Author Archives: בועז כהן

מוזיקאי ושדרן רדיו, מרצה לתרבות בת-זמננו ומחבר הספרים "סיפורים קטנים, תקליטים גדולים" ו"וכשאפתח את הדלת"

שיר במתנה

961762

"…זה היה באחד הימים האלה, סוף שנות ה-70, בשעת אחר צהריים מאוחרת, ירד גשם דק, האור היה רך ועוטף, רוברט (מייפלתורפ. ב.כ.) ואני צעדנו בניו יורק ברחוב שמונה כששמענו פתאום את השיר החדש שהקלטתי, "Because the Night" בוקע בקולי קולות מחנות אחרי חנות…רוברט היה הראשון לשמוע את השיר מיד אחרי שהקלטתי אותו. היתה לי סיבה לכך. זה מה שהוא תמיד רצה עבורי. בקיץ 1978, הוא הגיע למקום 13 ברשימת 40 הגדולים, וכך ברוס הגשים את חלומו של רוברט ש"יום אחד יהיה לך, פטי, שיר להיט ואלבום מצליח".

רוברט חייך ופסע בקצב השיר. הוא שר, מאושר, הוציא סיגריה והצית אותה. והצית אחת גם לי. עברנו כברת דרך מאז שהציל אותי לראשונה מסופר המדע הבדיוני וחלקנו משקה שוקולד חם על מדרגות כניסה לבניין ליד טומפקינס סקוור.

רוברט היה גאה במפגין בהצלחתי. מה שייחל לו עבור עצמו, ייחל לו עבור שנינו. הוא פלט סילון מושלם של עשן, ובנימה מהורהרת-נוזפת הביע הערצה נטולת קנאה, בשפה שלנו, אח ואחות: "פטי," הוא אמר לאטו, "התפרסמת לפני"…

(מתוך "רק ילדים", פטי סמית. תרגום: אורטל אריכה).

 

לפני שנים אחדות הייתה לי הזכות והעונג לערוך את "רק ילדים", ספרה של פטי סמית. ביקשתי ממנה רשות לכתוב הקדמה או אחרית דבר לספר. היא הסכימה "אבל רק בתנאי שלא תכתוב אף מילה על המוזיקה שלי ולא תזכיר את זה שאני זמרת". סירבתי לתנאי הזה, כי זה נראה לי חסר טעם. לדעתי, היה חשוב להציג לקהל הקוראים של הספר (הנהדר) את המוזיקה של פטי סמית ולהדגיש את חשיבותה כ"סנדקית הפאנק" וכאחת מהנשים-היוצרות החשובות ביותר ברוק.

אז הספר יצא בלי הקדמה שלי ב-2012 (בהוצאת כנרת זמורה) אבל בכל זאת פטי סמית סיפרה לי אישית כיצד התגלגל לידיה אותו להיט ענק, שלא יהיה מוגזם להגדירו כלהיט היחיד בקריירה שלה. "זה היה שיתוף הפעולה שלי עם ברוס ספרינגסטין", היא אמרה, "ברוס בעצם נתן לי מתנה, שיר שהוא לא רצה להכניס לאלבום שלו, כי לא היה מרוצה ממנו".

בשלושת תקליטיו הראשונים שיצאו בין 1973 ל-1975 עבד ספרינגסטין עם לואי להב. אבל לואי חזר לישראל ב-1975 והחל לעבוד על "סוף עונת התפוזים" של תמוז, כשספרינגסטין החל בעבודה הארוכה והמפרכת (שלוש שנים) על אלבומו הרביעי, "אפלה בקצה העיר", עם איש הסאונד ג'ימי לאווין. זה היה ממש באותו אולפן שבו עבדה באותו זמן גם פטי סמית, רקורד פלאנט. "ג'ימי עבד גם איתנו, על התקליט שלי EASTER, וכשברוס החליט שהוא משאיר את 'בגלל הלילה' בחוץ, ג'ימי הביא לי קסטה עם ההקלטה, כדי שאשמע. שיר ששיניתי לו קצת את המילים, והוא הפך להיות ה-סינגל מהאלבום".

ספרינגסטין מעולם לא הקליט את השיר בצורה רשמית לאלבום שלו. אבל "בגלל הלילה" הוא כנראה אחד השירים המצליחים ביותר שכתב. הוא נכלל ברשימת "מאה הסינגלים הטובים בכל הזמנים" של המגזין קיו וברשימה נוספת של המגזין רולינג סטון בחרו כאחד מ-10 שירי הרוק הטובים ביותר שהקליטה זמרת רוק אי פעם.

