הימים שאחרי. ספר הביכורים הגנוז שלי. 1978

רשימת הסיפורים-3אין אפשרות לתאר את התחושה של אחיזה במשהו שהיית, במי שהייתי, אז. פעם. מזמן. העובדה שהוריי לא השליכו אל האש כמעט שום דבר שהיה קשור בי גורמת לי לפגוש שוב ושוב תזכורות מן העבר. תעודות. תמונות. ברכות.

והיום גם נמצא, לגמרי במקרה, תיק קרטון ובתוכו מעטפה ובתוכה "הימים שאחרי", ספר הביכורים שכתבתי בגיל 14, במהלך שנת 1978. אסופת סיפורים קצרצרים ושירים ארוכים. רומנטיקה עצומה ונטולת ציניות. בדידות גדולה. תשוקה לא ממומשת לאהבה גדולה. הנה ההקדמה שכתבתי לספר ההוא:

אני מודע לכך שיש אנשים ציניים בעולם, אבל אני כותב לאנשים שיש להם הרבה יותר בנשמה, ומקבל בהערצה את דבריו של איש גדול אחד שאמר פעם: "ליקוי רגשי הופך את האדם שוטה בדיוק כמו ליקוי שכלי!" 

וזה הכל

1978

 

"העיר בוערת, הזמן עצר מלכת, אספלט שחור לוהט וחום כבד", אני כותב שם, וגם הבית הקטן, והביטלס, וניל יאנג, וג'נסיס, ואמריקה, ועצי הצפצפה, והנערות היפות הרחוקות החמקמקות בשדרות העיר הגדולה, ושמש ששולחת "מבט-קרניים אחרון טרם שקיעה באופק הכחול", ולבד, לבד, לבד והרהורים ביני לבין עצמי וחלומות וכמיהות וגעגוע למשהו שמעולם לא הכרתי ומישהי שלא ידעתי. קורא ותוהה: זה אני? זה אני כתבתי את זה? אז?

הקדמה-2

 

 

אז הנה ספר גנוז לחלוטין שלעולם איש לא יקרא והוא מכה אותי בתדהמה בגילי המאוחר כי דומה ששכחתי או השכחתי מעצמי את הכתיבה ההיא בשם-כל-הכאבים ועדיין כל שורה שם מזכירה לי את מה שתמיד ידעתי, שמוזיקה היתה הריפוי. מוזיקה היתה הנחמה והיופי והתקוה ומקור האור.

בועז 1978

 

ויהי לעת הערב, בקיץ של 1975

רחוב הדקל 3, חולון

רחוב הדקל 3, חולון

באה אל קצה שנת הלימודים. היום הראשון של החופש היה מואר ומאושר. קיץ ארוך לבלי גבול התמתח מאותו בוקר קדימה עד לסופו של אוגוסט ההוא. בשכונה החולונית היו דווקא עצים הודים גדולים ורחבים שסככו על השביל ואף נטו מעט אל מרפסת הדירה שבה גרנו, ברחוב הדקל.

גג הרעפים פלט חום תמידי אל הדירה הקטנה, חדר וחצי, שלושים מ"ר בלבד, שבה העברנו את ימינו ושנותינו אחותי וזוג הורינו האוהבים, האהובים. בלילות הפך הסלון לחדר שינה. הספה הסגולה נפתחה לשניים והורי ישנו עליה. בחצי החדר הסמוך ישנתי עם אחותי, מיטה מול מיטה.

אבישי, חברי הטוב וגם בנה הצעיר של הדודה חנה, סיים את כיתה ז ואני את הכיתה השישית. לעתים קרובות הייתי ישן בדירתם הצנועה ברחוב לסקר בשכונת שפירא, חולק איתו מזרון נמוך, בין ארגז גדוש ספרי "ביל קרטר", "רינגו", "פטריק קים" ו"סדרת האימים" לבין ארון משחקי הקופסא – מונופול, סולמות וחבלים, רמי קוב.

