זו רק המיטה שנראית מוזרה (ריימונד קארבר)

אשתי / ריימונד קארבר
 
אִשְׁתִּי נֶעֶלְמָה יַחַד עִם בְּגָדֶיהָ.
הִיא הִשְׁאִירָה מֵאָחוֹר שְׁנֵי גַּרְבֵּי נַיְלוֹן וּמִבְרֶשֶׁת לַשֵּׂעָר,
שֶׁנִּשְׁכְּחָה מִתַּחַת לַמִּטָּה.
 
הָיִיתִי רוֹצָה לְהָסֵב אֶת תְּשׂוּמֶת לִבְּכֶם
לַגַּרְבִּיּוֹנִים הַנָּאִים הַלָּלוּ, וְלַשְּׂעָרוֹת הַחֲזָקוֹת, הַכֵּהוֹת
שֶׁנִּתְקְעוּ בְּזִיפִי הַמִּבְרֶשֶׁת.
 
אֲנִי שָׂם אֶת הַגַּרְבִּיּוֹנִים בְּפַח האַשְׁפָּה.
אֶת הַמִּבְרֶשֶׁת אֶשְׁמֹר וְאֶשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ.
 
זוֹ רַק הַמִּיטָּה
שֶׁנִּרְאֵית מוּזָרָה וּבִלְתִּי מוּבֶנֶת.

 

תרגום: עוזי וייל

ריימונד קארבר

ריימונד קארבר מת בגיל 50, בשנת 1988. משה רון תרגם ששה ספרים שלו לעברית. עוזי וייל תירגם קובץ שירים. קארבר היה גם משורר נהדר וגם אמן הסיפור הקצר. שנה וחצי גר עם אשתו הראשונה, מריאן ברק קארבר, ברחוב טאגור ברמת אביב (בסוף שנות ה-60). רוברט אלטמן יצר את סרטו "תמונות קצרות" לפי סיפוריו של קארבר.
 
בספריו ובשיריו תיאר קארבר מצבים מחיי היום יום של מעמד הפועלים האמריקני. בטיימס הלונדוני הגדירו אותו פעם כ"המינגוויי של הצווארון הכחול". הוא עצמו נולד באורגון ב-1938, עבד בעבודות מזדמנות, לעיתים כפועל במנסרה לצד אביו, על מנת לפרנס את משפחתו. 
קארבר אכן היה משורר הפועלים, המעמדות הנמוכים, האיש שכתב סיפורים קצרים על גברים ונשים שאינם חיים במבט אל העתיד, אנשים פשוטים שחיים את הרגע בחדרי מגורים צפופים, יושבים במרפסת אחר הצהריים עם כוס משקה, מסתכלים על השמיים, חייהם שרויים באי סדר וסוגים שונים של התמכרויות.

זכרונות ומחשבות

11796444_10153278458577740_5642572941105751274_n

 

 

בסוף השנה המדהימה ההיא, 1979, השנה של פינק פלויד "החומה" ושל הקלאש "לונדון קולינג", השנה של סופרטראמפ "ארוחת בוקר באמריקה" ושל פרנק זאפה "המוסך של ג'ו", השנה של לד זפלין האחרון ושל ניל יאנג Rust Never Sleeps  – השנה של "אפוקליפסה עכשיו" ושל "זיונים זה לא הכל". השנה ההיא. בסוף השנה ההיא גילינו את "מחשבות", כתב העת של IBM.

היו שם מאמרים על כל מיני דברים שאי אפשר היה לקרוא בעיתונים, או במעריב לנוער, או בלהיטון/עולם הקולנוע. חיים, דת ומדע, אמנות וקולנוע, פיזיקה, מתמטיקה ומחשבים, מדע, חינוך והיסטוריה, מדע, הגות ואמנות. היינו רעבים מאוד לדעת, ולחשוב, ואת "מחשבות" לא ניתן היה לקנות. אי אפשר היה לקנות אותו כי הוא לא נמכר בשום מקום, והאגדה האורבנית היתה שרק מיוחסים ונחשבים מקבלים אותו.
אבל יום אחד נכנסתי לבית IBM בשדרות שאול המלך בתל אביב, ושאלתי בביישנות, והשומר נתן לי חוברת אחת שהיתה על הדלפק. שי, החבר שלי, לא האמין לי שבאמת מבקשים ומקבלים. אמרתי לו: בחיי, שי….נכנסתי, ביקשתי ונתנו לי….

ולכן, בשעת ערב מאוחרת, היינו בדרך לסרט "לב זכוכית" של וורנר הרצוג בסינמטק, אכלנו בורקס ב"סמי בורקס" ואז נכנסנו, נערים צעירים ונבוכים מהפרברים, אל תוך הלובי של בית הבנין שהטיל עלינו מורא. ביקשנו חוברת חדשה.