 

 

הכמיהה שלא תימוג לעולם. הערגה שלא תחלוף אף פעם

 

download

עכשיו על המזח, הרציף נשטף באור שמש לונדוני נדיר ואני סוקר שנתיים אלה, מביט לאחור ולא בזעם, גם לא בעצב. בהשלמה מפוכחת. אף פעם לא הבנתי את השורה הזאת בשיר וויל יו של הייזל אוקונור, "טייק אוף יור אייז". לא הבנתי, למרות שניסיתי. לא הבנתי למה היא מתכוונת, הייזל, אבל היה בה משהו בשורה הזו, הלא מפוענחת בשבילי, מכיוון שאני הפוך, נועץ מבטים, אני נועץ מבטים,  אוהב לראות את העיניים נעצמות ואת הרגליים נפתחות.

 

בגשם ששוטף את הרציף המזרחי אני חושב לי. אמילי, את היית מסונכרנת למוח שלי. וזה נורא נדיר, בת זונה שכמוך, נורא נדיר,  איך שהצלחת להשתחל לתוך המוח הכי פרימיטיבי ואפל וחסוי שלי. הרי אף אחד לא יודע מה רץ לי בתוך המוח, ואת – מכשפה בורקת ובוהקת שכמוך – את רואה רחוק, רואה שקוף. רואה הכל. ויכולה לשחק כאוות נפשך בתוך סט התאוות והפנטזיות שלי, כמו אלוהים, כמו גברת אלוהים. את יודעת שמלים ומשפטים יכולים לשגע אותי לשבועות וימים. את יודעת בדיוק. זה פשוט נורא, זה נורא. אף פעם לא פגשתי מישהי שהיתה פשוט…אני! רק בגוף מושלם של טורפת מטורפת.

 

אף פעם לא חיבבתי את עמדת הלוזר. תמיד אהבתי את המנצחים, גם אם הם שילמו מחיר. בעיני הם היו מנצחים. אולי בעיני העולם ניצחון הוא לדעת לחיות את החיים מתוך השלמה והבנה שאי אפשר להשיג הכל, אבל בעיני הניצחון הוא אף פעם לא להפסיק לשאוף להגשים את התאוות הכי גדולות שלך. אף פעם, אף פעם, אף פעם, לעולם לא לוותר. בשום מקרה, מה שלא יהיה.

שום אישה אחרת לא יכולה לתפוס את המקום הזה, את כס המלכות המפואר והמרומם, שעליו את יושבת בתודעתי.  האנרגיה המינית שלי שגעונית. אני לא יכול לישון. מזל שיש לי פטיפון ותקליטים בדירה. גשם מצליף בנהר, אני יכול לראות את זה. בין העצים לבין תחנת הרכבת. הכמיהה הזו לא תימוג לעולם. הערגה הזו לא תחלוף אף פעם.

 

רציתי, חשקתי, חלמתי, התאוויתי, הלמתי בקירות, נגחתי בדלתות, חלמתי חלומות, גירשתי שדים, התנזרתי מאחרות, המראתי וצללתי לתוך תקוות ונפילות, הסמית'ס שרו על שערי בית הקברות במנצ'סטר, הביטלס על שדות תות לנצח, בין התיכון לבין השכונה הישנה, הקיור "אין שום דבר שרציתי יותר, מלאחוז אותך חזק בזרועותיי". התמונות שלך מתערבבות בעטיפות התקליטים האנגלים.

CEMETERY GATES.jpg

 

עכשיו כשהלכת ממני, כבר לא אחטוף אותך לדירה מעופשת בדוק של הנמל במזרח העיר, לא אפשוט ממך את הג'ינס בכוח עד מעל לנעלי העקב, כשרק הישבן חשוף ומונף אל על ולא אזיין אותך כשאת בוטשת במצעי המיטה הגדולה שורטת את הכרים ושואגת, עכשיו כל זה הוא רק מזון להזיות-מין ליליות, ואני בפלורידה עם התקליט החדש של R E M – "אאוט אוף טיים" – שוכב במלון דרכים זול ומשפשף את עצמי בעיניים עצומות, הוזה עלייך עם הרגליים הארוכות והמוח המושלם. מאבד תחושת אחיזה במציאות. אולי אני עייף. ואולי התקליט הזה טוב מדי.