אבל לאותה עת, יום שלישי, כ"ב בתמוז, 1 ביולי 1975, ממש עם תחילת החופש הגדול, אבישי בא אלינו כדי להתארח כמה ימים. ישבנו על הרצפה השטופה והקרירה, ואבישי שוב ניצח אותי בשש-בש. בינתיים, אמי שקדה במטבח על אילפס שבו התבשל אותו מעדן, עוף בשזיפים, שאותו יצקה על הר אורז פרסי לבן. "בואו לשולחן", היא קראה מאותו מטבחון עלוב ומופלא שבו הפליאה לעשות, ואנחנו באנו.

הקיץ להט במלוא עוזו. הרדיו שידר להיטים עדכניים ברצף. One of These Nights  של הנשרים. 

Someone Saved My Life Tonight של אלטון ג'ון Dream Weaver של גארי רייט.

Nights on Broadway של הבי ג'יז.  אחר הצהריים לפתע פילחה מנגינת תיבת הנגינה הממוכנת של מכונית הגלידה את האויר, וירדנו לקנות טילון וקסטה, רק כדי לחזור אל המתחם המוצל.

דפיקה בדלת. שולה, חברתה של אמי, הגיעה במפתיע. פניה לוהטות מחום היום ולצדה חברתה הטובה וכהת העור עליזה, שתיהן מיוזעות, מותשות, בגדי-ים לגופן ושמלת קיץ רפויה מעל ורגליהן בסנדלים דקים. "חזרנו מהים", צהלו, ואמי שתמיד שמחה להכניס אורחים הלכה להכין מגש עם דברים טובים ותה חזק לאורחות שזה עתה באו.

אולי, אנחנו יכולות להתרחץ? שאלו בזהירות, ואמי אמרה "איזו שאלה?!" ומיהרה והוציאה מארגז המצעים המוצנע מגבות נקיות, סבון חדש עטוף והגישה להן. הן נכנסו, יחדיו, אל החדרון הקטנטון שבו היתה מקלחת צמודה לאסלה והמים שטפו והסבון הקציף את עורן ומעבר לדלת גם נשמע קולן הצעיר, והן שרות בשני קולות להיט מצעדים מטופש That's the Way…a-ha a-ha, I Like It של קיי סי וזוהר השמש.

והמים זורמים מעבר לדלת והאחת שרה That's the Way

וחברתה עונה לה a-ha a-ha

ושתיהן ביחד  I Like It – ואבישי ואני מחייכים ויושבים אל השולחן ומניחים קלפים על לוח משחקים.

אולי תנוחו קצת, הציעה אמא. והן שמחו. כן. כן. ואמא גררה מזרון דק ופרשה סדין והביאה סדין נוסף להתכסות, והן שכבו לנמנם צהריים.

אל תעשו רעש, אמרה אמא, אני הולכת עם חגית לקנות כמה דברים, אחזה בידה של אחותי הקטנה, שהיתה אז בת 4 וחצי, והן ירדו במדרגות והתרחקו.

שקט השתרר. רק נשימות עולות ויורדות. צהריים נוטה אל אחר צהריים ושמש נוטה אל המערב, שעת שקיעה, דמדומי היום הראשון של החופש הגדול ואבישי ממרפק אותי לפתע ומניד בראשו, בלחישה: תראה, תראה! – וגם מניח אצבע על שפתיו המחויכות מעט.

בלהט השינה שחטפה אותן, נשמטה רצועת הגופיה מעל כתפה של שולה, רפויה נשרה, מגלה לעינינו שד מלא, חשוף לחלוטין, רוח דקה צימררה מעט את שנתה והפיטמה הזדקרה מלאת חיים עצמאיים, ולתדהמת הנעורים שלנו נוספה העובדה שגם חברתה עדינה הסיטה מעצמה את שמיכת הפיקה הדקה ולעינינו נראה גופה הכהה שרק תחתוניה לגופה ושדיה גלויים ומעורטלים עד מאוד, מתנשמים, עולים ויורדים, ואנו יושבים ונועצים מבטים ונושמים בשקט מעבירים מבט משדיה הגדולים של זו אל השד הגלוי במלואו של שולה, והן נושמות, נאחזות בעונג בשינה המתוקה שאחרי הים והשיזפון והחיוורון גם יחד גלויים לנו ומערפלים את תודעתנו והבית שקט עד מאוד ואנחנו מסתכלים, ומסתכלים ומסתכלים.

