"הדמעות עומדות בעיני וחונקות את גרוני". אמא כותבת מכתב לאחיה הגדול. יולי 1954

בקיץ 1954 נתפסה אמי, אולי בצלאל, כשהיא מהלכת, משוחחת ומחייכת עם נער נאה וזר משכונת שפירא בתל אביב. היא ננזפה בחומרה על ידי הוריה, זכתה לקיתונות של ביקורת מאחותה הגדולה שהאשימה אותה "את אוהבת גברים" והדי המהומה לא שככו וזכו לשם "פרשת אולי – אורי". אחיה הגדול והאהוב יצחק בצלאל, חזר בשבת הביתה מקיבוץ מנרה שבו היה חבר וניהל איתה שיחה לא פשוטה על כך שסיפור האהבה האסור יפגע בלימודיה וביחסים עם המשפחה הדתית. אמי הפגועה והנסערת כתבה לו מכתב שבו היא מלקה את עצמה, מאמצת את טענות הוריה ("שקרנית ואנוכית") ומנסה נואשות למצוא דרך לנווט את חייה בין המשפחה לבין הנער שהתאהבה בו ואפילו שוקלת להגלות את עצמה אל הקיבוץ הצפוני כדי להתרחק מאהובה.

את המכתב מצאה השבוע הגר בצלאל, בת-דודי. מעולם לא ידענו על קיומו אך הוא מעיד על עוצמת הרגשות וניתן להבין מבעד למילים את רוח התקופה, את השמרנות הדתית ואת האימה מפני ההשלכות של "הפרשה". אולי בצלאל ואורי כהן התחתנו 4 שנים אחר-כך והפכו להורים שלי. להלן המכתב.

שלום לך אחי האהוב, 18/7/1954
אמנם מוזר הוא שלמרות היותנו גרים בחדר אחד עלינו לשוחח בצורה זו, אך רבים הם הדברים המוזרים בעולמנו ויש מהם שהזרות הופכת אותם לרעים. אחד מדברים אלה הוא "פרשת אוּלִי – אוּרי ".


יצחק! אתה הוא הנפש היחידה בעולם כולו, כלומר בעולמי שלי, שרוצה להבין אותי ושאהוב עלי יותר מכל. צר לי מאוד שמאז שובך העירה היית מוכרח להשלים עם זאת שאולי השתנתה. הדבר הכאוב ביותר הוא שאוּלִי לא השתנתה סתם, אלא הפכה ממש ל"דמות" רעה, חסרת ערך וכבוד, ועם זאת שכל מעשה שלה (הופך) מעורר שערוריה שהיא צודקת, וצודקת בהחלט. שיחותיך עמי אינן נראות לי להטפת מוסר ואף לא לְרִיב.

ויצחק! האמן לי אני הפעם דוברת אמת. הסיבה ששיחות אלו נראות כך היא סיבה אחת ויחידה, שאני לא משתפת פעולה עמך ועומדת ושותקת כדג. גם לכך סיבה. אין זה רצוני, לעמוד ולשתוק ולהפוך את האוירה לאווירת בית משפט או כנסיה, אבל פשוט איני יכולה ברגעים כגון אלה להוציא הגה מפי. אני מתרגשת. הדמעות עומדות בעיני וחונקות את גרוני וגם כשאני רוצה אין אני מסוגלת לשוחח עמך כעם אח וחבר. לא פעם חיכיתי לזמן מתאים כלומר מצידי בו אוכל לשבת לידך ולשוחח עמך בהבנה ובגלוי, אך תמיד הבאתי בחשבון את התכונה המאפיינת אותי, את הרגשיות שבי, וזה שהכריע את רצוני. כואב לי על המצב שנוצר. רק אמש נפקחו עֵינַי (ואראה) וראיתי את עצמי כנאשם שמגיע לו עונש. עד עתה האמנתי בצדקתי ולכן נראה הכול בְּעֵינַי באור אחר. זו הפעם הראשונה שאני מודה בזה שהייתי שקרנית ומאחר שאין זו דרך טובה היאה לאדם שהוא אדם. באמת איני רוצה להמשיך ולשקר.


רק עתה אני יודעת. אורי, ואורי בלבד, הוא הגורם להשתנותי ולהיותי נערה גרועה ואנוכית. הוא עצמו אינו יודע זאת, כי אם היה יודע שהוא הגורם לכך ודאי היה עושה נגד זה הכול. חשבתי שאוכל להמשיך ביחסיי עמו מבלי שזה יפריע לי למהלך חיי הנורמליים והאמנתי שזה יכול להיות. הייתי עיוורת, אם כך, ולא ראיתי במשך כל אורכה של השנה שאין זה ייתכן ושזה בלתי אפשרי לגמרי.


אני מאמינה שהפִּתְרוֹן למצב בו נתונה אני עתה מבחינה חיצונית ופנימית יחד, הפִּתְרוֹן היחיד הוא הקיבוץ – שם תיפתר גם בעיית "אורי-אולי" מאליה. כי אם אהיה במשק חקלאי אתעסק בדברים אחרים ואהיה רחוקה מאורי, מאליה כבר תיפתר שאלה זו.


