רשימת כהן – אלבומים עבריים אהובים

צילום: אלעד אקרמן

1

אריק איינשטיין, מזל גדי 1968

אלוהים שלח אצבע ונגע באלבום הזה, שעוד מעט ימלאו לו 50 שנה ויש בו 12 שירים שהלחין במיוחד לתקליט צעיר בן 21, יוצא להקת הנח"ל, בשם שלום חנוך. המילים נכתבו בחלקם גם בידי שלום חנוך ("האדון הרופא", "מה שהיה היה", "כשנופל כוכב", "לילה", "כהה כהה") ובידי קיבוצניק אחר ממשמרות, אחד מאיר אריאל, וגם המשוררות מרים ילן שטקליס ולאה גולדברג מיוצגות פה. המעבד הגאון אלכס וייס ניצח על תזמורת סי בי אס ישראל והצליח ליצור שילוב מופתי בין פסיכדליה מודרנית לבין מתיקות של עולם הילדות, בין מוזיקה קלאסית לבין פופ סיקסטיזי קסום. זהו תקליט הסולו השני של איינשטיין והוא נקרא על שם המזל שבו נולד איינשטיין.

2

תמוז, סוף עונת התפוזים      1976

אחרי הצ'רצ'ילים, אחרית הימים וכוורת נולדה להקת תמוז, שילוב בלתי אפשרי בין אנשים שונים, תפיסות עולם מנוגדות וטעמים סותרים, שהוליד תחת ידי המפיק המוזיקלי הענק לואי להב יצירת מופת שאין בה שניה מיותרת. "סוף עונת התפוזים" הוא מקבץ שירים מושלם ("לא יודע איך לומר לך", "פנס הרחוב", "הולך בטל"), עם יצירת פרוג מופלאה של 9 דקות ("מה שיותר עמוק יותר כחול") שיר עוצמתי וסולו תופים נהדר ("אהבה שקטה"), עם אריאל זילבר בשיאו כמלחין ומבצע ("ככה את רצית אותי", "הולך בטל"), עם סאונד וערכי הפקה שלא נשמעו כאן לפני כן. תקליט שמשקף באופן מרהיב ומלהיב את התקופה שבה נוצר, בין טראומת מלחמת יום כיפור לבין הסכמי השלום עם מצרים.

3

כוורת, סיפורי פוגי     1973

כוורת פוגי בפיתה 1974

כוורת צפוף באוזן 1975

אופרת הרוק של שבעת חברי כוורת נולדה באמצע הדרך שבין להקת הנח"ל לבין להקת אולמן בראדרז האמריקאית. סנדרסון, עם הרבה עזרה מידידים, הדהים את התרבות הישראלית עם יצירת רוק בנויה מפרקים קצרים של רוק וצחוק, מנוגנת ומבוצעת לעילא, רוויה בלהיטי-על בשרשרת: "פה קבור הכלב", "שיר המכולת", "יו-יה", "ילד מזדקן" ולהיט הזהב שהיה גם שיר השנה ונשא על גבו את התקליט למכירות שלא היו כדוגמתן בישראל – "המגפיים של ברוך". שני תקליטי ההמשך הוסיפו גוונים ופלאים, החברים האחרים (חוץ מסנדרסון) תרמו שירים, כוורת חידשה את להקת הנח"ל, חיברה בין מזרח ומערב ושיתפה פעולה עם תזמורת בית-השידור בניצוחו של זוזו מוסא והציפה את התרבות הישראלית בקלאסיקות. לחשוב שכל השפע זה נוצר ושוחרר לשוק תוך 3 שנים זה בלתי נתפס.

4

החברים של נטאשה, החברים של נטאשה 1989

החברים של נטאשה, שינויים בהרגלי הצריחה  1991

החברים של נטאשה, רדיו בלה בלה 1994

שלושת אלבומי האולפן של הלהקה חוקרים את כאב ההגירה, את תחושת הזרות, את האחרות. הבדידות. אלבום הבכורה, בתחושה שלי, זיעזע את אמות הסיפים של המוזיקה המקומית. השני – "שינויים בהרגלי הצריחה" יצא זמן קצר אחרי מותו המפתיע של המפיק המוזיקלי יוסי אלפנט. "שינויים בהרגלי הצריחה" נותר כאלבום בלתי-שחיק, בדומה לאלבומי הביטלס (שחלק מהשירים פה מתייחסים אליהם כאל מקור השראה והשפעה) גם השני של "נטאשה" לא מצליח להימאס גם כעבור אלפי האזנות ל"אל תתפשטי לי", "עוד נגיעה", "שני סיפורי אהבה קטנים" והמנון האנשים הבודדים – "אם כבר לבד". קלאסיקה מודרנית. האלבום השלישי, שבעצם סיים את הפרק של "נטאשה" כלהקה מקליטה, הוא אופרת-רוק שאפתנית ויומרנית (ונפלאה ברובה) שמתכתבת עם "החומה" ועם "טומי" ו"קוואדרופניה" של THE WHO גם יחד.

5

אלג'יר, מנועים קדימה    2004

אלג'יר, נאמנות ותשוקה 1995

"מנועים קדימה" היא יצירה שעוד תהדהד ארוכות ועמוקות אל תוך המאה ה-21. זעקת חבולי הנפש, הנדחים והדחויים, הצמאים לאהבה. להכרה. אביב גדג' וגבריאל בלחסן יצרו יחד אלבום ישראלי נדיר בעוצמתו. אבל 9 שנים לפני כן, בגיל 17, אלג'יר (בהפקה מוזיקלית של אסף שריג מ"איפה הילד") הוציאה אלבום בכורה מהפנט, שיצא חודש אחרי רצח רבין ולא זכה לתהודה מספקת.

6

אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב,  בדשא אצל אביגדור  1971

אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב,  סע לאט  1974

אחרי הפרידה משלום חנוך (שנסע לאנגליה) ואחרי תקליט ילדים (עם רוב הקסלי) גילה איינשטיין לעולם את כשרון ההלחנה המרשים של מיקי גבריאלוב. "אני רואה אותה בדרך לגמנסיה", "צא מזה", "אני ואתה" הם רק שלושה משפע השירים האדירים שנמצאים מהתקליט ש(כמעט) את כולו כתב יעקב רוטבליט. בשיתוף הפעולה השני של גבריאלוב ואיינשטיין "סע לאט" פוגשים את עבודת הגיטרות שלא תיאמן (חיים קריו ושלמה יידוב), עיבוד המיתרים של שם-טוב לוי, הלחנים של מיקי גבריאלוב וגם את "ילדים של החיים" שתרם שלום חנוך ועוד קאבר/תרגום לרנדי ניומן ו"הבלדה על זומטי ולבטי". "סע לאט" היה אלבום ששיקף את החיים בישראל שאחרי מלחמת יום כיפור וגם התכתב באירוניה אוהבת עם כוורת.

7

החלונות הגבוהים, החלונות הגבוהים  1967

חמישים שנה מלאו להישג העצום של שמוליק קראוס (שהלחין את כל שירי האלבום האחד, היחיד והמיוחד של השלישיה), ג'וזי כץ ואריק איינשטיין.  קראוס נתן ביטוי לתרבות העברית החדשה, החילונית, החופשית, הבוהמית, אבל שמר על צביון ישראלי-עברי ייחודי כשהלחין טקסטים של אריק איינשטיין לצד שירי משוררים ("הבובה זהבה" של מרים ילן שטקליס, "ילדה קטנה" של חיים חפר וכמובן "חייל של שוקולד" של חנוך לוין). שילוב הקולות בין השלושה, העיבודים החלומיים בטעם חמוץ-מתוק, הסאונד הנקי, המילים הנפלאות, הלחנים המבריקים – אלבום מושלם בכל פרמטר.