 

REM

 

וככה מתוך ההשתוללות המטורפת והמוטרפת שעברה עלי שלושה ימים ושלושה לילות, הצרחות בתוך הראש – לא יהיה, לא יקרה, לא יהיה, לא יקרה – ואחרי 29 פעמים של פינק מון ברצף, כתבתי, יריתי מלים, הקאתי את כל הזעם והעצב והתשוקה והמרירות, והתחושה המזדיינת הזאת, של איזו שנה ארורה זאת הולכת להיות, שנת הטיפוס על קירות חלקים, עם טוק טוק וסטון רוזז, צד א צד ב, שוב ושוב, והזמן הניגר.

הייתי כל כך חולה. בשיקגו, שלושה שבועות מזיע וקודח, ואחר כך בניו יורק, עיניים דולפות, כאבים בצדדים. אף פעם לא הייתי ככה, חולה. אני לא זוכר כלום חוץ ממוזיקה שהפכה לצבעים נמסים. ימים נוזליים.

ואז זה נרגע. כמו אחרי צונאמי ענק. זה נרגע. שכך. נעלם. שקע. אני עומד על קו החוף ומסתכל קדימה. יש ים, והוא שם, ואני לא שם, אני שולח ידי אל המים ונוגע בהם. בעדינות של משורר. לא בחמדנות של מלח אנגלי מיוזע. שלום לך אובססיה. ברוך בואך רגיעה אחת רכה.

THE CURE 1989ועכשיו בשקט.

בשקט.

 

עילפון

a-live-record-camel-double-album-decca-dbc-r7-7-1978_4006612

השמש בערה במרכז השמיים. קילוחי אש דקים. הקיץ החל מוקדם. סוף חודש מאי וכבר הכל יוקד בלהט הצהריים. עוד יום לימודים נגמר. הילקוט על הגב, הכרטיסייה בכף ידי המיוזעת, נעלי פלדיום מבד וגומי לרגליי העייפות, המצח מבריק והפה יבש. עוד פחות מחודש ונצא לחופש הגדול.

עכשיו רק להגיע הביתה, לשטוף פנים במים קרים, לשכב מול המאוורר ולנשום. אחר כך לחתוך אבטיח. שיהיה קר. לחתוך אותו עם הקליפה, לרבעים. להרגיש אותו בין השפתיים, מתוק, טרי, ריחני, מפתה, שירענן את חלל הפה, יציף אותי בתחושה שתיכף החופש הגדול כבר כאן, החופש עם משחקי הכדור עד הצהריים, השמש והאור, הפרדסים ועצי התות שבשכונה, רגליים רצות בסנדלים בשדות הבוערים, שרירים נעריים מתרפים על המחצלת בבית, על הרצפה הקרה, המיית מאווררים תלויים, רוחות אחר-צהריים חמימות, תחושת עילפון, תקליט מסתובב על פטיפון, מסתובב ללא הרף כמו דוושות אופניים הנעות מעצמן כשאנחנו מניחים את רגלינו על הכידון ודוהרים במורד הכביש, שואגים שיר ממצעד הפזמונים – אולי בי ג'יז, אולי דיוויד בואי – והממטרות בדשא מרעננות את האוויר.

זהו זה, הקיץ כבר כאן והגברים בגופיות לבנות, הנשים בשמלות פרחוניות צבעוניות, קולות באים מבית הקפה ומתחנת המוניות שליד המרכז המסחרי. קיץ של רגליים יחפות טובעות בחול הלוהט שלאורך חוף הים. גלידות וארטיקים ומפתח על הצוואר בשרוך שהושחלו בו כמה אסימונים, למקרה הצורך, ומשחקי מחניים ותופסת בין השכונות לבין סוכות אבטיחים, מלונים, אפרסקים ומשמשים.

האימהות שלנו צעירות, בצמות או בסיכות בשיערן האסוף מפאת הלהט, והן תולות כביסה אחרי שחזרו מהעבודה, מביטות אלינו, הילדים המשחקים למטה, מבעד לחלון המרושת והמקושת.

בכלל הייתי אמור לעלות הביתה, אבל מהחלון בקומה השלישית נשמעו צלילים נהדרים. עצרתי והסתכלתי, כאילו שאפשר לראות מוזיקה. חלפו דקות ארוכות. המוזיקה מגנטה אותי. לא יכולתי לזוז. עמדתי ובהיתי בתריס הפתוח. אבדה לי תחושת הזמן. ולפתע היה ראש של נער בחלון. "היי, ילד," הנער חייך. "יפה, הא?"

כן, הנהנתי במבוכה, מתקשה לבלוע את הרוק.