השומר בלובי אמר – אין לי. נגמר. לקחו הכל, והחבר שלי שי גיחך אלי: ״אמרתי לך, הם לא נותנים לסתם אנשים, ועוד כמונו״, אבל איש גדול אחד שעמד שם בצד, פתאום אמר בקול עמוק ושקט: "חכו רגע, אל תלכו". הוא פתח תיק צד שהיה לו ושלף חוברת חדשה עם ריח של דפוס ונתן לנו.

זה היה צבי ינאי. וזו הייתה 1979.

 

גיליונות מחשבות ברשת

פטמת הזכוכית / הארלאן אליסון

 

HARLAN ALISON

 

מתוך ההקדמה לספר "לראות" מאת הארלאן אליסון  (1978) הוצאת מסדה

 

…אלה מתוכנו שעדיין איכפת להם, שהם בעלי מוסר וכישרון, אינם מעזים לנטוש בידי הברברים את המדיום רב העוצמה ביותר שידע העולם מימיו, מדיום שנועד להפצת השכלה וידע. הטלוויזיה.

 

אמרתי זאת לפני חמש שנים ומאז יש בי אימה גוברת והולכת מפני מה שעוללה לנו הטלוויזיה.

 

אני מאמין כי הטלוויזיה עצמה, עצם הישיבה מול תיבת פלאים המשלחת בנו ללא הרף דימויים, עצם המעשה של צפייה בטלוויזיה מרסק את המוח. צפייה מתמכרת במסך היא מה שממית את הנשמה, הופך אותנו לחסרי צלם אנוש ומשכר אותנו על דרך התרעלה, ומביא בסופו של דבר לברוטליות. צפייה בטלוויזיה היא דבר רע.

אין לנו לחשוש כלל מ"1984" של ג'ורג' אורוול, כיוון שתקופה זו כבר הגיעה והיא מצויה עימנו…ראו את כוחה של הטלוויזיה ואת ההשפעה שלה עליכם.

אל תכתבו לי ואל תספרו לי איך אתם ניצלתם מן האימה הזאת. איך אתם אינכם עבדים לתיבה. איך אתם קוראים עדיין ומאזינים לבראהמס ולמיילס דייויס ואיך אתם מקיימים שיחות משמעותיות עם ידידכם המשוחררים לא פחות. חידלו מכך וספרו באמת כמה שעות בשבוע שעבר ישבתם המומים מול מסכים… נינוחים, אולי, פורקים את המתח, מעבירים זמן בין מעשים חשובים ותובעניים שלהם אתם מקדישים באמת את מרצכם. שוב תהיו המומים, אם עשיתם את החשבון בכנות. שכאן אני עשיתי זאת, ונמלאתי פחד. נמלאתי פחד ממשי. התוצאה הייתה זמן רב יותר משסברתי כאפשרי. לאור העובדה שאני מתעב את הטלוויזיה ושאין בה דברים שבהם אני מעוניין לצפות.

*

אני מתעורר בדרך כלל בין חמש לשבע בבוקר, בהתאם לשעה המאוחרת שבה הלכתי לישון בלילה הקודם, אני עובד כמטורף במשך היום כולו….אני מכור לעבודה, כמוכם.. וכשמגיעה השעה שש בערב אני חייב להתפרק. לכן אני משתרע לי ופותח טלוויזיה. בעבר הייתי עשוי לקרוא ספר קל או לנמנם או סתם להיאנח ולנעוץ עיניים בתקרה. עכשיו אני משלח בעצמי את היצור הטורף הזה.

 

ואני צופה.

 

כאן בלוס אנג'לס כשמתחיל ה"פריים טיים" (משפט מעוות מבחינה סמנטית) מציגים בפנינו את אותם הבלים שאתם רואים אצלכם. אני רובץ מול המסך כאדם שנקטעו ארבע גפיו. איני מדבר, אני נושם בקלישות, רואה רק מה שמבזיק מול עיניי, יורד לדרגה של קולט-בבואות מעוצב, קצות עצבים חשופים הקולטים אל קרבם את כל הדברים הבנאליים והשטויות שלא ייאמנו שאלה בוחרים להטיל בי בשם "הצורך לתת לצופים מה שהם רוצים לראות".

 

אם בורים ועמי ארצות נכשלים בשאלות פשוטות בספרות, קולנוע, מוזיקה או היסטוריה הם אלה שמייצגים נאמנה את "מה שהצופים רוצים" אז הוכחתי בצורה ניצחת את טיעוניי. וכשאני נותן דין וחשבון לעצמי כמה זמן אני מבלה מול המקלט אני מבין שביליתי חמש שעות תמימות ביניקה מטומטמת של פטמת הזכוכית.