Zinaida Serebriakova, אישה עירומה ישנה, 1932

Zinaida Serebriakova, אישה עירומה ישנה, 1932

התשוקה הבוערת לכתוב. ולזיין

לאונרד כהן בן 80

לאונרד כהן, יחד עם בוב דילן, פול סיימון ולו ריד, הוא אחד מארבעת היהודים המופלאים ששינו לנצח את מושג הסינגר-סונגרייטר. כהן נע כל חייו בין שני הקטבים: מוות ותשוקה. בלי יצר אין יצירה וגם המוות סביבו – בין אם זה בחצי האי סיני ובין אם זה בחייו האישיים – הוליד בסופו של דבר שירה – דיאלוג עם אביו המת אבל גם געגועים להתפרקות גופנית (“Lover lover lover”). כשהוא לא מזיין, הוא רוצה להרוג, והתשוקה שלו – כמו אש הסנה – אינה כלה.

"אני כותב מפני שאני רוצה לעשות משהו יפה כמוך
כשאני נמצא איתך
אני רוצה להיות סוג כזה של גיבור
כמו שרציתי להיות
כשהייתי בן שבע
אדם מושלם כזה.
שהורג"
(מדוע אני כותב", לאונרד כהן)

הוא בן 80. הסופר-כותב-יוצר-מלחין שמעולם לא היה זמר, אבל תמיד היה מאוהב בקול שלו, תמיד היה מאוהב בעצמו, בגופו, על כל מגרעותיו, למרות האירוניה, למרות הידיעה שאובייקטיבית הוא "לא יפה כמו אלוף השחיה מהכיתה המקבילה" – כי בסופו של דבר: "אנחנו מכוערים, אבל יש לנו את המוזיקה". המוזיקה מנצחת. כוחו של השיר חזק יותר. מעולם לא נוסחה המיניות הגברית המודרנית של היוצר בצורה כה עזה. גם סירנו דה-ברז'ראק היה צריך את פניו וגופו של אדם אחר כדי להתבטא ולהקסים. לאונרד כהן מביא את עצמו, כל כולו, גופו ונפשו, אל תוך השיר, אל מוקד התשוקה הבוער. היצר והיצירה חד הם.
כהן הוא הדבר והיפוכו. הגבר הקודר, המדוכא הנצחי, ששר בקול נמוך על אובדן נצחי של עלומים, של השראה, של אהבה. אבל לאונרד כהן, יותר מכל, הוא משורר שחי על הקצוות. יותר מזה: הוא מחבר את הקצה האחד – המוות, אל הקצה האחר, הרחוק – התשוקה המינית.

בשביל לאונרד כהן לזיין זה לחיות. כן, גם לכתוב על זה, כמובן. ולשיר את זה, בטח. אבל הסקס הוא משמעות הקיום, חוץ מאלוהים, כמובן, והכתיבה. בטח. אבל בלי סקס אין השראה, אין רוחניות, אין אגו, אין שירים. ושירים הם הכל.

לא במקרה השיר שהפך למעין לוגו שלו הוא "אני הגבר שלך", "I'm your man". כשרצו לעשות לו מחווה של הערצה, REM, ג'ון קייל ואחרים לקחו את המשפט והפכו אותו ל-I'm your fan, אני המעריץ שלך.

לאונרד כהן תמיד ידע שי.צ.ר הוא השורש של יצירה. כשהוא הגיע לישראל, במלחמת 1973, כדי להופיע
בהתנדבות בפני חיילים, הוא ראה הרבה סבל וחולי ועצב ושכול ואיברים קטועים וחיים שנגדעו. ומה הוא כתב, ממש כאן, בדרום החם, בעקבות מה שראה? את "Lover lover lover" – דיאלוג עם אביו המת, שהפזמון שלו חוזר כמנטרה היפנוטית: "הו, מאהבת יקרה, הו, אשה מעריצה ונחשקת. אנא, חזרי אלי".
וגם להיפך. הוא המאהב, שאליו מתגעגעים ובו חושקים ואותו רוצים. ריח המוות העיר מיד את שד התאווה התמידי. ההשראה היתה המלחמה, אבל התוצאה היתה הרצון לחיות. הרצון שמתממש תמיד במעשה המיני.