אחד הגורמים החשובים להחלטתי להצטרף למשק הוא הגורם שהפריע לי עד כה, וזה – אורי. שיחתך אמש הייתה רצויה כי רק אמש ראיתי ונוכחתי שערכי ירד בעיניך פלאים. אדם שהוא חסר ערך וחסר כבוד קשה מאוד לאהוב אותו וזה כמעט בלתי אפשרי. לכן אני כואבת את אובדן אהבתך אלי, כי היא מתה מאליה. ייתכן שהיה הכרח בדבר שכבר ציינתי אי אפשר לאהוב אדם מושחת. ואני הנני עתה מושחתת.


אני רוצה לתקן את עצמי. האמן לי. אני מקווה שהתוצאות תיראנה החל מקיפולו של מכתב זה. ויצחק, אל נא תחשוב ששיחותיך הן למשא עלי. אני רוצה לענות לך ולחשוב אותך לאח, לשוחח עמך בחברות ובהבנה, אך איני יכולה.
יצחק! משיחתנו אמש הסקתי מסקנה אחת כואבת – שהיא למעשה יותר שאלה מאשר מסקנה – והיא: האם מחיר כה יקר הייתי צריכה לשלם עבור אהבתי??? אף אדם לא יוכל לענות לי על שאלתי זו וזה מכאיב לי עד עמקי נשמתי כשכולם חושבים שזו סתם אהבה שקל לוותר עליה. עובדה היא שירדתי לטמיון עבורה.
אני רוצה שתדע שמכתב זה אינו במקום שיחה כי זו עוד תבוא.
שלום.
אולי

לתת לחיה הרכה של גופך לאהוב מה שהיא אוהבת

מרי אוליבר / אווזי הבר

את לא צריכה להיות טובה. את לא צריכה לרדת על ברכייך
ללכת מאה מייל במדבר. את לא צריכה להתחרט.
את רק צריכה לתת לחיה הרכה של גופך
לאהוב מה שהיא אוהבת.

ספרי לי על יאושך ואספר לך על שלי
בינתים החיים ממשיכים.
בינתים השמש וחלוקי הגשם הצחים
נעים לאורך הנופים, מעל המישורים והעצים העמקים,
ההרים והנהרות.
בינתים אוזי הבר, גבוה באויר הצח, הכחול,
חוזרים שוב הביתה.
מי שלא תהיי, לא חשוב כמה בודדה
העולם יתמסר לדמיונך, קורא לך כמו אוזי הבר צורמני ונלהב –
מודיע על מקומך שוב ושוב,
במשפחת הדברים.

אל גני ילדות אבודים: חולון, אור-און, עצב וזיכרון

בין השנים 2010 ל-2014 צולמתי ותועדתי בידי שני קולנוענים צעירים, שקד גורן ושירי נבו פרידנטל. הם ליוו אותי לתכניות "רוקר טוב" ו"פרוגרסיב וחיות אחרות" ב-88FM העבירו איתי זמן במתחם קול ישראל בקריה, נסעו איתי לביקור במחוזות ילדותי בחולון, בגן זהבה בג'סי כהן ובדירה ההיא – 30 מ"ר, חדר וחצי – ברחוב הדקל, בגן הפסלים של תומרקין וגם, בסוף, בקרית אונו, על שרידי הבית של יונה וולך ומה שנשאר מבית הקולנוע "אור-און".

הסרט לא הושלם. עשרות שעות צילום הונחו בצד. "הבובאריסט" נגנז.

ביקשתי וקיבלתי רשות מהיוצרים להעלות כאן 20 דקות מתוך הסרט שלא נעשה, בסוף.

מאז שנגנז הסרט, אגב, דומה שהכל השתנה. פורקה רשות השידור, הקיץ הקץ על 88FM הישנה, עזבתי את השידור הציבורי, הורדתי 15 קילו, אני לא מעשן, הגננת זהבה מתה ודירת ילדותי שנראית בצילומים חוסלה.

 

