלנו צעירות, בצמות או בסיכות בשיערן האסוף מפאת הלהט, והן תולות כביסה אחרי שחזרו מהעבודה, מביטות אלינו, הילדים המשחקים למטה, מבעד לחלון המרושת והמקושת.

בכלל הייתי אמור לעלות הביתה, אבל מהחלון בקומה השלישית נשמעו צלילים נהדרים. עצרתי והסתכלתי, כאילו שאפשר לראות מוזיקה. חלפו דקות ארוכות. המוזיקה מגנטה אותי. לא יכולתי לזוז. עמדתי ובהיתי בתריס הפתוח. אבדה לי תחושת הזמן. ולפתע היה ראש של נער בחלון. "היי, ילד," הנער חייך. "יפה, הא?"

כן, הנהנתי במבוכה, מתקשה לבלוע את הרוק.

"אתה רוצה לעלות לפה, לשמוע?"

לא האמנתי למשמע אזני. הנהנתי. "אז בוא, נו, אנחנו בדירה 9…"

ופתאום מצאתי את עצמי על הספה של מורן שגיא, אהוב הבנות, מלך השכונה עם השיער הארוך עד הכתפיים, הגיטרה החשמלית על המיטה והגלשן שנשען על הקיר. "זה תקליט של קאמל בהופעה חיה," מורן אמר. "הוא הוקלט בלונדון, באולם האמרסמית' אודיאון. תשמע איך זה מתחיל…" והוא ניגב את התקליט במטלית, ניקה אותו שוב עם נוזל מיוחד והניח את המחט בעדינות רבה ובקפידה על הרצועה הראשונה. הגיטרה של אנדי לטימר התגלגלה ושכבות הקלידים ריצפו מדרגות דמיוניות לגן עדן של יופי.

Never Let Go – מורן אמר ושם את העטיפה הנפתחת של התקליט הכפול בין ידיי. לא העזתי לומר דבר, בקושי יכולתי לנשום, מרוב הערצה והתפעמות מהיופי הזה.

הזמן התמוסס.

מורן אמר: "יש לי אימון, אני צריך ללכת, אבל אתה יכול לקחת את התקליט הזה ולשמוע בבית. רק תשמור עליו טוב. אני סומך עליך. אוקיי?" – נעל את נעלי הספורט הלבנות, לקח את הכדורסל הכתום, הלביש על התקליט את עטיפת הניילון ויצאנו יחד מהדירה אל חדר המדרגות הקריר. הוא עלה על אופני הראלי שלו, נסע לאימון ואני נכנסתי הביתה. "איפה היית?" אמא הזדעקה, ספק משתוממת ספק מבוהלת באמת, "כבר ארבע וחצי!"

מורן הזמין אותי לשמוע תקליט, אמרתי.

"מורן הבן של השכנים? הוא הרבה יותר גדול ממך, לא?"

כן, אבל הוא קרא לי והזמין אותי לעלות אליו והוא אפילו נתן לי לשמוע את התקליט שלו.

שמתי את קאמל בסלון, על הפטיפון. חיקיתי את מורן, ניקיתי כמוהו את התקליט בתנועות סיבוביות עם המטלית. מחט צונחת על ויניל שחור, מבהיק ומסתובב. הקסם נמשך גם בסביבה הביתית שלנו. "זה יפה נורא," אמא אמרה.

זה "אווז השלג" בהופעה חיה, הייתי גאה להציג לה את הצלילים שמילאו את החדר. זו להקת קאמל, עם תזמורת!

למחרת בבוקר, לפני בית הספר, שמעתי שוב את הצד הראשון. "ראית מה השעה?" אבא זינב בי. "אתה תאחר את ההסעה". כיביתי את המגבר. התקליט נשאר על הפטיפון, מאט סיבוביו ונעצר.