"זו רק עיר, יקירתי,
שכל אחד קורא לה ניו יורק
ובכל מקום שהעיר קיימת, אנחנו נפגשים
אני לא יכול להתרחק יותר מדי
אני לא יכול לקשור אותך עם שום דבר חוץ
מאשר אני עצמי
חצי מהרציף טבול בדם
ואני אוותר על הכל
כדי לעשות איתך אהבה"
("זו רק עיר, יקירתי")

גם כשאהבה מתה, התשוקה נשארת. "בואי, קומי ונלך למיטה", הוא שר למריאן, "אחרי ארוחת הערב נישן ונתעורר יחד, ואז תלכי" ("למריאן"). וכשהוא מסיר את מחלצות התרבות, נותר הפרא הכותב, אביר הסקס המבקש להפוך למושא-תשוקה:

"כשאת כורעת תחתיי
ובשתי ידייך
אוחזת את הגבריות שלי
כמו שרביט

כשאת מגלגלת את הלשון שלך
על התכשיט שלי
ודורשת שאברך אותך

אני מבין את הנערות הרומאיות שפעם
רקדו סביב פסל אבן
ונישקו אותו עד שהאבן התחממה

אז כרעי, אהובתי
כרעי מתחתיי
רחוקה, למטה
שאוכל רק בקושי לראות
את הפה שלך
ואת הידיים שלך
מבצעים את הטקס

התכופפי, עד שאפול על הגב שלך
באנחה, מתמוטט
כמו אלילי המקדש
ששמשון הגיבור הפיל ארצה
במותו
("חגיגה")

לאונרד כהן, משורר רוקנ'רול. ארבעה אנשים ניסחו את האמריקנה של שנות השישים, השבעים ואילך. ארבעה גברים לבנים, כותבים, שרים את שירת העידן המודרני, מסבירים לאמריקאיים על החיים שלהם, על התרבות האמריקאית, על תפיסת העולם האמריקאית. שלא במקרה אלה ארבעה יהודים. רוברט אלן צימרמן ממינסוטה, הידוע כבוב דילן, שהפך את הקאנטרי על ראשו והמציא מחדש את הטרובדוריות; לואיס פיירבק, המוכר יותר כלו ריד, שכתב על טריפים רעים, שינויי מין וכל מיני דברים שאמריקה רצתה לטאטא מתחת לשטיח; פול סיימון מברוקלין, שהצליח לדבר אל ילדי הפרחים אבל גם אל הוריהם; ולאונרד כהן, שבא מקנדה אבל התאהב בניו יורק.

"הייתי הנוסע האחרון של היום, הייתי יחידי באוטובוס
הייתי מאושר שביזבזו את כל הכסף והזמן הזה
רק בשביל שאגיע לשדרה השמינית
נהג! צעקתי, זה רק אתה ואני פה הלילה, באוטובוס הזה"
("האוטובוס")

את ניו יורק הוא אוהב, גם אם הוא לבד. כשהוא כותב ב"מעיל גשם כחול מפורסם" לאהובה רחוקה, הוא מסביר שהיא אמנם ב"מדבר", אבל הוא בסוף דצמבר, בניו יורק הקפואה, אבל הוא אוהב את השכונה, ואת המוזיקה באזור
"New York is cold, but I like where I'm living
There's music on Clinton Street all through the evening."
ובכל זאת, גם אם המחיר היה כבד, כהן אף פעם לא מצטער על מפגש סוער שנקרה בדרכו. בסופו של דבר, יצא מזה שיר.
"what can I tell you my brother, my killer
What can I possibly say?
I guess that I miss you, I guess I forgive you
I'm glad you stood in my way."