"אתה רוצה לעלות לפה, לשמוע?"

לא האמנתי למשמע אזני. הנהנתי. "אז בוא, נו, אנחנו בדירה 9…"

ופתאום מצאתי את עצמי על הספה של מורן שגיא, אהוב הבנות, מלך השכונה עם השיער הארוך עד הכתפיים, הגיטרה החשמלית על המיטה והגלשן שנשען על הקיר. "זה תקליט של קאמל בהופעה חיה," מורן אמר. "הוא הוקלט בלונדון, באולם האמרסמית' אודיאון. תשמע איך זה מתחיל…" והוא ניגב את התקליט במטלית, ניקה אותו שוב עם נוזל מיוחד והניח את המחט בעדינות רבה ובקפידה על הרצועה הראשונה. הגיטרה של אנדי לטימר התגלגלה ושכבות הקלידים ריצפו מדרגות דמיוניות לגן עדן של יופי.

Never Let Go – מורן אמר ושם את העטיפה הנפתחת של התקליט הכפול בין ידיי. לא העזתי לומר דבר, בקושי יכולתי לנשום, מרוב הערצה והתפעמות מהיופי הזה.

הזמן התמוסס.

מורן אמר: "יש לי אימון, אני צריך ללכת, אבל אתה יכול לקחת את התקליט הזה ולשמוע בבית. רק תשמור עליו טוב. אני סומך עליך. אוקיי?" – נעל את נעלי הספורט הלבנות, לקח את הכדורסל הכתום, הלביש על התקליט את עטיפת הניילון ויצאנו יחד מהדירה אל חדר המדרגות הקריר. הוא עלה על אופני הראלי שלו, נסע לאימון ואני נכנסתי הביתה. "איפה היית?" אמא הזדעקה, ספק משתוממת ספק מבוהלת באמת, "כבר ארבע וחצי!"

מורן הזמין אותי לשמוע תקליט, אמרתי.

"מורן הבן של השכנים? הוא הרבה יותר גדול ממך, לא?"

כן, אבל הוא קרא לי והזמין אותי לעלות אליו והוא אפילו נתן לי לשמוע את התקליט שלו.

שמתי את קאמל בסלון, על הפטיפון. חיקיתי את מורן, ניקיתי כמוהו את התקליט בתנועות סיבוביות עם המטלית. מחט צונחת על ויניל שחור, מבהיק ומסתובב. הקסם נמשך גם בסביבה הביתית שלנו. "זה יפה נורא," אמא אמרה.

זה "אווז השלג" בהופעה חיה, הייתי גאה להציג לה את הצלילים שמילאו את החדר. זו להקת קאמל, עם תזמורת!

למחרת בבוקר, לפני בית הספר, שמעתי שוב את הצד הראשון. "ראית מה השעה?" אבא זינב בי. "אתה תאחר את ההסעה". כיביתי את המגבר. התקליט נשאר על הפטיפון, מאט סיבוביו ונעצר.

כשחזרתי בצהריים, היו צלילים אחרים באוויר. מורן נופף לי מלמעלה. "תמוז", הוא אמר. "בוא תעלה". עברתי בבית – אמא, אני עולה למורן, אני אבוא לאכול אחר כך – ומיד המשכתי לקומה השלישית. "תאכל," מורן שבר שורה מחבילת שוקולד חלב עם פצפוצי אורז, "איזה תקליט, איזו להקה מעולה".

ושוב הקסם הזה. "מה שיותר עמוק יותר כחול" מעולם לא נשמע כה עמוק וכה כחול, כה מואר ושמשי וקייצי ונפרש אל האופק. "…באה השמש", שלום חנוך שר, "וזה סימן שכבר מאוחר", ובאמת היה מאוחר כשנגמר התקליט, ומורן נתן לי גם אותו.

נכנסתי הביתה וניגשתי לפטיפון. חשכו עיני. התריסים היו קרועים אל החוץ, השמש בערה בשמיים וקרניים ארורות התיכו את התקליט של קאמל, המיסו את המרקם השחור שנוצק מחדש בצורת קערה עקמומית, כמו פרח הסלע או אגרטל כהה.

מה אני אעשה עכשיו? כמעט פרצתי בבכי מול פני אבי. מורן אמר לי לשמור על התקליט. מה אני אגיד לו?

אבא ליטף לי את היד. "תקנה לו תקליט חדש, אין לך ברירה אחרת".

ב"אלגרו" לא היה את A Live Record של קאמל.