כשחזרתי בצהריים, היו צלילים אחרים באוויר. מורן נופף לי מלמעלה. "תמוז", הוא אמר. "בוא תעלה". עברתי בבית – אמא, אני עולה למורן, אני אבוא לאכול אחר כך – ומיד המשכתי לקומה השלישית. "תאכל," מורן שבר שורה מחבילת שוקולד חלב עם פצפוצי אורז, "איזה תקליט, איזו להקה מעולה".

ושוב הקסם הזה. "מה שיותר עמוק יותר כחול" מעולם לא נשמע כה עמוק וכה כחול, כה מואר ושמשי וקייצי ונפרש אל האופק. "…באה השמש", שלום חנוך שר, "וזה סימן שכבר מאוחר", ובאמת היה מאוחר כשנגמר התקליט, ומורן נתן לי גם אותו.

נכנסתי הביתה וניגשתי לפטיפון. חשכו עיני. התריסים היו קרועים אל החוץ, השמש בערה בשמיים וקרניים ארורות התיכו את התקליט של קאמל, המיסו את המרקם השחור שנוצק מחדש בצורת קערה עקמומית, כמו פרח הסלע או אגרטל כהה.

מה אני אעשה עכשיו? כמעט פרצתי בבכי מול פני אבי. מורן אמר לי לשמור על התקליט. מה אני אגיד לו?

אבא ליטף לי את היד. "תקנה לו תקליט חדש, אין לך ברירה אחרת".

ב"אלגרו" לא היה את A Live Record של קאמל.

גם ב"פאז" לא וגם ב"בית התקליט" נמכרו כל העותקים.

באותו יום עברתי גם ב"אלחוט" וב"סִפְרִי" ואפילו בחנות "המשביר לצרכן" ובשק"ם בגבעתיים ביקרתי. אבל התקליט של קאמל במהדורה מתוצרת חוץ לא היה בשום מקום. הייתי מותש, מיוזע ואובד עצות. ב"גלרון" אמר לי המוכר: "אתה יכול לשלם על החשבון ואני אזמין לך את זה מאנגליה. תקליט תוצרת חוץ עולה 100 לירות. תשאיר לי 30 ותוך חודש זה יהיה כאן". לא היתה לי ברירה. הזמנתי את התקליט וחמקתי ממורן יום אחר יום. חששתי מכל דפיקה בדלת. חשבתי שאולי הוא בא לבקש בחזרה את התקליט הכפול שנתן לי בהשאלה.

כמעט חודש חלף, והחל החופש הגדול והתקליט הגיע ל"גלרון". שילמתי את שארית הסכום וידעתי מנוח לנפשי והקלה.

עליתי לקומה השלישית. דפקתי על הדלת. לא היתה תשובה.

גם למחרת לא ענו לי.

וגם ביום שאחרי.

ואז שמתי לב שהשלט "שגיא" הוסר מפעמון הכניסה. אוליביה, השכנה, ראתה אותי עומד מול הפלדלת החומה ושאלה באגביות – "את מי אתה מחפש, את מורן?"

כן, אמרתי.

"הם עברו דירה. אתה לא יודע? הם עזבו לירושלים…"

חזרתי הביתה עם התקליט החדש, הסגור, של קאמל. החופש עבר, הקיץ חלף, הסתיו הגיע בטפטופי גשם מלאי תקווה, ואני שמרתי על תקליט ההופעה החיה מכל משמר, בתוך שקית, בארון, מחכה למורן שיבוא לבקש את האוצר היקר, ורק ביום ההולדת שלי, בדצמבר של אותה שנה, בהמולת החנוכה פתאום הבנתי שהוא לא יבוא ולא יבקש. הלכתי אל החדר, עם קערת סופגניות שמנוניות, מקושטות אבקת סוכר וריבה אדומה, פתחתי את הניילון, הוצאתי את התקליט של קאמל והנחתי על המערכת.

"אדם נולד עם הרצון לשרוד,

הוא לא יקבל לא כתשובה.

הוא איכשהו ינסה,

הוא לא יקבל לא כתשובה, ולא ירפה, לא …"

מורן ואני לא נפגשנו אף פעם אחת מאז. התקליט של קאמל, אחד מהאהובים עלי ביותר, עדיין אצלי.