אם יש לך סקס, אתה יכול ליצור – לפי לאונרד כהן. אם אין לך סקס, אתה גמור. אתה עלול להפוך לרוצח מרוב תסכול. אפשר לראות את התפיסה הזו ב"מחפשת את מר גודבאר", סרט ניו יורקי טורד מנוחה עם דיאן קיטון, שנוצר 8 שנים אחרי שלאונרד כהן שיחרר את השיר הזה, "מי שאוכל בשר". הרעיון הזה, שללא סקס אנשים יפנו את האנרגיות שלהם לאלימות, נוסח בצורה החריפה ביותר ב"מי שאוכל בשר":

"מי שאוכל בשר, רוצה לנעוץ את שיניו לתוך משהו / ומי שלא אוכל בשר / רוצה לנעוץ את שיניו לתוך משהו אחר / אם מחשבות כאלה עוברות לך בראש / אתה אבוד".

לאונרד כהן פחד מהמוות. עכשיו, בגיל 80, הוא קרוב אל הסוף יותר משהיה כשישב לכתוב את להיטו הגדול ביותר, המצוטט ביותר, "סוזאן". בראיון אחד הוא אמר, כשהוא מצית סיגריה בסיגריה: "לא להאמין כמה נשים קראו לבנות שלהן סוזאן, בלי לתת את הדעת על המשמעות שיש לכך. מי, באמת, היתה סוזאן שלי, סוזאן שעליה כתבתי''. אפוף בתאווה מסמאת אל סוזאן, בחורה בלתי יציבה נפשית, על סף תהום תמיד, בין התאווה למוות – בדיוק כמו שלאונרד כהן חווה תמיד את חייו שלו.

"סוזאן לוקחת אותך הביתה
לבית שלה, ליד הנהר.
אתה יכול לשמוע את הסירות חולפות
וגם להישאר לידה כל הלילה

אתה יודע שהיא קצת משוגעת
אבל זה בדיוק למה אתה רוצה להיות שם

היא תכין לך תה ותביא תפוזים, שהגיעו כל הדרך מסין
אתה תגיד לה שאין לך מה לתת לה
אבל היא תשיט אותך על הגלים שלה
ותתן לנהר להגיד לך, בשמה
שתמיד, מאז ומעולם, היית האהוב שלה

ואתה רוצה לטייל איתה
לנדוד בלי לראות
כי אתה יודע שהיא יכולה לסמוך עליך
כי נגעת בגוף המושלם שלה
WITH YOUR MIND".

ואחרי שהוא עובר להירהור על ישו, שהלך מעל למים ויוצא לסיור עם סוזאן ליריד של "צבא הישע", תחת שמש צהריים יוקדת, לאונרד כהן מגיע אל הסוף של השיר:
"סוזאן תראה לך איפה להסתכל ולחפש
בין הזבל, לבין הפרחים
כי יש גיבורים בקני הסוף, יש צעירים בבוקר,
שרוכנים, מחפשים אהבה
והם ימשיכו להיות כך לנצח,
בזמן שסוזאן מחזיקה מראה".

התשוקה הלא ממומשת, האשה הלא מושגת, שמצד אחד אתה המאהב שלה כי נגעת בה בכוח שכלך המופלא, ומצד שני היא חיה בעולם שלעולם לא תוכל לחדור אליו. סוזאן, כמו "ז'אן ד'ארק", עוד אשה אגדית, חריגה, שלפי כהן היתה בה אנרגיה טעונה מכיוון שאף גבר לא היה איתה כדי לעשן ולהזדיין, או בשפת המשורר עצמו: "No man to get her through this very smoky night".

ושוב, אל "Lover lover lover". שיחה בין לאונרד כהן לאביו, שאומר לו: כלאתי אותך בגוף שלך, אתה יכול להשתמש בו כמו נשק, או לגרום לנשים לחייך".
"He said, I locked you in this body,
I meant it as a kind of trial.
You can use it for a weapon,
or to make some woman smile."
הנה המשוואה: זה הגוף. זו הנשמה. אפשר לנווט אותה אל יצר ויצירה. אפשר גם להרוג. הבחירה היא שלך, ולאונרד כהן עשה את הבחירה שלו: "אנחנו מכוערים / אבל יש לנו את המוזיקה", הוא שר, מחייך, לוקח עוד שאחטה מהסיגריה, בדרך לעוד שיר מושלם. גבר. אמן.

הללויה.

:: :: :: ::

התירגומים לשירים במאמר הם מתוך הספר "משירי ליאונרד כהן".