8

אריק איינשטיין ושלום חנוך, שבלול  1970

פסקול הסרט העברי ההיפי-אירוני-מלנכולי שביים בועז דוידזון הוא גם אלבום שלם ומושלם בפני עצמו. שלום חנוך מחשמל היטב את הפולק הישראלי, מטמיע את הביטלס ואת הסטונס בהווי המקומי, לא מוותר על עיבודי המיתרים, אבל חובר לאריק איינשטיין בתקליט ראשון משותף, עם קרדיט מלא על העטיפה – אריק איינשטיין ושלום חנוך. ב"שבלול" שלל המנונים בגוונים וטעמים שונים, "למה לי לקחת ללב" (בלדה) ו"מה שיותר עמוק יותר כחול" (רוקנרול מהיר), "אל תוותרי עלי" (בלוז) ו"שונות" (ספק מערכון אוונגרדי, ספק שיר).

9

שלמה ארצי, דרכים  1979

ה-אלבום הטוב ביותר של ארצי ואחד התקליטים הטובים שנוצרו כאן. מוקף בחבורה מצוינת של נגנים ומוזיקאים, הצליח ארצי למצוא את החוט השקוף שעליו נשזרו פנינים לרוב, כשהוא מוצא, לראשונה את קולו הייחודי כמשורר-מזמר, לצד טקסטים של משה בן שאול ("אתמול חלפו הציפורים") ונמרוד גאון ז"ל ("אני שומע שוב"). אלבום מגוון מאוד שהחל את דרכו של ארצי ללב ההמונים. אפשר, אגב, להוסיף ל"דרכים" את "גבר הולך לאיבוד" שקדם לו (1978) ואת "חצות" (1981) שבא בעקבותיו. שניהם תקליטים מעולים.

10

אילן וירצברג ושמעון גלבץ , בציר טוב  1982

גם דבש היה כאן, וגם דם לקינוח. שירי יונה וולך נצבעו בצבעים שונים ומרתקים, מתוקים וחריפים, תחת ידיהם של הצמד וירצברג וגלבץ. אלבום מושלם עם שני להיטים ענקיים "שיר קדמשנתי" (סקס אחר) ו"לא יכולתי לעשות כלום".

11

שלום חנוך,  אדם בתוך עצמו  1977

שלום חנוך, בהופעה חיה 1978

שלום חנוך, חתונה לבנה 1981

תקליטים שהיוו פסקול לדור שלם. הראשון – אלבום עירוני ששיקף מחוזות נפשיים של יוצרו, שדווקא בא מהקיבוץ ולא שכח את כור מחצבתו. אדם בתוך עצמו, בין קיבוץ משמרות לבין תל אביב ולונדון. השני, הופעה, הרהורים על שייכות וזהות (גם מינית), כמה טוב שבאתי הביתה ותפסתי ראש על הבר וסיימתי עם זו לא גיברת זה אדון. השלישי, "חתונה לבנה", סובל מסאונד בעייתי והפקה מנופחת, אבל תידלק את הרוק הישראלי (ואת ההופעות של חנוך עצמו) בכמה שירים עצומים וחשובים.

12

פונץ', פונץ', 1991

פונץ', הצוללת 1992

היתה לי קלטת. בצד אחד "הצוללת", השני של פונץ' ובצד השני אלבום הבכורה הפנומנלי של פונץ'. נסעתי בבריטניה במשך חודש וחצי ושמעתי את הקלטת הזו. ולא הפסקתי להתרגש. מִסְתּוֹבֵב, מְדַבֵּר, מֵחָבֵר אֶל חָבֵר", כתב בבליקי, "אֵין מַעֲבָר לַמִּלִּים – אֲבָל אֲנִי עוֹבֵר בְּשַׁפִּירָא, בְּשַׁבָּזִי, מִשָּׁנָה לְשָׁנָה, הַחֲזָקִים מִסְתּוֹבְבִים עִם הָרֹאשׁ בָּאֲדָמָה, וְהַנָּשִׁים שֶׁלָּהֶם מְדַבְּרוֹת עֲרָבִית, הַיְּלָדִים שֶׁלָּהֶם מַמְצִיאִים עִבְרִית". בבליקי, שלום גד, אלי שאולי ושלומי רוזנבלום המציאו עברית, המציאו רוקנרול עברי  אחר, מתחו חוטים של כסף וזהב בין הסמית'ס הקלאש ופול וולר לבין המציאות הישראלית של תחילת שנות התשעים. שני האלבומים הראשונים של פונץ' (שלא השתתפתי בהם, אלא סתם הערצתי מרחוק) הם בעיני אוצרות יקרים ונהדרים של תרבות. זכיתי, וב-2002 הזמין אותי דני רכט להצטרף ללהקה כפסנתרן וקלידן.

13

סיפורים מהקופסא, רמי פורטיס וברי סחרוף 1988

פורטיסחרוף. סחרופורטיס. השניים האלה לא רק מחוברים בשמותיהם. הם גם נולדו באותו יום. יצירת המופת המשותפת הגיעה אחרי שנים בחו"ל, ומהלה השפעות מוזיקליות שונות, מרוק אנגלי ועד לי הייזלווד, עם טקסטים נוקבים, זועמים, אפוקליפטיים, מרעידים.

14

אהוד בנאי והפליטים, אהוד בנאי והפליטים, 1987

אהוד בנאי, קרוב 1989

אהוד בנאי, השלישי 1992

סוף האייטיז-תחילת הניינטיז. אהוד בנאי מוציא שלושה אלבומים בחמש שנים וממקם את עצמו בשורה הראשונה של התרבות העברית.  "אהוד בנאי והפליטים" הנשים את המוזיקה הישראלית, ביצע בה החייאה, נתן לה חמצן וכוח להמשיך. את רוב האלבומים שיצאו בישראל בשנים הראשונות של האייטיז לא אהבתי. ואז בא בנאי, עם "הפליטים" בראשותו של יוסי אלפנט, גיטריסט מחונן ומוזיקאי גאון, יצק מחדש משמעות למושג "רוק עברי" – כשהוא מותח קו בין מרכיבי ההוויה הישראלית: נח"לאים, חובשי כיפות סרוגות, חיילים משוחררים המטיילים בהודו, מעשנים ונזרקים, עובדי במה ופועלים ערבים, אחים כהי-עור, שחורים במרכז קליטה, ועוד. כמה מהשירים העבריים הטובים ביותר נמצאים כאן.

שנתיים אחר-כך אהוד בנאי בא קרוב. הכי קרוב. הכי פשוט. הכי מבריק. תקליטו השני הוא מסע בזמן, מסע שורשים, מסע גאוגרפי. מ"רוחות הצפון" עם דייגו, שלקח אותו עד לולנסיה ועד בית התה הדני והכנאפה המתוקה בעיר הולדתו ירושלים ורחוב האגס אחד. "קרוב" מחבר את החוטים הפרומים שבין היהדות לישראליות, בין העברית החדשה, המאוהבת, של "כולם יודעים" לארמית העתיקה שבתפילות ושפתו הבוהקת של פנחס שדה. ובתקליט השלישי, שהפיקה מוזיקלית יהודית רביץ, הוא המשיך לפרוש את המניפה. "אל תפחד" הוא אחד השירים היפים והנוגעים שאני מכיר בעברית. ויש שם עוד שלל אוצרות.

15

יוסי בבליקי, אלבום המצעדים 1996

הסולו הראשון של בבליקי, סולן להקת פונץ', הופק בידי האמן של אמיר צורף, אסופה משונה וגם קסומה של שירי עם מודרניים, מדויקים, חדים ואוהבים כאחד.