גם ב"פאז" לא וגם ב"בית התקליט" נמכרו כל העותקים.

באותו יום עברתי גם ב"אלחוט" וב"סִפְרִי" ואפילו בחנות "המשביר לצרכן" ובשק"ם בגבעתיים ביקרתי. אבל התקליט של קאמל במהדורה מתוצרת חוץ לא היה בשום מקום. הייתי מותש, מיוזע ואובד עצות. ב"גלרון" אמר לי המוכר: "אתה יכול לשלם על החשבון ואני אזמין לך את זה מאנגליה. תקליט תוצרת חוץ עולה 100 לירות. תשאיר לי 30 ותוך חודש זה יהיה כאן". לא היתה לי ברירה. הזמנתי את התקליט וחמקתי ממורן יום אחר יום. חששתי מכל דפיקה בדלת. חשבתי שאולי הוא בא לבקש בחזרה את התקליט הכפול שנתן לי בהשאלה.

כמעט חודש חלף, והחל החופש הגדול והתקליט הגיע ל"גלרון". שילמתי את שארית הסכום וידעתי מנוח לנפשי והקלה.

עליתי לקומה השלישית. דפקתי על הדלת. לא היתה תשובה.

גם למחרת לא ענו לי.

וגם ביום שאחרי.

ואז שמתי לב שהשלט "שגיא" הוסר מפעמון הכניסה. אוליביה, השכנה, ראתה אותי עומד מול הפלדלת החומה ושאלה באגביות – "את מי אתה מחפש, את מורן?"

כן, אמרתי.

"הם עברו דירה. אתה לא יודע? הם עזבו לירושלים…"

חזרתי הביתה עם התקליט החדש, הסגור, של קאמל. החופש עבר, הקיץ חלף, הסתיו הגיע בטפטופי גשם מלאי תקווה, ואני שמרתי על תקליט ההופעה החיה מכל משמר, בתוך שקית, בארון, מחכה למורן שיבוא לבקש את האוצר היקר, ורק ביום ההולדת שלי, בדצמבר של אותה שנה, בהמולת החנוכה פתאום הבנתי שהוא לא יבוא ולא יבקש. הלכתי אל החדר, עם קערת סופגניות שמנוניות, מקושטות אבקת סוכר וריבה אדומה, פתחתי את הניילון, הוצאתי את התקליט של קאמל והנחתי על המערכת.

"אדם נולד עם הרצון לשרוד,

הוא לא יקבל לא כתשובה.

הוא איכשהו ינסה,

הוא לא יקבל לא כתשובה, ולא ירפה, לא …"

מורן ואני לא נפגשנו אף פעם אחת מאז. התקליט של קאמל, אחד מהאהובים עלי ביותר, עדיין אצלי.

CAMEL LIVE

מתוך "סיפורים קטנים, תקליטים גדולים", מרום תרבות ישראלית, אוקטובר 2014

זה מעולם לא היה כל כך טוב

PERSONA.jpg

צילומי הסרט השבדי "פרסונה" הסתיימו ב-15 באוגוסט 1966. הקרנת הבכורה נערכה חודשיים אחר-כך. הבמאי אינגמר ברגמן אמר על הסרט: "הלכתי רחוק ככל שיכולתי ללכת" – כשקוראים את המונולוג הזה מתוך הסרט מבינים למה הוא התכוון. 

"קרל הנריק ואני שכרנו דירה ליד הים. זה היה ביוני, היינו לבדנו.

יום אחד קרל הנריק נסע לעיר.
אז הלכתי לבד לים.

היה יום יפה וחמים.

הייתה שם עוד בחורה. היא גרה באי קרוב,

אבל באה לחוף שלנו, כי הוא היה דרומי ושקט יותר.

שכבנו עירומות זו לצד זו והשתזפנו.

נמנמנו, התעוררנו והתמרחנו בשמן שיזוף.

חבשנו רק כובעי קש זולים.

על הכובע שלי היה סרט כחול. הצצתי מבעד לכובע…

הבטתי בנוף, בים ובשמש…

הייתי כל כך סקרנית.

ראיתי שתי דמויות על הסלעים שמעלינו.

הם הסתתרו והציצו עלינו מדי פעם.

אמרתי לה: "שני נערים צופים בנו". 

"ובכן, תני להם לצפות", אמרה קטרינה והתהפכה על הגב.

זו הייתה הרגשה מוזרה כל כך.