CAMEL LIVE

מתוך "סיפורים קטנים, תקליטים גדולים", מרום תרבות ישראלית, אוקטובר 2014

זה מעולם לא היה כל כך טוב

PERSONA.jpg

צילומי הסרט השבדי "פרסונה" הסתיימו ב-15 באוגוסט 1966. הקרנת הבכורה נערכה חודשיים אחר-כך. הבמאי אינגמר ברגמן אמר על הסרט: "הלכתי רחוק ככל שיכולתי ללכת" – כשקוראים את המונולוג הזה מתוך הסרט מבינים למה הוא התכוון. 

"קרל הנריק ואני שכרנו דירה ליד הים. זה היה ביוני, היינו לבדנו.

יום אחד קרל הנריק נסע לעיר.
אז הלכתי לבד לים.

היה יום יפה וחמים.

הייתה שם עוד בחורה. היא גרה באי קרוב,

אבל באה לחוף שלנו, כי הוא היה דרומי ושקט יותר.

שכבנו עירומות זו לצד זו והשתזפנו.

נמנמנו, התעוררנו והתמרחנו בשמן שיזוף.

חבשנו רק כובעי קש זולים.

על הכובע שלי היה סרט כחול. הצצתי מבעד לכובע…

הבטתי בנוף, בים ובשמש…

הייתי כל כך סקרנית.

ראיתי שתי דמויות על הסלעים שמעלינו.

הם הסתתרו והציצו עלינו מדי פעם.

אמרתי לה: "שני נערים צופים בנו". 

"ובכן, תני להם לצפות", אמרה קטרינה והתהפכה על הגב.

זו הייתה הרגשה מוזרה כל כך.

רציתי לרוץ להתלבש… אבל המשכתי לשכב על הבטן,

עם הישבן למעלה, ללא בושה, רגועה לגמרי.

וכל אותו הזמן קטרינה שכבה לצידי, 

עם שדיים חשופים וירכיים גלויות,
היא רק שכבה שם וציחקקה לעצמה.

ראיתי שהנערים התקרבו. הם עמדו והביטו בנו. ראיתי שהם היו צעירים מאוד.

אחד מהם, האמיץ מביניהם, התקרב אלינו וכרע לצידה של קטרינה.

הרגשתי ממש מוזר.

שמעתי את קטרינה אומרת: "אתה לא מתכוון לבוא לכאן?"

היא לקחה את ידו ועזרה לו להוריד את החולצה והמכנסיים.

הוא היה מעליה, היא עזרה לו להיכנס ואחזה בישבנו.

הנער האחר ישב על המדרון וצפה בהם.

שמעתי את קטרינה לוחשת באוזנו וצוחקת.

פניו היו ממש ליידי,

הם היו אדומים ונפוחים.

לפתע הסתובבתי ואמרתי: "לא תבוא גם אליי?"

"לך אליה" אמרה קטרינה. הוא יצא ממנה,

ונפל עליי, זקוף לגמרי.

הוא אחז בשדיים שלי, 

ואיכשהו… הייתי מוכנה… וגמרתי מהר.

רק רציתי לומר לו שיזהר שלא אכנס להריון,

אבל בסוף, כשהוא גמר… הרגשתי…

מעולם לא הרגשתי כך. איך שהוא התיז את זרעו בתוכי.

הוא אחז בכתפיי,

וגמרתי שוב ושוב ושוב.

קטרינה שכבה על הצד והחזיקה בו מאחור.

כשהוא גמר היא חיבקה אותו וגמרה בעזרת היד שלו.

וכשגמרה, היא צעקה ממש חזק.

כולנו פרצנו בצחוק.

קראנו לנער השני, שישב בצד,

שמו היה פיטר.

הוא התקרב, מבולבל, ונראה קפוא באור השמש.

קטרינה פתחה את כפתורי מכנסיו והחלה לשחק איתו.

כשהוא גמר, היא לקחה אותו בפיה, הוא התכופף והחל לנשק את גבה.