תרגום: אביב עקרוני, צביה גינור ורות אורן, הוצאת "טרקלין" 1971

1974

1974

חליל הקסם. ראיון עם איאן אנדרסון

Ian anderson and me

איש מקסים, איאן אנדרסון. אני לא יכול לומר זאת על אמנים רבים בסדר הגודל שלו. הם בדרך כלל לא נחמדים בעליל. אבל אנדרסון מקסים. תקשורתי. חביב. מוזג לי תה. קורץ ושואל אם אני רוצה קצת תה בוויסקי, או להיפך. מחייך. נינוח. פתוח.

האיש שנולד וגדל בעיר דנפרמליין שבסקוטלנד עבר בשנת 1959 עם משפחתו לעיר בלקפול שבצפון-מערב אנגליה. שם גם הקים את אחת הלהקות החשובות בהסטוריה, ג'טרו טול.

כילד בן 14 נחשפתי ללהקה שלו, ג'טרו טול, והפכתי למעריץ ענק. שי, החבר שלי, חשף אותי לקסם החליל והגיטרות והקול והבלוז-רוק-פולק של הלהקה. קודם אקוולנג, אחר-כך כל שאר תקליטי שנות השבעים. אנדרסון מחייך בהנאה כשאני מספר לו חוויות האזנה ראשונות מהתקליטים ההם. הוא מותח את רגליו קדימה. "חלק מהייחוד של שנות השישים והשבעים", הוא אומר, "היה בזה שאף אחד לא רצה להיות כמו מישהו אחר. גם אם הושפעת ממישהו שהיה לפניך, לא ניסית לחקות אותו, אלא להביא משהו משלך. אחר".

כך אנדרסון מתקומם כשאני מונה את ג'טרו טול בין להקות הרוק המתקדם שעיצבו את טעמי והשפיעו על חיי, פינק פלויד, ג'נסיס, יס, ג'נטל ג'יאנט. "אנחנו לא היינו חלק מזה", הוא אומר, "לא היינו פרוגיים. עשינו יצירות, נכון, אבל זה תמיד בא מפולק ובלוז ותרבות אנגלית עתיקה. אין שום קשר בין ג'טרו טול, נגיד, לבין אמרסון, לייק ופלמר".

נניח. למה להתווכח. ג'טרו טול התחילו את הדרך בסוף שנות השישים. ב-1968 יצא הראשון שלהם. ואז תוך 12 שנים הם הוציאו 12 אלבומים – לא כולל תקליטים בהופעות חיות – ובעיקר חרשו את העולם. ואחר-כך ראיתי אותם בהופעות. שוב ושוב.
בביקור הראשון ב-1986 הם הופיעו בפארק הירקון. ב-1992 הם הגיעו לבריכת הסולטן בירושלים. "מקום יפהפה", נזכר אנדרסון, "אבל אני מעדיף להופיע באולם סגור". בפעם השלישית הוא אכן עשה זאת – באולם הסינרמה בתל-אביב בנובמבר 2000 נתן ההרכב מופע מושלם, לכל הדעות, שסחט תשואות ומחמאות מהקהל ומהמבקרים כאחד. אנדרסון מלא מרץ מתמיד, מרואיין נלהב, אינטלקטואלי ומלא חן. "אני אוהב להופיע", הוא אומר לי, "לכן אני גם לא מתעייף".

יש חומרים שאתה מבצע כבר 30 שנה. לא נמאס לך?
"זה נשמע אולי מוזר, אבל לא. יש לנו בנק עצום של שירים, ובכל הופעה אנחנו יכולים לבחור מה אחרי אנחנו מנגנים הערב. יש הרבה חסרונות בלהיות אמן זקן (צוחק), אבל כמות השירים שעומדים לרשותך היא דווקא יתרון של הוותיקים".
ג'טרו טול הצליחה לגבש המון סמליות במופעים שלה בזכות הופעתך יוצאת הדופן. הזקן הגדול, הנגינה על רגל אחת. כל הופעה היתה גם חצי מיצג אמנותי.
"עד שנות השמונים זה היה נכון. עשינו חגיגה וקרנבל מכל הופעה. הקהל אהב את זה, ואני הייתי מאוד בתוך העניין. בשנים האחרונות אני משקיע את רוב האנרגיה דווקא במוזיקה עצמה".
– איך אתה שומר על כושר?
"אני לא עושה שום דבר מיוחד חוץ מלהופיע. זה הכושר הכי טוב".
– הקהל מתבגר איתכם, או שיש גם קהל צעיר?
"יש קהל צעיר שמגיע, אבל גם הוא מעדיף את הקטעים הישנים הקלאסיים, שהקהל הנאמן שלנו מאוד אוהב, כמו 'אקוולאנג', 'שירים מהיער', 'צעיר מכדי למות, זקן מדי לרוקנרול' ו'סוסים כבדים'.

