חבר שאל אותי: "אתה רוצה לראות הופעה? להקה חדשה, לא מוכרת, אבל זה צריך להיות טוב". אף פעם לא התנגדתי לראות הופעות של להקות לא מוכרות שאומרים עליהן שהן טובות. נסענו ל"קברט מטרו", מועדון קטן ואפלולי בקצה העיר. הלהקה שהופיעה שם הגיעה באוטובוס מסיאטל. קראו לה "נירוונה", וזמן קצר לפני כן יצא לאור תקליט הבכורה שלה, "Bleach". למועדון הגיעו לכל היותר ארבע-מאות צעירים. אני משער שהם, כמוני, לא חשבו שהם רואים היסטוריה בהתהוותה – את נירוונה ואת הסולן העגמומי והיפה שלה, קורט קוביין, שבתוך זמן קצר יהפכו את העולם על ראשו.
כעבור שנתיים, בפסטיבל רדינג באנגליה, הלהקה מסיאטל שראיתי בשיקגו תופיע על הבמה המרכזית של פסטיבל המוזיקה החשוב ותמשוך להופעתה מאה אלף צעירים שמוכנים להישבע בשמה. אבל במועדון ההוא בשיקגו, במרחק חמישה מטר מידו השמאלית הפורטת של קורט קוביין, לא אני ולא הוא שיערנו את העתיד לבוא.
אני לא ידעתי שאני בעיצומה של הסטוריה. כמעט כל הלהקות שראיתי, ערב ערב, נעשו הופיעו במשך זמן רב במועדונים קטנים מול צופים מועטים, רובם ממילא היו נגנים בלהקות אחרות, שרק חיכו לעלות לבמה ולתת את הקטע שלהם. הזמן העניק להם נפח.
אני זוכר את זה מהדהד לי בתוך הראש, קרעי משפטים ומילים. "כמה רעש זה עושה, המכשיר הזה?" – "שמע, גשם כבד יורד בכל העיר" – "הלהקה הזאת פאקינג גוּד, מאן!" – והשירים. בזה אחר זה.
עיר הגשמים סיאטל. אני בחדר קטן במוטל מעל המים. קפה בבוקר בסטארבאקס ובראוני מתוק מדי, ספרים ביום והופעות בערב. אנשים סביבי, צעירים עם חולצות פלאנל ושיער ארוך, באו להופעות של אליס אין צ'יינס, סאונדגארדן ופרל ג'אם, סקרימינג טריז ומלוינז ונירוונה – אמרו שהם באים רק כדי "לשלוף את עצמם מהגשם". גם חברי הלהקות תירצו את העיסוק במוזיקה בכך שמזג האוויר דורש התכנסות – במרתף, במועדון נידח, באולם ספורט בתיכון – עם גיטרות ומגברים, ולהרעיש את עצמך לדעת.
זו היתה תקופת ההתבגרות השנייה שלי. הייתי בן 28, שומע רדיו כל היום. רוק גיטרות, המבורגרים וגשם. בסיאטל יש בממוצע שישים וחמישה ימי שמש בשנה", אמרה הפקידה במלון המשפחתי הקטן, שקראה לעצמה "נובמבר", "אתה מבין את זה, בוז? זה אומר שבמשך שלוש-מאות הימים האחרים – רוב ימות השנה – אדם שמגיע לסיאטל יבלה את זמנו במזג אוויר אפור, עגמומי ומטפטף".
ושלג? שאלתי.
"לעתים רחוקות. אנחנו בעיקר רטובים, אפורים וקרים".
אחרי שבוע נובמבר לקחה אותי אליה לדירה שבה היא גרה עם עוד 2 שותפים. כשהם נרדמו על הספה מול הטלוויזיה, היא שמה אצבע על השפתיים, אחזה בידי והובילה אותי אל המזרון שהיה מונח על הארץ. הביטה לי בעיניים, פשטה כליל את בגדיה ועמדה מעלי. "אתה חושב שאני יפה?" שאלה.
אני חושב שאת עוצרת נשימה, עניתי. היא חייכה וירדה אלי.