16

דניאלה ספקטור, דניאלה ספקטור 2009

תמונות של שלג עמוק, יער ועיירות קטנות, ארובות ואוטובוסים, כוכב מת וגני גנים שבהן היופי גדל וצומח פרא לבלי גבול. אחד התקליטים האהובים עלי ביותר.

17

עמיר לב, פעם בחיים, 1997

עגמומיות ("ערב ראש השנה") וחוש נבואי ("עננים שחורים"), יחסי אמא ובן ("כחול וירוק") וכרוניקה של זוגיות קורסת. אלבומו השלישי והמושלם של עמיר לב (בהפקה מוזיקלית של אמיר צורף) הוא אלבום בצבעי שקיעה, ויפה שקיעת שמש ללב עצוב.

18

יהודית רביץ, גלוי ונעלם, 1980

תקליט שהוא פלא מוזיקלי ומילולי. אסופת טקסטים אדירים (שלום חנוך, יעקב גלעד, אברהם חלפי, חיים גורי) ומוזיקה עשירה ומרגשת. אילן מוכיח, יהודה עדר, אלון הלל, איתן גדרון, אבנר קנר, מיקי שביב, ירוסלב יעקובוביץ' ומתי כספי ניגנו שם. "שתיקת הים/ אתה תלך ולא תגיע/ לעולם", שרה רביץ את מילותיו של חיים גורי. "יש אשר שקטים הם השמים/ ממים או מאבן/ או מהרהור בצל של בין ערביים" היא שרה אברהם חלפי. אלבומה השני תוך שנה של רביץ לא איבד מאומה מכוחו ויופיו במהלך השנים.

19

יעל לוי, יעל לוי, 1982

תקליט בכורה יפה וענוג. קובי אור כל-כך אהב אותו, שהוא סיים את הביקורת שלו במשפט "ואני רוצה לשכב איתה" שעורר מהומה לא קטנה, אך שיקף את עוצמתו של אלבום הסולו של ציפור השיר רבת היופי מנהריה. מתי כספי וחיים רומנו ניגנו גיטרות, אלון נאדל בס, אלון הלל תופים והיתה גם רביעיית מיתרים ואלונה טוראל בקלידים ודני פאר ומשה לוי בפסנתר ובסך הכל תשעה שירים, אבל איזה שירים…

20

ירמי קפלן והפרחים, ירמי קפלן והפרחים 1994

ישבתי במטבח, אחרי גירושים, שומע קסטה – קסטה! – חורש את האלבום מתחילתו ועד סופו, וחוזר חלילה. מדי פעם עשיתי לי קפה ושמעתי את הראשון של רדיוהד, את הראשון של סוויד, את הראשון של אדורבל, ואז חזרתי לירמי קפלן ול"הכל עצור" ו"מדוע לא באת" ו"המעגל". מאז ראיתי עשרות(!) הופעות של ירמי קפלן, ועד עצם היום הזה הוא בעיני גדול הפרפורמרים בישראל.

21

אפרים ואסתר שמיר, אפרים ואסתר שמיר, 1977

אסופה יפהפיה של שירים, בין חלום ("עברתי רק כדי לראות") לבין מציאות ("בלי לבקש רשות") ומשחקי מחבואים, וגשם, וערב של יום בהיר, וחיבורים מיוחדים בין מוזיקה אנגלית, מזרח-אירופית ואמריקאית. הקשיבו במיוחד ל"השכנה הקטנה" ו"סובב בחיוורון".

22

משינה, "העמותה לחקר התמותה", 1990

משינה, "מפלצות התהילה", 1992

משינה,  להתראות נעורים שלום אהבה, 1994

טרילוגיית ההתפכחות והכאב של משינה היא גם משיאי היצירה העברית.  החל ב"העמותה לחקר התמותה" (1990) שהוקלט תוך שבועיים בלבד דרך "מפלצות התהילה" (1992) שבו הושקעו 1,000 שעות הקלטה וכלה בגראנד-פינאלה, "להתראות נעורים, שלום אהבה", שיובל בנאי כתב והלחין את כולו. לאורך הטרילוגיה כולה נראה היה שהלהקה שומטת את הפן ההומוריסטי-האירוני ופועלת כחטיבת רוק רצינית, מגובשת, מהוקצעת ומרגשת. רגע השיא של משינה נמצא על קו הסיום של הטרילוגיה, "תחזור תחזור", הדואט של יובל עם אביו, יוסי בנאי. מהרגעים המצמררים בכל הזמנים במוזיקה העברית.

23

איפה הילד, זמן סוכר 1993

"נפלת חזק", "מה שעובר עלי", "העצב שלה", "אחד אלוהים", "מסיבת התה של עליזה". יש מה להוסיף?  איפה הילד נשענה על כשרון הכתיבה המשותף של חמי רודנר ואסף שריג, קיבוצניקים מגבעת ברנר שכבשו את העיר הגדולה ואת הרוק הישראלי החדש של שנות התשעים. רבע מאה אחרי שהוקלט זה עדיין אחד מאלבומי הרוק המשובחים שיצאו פה.

24

מאיר אריאל, שירי חג ומועד ונופל 1978

מאיר אריאל, …וגלוי עיניים, 1984

מאיר אריאל, ירוקות, 1988

אף אחד לא כותב, לא כתב וכנראה שגם לא יכתוב שירים כמו מאיר אריאל. גאון. וירטואוז מילולי, שהלחנים נשזרים בטבעיות סביב מילותיו וסיפוריו, נצרפים לשירים מושלמים שאותם הוא ביצע בקול מוגבל, אך מהפנט, נשען על חבורת מוזיקאים נפלאה שתמיד הקיפה אותו וסייעה לו. במהלך עשר שנים, 1978-1988, הוא יצר את הטרילוגיה הישראלית-עברית שלו, שחיברה בין מדרש וקיבוץ, בין ישראל של פעם לזו שהפכה להיות, בין השדות לבין האספלט, בין האדם לבין המקום שבו הוא קיים.

25

 

בלובנד, בלובנד, 1999

נדירים המקרים שבהם אלבום ישראלי בעברית מתכתב בשלמות עם עולם מוזיקלי מעבר לים. בלובנד הבאר-שבעית של דויד פרץ עשתה את זה, טבלה בים כחול של מסתורין ומלנכוליה, שירים שהם מיני-יצירות, בין פרוגרסיב לבין סלואו-קור. אלבום שהוא מזור לנפש.

 

26

דני רובס, מסגרות,  1983

משום מה, תקליט שלא מקבל את הכבוד הראוי לו. אלבום קונספט הנפתח במיני-יצירה כמו קלאסית, כלי קשת ומיתר, ואז – " אתה פותח עלי כותרת ומוציא החוצה אבקנים / מוכן להתקפל אחורה אל הצל בשינויים מסוכנים / מנסה להזכר בטעם מנסה להזכר ברגע המתוק / הכי קרוב שאתה מגיע זה תמיד יותר מדי רחוק" – כלי נשיפה, גיטרה נוכחת ושירה מלאת עוצמה.

27

ארז הלוי – הלילה 1984

בעדינות, בצניעות, ביופי רב, כתב, הלחין ושר ארז הלוי את תקליט הבכורה שלו. מתי כספי הפיק מוזיקלית וניגן ברוב הכלים. קלאסיקה עברית שזוכה (באיחור רב) למעמדה הראוי.

28

אביב גדג', שרף אורנים, 2016

תריסר שנים אחרי "מנועים קדימה" של אלג'יר הצליח גדג' להעפיל קרוב מאוד אל הפסגה ההיא עם אלבום ענק, שכל רצועה בו שואבת אותך, מטלטלת אותך, מלטפת או מעוררת.