 

אם אתה ישר, תודה גם אתה בביזבוז זמן לא קטן מזה בצפייה. אינך בודד. גם לא אני. סיבובי הרצאות שערכתי הוכיחו לי זאת. אנשים מביעים דאגה ומודעות הולכת וגוברת. הם לא היו מודעים כלל לזמן הרב שהם מבזבזים מול מסך. גם אני לא.

 

ולהשפעה שנודעה לכך עליהם, עליכם, צעירים וקשישים כאחד, שחורים ולבנים וספרדים ומזרחיים ואדומים, גברים ונשים, עשירים ואביונים, נוצרים ויהודים ובודהיסטים, כולנו, כולכם. המוצפים יום אחר יום באבטיפוסים, בקלישאות, בסגנונות חיים "מקובלים".

 

כך שבמרוצת הזמן אתם מתחילים להאמין שכל הרופאים חכמים ואציליים ויש בכוחם לרפא אתכם מכל דבר אם רק תחדלו להיות נרגנים, שהשוטרים אינם עושים לעולם שימוש לרעה בסמכותם, ושבחשבון האחרון האלימות – כפי שהיא מיוצגת על ידי אוצר מילים מתוחכם או חבטה בפרצוף – פותרת בעיות. כי הנשים הן מתוקות ומתלטפות וזקוקות רק ליד חזקה כדי להוליך אותן בדרך הישר, או שנשיותן נפגמת במקרה שהן מצליחות בקריירה שלהן, וכי אכילת מזון מעובד ומוכן מראש עדיפה בעצם על אוכל טרי ברוטב עשבי בר. וגם טעימה יותר.

 

אני רואה את תגובת המתים החיים המרכיבים את קהל שומעיי באוניברסיטאות. זו מתגלה יותר מכל באופי השאלות שהם מציגים לי. כל זמן שאני משמיץ את הקומפלקס הצבאי-תעשייתי, או את אילי ההון המשחקים כחתול בעבר בחיינו, הם מריעים לי שוב ושוב. אבל כאשר אני מסביר להם כיצד הופכת אותם הטלוויזיה רדודים ומתוכנתים, ניכרת בהמון נימה ברורה של מעשה לינץ'…

בפני חבורה של אנשי פרסום לספרים בקליפורניה הצבעתי על נתוני הבורות והאנאלפביתיות. הצגתי את הנתון שרק 8% מאוכלוסיית ארה"ב קונים ספרים, ושמאותם 8% רק 2% קונים יותר מספר אחד בשנה. פירוש הדבר שהספרים פונים ל-2% מאוכלוסיית המדינה, בעוד 98% הנותרים שוקעים יותר ויותר לתוך בורות או בורות תפקודית, כשראשיהם נדחפים עמוק יותר אל תוך הרפש בלחץ הטלוויזיה, שלה מצייתים הכול כעבדים נרצעים. הם מחדדים את להבו של התליין. מסייעים להכחדתם שלהם.

 

ענין רע, הצפייה בטלוויזיה. מבחינה פוטנציאלית, הטלוויזיה היא דבר טוב. היא יכולה לחנך ולעורר וליידע. אנחנו פשוט הנחנו לעשות בה שימוש לרעה. חוששני שעברנו כבר את שלב הצידוקים והגענו למצב קיצוני. עצם המעשה של צפייה בטלוויזיה במשך פרקי זמן ארוכים (ואין שום דרך להתגונן בפנים ההשפעות המשכרות) מזיק לחיה האנושית. המדיום עצמו תובע ממך לשבת שם בשקט, ולהפסיק לחשוב.

 

טלוויזיה – היא בעצם ההיפך הגמור משיחה טובה ואמיתית, היא ההיפך מקונצרטים, קריאת ספרים והאזנה לתכניות רדיו משובחות. טלוויזיה נועדה להמם באורח שיטתי את השימוש בדמיונו של הפרט. הטלוויזיה מציגה את הכול ממש לפני עיניך, כדי שלא תצטרך אפילו לחלום מעט. כאשר היו משדרים סדרות מתח ברדיו בשנות ה-60, היית שומע את חריקת הדלת בבית רדוף השדים ומוחך נאלץ ליצור את תמונתו של בית הרוחות הזה – מקום נורא, כה מפורט ומפחיד…

ספר הוא הרפתקה משותפת. הוא כרוך בפעולה יצירתית בעת התהוותו ובפעולה יצירתית כאשר מוגשמת המטרה. הסופר חולם את החלום ורושם אותו. הקורא מפרש שנית את החלום במונחים אישיים, בראייה אישית, כאשר הוא קורא את הכתוב. כל אחד מן השניים יוצר עולם. כך נוצר הספר.