היא הסתובבה, אחזה בראשו, וקירבה אליו את שדיה.

הנער השני התרגש כל כך מהמראה הזה, אז אני והוא התחלנו שוב.

זה היה נהדר כמו בפעם הראשונה. אחר כך שחינו יחד ונפרדנו.

כשחזרתי, קרל הנריק כבר היה בבית.  אכלנו יחד ארוחת ערב ושתינו את היין האדום שהביא איתו.

לאחר מכן שכבנו.

זה מעולם לא היה כל כך טוב, הסקס בינינו, לפני כן, או אחרי כן. "

סופרים, כמו תרנגולות, אוהבים להתחכך זה בזה

MEGED-1

 

הסופר והמחזאי אהרן מגד מת. בן 95 היה במותו. נולד באוגוסט 1920 בפולין, עלה ארצה ב-1926. היה חבר קיבוץ שדות-ים וממייסדי המוסף הספרותי "משא" (שאותו ערך אחריו הדוד שלי, יצחק בצלאל).  מגד זכה לג'וב החלומי ביקום (נספח תרבות בשגרירות ישראל בלונדון) ופירסם למעלה מ-30 ספרים ומחזות.  ב-1974 זכה בפרס ביאליק על ספריו "מחברות אביתר" ו"על עצים ואבנים". אני מאוד אהבתי את ספרו "עשהאל". הוא זכה גם בפרס ברנר, בפרס עגנון, בפרס "קורט" האמריקאי ושלוש פעמים בפרס ראש הממשלה. בשנת 2003 זכה בפרס ישראל לספרות והלכתי לראיין אותו.  הנה חלקים מהראיון ההוא.

 

"…סופרים, כמו תרנגולות, אוהבים להתחכך זה בזה. הדבר אינו משפר, אמנם, את כתיבתם, אך לעומת זאת, מרבה יין מרבה שטות, ומרבה יין מלבה יצרים, וקנאת סופרים תרבה חכמה…

אז אני לא איש של בתי קפה ובתי יין. אני נוהג לכתוב בחדר עבודתי,  מעולם לא כתבתי בבתי-קפה מלבד כשכתבתי את  סיפורי הראשון "מטען של שוורים". היה זה לאחר ימי עבודה מפרכים בנמל חיפה, כשהייתי  שומר לילה בביקתה בגן-הירק של הקיבוץ. לרגליי התרוצצו עכברי שדה, ומלמעלה דלף גשם על גבי הדפים הכתובים בדיו".

זוכר את הביקורת הראשונה שנכתבה עליך?

בודאי. איך אפשר לשכוח. כשהופיע הסיפור ב"מבפנים", כתב עליו הסופר בן-אליעזר ב"הארץ" מעין "מי שברך": "זה הסיפור הראשון על פועלי נמל עבריים מאז אלפיים שנה"…

כתבת הרבה, נסעת הרבה, ערכת סופרים אחרים. יש מישהו שהיית רוצה לפגוש במיוחד?

אם הייתה אפשרות כזו, הייתי שמח לפגוש את יונה הנביא, שכל נבואתו הייתה חמש מילים בלבד. שנינו היינו שותקים, ושתיקה זו היתה אומרת יותר מכל דיבורים…

אם הייתי מכריח אותך לבחור ב-3 ספרים לקחת איתך למקום כלשהו, מה היית שולף מהספריה?

שלושה ספרים אהובים עלי במיוחד, יותר מכל הספרים בעולם. "האדרת" של גוגול הרוסי,  "הגלגול" של קפקא הצ'כי  ו"תודעתו של זנו" של איטלו סבבו האיטלקי. בשלושתם ה"גיבורים" הם אנטי-גיבורים, נרמסים  תחת עקבי החברה, ומעוררים גם חמלה וגם שחוק…

וסופרים בני זמננו?