 

29

שלום גד והיהלומים, סוף המדבר, 1996

נשגב מבינתי איך האלבום הנהדר הזה לא הפך למשהו שכולם מכירים, מתחילתו ועד סופו. יש דברים שלעולם לא אבין.

30

שולה חן, שלכם שולה חן, 1969

על קו התפר של שנות השישים ושנות השבעים שולה חן – בעזרתם של החברים שלום חנוך ודני ליטני והמפיק המוזיקלי והמעבד הגדול אלכס וייס – הקליטה תקליט אדיר, מניפה ססגונית של שירים הפרושה לעומק ולצדדים. "איזידור", "תחת כובד התפוח" וגרסת הכיסוי המצוינת "בוא הביתה" למרגו גוריאן הופכים את האלבום הזה לקלאסיקה חד-פעמית.

צילום: אלעד אקרמן

 

31

ג'ינג'יות, ג'ינג'יות, 1994

תמיר אלברט בא מנושאי המגבעת הירושלמית. אמיר צורף בא מרוקפור החולונית. יחד הם יצרו את אלבום הפופ העברי האולטימטיבי. אלקטרוניקה וגם גיטרות חשמליות, טקסטים שמתפוצצים בתודעה הרבה אחרי שנגמר השיר. חשבתי שימכרו 100 אלף עותקים. טעיתי.

32

חווה אלברשטיין, לאט לאט לאט 1974

חוה אלברשטיין, כמו צמח בר  1975

חוה אלברשטיין, התבהרות 1978

חוה אלברשטיין מציגה: טרילוגיית החיים שאחרי מלחמת יום כיפור. ישראל מלקקת את פצעיה. מבקשת נחמה ותוך 4 שנים משלימה אלברשטיין הקלטת שלושה תקליטים מושלמים. ב"לאט לאט לאט" חוה אלברשטיין לקחה טקסטים של נורית זרחי ונתנה אותם לשלושה מלחינים צעירים – שלמה גרוניך, מישה סגל ומתי כספי. ב"התבהרות", שסוגר את הטרילוגיה, כל האלבום הורכב מטקסטים של רחל שפירא. החוליה המרכזית בטרילוגיה, "כמו צמח בר", כנראה גם תקליטה הטוב ביותר של אלברשטיין: "כמו צמח בר", וחוץ מרחל שפירא ("את תלכי בשדה") יש כאן את "ימי בנימינה" של אהוד מנור ובין הכותבים והמלחינים גם נתן אלתרמן, לאה גולדברג, נעמי שמר, נחום היימן, חנן יובל ומתי כספי, שהפיק מוזיקלית.

33

שפי ישי, אהבה ושנאה, 1992

שפי ישי, גבר לא ידבר על כך, 2010

באלבום הבכורה שלו שפי ישי מתח קו בין היינריך היינה לבין נתן זך, בין יהודה עמיחי לבין רוני סומק – וסוגר עם נעים עריידי: "בכל פעם שאדם מתאהב", והיופי אין לו גבול, ורוחות נושבות וקסם עצוב נושב מאי שם. באלבום השני הוא התמסר לחברו, נתן זך, ומרסק את הלב, שיר אחרי שיר אחרי שיר. "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים חָרַף הַחֹרֶף, הַכֹּל רְמָזִים / כָּל כְּלִי שֶׁאֲנִי מַחֲזִיק בִּידֵי נִשְׁמַט וְנִשְׁבַּר.
הַאִם זֹאת הָרוּחַ / הַאִם הַגּוּף נִתְקַף עֲוִית פִּתְאֹמִית, הִרְפָּה?
גֶּבֶר לֹא יְדַבֵּר עַל כָּךְ. גֶּבֶר לֹא יְגַלֶּה".

34

1:1 – אחד חלקי אחד 2006

אלבום שהוא חלק ראשון מטרילוגיה (יחד עם "ברזל" ו"אושר"). אלבום שהוא גם ספר שירה, לחנים מזהירים לטקסטים מלנכוליים, מעוררי מחשבה, פוקחי תודעה של ערן בר-גיל. מור שטייגל היא זמרת עם קול נדיר ולצדה שני חברי להקת דבק, בועז ריינשרייבר וגדי רונן שהפליאו לעשות.

35

ערן צור וכרמלה גרוס ואגנר, פרח שחור, 1991

ערן צור כרמלה גרוס ואגנר, עיוור בלב ים, 1995

אלבום הבכורה המפתיע של להקת כרמלה גרוס ואגנר הביא את הקול הייחודי והפרסונה יוצאת הדופן של ערן צור. נכללו בו שירים כ"תמונה אימפרסיוניסטית" (מילים: עמליה זיו, לחן: ערן צור) ואת "פרפרי תעתוע" לצד חידוש ל"נשל הנחש" של מאיר אריאל. האלבום השני הופק בידי ארקדי דוכין ויש בו כמה מהרגעים המרטיטים שאני מכיר. "ערב ב' כסלו", "המכסה הירוק" וכמובן "המנון לאדישות" שכתב והלחין ארקדי דוכין.

36

רוקפור, רשת פרפרים, 1991

האיש שראה הכול 1995

פסיכדליה עברית. ססגונית. הרמונית. מלודית. האלבום הראשון תרם לחיי את "שלכת" ואת "הכעס" ו"שוב לא שקט". האלבום השני הוא יצירת-קונספט, תקליט שהוא כמו כדור מראות בשמש החורפית. כל תזוזה משנה את מה שאתה רואה וחווה.

37

גידי גוב, תקליט ראשון, 1978

גידי גוב, 40:06, 1983

אין עוד יום 1991

גידי גוב שר, אני נמס. ככה זה. בראשון ובשני, בהפקה של יוני רכטר, הוא נשען על עיבודים נהדרים ותיזמור עשיר, לעתים כמעט כמו פרנק סינטרה ישראלי ולעתים (ב-40:06) ג'אזי, גרובי, Fאנקי. באלבום השלישי ("אין עוד יום") גידי גוב בן ה-40 נשמע בשל, חרוך, נוגה. רוב השירים ב"אין עוד יום" מצמררים ביופיים וברגישותם. אלבום שסוחף את מאזיניו לאיזשהו שדה ירוק מלא פרחי בר. ההפקה המצוינת של חבר כוורת אחר, אלון אולארצ'יק.

38

אריאל זילבר, רוצי שמוליק, 1976

אריאל זילבר ולהקת ברוש, 1978

הראשון הוא סולו הבכורה של זילבר, שיצא באותה שנה עם "סוף עונת התפוזים" של להקתו, תמוז. אלבום מלא חן מרושל, רווי באותו הקסם שבמיידיות, רחוק מאוד מתפיסת העולם של להקת האם. תקליט שהוקלט מהר מאוד והצליח מאוד.

השני, שיצא שנה וחצי אחר-כך, הוא התקליט שמעולם לא הודפס על גבי דיסק (ועכשיו כבר מאוחר מדי לעשות זאת). זילבר הפגין בו כשרון הלחנה, הומור וקוליות ותמצאו כאן ביצוע ארוך, מפותח ואלמותי ל"שמש שמש" שבכל פעם מחדש מפיל לי את הלסת בזכות הדואטים בין הכינור למנדולינה, בין הגיטרה לבין הפסנתר החשמלי.

39

אסף אמדורסקי, מנועים שקטים   1999

הסולו השלישי של אמדורסקי הביא את האלקטרוניקה אל המוזיקה הישראלית. 11 קטעים שנאגדו יחד לכדי יצירה מהודקת וסוחפת בין השירים: "15 דקות" ,"במערבולת", "שיטפון נקי", "רוך וקושי" ו"כוכב".