שלא כמו סדרות אוויליות עם צחוקים מלאכותיים, שעשועונים, משחקי כדורגל, דרבי כדורסל, מלחמות או ישיבות וועדת הקונגרס – שהם כולם הצגות ספורט לצופים – ספר תובע הפעלה של מילותיו באמצעות עיני הקורא ושכלו…אינכם יכולים לקרוא מבלי לשמוע את המילים במוחכם ולראות את הבבואות שהוא מחולל. המילה המודפסת מציגה מידע מזערי. את כל הדברים האחרים חייב לספק הקורא. הבעות הפנים, המעשים, הנוף, הרקע. את כולם יש לשאוב מתוך אותה שורה ארוכה של סמלים בשחור-לבן…

 

הספרים מְתַגְבְּרִים את כושר החלום בעוד שהטלוויזיה משתקת אותו. ואז מופיע עד מהרה הניוון.

 

יז'י קושינסקי ערך פעם ניסוי. הוא דיבר בקצה אחד של חדר הכיתה ואילו בקצה השני הוצגה טלוויזיה שהראתה את המורה מדבר. התלמידים יכלו לצפות בשניהם באין מפריע. הם צפו בטלוויזיה שנראתה להם כמו "הדבר האמיתי" ולא בסופר שעמד באותו חדר איתם, ודיבר.

 

צפייה אינסופית בטלוויזיה והתמכרות לפלייליסט שגרתי מחוללת אופן התנהגות עמום. מת חסר דמיון.

 

זה עניין נפוץ ואין לו תרופה בהתחשב בקריאה המזערית של ספרים המקובלת במדינה. כך, באופן הולך וגובר, נפגמת יכולתם של אנשים צעירים לחפש ולמצוא חומר בעל איכות גבוהה – ספרים, סרטים, מזון, סגנון חיים, מטרות בחיים, יחסים שיש בהם כדי להעשיר את נפשם וחייהם.

 

ספרים אינם יכולים לעמוד כחומת מגן בפני השפעת קורי העכביש של הטלוויזיה, כיוון שהנערים פשוט כבר אינם מסוגלים לקרוא. זה עולה בקנה אחד עם חוסר יכולתם להקשיב למוזיקה שאיננה פשטנית. מוזיקה קלאסית, לרוב רובו של הציבור, היא רעש לבן. ג'אז טורד את מנוחתם. אותם דברים אמורים בספרים. למילה המודפסת אין ערך בעיניהם. אין היא טומנת בחובה, ידע או מסר המתייחס לעולמם האמיתית.

 

אידיוט אחד שהופיע איתי בשידור חי הצהיר מול פני האומה כי "בני-אדם אינם זקוקים לקריאה יותר, בני אדם אינם אוהבים ספרים והם רוצים שיבדרו אותם" (כאילו הקריאה היא דבר מה מכוער, דבר שאיינו גם מבדר). כך שאנחנו מגיעים לנקודת קיפאון.

 

אולם אם אתם מאמינים, כמוני, שהספרים משמרים את העבר, מאירים את ההווה ומורים את הדרך אל העתיד – אתם יכולים להבין מדוע אני מוטרד ונפחד.

 

הטלוויזיה אינה אמת. היא אינה מגלה את האמת. ניקסון שיקר בטלוויזיה ללא שמץ קל שבקלים של מבוכה או מראה של חוסר כנות, והוא שיקר פעם אחר פעם, במשך שנים. הוא טווה שקרים, פשוטים וגסים, שקרים מפלצתיים שלא היה להם כל קשר לאמת. אך יותר ממחצית האוכלוסייה בארה"ב שצפתה בו, האמינה לדבריו. לא רק מפני שרצו להאמין לו בשל סיבות פוליטיות או אישיות…הם האמינו לו כי הוא הביט היישר בעיניהם ודיבר בקול רך ואפשר היה לראות שהוא דובר אמת. הטלוויזיה לא חשפה אותו. הטלוויזיה גם לא שיחקה כל תפקיד בגילויי פרשת ווטרגייט. למען האמת, הטלוויזיה מנעה את החשיפה, כיוון שניקסון ניצל את המסך הקטן כדי לצבור דעת קהל אוהדת. רק כאשר העולם האמיתי, העובדות החותכות טפחו שוב ושוב על פרצופו של הציבור, נקטע באחת המקסם שאחז בדעת הקהל.

 

הטלוויזיה אף לא הראתה איזה שלומיאל היה ג'ראלד פורד. הוא נראה חברי וידידותי כשהופיע בתיבת השוטים. הטלוויזיה לא חשפה את הריקנות, החיוך הנלעג, החשיבה העמומה, את האמת-שנועדה-לשרת-את-בעליה בהצהרות של מדיניות הממשל.  הטלוויזיה אינה עוסקת במציאות, אינה מציגה כנות, אלא מגישה לנו בבואות שאין עמן שיפוט ומאפשרת לנוכלים כמו ניקסון להראות עצמם כאילו היו צדיקים וקדושים.