רציתי לרוץ להתלבש… אבל המשכתי לשכב על הבטן,

עם הישבן למעלה, ללא בושה, רגועה לגמרי.

וכל אותו הזמן קטרינה שכבה לצידי, 

עם שדיים חשופים וירכיים גלויות,
היא רק שכבה שם וציחקקה לעצמה.

ראיתי שהנערים התקרבו. הם עמדו והביטו בנו. ראיתי שהם היו צעירים מאוד.

אחד מהם, האמיץ מביניהם, התקרב אלינו וכרע לצידה של קטרינה.

הרגשתי ממש מוזר.

שמעתי את קטרינה אומרת: "אתה לא מתכוון לבוא לכאן?"

היא לקחה את ידו ועזרה לו להוריד את החולצה והמכנסיים.

הוא היה מעליה, היא עזרה לו להיכנס ואחזה בישבנו.

הנער האחר ישב על המדרון וצפה בהם.

שמעתי את קטרינה לוחשת באוזנו וצוחקת.

פניו היו ממש ליידי,

הם היו אדומים ונפוחים.

לפתע הסתובבתי ואמרתי: "לא תבוא גם אליי?"

"לך אליה" אמרה קטרינה. הוא יצא ממנה,

ונפל עליי, זקוף לגמרי.

הוא אחז בשדיים שלי, 

ואיכשהו… הייתי מוכנה… וגמרתי מהר.

רק רציתי לומר לו שיזהר שלא אכנס להריון,

אבל בסוף, כשהוא גמר… הרגשתי…

מעולם לא הרגשתי כך. איך שהוא התיז את זרעו בתוכי.

הוא אחז בכתפיי,

וגמרתי שוב ושוב ושוב.

קטרינה שכבה על הצד והחזיקה בו מאחור.

כשהוא גמר היא חיבקה אותו וגמרה בעזרת היד שלו.

וכשגמרה, היא צעקה ממש חזק.

כולנו פרצנו בצחוק.

קראנו לנער השני, שישב בצד,

שמו היה פיטר.

הוא התקרב, מבולבל, ונראה קפוא באור השמש.

קטרינה פתחה את כפתורי מכנסיו והחלה לשחק איתו.

כשהוא גמר, היא לקחה אותו בפיה, הוא התכופף והחל לנשק את גבה.

היא הסתובבה, אחזה בראשו, וקירבה אליו את שדיה.

הנער השני התרגש כל כך מהמראה הזה, אז אני והוא התחלנו שוב.

זה היה נהדר כמו בפעם הראשונה. אחר כך שחינו יחד ונפרדנו.

כשחזרתי, קרל הנריק כבר היה בבית.  אכלנו יחד ארוחת ערב ושתינו את היין האדום שהביא איתו.

לאחר מכן שכבנו.

זה מעולם לא היה כל כך טוב, הסקס בינינו, לפני כן, או אחרי כן. "

ג'ונתן דונהיו בוחר את 10 התקליטים של חייו. ראיון

JONATHAN.jpg

ג'ונתן דונהיו, סולן להקת מרקורי רב, חגג יום הולדת 50 לפני חודשיים. "כילד", הוא אומר, "הייתי מחכה לראות איזה תקליטים אקבל במתנה. הכי אהבתי לקבל תקליטים. מוזיקה. ועוד מוזיקה". דונהיו חגג גם את חנוכה וגם את חג המולד "כי ככה זה כשנולדים לאמא יהודיה ואבא קתולי". הוא נולד במאי 1966 וגדל בקינגסטון, ניו יורק, אבל בגיל צעיר עברה המשפחה להרי הקטסקיל, מצפון-מערב לעיר ניו יורק ומדרום-מערב לעיר הבירה אולבני. "אזור ירוק, כפרי, יפהפה ושקט. גדלתי בהרים רחוק מאוד מהעיר, באמצע שנות השבעים. מוזיקה היתה סביבי כל הזמן, אבל לא מוזיקה ששמעו החברים שלי. כינורות, מוזיקה קלאסית, ג'אז, אוונגרד. מחזות זמר. לא היו לי אחים גדולים, אז אף אחד לא אמר לי "היי, זה לא קול לשמוע דברים כאלה".