40

מיכל ספיר ואפור גשום, פברואר, 1988

בתקופת השיא של "מחתרת הקסטות" – לצד פוליאנה פראנק, הפליז ודי.אקס.אם, הוציאה להקת אפור גשום אלבום חורפי רווי גיטרות בערפל, אלבום שנשחק עד דק בטייפ באוטו ובווקמן שהלך איתי לכל מקום בסוף שנות השמונים. לא היה המשך לאלבום הבכורה היפהפה הזה, וחבל.

 

41

מתי כספי ושלמה גרוניך מאחורי הצלילים, 1973

בין הפרלוד של באך לבין המילים הנוקבות של יהודה עמיחי, בין פסיכדליה לאוונגרד, בין מתיקות לחדשנות. רק פסנתר וגיטרה ושני קולות ושיתוף פעולה בין שני גאונים צעירים.

42

אבטיפוס, מה החזאי מבין 1995 

אבטיפוס, איך עושים מים 1997

דווקא את ה-להיט הכי גדול שלהם ("תשאירי לי מקום לחבק אותך") אני לא אוהב. ומצד שני – "מועקה", "הנה ההומור שלי" ו"אישה אישה" הם מהשירים המלודיים, המרגשים והיפים ביותר שהוקלטו לתקליט הבכורה של אבטיפוס. באלבום השני "איך עושים מים" יש סולו גיטרה חשמלית מהפנט ("ציפור") ויש את "נמסים מאהבה", שבשבילי הוא אחד ההמנונים הפרטיים של הנייטיז.

43

השלושרים, השלושרים 1970

שלושה קולות נהדרים – בני אמדורסקי, חנן יובל, שלום חנוך (שגם הלחין את רוב האלבום) חברו יחד לאלבום פולק-רוק עברי-ישראלי כמעט מושלם, עם נגינה מצוינת של דני סנדרסון (גיטרה חשמלית), אלי מגן (בס), מישה סגל (קלידים) מאחוריהם.

44

מוניקה סקס, חיות מחמד 2003

תוך ארבעה ימים בלבד הוקלט האלבום היפה הזה, שחוץ משירים מקוריים מצוינים כולל גם גרסת כיסוי אדירה ל"שומר אריות" של להקה רטורית, שיר שכתב והלחין יוסי אלפנט.

45

קורין אלאל, אנטארקטיקה, 1989 

רפי פרסקי, כמה פעמים ספרת עד עשר, 1989

זו היתה שנה טובה, 1989. גם בעולם (הקיור, סטון רוזז) וגם בארץ ("החברים של נטאשה"). קורין אלאל, אחרי שני תקליטים ("מותק" ו"פירות אסורים") שלא הניבו הצלחה מסחרית, הוציאה את "אנטארקטיקה", בהפקה מוזיקלית של יהודית רביץ. האלבום כבש את הקהל הרחב עם שפע להיטים ("ארץ קטנה עם שפם", "הטבעת נפלה") וקלאסיקה שובת-לב: "שיר לשירה" (יהונתן גפן, מתוך "הכבש הששה-עשר"). באותו זמן ממש, רפי פרסקי הוציא אלבום סולו ראשון עם גיטרות דומינננטיות ושירים מהירים ("טוב לי טוב לי", "עם הפנים אל הקיר", "פעם בשבוע") שעשו לי חשק לפרוש כנפיים ולעוף מעל הטיילת.

46

גבריאל בלחסן, רכבות 1999

גבריאל בלחסן, השנים היפות של גבריאל 2002

גבריאל בלחסן, בשדות, 2006

בלחסן, חבר להקת אלג'יר, הגדיר פעם באזניי את שלושת האלבומים הראשונים שלו כ"טרילוגיית המאבק". שלושתם תיארו, כל אחד בדרכו, את התמודדותו של בלחסן עם ההפרעה הדו-קוטבית ממנה סבל, יסורי הנפש וכאבי הלב, סוגיות של אמונה והמאבק הפנימי בין אור וצל, בין ייאוש לתקווה. בלחסן מת בגיל 37 והותיר אחריו 7 אלבומים. שלושת הראשונים ראויים למקום על כל מדף.

47

מיכה שטרית, מסמרים ונוצות 1996

סנטיאגו דה קובה 2001

אחד הזמרים הגדולים שלנו, אחד הכותבים המחוננים יותר שלנו, הוציא שני אלבומי סולו מצוינים אחרי פירוק להקתו, החברים של נטאשה. ב"מסמרים ונוצות" היו גוונים מזרחיים ועבודת נגינה והפקה של ברי סחרוף ויזהר אשדות. ב"סנטיאגו דה קובה" יש יהלומים נשכחים ("אבק שוקע", "אסקימו", "משעמם") וכמעט אף רגע אחד מיותר. חבל שמיכה שטרית לא מקליט יותר.

48

עדנה גורן וקובי רכט, שירי סשה ארגוב, 1968

שני זמרים מצויינים, אישה וגבר, עדנה גורן וקובי רכט, מבצעים את כל הקלאסיקות המוכרות של סשה ארגוב: "זמר המפוחית", "לפנות ערב", "אהובתי שלי לבנת צואר", "משעמם", "רחוב שלמה המלך". שנים ארוכות קשה היה להשיג את האלבום עד שיצא, סוף סוף, על גבי דיסק, עם גרסאות בונוס.

49

צילה דגן, צילה דגן 1970

אלבום הסולו הראשון שלה נקרא פשוט על שמה. "צילה דגן". זהו. "ולא היה בינינו אלא זוהר" (שדני ליטני הלחין) "נחל שלי" ו"לתמונת אמא" וכמובן "כוכבים בדלי" של עקיבא נוף זכו לביצועים נהדרים בקולה האדיר, הנדיר, של דגן.

50

אריק איינשטיין ויוני רכטר, משירי אברהם חלפי 1988

יהודה פוליקר ויעקב גלעד, אפר ואבק 1988

המשורר והשחקן  אברהם חלפי כתב שירה נפלאה, שנחשפה לקהל רחב מאוד בזכות אריק איינשטיין ויוני רכטר (שהלחין שמונה משירי האלבום), מיקי גבריאלוב ("שיר על התוכי יוסי") ויצחק קלפטר ("השיכור").

ואילו "אפר ואבק", שיצא באותה שנה, היה לקולם של בני הדור השני, מוזיקה יוונית, רוק מלנכולי, טקסטים עוצמתיים ועטיפה בלתי נשכחת מחייבים את שיבוצו של האלבום הזה בכל רשימת הצדעה למוזיקה הישראלית.

=========

והמספר הנוסף:

דויד פרץ, הייקו בלוז,

שיר במתנה

"…זה היה באחד הימים האלה, סוף שנות ה-70, בשעת אחר צהריים מאוחרת, ירד גשם דק, האור היה רך ועוטף, רוברט (מייפלתורפ) ואני צעדנו בניו יורק ברחוב שמונה כששמענו פתאום את השיר החדש שהקלטתי, "Because the Night" בוקע בקולי קולות מחנות אחרי חנות…רוברט היה הראשון לשמוע את השיר מיד אחרי שהקלטתי אותו. היתה לי סיבה לכך. זה מה שהוא תמיד רצה עבורי. בקיץ 1978, הוא הגיע למקום 13 ברשימת 40 הגדולים, וכך ברוס הגשים את חלומו של רוברט ש"יום אחד יהיה לך, פטי, שיר להיט ואלבום מצליח".

רוברט חייך ופסע בקצב השיר. הוא שר, מאושר, הוציא סיגריה והצית אותה. והצית אחת גם לי. עברנו כברת דרך מאז שהציל אותי לראשונה מסופר המדע הבדיוני וחלקנו משקה שוקולד חם על מדרגות כניסה לבניין ליד טומפקינס סקוור.