אתם רואים בטלוויזיה אחוריים לוהטים, רואים את רגשותיה של כוכבנית בנושא כלשהו, רופאי-אליל וסתם עלבונות שמחליף המנחה עם אורחיו. מחברים של ספרים מוזמנים לעתים נדירות, אלא אם זה כדי להדגים דיאטה חדשה, תיאוריה מינית, או איזושהי תחבולה מעניינת (שבה יכול ג'וני קרסון המנחה להשתתף) כמו האבקות עם פומה, גלגול ההולה-הופ או אפיית לזניה בתנור סולארי.

 

כל התכניות הללו הן מוות לקריאה.

וקריאה משולה לשתיית יין-חלומות.

 

*

                                                                                      תרגום: עמוס גפן

 

HARLAN AND COFFEE-2

 

 

 

 

הלב הכואב והאור המנחה

TELE

Guiding light, guiding light
Guiding through these nights
.
.
.
.
אחרי יום הולדתי ה-14, בסוף דצמבר 1977 נפלתי למשכב והייתי מאוהב. התקשיתי לנשום וחום גופי עלה ולבי בער. היא הייתה הנערה הכי יפה בכיתה ובבית הספר.
.
.
.
בדיוק עברנו מחולון לדירה חדשה ברחוב המעגל 9 בגני תקווה. תחילת כיתה ט' בתיכון מקיף יהוד – וסבלתי מאסטמה קשה. חדר מיון בבית חולים שיבא-תל השומר, אינהלציות ובלוני חמצן.
.
.
.
ואז *זה* הגיח מתוך הרדיו, בסביבות 18:00 בערב, ב רשת גימל במגזין המוזיקה. והשדרנית (שמירה אימבר? אורלי מורג?) אמרה: "זהו טום ורלין" והשיר התנגן וזה היה גיידינג לייט ואני לא ידעתי את נפשי. אחד משירי הגיטרות הגדולים בכל הזמנים. מצד אחד נשען לגמרי על הביטלס I've Got a Feeling ומצד שני שיר נבואי שנושא תחת כנפיו המלאכיות את הצופן הגנטי של אלפי שירים שייכתבו מאותה נקודה, סוף שנות ה-70, עמוק אל תוך האלטרנטיב של שנות ה-80 והלאה אל הניינטיז.
.
.
.
הַאִם אֲנִי…הַאִם אֲנִי…
שַׁיָּךְ לַלַּיְלָה?
הַלַּיְלָה בִּלְבַד
כָּל הַנָּשִׁים
נִשְׁאָרוֹת בִּפְנִים
הַזְּמַן עָלוּל לְהַקְפִּיא
הָעוֹלָם יָכוֹל לִבְכּוֹת
וְכָל הַלַּיְלָה הַזֶּה…
.
.
.
לקח הרבה זמן להשיג את האלבום כולו אבל Guiding Light הוא עדיין אחד מהשירים שמסוגלים לגרום לי לעצור כל מה שאני עושה – ולעצום עיניים.
.
.
.
שׁוֹמֵעַ אֶת הַלְּחִישׁוֹת
שׁוֹמֵעַ אֶת הַזְּעָקוֹת
.
.
.
television77_hclounge025l_yt

תמיד תהיה לנו סיאטל

seattle-pioneer-square

 

חבר שאל אותי: "אתה רוצה לראות הופעה? להקה חדשה, לא מוכרת, אבל זה צריך להיות טוב". אף פעם לא התנגדתי לראות הופעות של להקות לא מוכרות שאומרים עליהן שהן טובות. נסענו ל"קברט מטרו", מועדון קטן ואפלולי בקצה העיר. הלהקה שהופיעה שם הגיעה באוטובוס מסיאטל. קראו לה "נירוונה", וזמן קצר לפני כן יצא לאור תקליט הבכורה שלה, "Bleach". למועדון הגיעו לכל היותר ארבע-מאות צעירים. אני משער שהם, כמוני, לא חשבו שהם רואים היסטוריה בהתהוותה – את נירוונה ואת הסולן העגמומי והיפה שלה, קורט קוביין, שבתוך זמן קצר יהפכו את העולם על ראשו.

כעבור שנתיים, בפסטיבל רדינג באנגליה, הלהקה מסיאטל שראיתי בשיקגו תופיע על הבמה המרכזית של פסטיבל המוזיקה החשוב ותמשוך להופעתה מאה אלף צעירים שמוכנים להישבע בשמה. אבל במועדון ההוא בשיקגו, במרחק חמישה מטר מידו השמאלית הפורטת של קורט קוביין, לא אני ולא הוא שיערנו את העתיד לבוא.