דונהיו לא רק מוזיקאי נפלא, יוצר וזמר אדיר עם קול מיוחד שמנהיג את מרקורי רב כבר 20 שנה. הוא גם איש שיחה לבבי ונדיב במיוחד. הוא מספר לי שמהחלון הוא רואה עכשיו את הזריחה, שזוגתו ישנה בחדר השני והקיץ שם די חם, אבל נעים לו בשקט ובטבע שבהרים. מה אתה זוכר מישראל בעיקר? אני מסתקרן. "קהל נהדר, אנשים שממש מתחברים למוזיקה שלנו", הוא אומר. אני מספר לו שההופעה ברדינג 3 לפני כמה היתה אחת הטובות שראיתי בימי חיי ושהשילוב בין המוזיקה של מרקורי רב לבין הסרט "הבלון האדום" של אלבר למוריס וסרטי האוונגרד בשחור-לבן יצרו חוויה חושית מהממת, ודונהיו אומר: "מרקורי רב היא להקה שיוצרת מוזיקה ויזואלית. אנחנו מנסים לעשות אותה ככה".

ביקשתי מדונהיו לבחור את 10 התקליטים שהשפיעו על חייו. "גדלתי רחוק מהראמונס או המוזיקה של הזמן ההוא שבו התבגרתי. גדלתי בהרים, רחוק מהראמונס והמוזיקה של התקופה, סוף שנות השבעים. שמעתי מוזיקה משנות הארבעים, כי זה מה שאמא שלי אהבה לשמוע. ככה למדתי להבין את העולם. התקליט הראשון שקיבלתי היה תקליט של וינסנט פרייס, בגיל שש. פרייס היה שחקן במה וקולנוע אמריקאי שאנשים זוכרים מסרטי האימה של רוג'ר קורמן. הוא אסף סיפורים על מכשפות ורוחות רפאים, סיפורים מוזרים והקליט תקליטים. מכיוון שליל כל הקדושים, הולואווין, הוא ממש חג לאומי בהרים יש לתקליט הזה משמעות מיוחדת עבורי. אמא שמה אותו על הפטיפון ושמעתי מישהו מספר אגדה עם מוזיקה מוזיקה שמעטרת את הסיפור. חלום מולחן.

Vincent Price ‎– Tales Of Witches, Ghosts And Goblins 1972

VINCENT PRICE Tales of Witches, Ghosts and Goblins

שני תקליטים שקיבלתי בגיל צעיר ונחרטו בי מאוד חזק הם "הנסיך הקטן" ופסקול המחזמר "אוליבר" – ככה זה כשאתה גדל עם אמא שמשוגעת על הצגות מברודוויי. שירים כתובים נפלא. שני ילדים צעירים, גם הנסיך הקטן וגם אוליבר, מבודדים מהעולם, סביבה מנוכרת. כילד תמיד הרגשתי מנוכר לסביבה ומרוחק מהאנשים. אהבתי יותר בעלי חיים ואת הטבע מאשר בני אדם. אהבתי את הקציר. את הבציר. את הרוח נושבת בעצים. נעלתי את עצמי בתוך ספרים ותקליטים. היה בהם עולם רחב מאשר זה שהעיר הציעה לי. ובעצם, גרתי בתוך אגדה. גרתי בתוך ההרים. היו שם דובים. כל צל בלילה נראה כמו מכשפה.

The Little Prince Narrated by Richard Burton MUSIC: MORT GARSON, 1975 איק

Oliver!  1968

ג'יה קאנצ'לי הוא מודרניסט, איש המאה ה-20, מוזיקאי מגאורגיה שהמוזיקה שלו דומה לזו של ארבו פארת האסטוני. זו מוזיקה רחבה, סימפונית, עם מקהלה. מוזיקה שמאפשרת לדמיון לפרוח. סוג של מוזיקה ויזואלית. הצלילים הופכים לתמונות בתוך הראש שלך, כשאתה מקשיב לקאנצ'לי.

Mourned by the Wind – Giya Kancheli, 1989

GIA CANCHELLI Mourned by the Wind

אני מנסה להקשיב לאלבומים הישנים שלי באזניים חדשות ותמיד אני נדהם איך אני מגלה דברים חדשים שלא שמעתי קודם. במקרה של טרי ריילי, שהוא מוזיקאי מיוחד וקשה לעיכול, זה ממש קיצוני. בכל האזנה אני רואה צבעים וחווה טעמים שלא ידעתי שקיימים שם.

בבאפלו הופענו פעם ואחד המורים שלנו ניגן עם ג'ון קייל, טרי ריילי הוא אוונגרד פורץ גבולות. בשבילי זה משהו משפיע ועמוק. מאוד. מעטים יודעים, אבל אפילו פינק פלויד חייבים לו. הצד האפל של הירח הושפע מהתקליט הזה של טרי ריילי שיצא בסוף שנות השישים. ההתחלה של הדאנס גם התחילה  בטרי ריילי.

