השמש בערה במרכז השמיים. קילוחי אש דקים. הקיץ החל מוקדם. סוף חודש מאי וכבר הכל יוקד בלהט הצהריים. עוד יום לימודים נגמר. הילקוט על הגב, הכרטיסייה בכף ידי המיוזעת, נעלי פלדיום מבד וגומי לרגליי העייפות, המצח מבריק והפה יבש. עוד פחות מחודש ונצא לחופש הגדול.
עכשיו רק להגיע הביתה, לשטוף פנים במים קרים, לשכב מול המאוורר ולנשום. אחר כך לחתוך אבטיח. שיהיה קר. לחתוך אותו עם הקליפה, לרבעים. להרגיש אותו בין השפתיים, מתוק, טרי, ריחני, מפתה, שירענן את חלל הפה, יציף אותי בתחושה שתיכף החופש הגדול כבר כאן, החופש עם משחקי הכדור עד הצהריים, השמש והאור, הפרדסים ועצי התות שבשכונה, רגליים רצות בסנדלים בשדות הבוערים, שרירים נעריים מתרפים על המחצלת בבית, על הרצפה הקרה, המיית מאווררים תלויים, רוחות אחר-צהריים חמימות, תחושת עילפון, תקליט מסתובב על פטיפון, מסתובב ללא הרף כמו דוושות אופניים הנעות מעצמן כשאנחנו מניחים את רגלינו על הכידון ודוהרים במורד הכביש, שואגים שיר ממצעד הפזמונים – אולי בי ג'יז, אולי דיוויד בואי – והממטרות בדשא מרעננות את האוויר.
זהו זה, הקיץ כבר כאן והגברים בגופיות לבנות, הנשים בשמלות פרחוניות צבעוניות, קולות באים מבית הקפה ומתחנת המוניות שליד המרכז המסחרי. קיץ של רגליים יחפות טובעות בחול הלוהט שלאורך חוף הים. גלידות וארטיקים ומפתח על הצוואר בשרוך שהושחלו בו כמה אסימונים, למקרה הצורך, ומשחקי מחניים ותופסת בין השכונות לבין סוכות אבטיחים, מלונים, אפרסקים ומשמשים.
האימהות שלנו צעירות, בצמות או בסיכות בשיערן האסוף מפאת הלהט, והן תולות כביסה אחרי שחזרו מהעבודה, מביטות אלינו, הילדים המשחקים למטה, מבעד לחלון המרושת והמקושת.
בכלל הייתי אמור לעלות הביתה, אבל מהחלון בקומה השלישית נשמעו צלילים נהדרים. עצרתי והסתכלתי, כאילו שאפשר לראות מוזיקה. חלפו דקות ארוכות. המוזיקה מגנטה אותי. לא יכולתי לזוז. עמדתי ובהיתי בתריס הפתוח. אבדה לי תחושת הזמן. ולפתע היה ראש של נער בחלון. "היי, ילד," הנער חייך. "יפה, הא?"
כן, הנהנתי במבוכה, מתקשה לבלוע את הרוק.
"אתה רוצה לעלות לפה, לשמוע?"
לא האמנתי למשמע אזני. הנהנתי. "אז בוא, נו, אנחנו בדירה 9…"
ופתאום מצאתי את עצמי על הספה של מורן שגיא, אהוב הבנות, מלך השכונה עם השיער הארוך עד הכתפיים, הגיטרה החשמלית על המיטה והגלשן שנשען על הקיר. "זה תקליט של קאמל בהופעה חיה," מורן אמר. "הוא הוקלט בלונדון, באולם האמרסמית' אודיאון. תשמע איך זה מתחיל…" והוא ניגב את התקליט במטלית, ניקה אותו שוב עם נוזל מיוחד והניח את המחט בעדינות רבה ובקפידה על הרצועה הראשונה. הגיטרה של אנדי לטימר התגלגלה ושכבות הקלידים ריצפו מדרגות דמיוניות לגן עדן של יופי.
Never Let Go – מורן אמר ושם את העטיפה הנפתחת של התקליט הכפול בין ידיי. לא העזתי לומר דבר, בקושי יכולתי לנשום, מרוב הערצה והתפעמות מהיופי הזה.
הזמן התמוסס.
מורן אמר: "יש לי אימון, אני צריך ללכת, אבל אתה יכול לקחת את התקליט הזה ולשמוע בבית. רק תשמור עליו טוב. אני סומך עליך. אוקיי?" – נעל את נעלי הספורט הלבנות, לקח את הכדורסל הכתום, הלביש על התקליט את עטיפת הניילון ויצאנו יחד מהדירה אל חדר המדרגות הקריר. הוא עלה על אופני הראלי שלו, נסע לאימון ואני נכנסתי הביתה. "איפה היית?" אמא הזדעקה, ספק משתוממת ספק מבוהלת באמת, "כבר ארבע וחצי!"
מורן הזמין אותי לשמוע תקליט, אמרתי.
"מורן הבן של השכנים? הוא הרבה יותר גדול ממך, לא?"
כן, אבל הוא קרא לי והזמין אותי לעלות אליו והוא אפילו נתן לי לשמוע את התקליט שלו.