יש כמה סופרים בעולם שאני עוקב אחריהם באדיקות. תומס ברנהרד האוסטרי מרתק אותי בסגנון האסוציאטיבי שלו, קצר-הנשימה, הרווי מורבידיות מרירה;  ו.ג. זבאלד הגרמני-בריטי הוא אמן הסיפור הנייטרלי-כביכול, הצופן בתוכו מעורבות ריגשית ואינטלקטואלית מוסווית;  טבוקי האיטלקי ולידיה ז'ורז' הפורטוגלית מוהלים הומור מחוכם בתכנים החתרניים שלהם. קראתי את "היום איננו כלה" של צ'ינגיס אייטמטוב והוא כל כך הרשים אותי שקראתיו פעם שנייה. הרגשת המרחבים העצומים והשוממים של קזחסטן, המהווים רקע לאימי המשטר הסובייטי מצד אחד, ועם זאת, לאהבה לוהטת ועדינה של הגיבור, ומסירותו לגמל, "ספינת המדבר", אמצעי התחבורה היחיד בערבה,  שאפשר לייחס לה  גם משמעות מטאפיסית.

ומה עם ישראל? מי הסופר הישראלי האהוב עליך?

הסופר הישראלי הטוב ביותר הוא בעצם סופרת. אידה פינק.

יש ספר שאתה חוזר אליו?

אני חוזר שוב ושוב לספר "החייל הטוב" של פורד מדוקס פורד. הספר, שמשפטו הראשון הוא: "זה הסיפור העצוב ביותר ששמעתי מעודי", הוא נובלה מושלמת של תיאור יחסי ידידות עמוקה ואהבה טראגית, בקונפליקט שאין לו מוצא… זה יישמע מוזר, אבל מילדותי אני זוכר שני ספרים אהובים, "הדבורה זיווית" ו"ממלכת הנמלים". שניהם בהוצאת "אמנות" הזכורה לטוב. מילדותי נמשכתי ליצורים זעירים, שחולשתם היא גם כוחם.

למה אתה מתגעגע?

אני מתגעגע במיוחד לישראל של שנות החמישים, השישים והשבעים, לעולם שבו הכסף לא נחשב לערך היחיד. והצונאמי הכלכלי שאנו עדים לו היום, לשברנו, מוכיח את אמיתות חזונו של הנביא, שרדיפת הבצע היא מקור הרע הגלובאלי.

יש חלום גדול שלא הגשמת?

לכתוב ספר שיהיה טוב. ממש טוב. יותר טוב מכל מה שכתבתי עד כה.

יש איזה מקום שהיית בו והיית רוצה לבקר בו שוב?

בעיר דלפי ביוון, כדי לשמוע מהפיתיה מה יהיה גורל האנושות בשנים הבאות.

איזה ספר היית לוקח עמך לנסיעה ארוכה?

אם זו טיסה להונולולו, למשל, הייתי לוקח איתי את  הספר "המבקרים הגדולים" (באנגלית), אנתולוגיה של ביקורת ספרותית, כרך בן 765 עמודים, שאחרי העמוד ה-17, היה צונח על ברכיי, והייתי נרדם, עד הגיעי אל יעדי…

…אתה יודע? הייתי רוצה שנערים ונערות יקראו יותר ספרים, אבל כדי לעודד קריאת ספרות יפה יש להימנע מניתוחים "מדעיים" מיותרים, עמוסי טרמינולוגיה לועזית שממאיסים את היצירות על התלמידים. ולחילופין, כדי להדביק אותם באהבת הספרים, חייב המורה, קודם כל, לשכנע את תלמידיו שהוא עצמו אוהב אותם. אהבה מדביקה אהבה. ובמקום לעסוק בניתוחים עקרים, יש לפנות אל  החוויות שהספר מעורר.

מה מעורר בך השראה?

נופי ילדות. תפילת האדם.