A Rainbow in Curved Air TERRY RILEY, 1969

Unknown-7

 

 

אני מקשיב ללב שלי, לא למוזיקה או למלים. השכל נותן לך אבחנות, אבל הוא לא מסייע לך באמת להבין. האלבום "היום" של מיסיסיפי ג'ון הרט הוא אחד האהובים עלי ביותר. הקול שלו היפנט אותי. זה תקליט שהוקלט בצורה טובה הרבה יותר מהישנים שלו. במקרה של בילי הולידיי זה הפוך. דווקא התחושה שזה משהו ישן, שעוברת בתקליט, היא זו שמעניקה לו את העוצמה הרגשית המיוחד. בילי הולידיי, התקליט הזה בחר בי. גראסהופרס הביא לי את זה כמתנת יום הולדת. זה עמד על הפטיפון ולא ירד ממנו תקופה ארוכה. פשוט הייתי יושב ומקשיב לקול שלה.

Lady in Satin  Billie Holiday, 1958

Today! Mississippi John Hurt, 1966

בתוך הקרמלין הוא תקליט של שני שדות שונים, שנפגשים. ראבי שנקר מנגן מוזיקה הודית עם תזמורת רוסית, בתוך בנין הקרמלין בברית המועצות. והחיבור בין ז'אנרים, זה מה שאני אוהב במיוחד. השידוך בין מקומות שונים. זה כמו שמישהו בא ואמר לעצמו: אני חייב לעשות משהו הרבה יותר גדול ממוזיקה. וזה קורה שם בתקליט הזה.

Inside The Kremlin (1988)

Ravi Shankar - Inside The Kremlin

 

 

הקמיליונס היא להקה אנגלית מהאייטיז, שעושה פוסט-פאנק. הם באו ממידלטון, פעלו רק שש שנים, אבל יכולתי לראות את עצמי חי לגמרי בתוך העולם שלהם. הם לא היו רוק רגיל, הם ציירים בצלילים. הם היו רוקנרול אבל גם קצת קלאסי והרבה מוזרות. 

Script of the Bridge, CAMELEONS, 1983

 

The-Chameleons

 

והתקליט העשירי והחשוב מאוד בחיי הוא רביעיות המיתרים של בטהובן. רוקנרול ומוזיקה אלטרנטיבית

בכלל מצליחים להפנים ולהכיל השפעות שונות ומגוונות. בעצם, אתה שומע אצל מרקורי רב, לדוגמא, איך המוזיקה הקלאסית נמזגת לתוך הרוק וגם גולשת לכיוונים אחרים. לפעמים תיאטרלים. לפעמים שירי ילדים. לפעמים סוג של הזייה. פרוגרסיב. התקליט הזה מיצירות המיתרים, הרביעיות של בטהובן, הוא כל מה שאדם יכול לחפש במוזיקה. זה עולם שלם שבכל פעם האור נדלק בו במקום אחר ואתה רואה זויות שלא חשבת שקייימות. בטהובן הוא מלחין מסתורי. וזה תקליט מכשף. בטהובן עם המיתרים יוצר קסם. זה משהו שלא היה במוזיקה לפני כן.  יש בזה משהו יהודי.

כיהודי, אני יודע שאני לא יכול להגיד את שם האלוהים. ובשביל היהודים גם אין פנים לאלוהים. אין ציור או פסל שממחיש לך מי זה אלוהים. זו תחושה. אז ככה המוזיקה של בטהובן בשבילי. זה סוג של חוויה דתית. אתה לא יכול להגיד את השם של אלוהים. ואין לאלוהים פנים או צורה מוחשית. ככה המוזיקה של בטהובן – יש תקופות שבהן אני קם בכל בוקר ומקשיב לזה. וכשהכל אפל בחיים שלי, אני מקשיב ומוצא נחמה ונרגע.

BETHOVEN

מה שיפה, שהחברים שלי שומעים דברים מאוד מגוונים. גראסהופרס מת על ג'אז. הוא מומחה. ג'קי ממידלייק ואני מקשיבים למוזיקה קלאסית הרבה. וסיימון (מקוקטו טווינס, שהצטרף למרקורי רב) מכיר מוזיקה אלטרנטיבית בריטית מגוונת. זה כיף גדול. כל הזמן להתעשר. להקשיב לדברים שלא ידעת שהם קיימים בכלל. אני ממליץ לכולכם לעשות את זה.