אני לא ידעתי שאני בעיצומה של הסטוריה. כמעט כל הלהקות שראיתי, ערב ערב, נעשו הופיעו במשך זמן רב במועדונים קטנים מול צופים מועטים, רובם ממילא היו נגנים בלהקות אחרות, שרק חיכו לעלות לבמה ולתת את הקטע שלהם. הזמן העניק להם נפח.

אני זוכר את זה מהדהד לי בתוך הראש, קרעי משפטים ומילים. "כמה רעש זה עושה, המכשיר הזה?" – "שמע, גשם כבד יורד בכל העיר" – "הלהקה הזאת פאקינג גוּד, מאן!" – והשירים. בזה אחר זה.

עיר הגשמים סיאטל. אני בחדר קטן במוטל מעל המים. קפה בבוקר בסטארבאקס ובראוני מתוק מדי, ספרים ביום והופעות בערב. אנשים סביבי, צעירים עם חולצות פלאנל ושיער ארוך, באו להופעות של אליס אין צ'יינס, סאונדגארדן ופרל ג'אם, סקרימינג טריז ומלוינז ונירוונה – אמרו שהם באים רק כדי "לשלוף את עצמם מהגשם". גם חברי הלהקות תירצו את העיסוק במוזיקה בכך שמזג האוויר דורש התכנסות – במרתף, במועדון נידח, באולם ספורט בתיכון – עם גיטרות ומגברים, ולהרעיש את עצמך לדעת.

זו היתה תקופת ההתבגרות השנייה שלי. הייתי בן 28, שומע רדיו כל היום. רוק גיטרות, המבורגרים וגשם. בסיאטל יש בממוצע שישים וחמישה ימי שמש בשנה", אמרה הפקידה במלון המשפחתי הקטן, שקראה לעצמה "נובמבר", "אתה מבין את זה, בוז? זה אומר שבמשך שלוש-מאות הימים האחרים – רוב ימות השנה – אדם שמגיע לסיאטל יבלה את זמנו במזג אוויר אפור, עגמומי ומטפטף".

ושלג? שאלתי.

"לעתים רחוקות. אנחנו בעיקר רטובים, אפורים וקרים".

אחרי שבוע נובמבר לקחה אותי אליה לדירה שבה היא גרה עם עוד 2 שותפים. כשהם נרדמו על הספה מול הטלוויזיה, היא שמה אצבע על השפתיים, אחזה בידי והובילה אותי אל המזרון שהיה מונח על הארץ. הביטה לי בעיניים, פשטה כליל את בגדיה ועמדה מעלי. "אתה חושב שאני יפה?" שאלה.

אני חושב שאת עוצרת נשימה, עניתי. היא חייכה וירדה אלי.

עשינו סיורים לאורך המים. היא הסבירה לי שסיאטל מתוחה על לשון יבשה צרה בחוף המערבי.

היינו עומדים לפני ההופעות ומסתכלים על קו הרקיע של העיר, שאותו – כמו גם את מזג האוויר –  אפשר לראות בכל הסרטים שנוצרו אז: "נדודי שינה בסיאטל" (1993) החמוד של נורה אפרון ו"בודהה קטן" (1993) המרשים של ברנרדו ברטולוצ'י ו"סינגלס". כל ערב אנחנו אוכלים המבורגרים ויורדים לדאונטאון סיאטל לאתרי החובה – שלל המועדונים הקטנים ואולפני ההקלטות העצמאיים השוכנים בפַּיוֹנִיר סְקְווֶר.

באופן סמלי, מעניין ודי מקסים, בדיוק ב"כיכר החלוצים" הזאת – בשלושה מועדונים ובחברת התקליטים סַאבּ-פּוֹפּ, ששמה הפך לאגדה, החלה הפריצה של הגראנג' אל מחוץ לגבולות העיר סיאטל. את פיוניר סקוור מזהים בזכות הפֶּרגולה היפה שנבנתה לכבוד התערוכה העולמית, שהתקיימה במקום בתחילת המאה העשרים. עוד לפני כן, במהלך המאה שקדמה לה, יצאו מהכיכר אלפים בעקבות החלום האמריקאי הגדול – להתעשר בן-לילה, בתקופת "הבהלה לזהב". מזחלות שלג רתומות לכלבים דהרו משם כדי למצוא את עורק הזהב האגדי, ואני נזכר בספרים של ג'ק לונדון. בכיכר החלוצים הזאת אני רואה את השלט שמעורר בי ריגשה עזה: סאב-פופ, החברה שזיהתה את פוטנציאל הזהב של הרוק המחוספס, המהיר והרועש שנוצר בעיר בסוף שנות השמונים. הגראנג', הבינה החברה, הוא לא תופעה אזוטרית ומקומית כי אם משהו שעשוי לכבוש לבבות בכל העולם.