MEGED-2 shmuel rachmani

אהרן מגד. 1976. צילום: שמואל רחמני

ואני עדיין מתעקש לשמור על החלום מפני שברו

sarid

יוסי שריד: "הייתי רוצה לחיות בישראל שהורי חלמו עליה". צילום: דור מלכה

 

ביום לוהט בקיץ 1995 התלוויתי ליוסי שריד לסיור בדרום ישראל בתקופת ממשלת רבין. אישה אחת, בנתיבות, נישקה את ידו. הודתה לו על ההקצבה שהעביר לחינוך מיוחד בעיר. בבאר שבע אמרו לו שלוש נשים שהוא נהדר ושבזכות המחשבים לבית הספר הילדים שלהן השתפרו בלימודים ורכשו מקצוע. "אז תצביעו לי בבחירות?", חייך שריד. והנשים הרצינו לפתע: "היינו רוצות, אבל אנחנו לא יכולות".

למה לא? הסתקרן שריד.

"כי אתה לא ליכוד".

והוסיף גבר בחולצת ג'ינס שעמד בצד, אב לארבעה ילדים: "באמת הייתי רוצה להצביע לך, אבל לא נכנס לי הפתק של מרצ ליד, לא נכנס".

שריד המשיך איתנו בסיור. "אנחנו צריכים להמשיך", אמר. ולא היה לי ברור איך הוא לא נשבר.

מאוחר יותר, ב-2004, נפגשתי איתו בכנסת. נסעתי עם טל השילוני לנסות ולהסביר לוועדה המיוחדת (ששריד היה חלק ממנה) מדוע חשוב ש-88FM תמשיך להתקיים ולשדר. שריד היה בעדנו. בסופו של דבר התחנה המשיכה לשדר.

שריד נולד ברחובות באוקטובר 1940. שירת בחיל תותחנים. סיים תואר שני במדע המדינה ובסוציולוגיה. היה כתב צבאי וגם איש רדיו, חבר כנסת מטעם המערך ואחר כך מטעם מר"צ והיה שר לאיכות הסביבה ושר החינוך. עם אשתו, דורית, עבדתי בידיעות אחרונות. יש להם שלושה ילדים. 

שריד היה איש תרבות וספר. ספריו: "פגישה במקום אחר: שירים" (מחברות לספרות, 1961), "זה הניתוח שלי" (משכל, 2004), "‫שירים 2003-2005" (ידיעות אחרונות, 2005). "‫פפיצ’ק: הוא לא ידע את שמו" (ידיעות ספרים ויד ושם, 2006) ו"לפיכך נתכנסנו" (ידיעות ספרים) הציגו מחשבה מקורית ויכולת מילולית נפלאה.

לפגישה האחרונה שלנו בשנת 2008, בבית העיתונאים בתל אביב, שריד הגיע באוטובוס. "נוח מאוד", הוא אמר כשירד מקו 26, "תחבורה ציבורית היא המצאה חשובה".

דיברנו על ספרות.
מה דעתך בנוגע לקשר שבין "קפה" ו"ספרות"?
אין לי דעה, יש לי רק ידיעה. אני יודע שסופרים מפורסמים מזוהים עם בתי קפה מפורסמים, שהם בעצמם פירסמו אותם – זה מה שמקובל לספר. המשורר, ז'אק פרוור, כתב שיר נפלא על הקשר בין קפה לשירה, שהיה פעם, בבחרותי, מהשירים האהובים עלי.

אתה אוהב בתי קפה?

אפשר להגדיר אותי כ"יושב אוהלים", ואין לי בית קפה שחביב עלי במיוחד. אני עובד, כותב ונפגש עם אנשים בביתי. רק ההכרח גורר אותי, לפעמים, לבתי קפה שנמצאים בחצרות פתוחות. זה מרגיע אותי. לא פעם מצאתי את עצמי מצותת לשיחות בשולחן סמוך – הייתי נבוך – קמתי ועברתי לשולחן מרוחק.

אם היית יכול לבחור כל איש ספרות מכל זמן שהוא, במי היית בוחר לשבת איתו לקפה?
היה מעניין להיפגש עם המשורר חיים לנסקי שהלך לאיבוד בברית המועצות לשעבר ועקבותיו לא נודעו. אני מאוד רוצה לדעת מה עלה בגורלו, ואחר כך לספר לאחותי שמאוד אוהבת את שיריו.