בשנים האחרונות, חוץ מאלבומים של ג'טרו טול, יצאו גם אלבומים שעליהם חתמת כאיאן אנדרסון. אבל הרי ג'תרו טול זה תמיד אתה. אתה כותב, אתה מלחין ואתה שר הכל.

"זה לא מדויק. בלהקה, בכל זאת, יש אנשים שמחויבים לה, ויש להם דעות שאני צריך להתחשב בהן. כשאני מקליט אלבום סולו אני לא שואל אף אחד כלום. אני עושה בדיוק מה שאני רוצה".
מכרתם יותר מ-60 מיליון אלבומים ברחבי העולם והופעתם 3,000 פעם ב-40 מדינות . אתה לא מרגיש שאין לך יותר לאן להתקדם?
"לגמרי לא. האלבום הכי טוב שלנו עדיין לא הוקלט. זו תמיד התחושה שלי. אני לא עושה את זה בשביל הכסף, יש לי מספיק כסף מחוות לגידול סלמונים בסקוטלנד ומהשקעות פיננסיות נבונות שעשיתי, אני ממש לא מופיע בשביל הכסף אלא מפני שאני חותר לכבוש פסגה נוספת שעוד לא הגעתי אליה ".
באמצע שנות השבעים הוצאתם אלבום עם שם מלא משמעות: "צעיר מכדי למות, זקן מדי לרוקנרול". חלפו 25 שנה ואתה ממשיך.
"כשכתבתי את זה הרוק היה בקושי בן 20 שנה. עכשיו הרוקרים הגדולים בני 60 ויותר, חלקם מצוינים וחלקם פתטיים. זה כבר לא קשור לסגנון, אלא למהות ולמשמעות הדברים שהם עושים. זקן מדי לרוקנרול זה לא עניין של גיל כרונולוגי".
עולם המוזיקה השתנה לחלוטין. תוך זמן קצר לא יהיו יותר אלבומים כמוצר פיזי. נראה שבעולם החדש מי שיוכל לשרוד הם רק אמנים כמוך, שלא מפסיקים להופיע.
"אז למזלי אני בצד הנכון של המתרס. אף פעם לא הפסקתי להופיע ואני מקווה שגם לא אצטרך להפסיק מסיבה כלשהי".
– החלום האולטימטיבי של אמן – למות על הבמה.
"זו רומנטיקה זולה. לא למות על הבמה, אלא אחרי שנגמרה ההופעה. הקהל שילם, והוא צריך לקבל את ההופעה שלו ולא את הדרמה".

(ראיון משנת 2000, צילום למזכרת ממצלמת הפולרואיד של איאן אנדרסון).

הטרילוגיה, 1977-1979

ריגוש סגול

 

אהרן והעיפרון הסגול

 

הספר הזה בן 60. היום. ב-21.2.1955 יצא לאור ספרו המופלא של המאייר והמעצב הניו-יורקי קְרוֹקֶט ג'ונסון (שמו האמיתי היה דייויד ליסק) "Harold and the Purple".

הספר הפך לרב-מכר ענק. מיליוני ילדים אמריקאים גדלו עליו. ואז, ב-1970, הוא גם תורגם לעברית ויצא בהוצאת "עם עובד" בשם "אַהֲרֹן וְהָעִפָּרוֹן הַסָּגֹל". זה היה ונשאר אחד מספרי הילדים הנפלאים ביותר של חיי. ספר מרגש ומעורר השראה. הייתי בן שש כשיצא לאור בעברית והוא ליווה אותי שנים רבות, בתוכי פנימה, וכשנולדו בנותיי הקראתי להן מאותו עותק ישן שלי, משנות השבעים.