אבל אז לא ידעתי כלום. רק הרגשתי את הלב.

 

virginiainn

הנה שבים אלי נעורי האבודים. אליס אין צ'יינס במועדון קטן בס, גיטרה ותופים, צליל גיטרה סמיך ומלוכלך, מהלכים מלאי עוצמה, בס פועם ודומיננטי, תופים כבדים. כמו שידוך בין פאנק לרוק כבד, אבל אטי יותר מהפאנק ומפותח יותר מהמטאל מבחינה מלודית. בסוף השבוע אנחנו רואים את אליס אין צ'יינס. ליין סטיילי הוא גיבור  מקומי. רוח רוקנרול מרדנית חדשה, אמריקאית – שירים קצרים, מהירים, עצבניים, עם מילים פשוטות ובוטות. שירי גראנג' חורכים – צלילי גיטרה ובס עמוסים ואטיים. רבים מהשירים נטולי חלוקה מובחנת בין בית לפזמון ויש להם שמות משונים.

 

alice

 

*

נובמבר היא ילדת סיאטל. רק בת 20. אני מבין למה היא אוהבת את הטקסטים של קורט קוביין ואדי וודר, כריס קורנל וליין סטיילי.  ילדת דור איקס עם רגשות של מצוקה, זעם ותסכול, כמו כל החברים והחברות שלה נובמבר מחפשת ביטוי מילולי לדיכאון-נעורים ולפחדים. לא במקרה, השיר שהפך להמנון שלהם – ושל העולם כולו בשנות התשעים – הוא "מריח כמו רוח נעורים" של נירוונה. "כיף להפסיד ולהעמיד פנים", כתב ושר שם קוביין, והוסיף מילים שכאילו מכוונות לקבוצת יוצרי הגראנג' ומאזיניו: "הקבוצה הקטנה שלנו תמיד היתה ותמיד תהיה, עד הסוף". קוביין היה פסימיסט. "מה שאתה עושה", הודה באחד משירי הלהקה, "לא יעזור לך לחמוק מגורלך, ובכל מקרה זה הרי לא משנה".

לילה למחרת, סאונדגרדן. "הוא יהודי כמוך", צועקת לי נובמבר לתוך האוזן, מצביעה על כריס קורנל הסולן.

חולצת פלנל, מעיל רוח, מכנסי קורדרוי או ג'ינס קרועים, נעלי אולסטאר. הם כולם צעירים ממני בעשר שנים, אבל אני עצמי כל כך מבולבל ולא יודע לאן דרכי מועדת, שאני מבין את הלכי הנפש, הגראנג'ים הם רוח התקופה והם גם כתבו את הפסקול של התקופה. הליריקה שלהם נולדה מתחושה של דחייה חברתית, מצוקה וקיפוח – ופעמים רבות גם מעוני מַמָשי, זעם בגלל אי-שוויון חברתי ומחאה נגד הפערים הכלכליים – ואני ממש יכול להרגיש את זה. נובמבר מסבירה לי שבסיאטל יש אצולת עושר רחבה, כי מרכזים של חברות-ענק כמו מיקרוסופט ובואינג ממוקמות בה, אבל לצדה יש גם מעמד פועלים בינוני-נמוך "כמוני, וכמו כל החברים שלי", היא אומרת ביובש. החברים שלה צעירים ומלאי מודעות. ג'ינג'ר, הידיד הטוב שלה, אומר לי "קונצרנים אדירים זקוקים להרבה ידיים עובדות ולכוח עבודה זול, ויחסי הגומלין ברורים: מצד אחד חברות הענק מספקות עבודה לרבים, ומצד שני אינן מאפשרות לפועלים להיחלץ מעמדת השכירים הנצחיים וחסרי הביטחון התעסוקתי, אלה שכל משבר כלכלי פוגע בהם מיד, ובצורה חריפה. אבטלה ומצוקה הן קרקע פורייה ליצירות רוויות מחאה וזעם".

וגם מוזיקה טובה, אני מוסיף.

ברור, אומר ג'ינג'ר, הכי טובה.

אני מגלה שג'ינג'ר ונובמבר והחברים שלהם מרגישים מבודדים.

אחרים. לובשים ז'קט ג'ינס גדול מדי והולכים עם מטריות בסיאטל, וחולמים על קליפורניה. או ניו יורק. "בניו-יורק, בלוס אנג'לס, בשיקגו ובבוסטון יש הרבה יותר הופעות של להקות", אומרת נובמבר.