ספר לי על דמות ספרותית שהשאירה עליך רושם מיוחד.
רק על דמות ספרותית אחת אני חולם בלילה – דמותו של יצחק, לא בשל אישיותו המחוקה אלא בשל התנסותו הטראומטית. הייתי כבן שמונה או תשע, בפעם הראשונה קראתי את סיפור העקידה, ומיד תרגמתי אותו לביעות אישי. מאז אני צועק לפעמים בלילות, כי אבא שלי עומד עלי לשחוט אותי.

לאיזה ספר אתה חוזר שוב ושוב, ומדוע?
אני יודע שזה נשמע פלצני, אבל מה אעשה – זאת האמת: כל יום אני קורא בתנ"ך, וכל יום אני בודק את עצמי במילון אבן שושן לבל אטעה.

בעיר זרה, לאן תלך?
הניסיון מלמד אותי שאבקר בבית קפה תחילה, אולי כדי לפצות את עצמי על חסך קפה מקומי ובלי חשש להיתקל בפרצופים מוכרים, גוזלי זמן בשיחה בטלה.

אתה קורא בטיסות?
יש לי פחד טיסות ובהמתנות אני מתאמץ להפיג אותו. פיתחתי שיטות משלי שמחייבות ריכוז. ספרי טיסות רק מעצימים את חרדתי.
 
 
איך כתבת את "לפיכך נתכנסנו"?
התחלתי לכתוב במלחמת לבנון השנייה, כשעשיתי את ימי המלחמה במושב מרגליות שעל גבול לבנון, וסיימתי את הכתיבה בקיץ שאחרי, שנה לאחר הרעש. הופתעתי למצוא אותו בראש רשימת רבי המכר, הוא בכלל לא ידע שהוא כזה, לא התכוון להיות.
 
 
אם לא היית גר בישראל, היכן היית רוצה לחיות?
הייתי רוצה לחיות בישראל האחרת שהורי חלמו עליה, ואני עדיין מתעקש לשמור על החלום שלהם מפני שברו.

האם אתה קורא מוספי ספרות?
מאז פרשתי מהחיים הפוליטיים הפעילים, אני קורא קודם את מוספי הספרות ומדוריה יחד עם מוספי הספורט ורק אחר כך אני מתפנה לשאר.

האם לדעתך יש עדיין מקום למגזינים וכתבי-עת לשירה ופרוזה?
בוודאי. הרי בלעדיהם היינו נשארים רק עם אהוד ואהוד וביבי, ואנה היינו באים.

יש בשנים האחרונות התרחקות של הקוראים הישראלים משירה ומסיפורים קצרים.  מה דעתך על כך?
כיו"ר ועדת פרס ספיר לספרות, אני שוקל דרכים שונות לעידוד השירה והסיפור הקצר. נראה אם אצליח.

כשר חינוך, לשעבר, מה יחסך לגבי הוראת הספרות בבתי ספר?  מה צריך לשנות, להוסיף ולחזק?
לפעמים אני חושב שמוטב לא ללמד בכלל ספרות כדי לא להשניא. הייתי מאפשר לתלמידות ולתלמידים להציע בעצמם את הספרים החביבים עליהם, לקרוא מתוכם בכיתה, לדבר עליהם ולפתח שיחה.

מה  מעורר בך השראה?
הבדידות, שרק אשתי, דורית, יודעת איך לשכך אותה.

מהו הספר האחרון שקראת והשאיר עליך את רישומו, ומדוע?
הספר האחרון שלי הוא כספר האחרון של רבים – "אשה בורחת מבשורה" של דוד גרוסמן. מי שיצליח לצלוח את מאה העמודים הראשונים – יזכה בזכייה גדולה.
 
מה חסר במיוחד בתרבות הקריאה הישראלית?
חסרה הנכונות לקרוא ספרים שאינם כתובים על פי אותו מתכון, שאינם נראים כמי שמיוצרים בסרט נע של סדנת כתיבה.