1974. קצת אחרי המלחמה. החייל והילד

בועז 1974 אצבע בפה
הילד הזה, שבתמונה, הוא בן 10.
ההורים השאירו אותו אצל חברים בגבעתיים. השנה היתה 1974, קצת אחרי המלחמה. החברים סידרו לו את הספה בסלון והילד הלך לישון.
.
בלילה הרגיש הילד שמישהו נכנס מתחת לשמיכה. הבן החייל של החברים. החייל אמר "שששששש!", והילד שתק. לא צעק. החייל דחף ידיים. מישש. הוריד לילד את הפיג'מה ואת התחתונים, החייל פלש, וגם הניח לילד יד כבדה על הפה. הילד ראה מקרוב עיניים פעורות לרווחה והרגיש גוף כבד. אחר-כך החייל גם ביקש מהילד לאונן לו, והראה לו איך, ככה-ככה-ככה, עד שגמר. ריח עז של זיעה וחרובים. יד זעירה ואצבעות דביקות.
.
ואז החייל הלך להתקלח והילד נשאר מלוכלך. נבוך. אשם. כואב. מבולבל. והחייל חזר והתייצב עם חלוק רחצה ליד המיטה של הילד, והתכופף ואמר לו: "אתה לא תספר לאף אחד. נכון?"
.
והילד לא סיפר לחברים של ההורים. הוא התבייש וחשב שלא יאמינו שככה הבן שלהם, החייל הגיבור, שמשרת בקרבי. והילד? הרגיש אשם ומוזר.
.
וגם כשההורים באו למחרת לקחת אותו, הוא לא סיפר. וגם שנים אחר-כך הוא לא סיפר. ושתק. זכר כל פרט. כל ניואנס. כל טיפת זיעה שניגרה עליו ואת ההתנשפויות ואת הזרע החם על היד, אבל הוא לא אמר כלום. מאוחר יותר בחייו התחיל לעשות שכיבות-סמיכה ולהרים משקולות ולחזק את הגוף, כדי שבפעם הבאה שמישהו ינסה לעשות לו הוא יוכל להרוג אותו עם הידיים.
.
וככה, עד גיל 33, לא סיפר ולא דיבר, עד שבלילה אחד נדמה היה לו שהוא חווה התקף-לב, אבל זה היה פלאש-בק והתקף חרדה. ואז שיחה עם מתנדב של ער"ן. ואז טיפול פסיכולוגי של שנתיים.
.
ורק אז הילד שהפך לאבא העז לספר להורים שלו, שהזדעזעו ונדהמו, ואמא של הילד אמרה:
"אז לכן לא רצית אף פעם לבוא איתנו לשם, לגבעתיים!", והיא היתה נבוכה והרגישה אשמה, והילד שהפך לגבר חיבק אותה, והיא המשיכה למלמל: "אבל איך לא הרגשתי כלום ולא זיהיתי שמשהו קרה?!", ואבא של הילד רק הסתכל בהם ולא ידע מה לומר.
.
והילד גדל. והילד הזה הוא אני.

זו רק המיטה שנראית מוזרה (ריימונד קארבר)

אשתי / ריימונד קארבר
 
אִשְׁתִּי נֶעֶלְמָה יַחַד עִם בְּגָדֶיהָ.
הִיא הִשְׁאִירָה מֵאָחוֹר שְׁנֵי גַּרְבֵּי נַיְלוֹן וּמִבְרֶשֶׁת לַשֵּׂעָר,
שֶׁנִּשְׁכְּחָה מִתַּחַת לַמִּטָּה.
 
הָיִיתִי רוֹצָה לְהָסֵב אֶת תְּשׂוּמֶת לִבְּכֶם
לַגַּרְבִּיּוֹנִים הַנָּאִים הַלָּלוּ, וְלַשְּׂעָרוֹת הַחֲזָקוֹת, הַכֵּהוֹת
שֶׁנִּתְקְעוּ בְּזִיפִי הַמִּבְרֶשֶׁת.
 
אֲנִי שָׂם אֶת הַגַּרְבִּיּוֹנִים בְּפַח האַשְׁפָּה.
אֶת הַמִּבְרֶשֶׁת אֶשְׁמֹר וְאֶשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ.
 
זוֹ רַק הַמִּיטָּה
שֶׁנִּרְאֵית מוּזָרָה וּבִלְתִּי מוּבֶנֶת.

 

תרגום: עוזי וייל

ריימונד קארבר

ריימונד קארבר מת בגיל 50, בשנת 1988. משה רון תרגם ששה ספרים שלו לעברית. עוזי וייל תירגם קובץ שירים. קארבר היה גם משורר נהדר וגם אמן הסיפור הקצר. שנה וחצי גר עם אשתו הראשונה, מריאן ברק קארבר, ברחוב טאגור ברמת אביב (בסוף שנות ה-60). רוברט אלטמן יצר את סרטו "תמונות קצרות" לפי סיפוריו של קארבר.
 
בספריו ובשיריו תיאר קארבר מצבים מחיי היום יום של מעמד הפועלים האמריקני. בטיימס הלונדוני הגדירו אותו פעם כ"המינגוויי של הצווארון הכחול". הוא עצמו נולד באורגון ב-1938, עבד בעבודות מזדמנות, לעיתים כפועל במנסרה לצד אביו, על מנת לפרנס את משפחתו. 
קארבר אכן היה משורר הפועלים, המעמדות הנמוכים, האיש שכתב סיפורים קצרים על גברים ונשים שאינם חיים במבט אל העתיד, אנשים פשוטים שחיים את הרגע בחדרי מגורים צפופים, יושבים במרפסת אחר הצהריים עם כוס משקה, מסתכלים על השמיים, חייהם שרויים באי סדר וסוגים שונים של התמכרויות.