רוברט היה גאה במפגין בהצלחתי. מה שייחל לו עבור עצמו, ייחל לו עבור שנינו. הוא פלט סילון מושלם של עשן, ובנימה מהורהרת-נוזפת הביע הערצה נטולת קנאה, בשפה שלנו, אח ואחות: "פטי," הוא אמר לאטו, "התפרסמת לפני"…

(מתוך "רק ילדים", פטי סמית. תרגום: אורטל אריכה).

 

לפני שנים אחדות הייתה לי הזכות והעונג לערוך את "רק ילדים", ספרה של פטי סמית. ביקשתי ממנה רשות לכתוב הקדמה או אחרית דבר לספר. היא הסכימה "אבל רק בתנאי שלא תכתוב אף מילה על המוזיקה שלי ולא תזכיר את זה שאני זמרת". סירבתי לתנאי הזה, כי זה נראה לי חסר טעם. לדעתי, היה חשוב להציג לקהל הקוראים של הספר (הנהדר) את המוזיקה של פטי סמית ולהדגיש את חשיבותה כ"סנדקית הפאנק" וכאחת מהנשים-היוצרות החשובות ביותר ברוק.

אז הספר יצא בלי הקדמה שלי ב-2012 (בהוצאת כנרת זמורה) אבל בכל זאת פטי סמית סיפרה לי אישית כיצד התגלגל לידיה אותו להיט ענק, שלא יהיה מוגזם להגדירו כלהיט היחיד בקריירה שלה. "זה היה שיתוף הפעולה שלי עם ברוס ספרינגסטין", היא אמרה, "ברוס בעצם נתן לי מתנה, שיר שהוא לא רצה להכניס לאלבום שלו, כי לא היה מרוצה ממנו".

בשלושת תקליטיו הראשונים שיצאו בין 1973 ל-1975 עבד ספרינגסטין עם לואי להב. אבל לואי חזר לישראל ב-1975 והחל לעבוד על "סוף עונת התפוזים" של תמוז, כשספרינגסטין החל בעבודה הארוכה והמפרכת (שלוש שנים) על אלבומו הרביעי, "אפלה בקצה העיר", עם איש הסאונד ג'ימי לאווין. זה היה ממש באותו אולפן שבו עבדה באותו זמן גם פטי סמית, רקורד פלאנט. "ג'ימי עבד גם איתנו, על התקליט שלי EASTER, וכשברוס החליט שהוא משאיר את 'בגלל הלילה' בחוץ, ג'ימי הביא לי קסטה עם ההקלטה, כדי שאשמע. שיר ששיניתי לו קצת את המילים, והוא הפך להיות ה-סינגל מהאלבום".

ספרינגסטין מעולם לא הקליט את השיר בצורה רשמית לאלבום שלו. אבל "בגלל הלילה" הוא כנראה אחד השירים המצליחים ביותר שכתב. הוא נכלל ברשימת "מאה הסינגלים הטובים בכל הזמנים" של המגזין קיו וברשימה נוספת של המגזין רולינג סטון בחרו כאחד מ-10 שירי הרוק הטובים ביותר שהקליטה זמרת רוק אי פעם.

 

 

הכמיהה שלא תימוג. הערגה שלא תחלוף

 

עכשיו על המזח, הרציף נשטף באור שמש לונדוני נדיר ואני סוקר שנתיים אלה, מביט לאחור ולא בזעם, גם לא בעצב. בהשלמה מפוכחת. אף פעם לא הבנתי את השורה הזאת בשיר וויל יו של הייזל אוקונור, "טייק אוף יור אייז". לא הבנתי, למרות שניסיתי. לא הבנתי למה היא מתכוונת, הייזל, אבל היה בה משהו בשורה הזו, הלא מפוענחת בשבילי, מכיוון שאני הפוך, נועץ מבטים, אני נועץ מבטים,  אוהב לראות את העיניים נעצמות ואת הרגליים נפתחות.

 

בגשם ששוטף את הרציף המזרחי אני חושב לי. אמילי, את היית מסונכרנת למוח שלי. וזה נורא נדיר, בת זונה שכמוך, נורא נדיר,  איך שהצלחת להשתחל לתוך המוח הכי פרימיטיבי ואפל וחסוי שלי. הרי אף אחד לא יודע מה רץ לי בתוך המוח, ואת – מכשפה בורקת ובוהקת שכמוך – את רואה רחוק, רואה שקוף. רואה הכל. ויכולה לשחק כאוות נפשך בתוך סט התאוות והפנטזיות שלי, כמו אלוהים, כמו גברת אלוהים. את יודעת שמלים ומשפטים יכולים לשגע אותי לשבועות וימים. את יודעת בדיוק. זה פשוט נורא, זה נורא. אף פעם לא פגשתי מישהי שהיתה פשוט…אני! רק בגוף מושלם של טורפת מטורפת.

 

אף פעם לא חיבבתי את עמדת הלוזר. תמיד אהבתי את המנצחים, גם אם הם שילמו מחיר. בעיני הם היו מנצחים. אולי בעיני העולם ניצחון הוא לדעת לחיות את החיים מתוך השלמה והבנה שאי אפשר להשיג הכל, אבל בעיני הניצחון הוא אף פעם לא להפסיק לשאוף להגשים את התאוות הכי גדולות שלך. אף פעם, אף פעם, אף פעם, לעולם לא לוותר. בשום מקרה, מה שלא יהיה.

שום אישה אחרת לא יכולה לתפוס את המקום הזה, את כס המלכות המפואר והמרומם, שעליו את יושבת בתודעתי.  האנרגיה המינית שלי שגעונית. אני לא יכול לישון. מזל שיש לי פטיפון ותקליטים בדירה. גשם מצליף בנהר, אני יכול לראות את זה. בין העצים לבין תחנת הרכבת. הכמיהה הזו לא תימוג לעולם. הערגה הזו לא תחלוף אף פעם.

 

רציתי, חשקתי, חלמתי, התאוויתי, הלמתי בקירות, נגחתי בדלתות, חלמתי חלומות, גירשתי שדים, התנזרתי מאחרות, המראתי וצללתי לתוך תקוות ונפילות, הסמית'ס שרו על שערי בית הקברות במנצ'סטר, הביטלס על שדות תות לנצח, בין התיכון לבין השכונה הישנה, הקיור "אין שום דבר שרציתי יותר, מלאחוז אותך חזק בזרועותיי". התמונות שלך מתערבבות בעטיפות התקליטים האנגלים.

 

עכשיו כשהלכת ממני, כבר לא אחטוף אותך לדירה מעופשת בדוק של הנמל במזרח העיר, לא אפשוט ממך את הג'ינס בכוח עד מעל לנעלי העקב, כשרק הישבן חשוף ומונף אל על ולא אזיין אותך כשאת בוטשת במצעי המיטה הגדולה שורטת את הכרים ושואגת, עכשיו כל זה הוא רק מזון להזיות-מין ליליות, ואני בפלורידה עם התקליט החדש של R E M – "אאוט אוף טיים" – שוכב במלון דרכים זול ומשפשף את עצמי בעיניים עצומות, הוזה עלייך עם הרגליים הארוכות והמוח המושלם. מאבד תחושת אחיזה במציאות. אולי אני עייף. ואולי התקליט הזה טוב מדי.

 

 

וככה מתוך ההשתוללות המטורפת והמוטרפת שעברה עלי שלושה ימים ושלושה לילות, הצרחות בתוך הראש – לא יהיה, לא יקרה, לא יהיה, לא יקרה – ואחרי 29 פעמים של פינק מון ברצף, כתבתי, יריתי מלים, הקאתי את כל הזעם והעצב והתשוקה והמרירות, והתחושה המזדיינת הזאת, של איזו שנה ארורה זאת הולכת להיות, שנת הטיפוס על קירות חלקים, עם טוק טוק וסטון רוזז, צד א צד ב, שוב ושוב, והזמן הניגר.