נכון, אומר ג'ינג'ר, אבל תחשבי שרוב ההופעות שם הן של להקות גלאם מטאל מגעילות כמו ארוסמית  גאנז אנד רוזז ובון ג'ובי". מבטו מלא סלידה. נובמבר מוציאה לעצמה סיגריה מהקופסא ויורקת מבין השפתיים: "להקות רעשניות, מנופחות מחשיבות עצמית, מלוקקות וריקניות".

האור חלש, אני כמעט נרדם מעל הקפה. קר לי. אני נזכר בסיפור מצחיק שסיפר לי עיתונאי אמריקאי על מרק אָרְם, סולן ומנהיג להקת גרין ריבר (1988-1984). ארם נשאל בריאיון איך הוא מגדיר את המוזיקה שלהקתו עושה. "גראנג'," השיב והדגיש: "זאת לא מוזיקה, זה פשוט גראנג' טהור." ארם התכוון לומר שהמוזיקה היא לא העניין, שרק במקרה מדובר בשירי רוק, כי באותה מידה זה יכול להיות גם ספר, ציור או נאום מחאה – ביטוי של לכלוך, חספוס, חוסר הקפדה. אתה תמיד צריך הגדרה כלשהי של גל מוזיקלי וככה העיתונות קפצה על ההמצאה הלשונית של ארם והפכה אותה לתיאור כללי של הז'אנר כולו, של האופנה והתנועה, הצלילים והבגדים. המושג גראנג' נשמע לכל העיתונאים מדויק מאוד לתיאור המוזיקה והאופנה שהתלוותה אליה. למוזיקאים של הגראנג' היה מראה גראנג'י – כלומר מוזנח, לא מטופח. זיפי זקן שלא גולח, שיער ארוך ובלתי-חפוף וחולצות פלאנל, כמובן. הו, חולצות הפלאנל. אולי הדבר היחיד שאימצתי, חיצונית, בזמן ההוא. חולצת פלאנל משובצת מעל גולף אנגלי שחור.

"מאדהאני" ו"סקרימינג טריז" חורכים את האויר. בכל ההופעות כולן היה ברור לי שהחברים מגדירים את עצמם, את שייכותם לסצנה ואת אופי היצירה שלהם באמצעים מדויקים – שירים ישירים, אנרגטיים, הפקות נזיריות עם מינימום תאורה ובלי פעלולים. עולים, מנגנים, שרים. זהו. כריס קורנל מ"סאונגרדן" צורח "אנחנו לא להקת רוק כבד מצועצעת". ליין סטייל מ"אליס אין צ'יינס" צועק: "אנחנו לא רוצים להיות מסריחים! אנחנו רוצים להיות פשוטים!"

בהופעות של "אליס" התחילו עם הסטייג' דייבינג –לקפוץ מהבמה לזרועות הקהל ובהופעות של "סאונדגארדן" ו"פליימינג ליפס" פיתחו וֵיין קוֹין וכריס קורנל ושכללו גם את "גלישת הקהל": נשכבים (על הגב) מעל ים המעריצים הגדול, נישאים על ידי הרוקרים המוטרפים, שמעבירים אותם ביניהם מפה לשם ואז מחזירים אותם על כפיים אל הבמה. אצל "מאדהאני" היו ריקודי פוגו – מחול ההטחות: סוג של ריקוד פאנק חופשי, קבוצתי, כשמשתתפי הריקוד יוצרים מעגל ומנתרים בפראות, תוך דחיפת הרוקדים האחרים והטחת גוף בגוף. זה היה פאנק, אבל אחר, וגם הוא נעלם עם הזמן – כמו אותה התרסת נעורים נזעמת נגד הרוק המצועצע, הגנדרני והנפוח, או הפופ הממוסחר והמלוקק של שנות השמונים.

טוני פרסונס, מבקר מוזיקה בעבר וסופר מצליח בהווה, אמר ש"הגראנג' היה תפיסת עולם, לא מוזיקה", ואולי יש צדק בדבריו. לנצח תהיה סיאטל מולדת הגראנג' כמו שליברפול היא מולדת הביטלס. הגראנג' היה ונשאר לי כסוג של מזכרת מטושטשת כמו חלום בבוקר, כמו מישהי שעברה דרך חייך, הסעירה ונעלמה, תחושת התפעמות שגורמת להלמות-לב, אבל התמונות מטושטשות כמו דמעות בגשם, דונט פולואו – שר סטיילי – סיי גודביי – ואני לעולם אתגעגע אל נעורי השניים, אל מי שהייתי ואל מה שהייתי אז, כשהגיטרה של קורט קוביין וגופה החם השופע טוב, של נובמבר, היווה טעם לחיים ותקווה לעתיד טוב יותר.

seatle