שמתי את קאמל בסלון, על הפטיפון. חיקיתי את מורן, ניקיתי כמוהו את התקליט בתנועות סיבוביות עם המטלית. מחט צונחת על ויניל שחור, מבהיק ומסתובב. הקסם נמשך גם בסביבה הביתית שלנו. "זה יפה נורא," אמא אמרה.
זה "אווז השלג" בהופעה חיה, הייתי גאה להציג לה את הצלילים שמילאו את החדר. זו להקת קאמל, עם תזמורת!
למחרת בבוקר, לפני בית הספר, שמעתי שוב את הצד הראשון. "ראית מה השעה?" אבא זינב בי. "אתה תאחר את ההסעה". כיביתי את המגבר. התקליט נשאר על הפטיפון, מאט סיבוביו ונעצר.
כשחזרתי בצהריים, היו צלילים אחרים באוויר. מורן נופף לי מלמעלה. "תמוז", הוא אמר. "בוא תעלה". עברתי בבית – אמא, אני עולה למורן, אני אבוא לאכול אחר כך – ומיד המשכתי לקומה השלישית. "תאכל," מורן שבר שורה מחבילת שוקולד חלב עם פצפוצי אורז, "איזה תקליט, איזו להקה מעולה".
ושוב הקסם הזה. "מה שיותר עמוק יותר כחול" מעולם לא נשמע כה עמוק וכה כחול, כה מואר ושמשי וקייצי ונפרש אל האופק. "…באה השמש", שלום חנוך שר, "וזה סימן שכבר מאוחר", ובאמת היה מאוחר כשנגמר התקליט, ומורן נתן לי גם אותו.
נכנסתי הביתה וניגשתי לפטיפון. חשכו עיני. התריסים היו קרועים אל החוץ, השמש בערה בשמיים וקרניים ארורות התיכו את התקליט של קאמל, המיסו את המרקם השחור שנוצק מחדש בצורת קערה עקמומית, כמו פרח הסלע או אגרטל כהה.
מה אני אעשה עכשיו? כמעט פרצתי בבכי מול פני אבי. מורן אמר לי לשמור על התקליט. מה אני אגיד לו?
אבא ליטף לי את היד. "תקנה לו תקליט חדש, אין לך ברירה אחרת".
ב"אלגרו" לא היה את A Live Record של קאמל.
גם ב"פאז" לא וגם ב"בית התקליט" נמכרו כל העותקים.
באותו יום עברתי גם ב"אלחוט" וב"סִפְרִי" ואפילו בחנות "המשביר לצרכן" ובשק"ם בגבעתיים ביקרתי. אבל התקליט של קאמל במהדורה מתוצרת חוץ לא היה בשום מקום. הייתי מותש, מיוזע ואובד עצות. ב"גלרון" אמר לי המוכר: "אתה יכול לשלם על החשבון ואני אזמין לך את זה מאנגליה. תקליט תוצרת חוץ עולה 100 לירות. תשאיר לי 30 ותוך חודש זה יהיה כאן". לא היתה לי ברירה. הזמנתי את התקליט וחמקתי ממורן יום אחר יום. חששתי מכל דפיקה בדלת. חשבתי שאולי הוא בא לבקש בחזרה את התקליט הכפול שנתן לי בהשאלה.
כמעט חודש חלף, והחל החופש הגדול והתקליט הגיע ל"גלרון". שילמתי את שארית הסכום וידעתי מנוח לנפשי והקלה.
עליתי לקומה השלישית. דפקתי על הדלת. לא היתה תשובה.
גם למחרת לא ענו לי.
וגם ביום שאחרי.
ואז שמתי לב שהשלט "שגיא" הוסר מפעמון הכניסה. אוליביה, השכנה, ראתה אותי עומד מול הפלדלת החומה ושאלה באגביות – "את מי אתה מחפש, את מורן?"
כן, אמרתי.
"הם עברו דירה. אתה לא יודע? הם עזבו לירושלים…"
חזרתי הביתה עם התקליט החדש, הסגור, של קאמל. החופש עבר, הקיץ חלף, הסתיו הגיע בטפטופי גשם מלאי תקווה, ואני שמרתי על תקליט ההופעה החיה מכל משמר, בתוך שקית, בארון, מחכה למורן שיבוא לבקש את האוצר היקר, ורק ביום ההולדת שלי, בדצמבר של אותה שנה, בהמולת החנוכה פתאום הבנתי שהוא לא יבוא ולא יבקש. הלכתי אל החדר, עם קערת סופגניות שמנוניות, מקושטות אבקת סוכר וריבה אדומה, פתחתי את הניילון, הוצאתי את התקליט של קאמל והנחתי על המערכת.
"אדם נולד עם הרצון לשרוד,
הוא לא יקבל לא כתשובה.
הוא איכשהו ינסה,
הוא לא יקבל לא כתשובה, ולא ירפה, לא …"
מורן ואני לא נפגשנו אף פעם אחת מאז. התקליט של קאמל, אחד מהאהובים עלי ביותר, עדיין אצלי.
מתוך "סיפורים קטנים, תקליטים גדולים", מרום תרבות ישראלית, אוקטובר 2014
ועכשיו בשקט.
מוזיקאי, עורך ומשדר ברדיו 88fm, כותב על צלילים וצללים, חוויות והזיות. חי בגני תקוה, חולם על אנגליה.