הייתי כל כך חולה. בשיקגו, שלושה שבועות מזיע וקודח, ואחר כך בניו יורק, עיניים דולפות, כאבים בצדדים. אף פעם לא הייתי ככה, חולה. אני לא זוכר כלום חוץ ממוזיקה שהפכה לצבעים נמסים. ימים נוזליים.

ואז זה נרגע. כמו אחרי צונאמי ענק. זה נרגע. שכך. נעלם. שקע. אני עומד על קו החוף ומסתכל קדימה. יש ים, והוא שם, ואני לא שם, אני שולח ידי אל המים ונוגע בהם. בעדינות של משורר. לא בחמדנות של מלח אנגלי מיוזע. שלום לך אובססיה. ברוך בואך רגיעה אחת רכה.

ועכשיו בשקט.

בשקט.

 

עילפון

השמש בערה במרכז השמיים. קילוחי אש דקים. הקיץ החל מוקדם. סוף חודש מאי וכבר הכל יוקד בלהט הצהריים. עוד יום לימודים נגמר. הילקוט על הגב, הכרטיסייה בכף ידי המיוזעת, נעלי פלדיום מבד וגומי לרגליי העייפות, המצח מבריק והפה יבש. עוד פחות מחודש ונצא לחופש הגדול.

עכשיו רק להגיע הביתה, לשטוף פנים במים קרים, לשכב מול המאוורר ולנשום. אחר כך לחתוך אבטיח. שיהיה קר. לחתוך אותו עם הקליפה, לרבעים. להרגיש אותו בין השפתיים, מתוק, טרי, ריחני, מפתה, שירענן את חלל הפה, יציף אותי בתחושה שתיכף החופש הגדול כבר כאן, החופש עם משחקי הכדור עד הצהריים, השמש והאור, הפרדסים ועצי התות שבשכונה, רגליים רצות בסנדלים בשדות הבוערים, שרירים נעריים מתרפים על המחצלת בבית, על הרצפה הקרה, המיית מאווררים תלויים, רוחות אחר-צהריים חמימות, תחושת עילפון, תקליט מסתובב על פטיפון, מסתובב ללא הרף כמו דוושות אופניים הנעות מעצמן כשאנחנו מניחים את רגלינו על הכידון ודוהרים במורד הכביש, שואגים שיר ממצעד הפזמונים – אולי בי ג'יז, אולי דיוויד בואי – והממטרות בדשא מרעננות את האוויר.

זהו זה, הקיץ כבר כאן והגברים בגופיות לבנות, הנשים בשמלות פרחוניות צבעוניות, קולות באים מבית הקפה ומתחנת המוניות שליד המרכז המסחרי. קיץ של רגליים יחפות טובעות בחול הלוהט שלאורך חוף הים. גלידות וארטיקים ומפתח על הצוואר בשרוך שהושחלו בו כמה אסימונים, למקרה הצורך, ומשחקי מחניים ותופסת בין השכונות לבין סוכות אבטיחים, מלונים, אפרסקים ומשמשים.

האימהות שלנו צעירות, בצמות או בסיכות בשיערן האסוף מפאת הלהט, והן תולות כביסה אחרי שחזרו מהעבודה, מביטות אלינו, הילדים המשחקים למטה, מבעד לחלון המרושת והמקושת.

בכלל הייתי אמור לעלות הביתה, אבל מהחלון בקומה השלישית נשמעו צלילים נהדרים. עצרתי והסתכלתי, כאילו שאפשר לראות מוזיקה. חלפו דקות ארוכות. המוזיקה מגנטה אותי. לא יכולתי לזוז. עמדתי ובהיתי בתריס הפתוח. אבדה לי תחושת הזמן. ולפתע היה ראש של נער בחלון. "היי, ילד," הנער חייך. "יפה, הא?"

כן, הנהנתי במבוכה, מתקשה לבלוע את הרוק.

"אתה רוצה לעלות לפה, לשמוע?"

לא האמנתי למשמע אזני. הנהנתי. "אז בוא, נו, אנחנו בדירה 9…"

ופתאום מצאתי את עצמי על הספה של מורן שגיא, אהוב הבנות, מלך השכונה עם השיער הארוך עד הכתפיים, הגיטרה החשמלית על המיטה והגלשן שנשען על הקיר. "זה תקליט של קאמל בהופעה חיה," מורן אמר. "הוא הוקלט בלונדון, באולם האמרסמית' אודיאון. תשמע איך זה מתחיל…" והוא ניגב את התקליט במטלית, ניקה אותו שוב עם נוזל מיוחד והניח את המחט בעדינות רבה ובקפידה על הרצועה הראשונה. הגיטרה של אנדי לטימר התגלגלה ושכבות הקלידים ריצפו מדרגות דמיוניות לגן עדן של יופי.

ever Let Go – מורן אמר, ושם את העטיפה הנפתחת של התקליט הכפול בין ידיי. לא העזתי לומר דבר, בקושי יכולתי לנשום, מרוב הערצה והתפעמות מהיופי הזה.

הזמן התמוסס.

מורן אמר: "יש לי אימון, אני צריך ללכת, אבל אתה יכול לקחת את התקליט הזה ולשמוע בבית. רק תשמור עליו טוב. אני סומך עליך. אוקיי?" – נעל את נעלי הספורט הלבנות, לקח את הכדורסל הכתום, הלביש על התקליט את עטיפת הניילון ויצאנו יחד מהדירה אל חדר המדרגות הקריר. הוא עלה על אופני הראלי שלו, נסע לאימון ואני נכנסתי הביתה. "איפה היית?" אמא הזדעקה, ספק משתוממת ספק מבוהלת באמת, "כבר ארבע וחצי!"

מורן הזמין אותי לשמוע תקליט, אמרתי.

"מורן הבן של השכנים? הוא הרבה יותר גדול ממך, לא?"

כן, אבל הוא קרא לי והזמין אותי לעלות אליו והוא אפילו נתן לי לשמוע את התקליט שלו.

שמתי את קאמל בסלון, על הפטיפון. חיקיתי את מורן, ניקיתי כמוהו את התקליט בתנועות סיבוביות עם המטלית. מחט צונחת על ויניל שחור, מבהיק ומסתובב. הקסם נמשך גם בסביבה הביתית שלנו. "זה יפה נורא," אמא אמרה.

זה "סנואו גוז" בהופעה חיה – הייתי גאה להציג לה את הצלילים שמילאו את החדר – זו להקת קאמל, עם תזמורת!

למחרת בבוקר, לפני בית הספר, שמעתי שוב את הצד הראשון. "ראית מה השעה?" אבא זינב בי. "אתה תאחר את ההסעה". כיביתי את המגבר. התקליט נשאר על הפטיפון, מאט סיבוביו ונעצר.

כשחזרתי בצהריים, היו צלילים אחרים באוויר. מורן נופף לי מלמעלה. "תמוז", הוא אמר. "בוא תעלה". עברתי בבית – אמא, אני עולה למורן, אני אבוא לאכול אחר כך – ומיד המשכתי לקומה השלישית. "תאכל," מורן שבר שורה מחבילת שוקולד חלב עם פצפוצי אורז, "איזה תקליט, איזו להקה מעולה".

ושוב הקסם הזה. "מה שיותר עמוק יותר כחול" מעולם לא נשמע כה עמוק וכה כחול, כה מואר ושמשי וקייצי ונפרש אל האופק. "…באה השמש", שלום חנוך שר, "וזה סימן שכבר מאוחר", ובאמת היה מאוחר כשנגמר התקליט.