דייויד "קרוקט ג'ונסון" ליסק המשיך לצייר את ספריה של אשתו רות קראוס ולחבר ולצייר ספרים בעצמו עד מותו ב-1975, אבל הוא חרט את שמו באותיות זהב בזכות אותו ספר קטן וחכם על הרולד/אהרן ועפרונו הסגול.

"אַהֲרֹן וְהָעִפָּרוֹן הַסָּגֹל" הוא סיפור מסע של ערב ולילה אחד בחייו של ילד, שיוצא לטייל לאור הירח עם עיפרון שמסוגל לשנות מציאות. הוא מצייר את כל מה שהוא צריך ומממש את החלומות והרצונות שלו באמצעות העיפרון הקסום, הסגול. המעניין הוא שקרוקט ג'ונסון החליט לצייר את הדמות והסובב אותה בשחור-לבן, אבל המציאות שבורא אהרן בעפרונו היא סגולה ואהרן מצייר בעיפרון הסגול עץ תפוחים, ירח, כדור פורח, הר, פשטידות, שוטר, אוקיינוס, דרקון. בעצם, זהו סיפור על מסע החיים. על חקירה של הסביבה ומסע פנימי אל תוך העולם הנפשי של הילד הרולד – או אהרן, אצלנו.

 

"…אַהֲרֹן צייר הר גבוה. אלא שלהר לא היה בכלל צד שני, ואַהֲרֹן נפל באוויר.
למזלו, היו לו שכל והיה לו עִפָּרוֹן סָּגֹל. הוא עשה כדור פורח ונאחז בו…" 

 

ב-1975, במלאת לספר 20 שנה, כתבה עליו שלומית סירוטה בכתב העת ספרות ילדים ונוער מאמר נהדר בשם אַהֲרֹן וְהָעִפָּרוֹן הַסָּגֹל או מסע לגדילת ה"אני". סירוטה הסבירה ש"אהרן הוא הפסל של עצמו. בעזרת העיפרון הוא מממש את הקריאה להרפתקה, את הסקרנות, את הכורח לצאת אל העולם ולהכיר את פניו השונות. הוא נע בין קטבים מנוגדים: בין המוכר לבלתי מוכר, בין הביטחון לבין הפחד, בין המעט לבין השפע, בין ההרמוניה (חלון, יבשה, כדור פורח, תרדמה) לדיסהרמוניה (דרקון, סערה, נפילה, תעייה)."

וב-1984 כתבה דורית דרוקמן ניתוח נהדר נוסף לספר הזה. אפשר לקרוא אותו כאן במלואו. בין היתר עלתה דרוקמן על זה שההליכה בשביל ישר וקבוע לא הובילה את אהרן לשום מקום. השביל הישר והקבוע הוא המוסכמות שנקבעו על-ידי החברה. ללכת בתוך המסגרת לא מוביל לשום מקום חדש ומרגש. דווקא העצמאות וההתנסות בדברים חדשים ולא מוכרים הם שטוענים את החיים בעונג, ביופי ובהתרגשות.

download

ותחשבו על זה. הרי אלה החיים המעניינים ביותר. לנוע בין המוכר לבין המוזר, בין המקום הבטוח לבין הארעי והמסעיר. בין הישן לבין החדש. לחיות את החיים בתוך המסגרת החברתית אבל לא לפחד מהרפתקאות ומהתנסויות.

במובן הזה "אַהֲרֹן וְהָעִפָּרוֹן הַסָּגֹל" הוא ספר נצחי. קלאסיקה. גאונות פסיכולוגית במסוה של ספר ילדים מקסים. אתם יכולים ליצור לעצמכם את המציאות שלכם. הָעִפָּרוֹן הַסָּגֹל שלכם נמצא אצלכם. בידיים שלכם. ציירו לכם את המציאות המרגשת, הקסומה, החלומית והיפה שלכם.

 

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 1,098 שכבר עוקבים אחריו