נכנסתי הביתה וניגשתי לפטיפון. חשכו עיני. התריסים היו קרועים אל החוץ, השמש בערה בשמיים וקרניים ארורות התיכו את התקליט של קאמל, המיסו את המרקם השחור שנוצק מחדש בצורת קערה עקמומית, כמו פרח הסלע או אגרטל כהה.

מה אני אעשה עכשיו? כמעט פרצתי בבכי מול פני אבי. מורן אמר לי לשמור על התקליט. מה אני אגיד לו?

אבא ליטף לי את היד. "תקנה לו תקליט חדש, אין לך ברירה אחרת".

ב"אלגרו" לא היה את A Live Record של קאמל.

גם ב"פאז" לא וגם ב"בית התקליט" נמכרו כל העותקים.

באותו יום עברתי גם ב"אלחוט" וב"סִפְרִי" ואפילו בחנות "המשביר לצרכן" ובשק"ם בגבעתיים ביקרתי. אבל התקליט של קאמל במהדורה מתוצרת חוץ לא היה בשום מקום. הייתי מותש, מיוזע ואובד עצות. ב"גלרון" אמר לי המוכר: "אתה יכול לשלם על החשבון ואני אזמין לך את זה מאנגליה. תקליט תוצרת חוץ עולה 100 לירות. תשאיר לי 30 ותוך חודש זה יהיה כאן". לא היתה לי ברירה. הזמנתי את התקליט וחמקתי ממורן יום אחר יום. חששתי מכל דפיקה בדלת. חשבתי שאולי הוא בא לבקש בחזרה את התקליט הכפול שנתן לי בהשאלה.

כמעט חודש חלף, והחל החופש הגדול והתקליט הגיע ל"גלרון". שילמתי את שארית הסכום וידעתי מנוח לנפשי והקלה.

עליתי לקומה השלישית. דפקתי על הדלת. לא היתה תשובה.

גם למחרת לא ענו לי.

וגם ביום שאחרי.

ואז שמתי לב שהשלט "שגיא" הוסר מפעמון הכניסה. אוליביה, השכנה, ראתה אותי עומד מול הפלדלת החומה ושאלה באגביות – "את מי אתה מחפש, את מורן?"

כן, אמרתי.

"הם עברו דירה. אתה לא יודע? הם עזבו לירושלים…"

חזרתי הביתה עם התקליט החדש, הסגור, של קאמל. החופש עבר, הקיץ חלף, הסתיו הגיע בטפטופי גשם מלאי תקווה, ואני שמרתי על תקליט ההופעה החיה מכל משמר, בתוך שקית, בארון, מחכה למורן שיבוא לבקש את האוצר היקר, ורק ביום ההולדת שלי, בדצמבר של אותה שנה, בהמולת החנוכה פתאום הבנתי שהוא לא יבוא ולא יבקש. הלכתי אל החדר, עם קערת סופגניות שמנוניות, מקושטות אבקת סוכר וריבה אדומה, פתחתי את הניילון, הוצאתי את התקליט של קאמל והנחתי על המערכת.

"אדם נולד עם הרצון לשרוד,

הוא לא יקבל לא כתשובה.

הוא איכשהו ינסה,

הוא לא יקבל לא כתשובה, ולא ירפה, לא …"

מורן ואני לא נפגשנו אף פעם אחת מאז. התקליט של קאמל, אחד מהאהובים עלי ביותר, עדיין אצלי.

מתוך "סיפורים קטנים, תקליטים גדולים", מרום תרבות ישראלית, אוקטובר 2014

זה מעולם לא היה כל כך טוב

צילומי הסרט השבדי "פרסונה" הסתיימו ב-15 באוגוסט 1966. הקרנת הבכורה נערכה חודשיים אחר-כך. הבמאי אינגמר ברגמן אמר על הסרט: "הלכתי רחוק ככל שיכולתי ללכת" – כשקוראים את המונולוג הזה מתוך הסרט מבינים למה הוא התכוון. 

"קרל הנריק ואני שכרנו דירה ליד הים. זה היה ביוני, היינו לבדנו.

יום אחד קרל הנריק נסע לעיר.
אז הלכתי לבד לים.

היה יום יפה וחמים.

הייתה שם עוד בחורה. היא גרה באי קרוב,

אבל באה לחוף שלנו, כי הוא היה דרומי ושקט יותר.

שכבנו עירומות זו לצד זו והשתזפנו.

נמנמנו, התעוררנו והתמרחנו בשמן שיזוף.

חבשנו רק כובעי קש זולים.

על הכובע שלי היה סרט כחול. הצצתי מבעד לכובע…

הבטתי בנוף, בים ובשמש…

הייתי כל כך סקרנית.

ראיתי שתי דמויות על הסלעים שמעלינו.

הם הסתתרו והציצו עלינו מדי פעם.

אמרתי לה: "שני נערים צופים בנו". 

"ובכן, תני להם לצפות", אמרה קטרינה והתהפכה על הגב.

זו הייתה הרגשה מוזרה כל כך.

רציתי לרוץ להתלבש… אבל המשכתי לשכב על הבטן,

עם הישבן למעלה, ללא בושה, רגועה לגמרי.

וכל אותו הזמן קטרינה שכבה לצידי, 

עם שדיים חשופים וירכיים גלויות,
היא רק שכבה שם וציחקקה לעצמה.

ראיתי שהנערים התקרבו. הם עמדו והביטו בנו. ראיתי שהם היו צעירים מאוד.

אחד מהם, האמיץ מביניהם, התקרב אלינו וכרע לצידה של קטרינה.

הרגשתי ממש מוזר.

שמעתי את קטרינה אומרת: "אתה לא מתכוון לבוא לכאן?"

היא לקחה את ידו ועזרה לו להוריד את החולצה והמכנסיים.

הוא היה מעליה, היא עזרה לו להיכנס ואחזה בישבנו.

הנער האחר ישב על המדרון וצפה בהם.

שמעתי את קטרינה לוחשת באוזנו וצוחקת.

פניו היו ממש ליידי,

הם היו אדומים ונפוחים.

לפתע הסתובבתי ואמרתי: "לא תבוא גם אליי?"

"לך אליה" אמרה קטרינה. הוא יצא ממנה,

ונפל עליי, זקוף לגמרי.

הוא אחז בשדיים שלי, 

ואיכשהו… הייתי מוכנה… וגמרתי מהר.

רק רציתי לומר לו שיזהר שלא אכנס להריון,

אבל בסוף, כשהוא גמר… הרגשתי…

מעולם לא הרגשתי כך. איך שהוא התיז את זרעו בתוכי.

הוא אחז בכתפיי,

וגמרתי שוב ושוב ושוב.

קטרינה שכבה על הצד והחזיקה בו מאחור.

כשהוא גמר היא חיבקה אותו וגמרה בעזרת היד שלו.

וכשגמרה, היא צעקה ממש חזק.

כולנו פרצנו בצחוק.

קראנו לנער השני, שישב בצד,

שמו היה פיטר.

הוא התקרב, מבולבל, ונראה קפוא באור השמש.

קטרינה פתחה את כפתורי מכנסיו והחלה לשחק איתו.

כשהוא גמר, היא לקחה אותו בפיה, הוא התכופף והחל לנשק את גבה.

היא הסתובבה, אחזה בראשו, וקירבה אליו את שדיה.

הנער השני התרגש כל כך מהמראה הזה, אז אני והוא התחלנו שוב.

זה היה נהדר כמו בפעם הראשונה. אחר כך שחינו יחד ונפרדנו.

כשחזרתי, קרל הנריק כבר היה בבית.  אכלנו יחד ארוחת ערב ושתינו את היין האדום שהביא איתו.

לאחר מכן שכבנו.

זה מעולם לא היה כל כך טוב, הסקס בינינו, לפני כן, או אחרי כן. "