עשינו סיורים לאורך המים. היא הסבירה לי שסיאטל מתוחה על לשון יבשה צרה בחוף המערבי.
היינו עומדים לפני ההופעות ומסתכלים על קו הרקיע של העיר, שאותו – כמו גם את מזג האוויר – אפשר לראות בכל הסרטים שנוצרו אז: "נדודי שינה בסיאטל" (1993) החמוד של נורה אפרון ו"בודהה קטן" (1993) המרשים של ברנרדו ברטולוצ'י ו"סינגלס". כל ערב אנחנו אוכלים המבורגרים ויורדים לדאונטאון סיאטל לאתרי החובה – שלל המועדונים הקטנים ואולפני ההקלטות העצמאיים השוכנים בפַּיוֹנִיר סְקְווֶר.
באופן סמלי, מעניין ודי מקסים, בדיוק ב"כיכר החלוצים" הזאת – בשלושה מועדונים ובחברת התקליטים סַאבּ-פּוֹפּ, ששמה הפך לאגדה, החלה הפריצה של הגראנג' אל מחוץ לגבולות העיר סיאטל. את פיוניר סקוור מזהים בזכות הפֶּרגולה היפה שנבנתה לכבוד התערוכה העולמית, שהתקיימה במקום בתחילת המאה העשרים. עוד לפני כן, במהלך המאה שקדמה לה, יצאו מהכיכר אלפים בעקבות החלום האמריקאי הגדול – להתעשר בן-לילה, בתקופת "הבהלה לזהב". מזחלות שלג רתומות לכלבים דהרו משם כדי למצוא את עורק הזהב האגדי, ואני נזכר בספרים של ג'ק לונדון. בכיכר החלוצים הזאת אני רואה את השלט שמעורר בי ריגשה עזה: סאב-פופ, החברה שזיהתה את פוטנציאל הזהב של הרוק המחוספס, המהיר והרועש שנוצר בעיר בסוף שנות השמונים. הגראנג', הבינה החברה, הוא לא תופעה אזוטרית ומקומית כי אם משהו שעשוי לכבוש לבבות בכל העולם.
אבל אז לא ידעתי כלום. רק הרגשתי את הלב.
הנה שבים אלי נעורי האבודים. אליס אין צ'יינס במועדון קטן – בס, גיטרה ותופים, צליל גיטרה סמיך ומלוכלך, מהלכים מלאי עוצמה, בס פועם ודומיננטי, תופים כבדים. כמו שידוך בין פאנק לרוק כבד, אבל אטי יותר מהפאנק ומפותח יותר מהמטאל מבחינה מלודית. בסוף השבוע אנחנו רואים את אליס אין צ'יינס. ליין סטיילי הוא גיבור מקומי. רוח רוקנרול מרדנית חדשה, אמריקאית – שירים קצרים, מהירים, עצבניים, עם מילים פשוטות ובוטות. שירי גראנג' חורכים – צלילי גיטרה ובס עמוסים ואטיים. רבים מהשירים נטולי חלוקה מובחנת בין בית לפזמון ויש להם שמות משונים.
*
נובמבר היא ילדת סיאטל. רק בת 20. אני מבין למה היא אוהבת את הטקסטים של קורט קוביין ואדי וודר, כריס קורנל וליין סטיילי. ילדת דור איקס עם רגשות של מצוקה, זעם ותסכול, כמו כל החברים והחברות שלה נובמבר מחפשת ביטוי מילולי לדיכאון-נעורים ולפחדים. לא במקרה, השיר שהפך להמנון שלהם – ושל העולם כולו בשנות התשעים – הוא "מריח כמו רוח נעורים" של נירוונה. "כיף להפסיד ולהעמיד פנים", כתב ושר שם קוביין, והוסיף מילים שכאילו מכוונות לקבוצת יוצרי הגראנג' ומאזיניו: "הקבוצה הקטנה שלנו תמיד היתה ותמיד תהיה, עד הסוף". קוביין היה פסימיסט. "מה שאתה עושה", הודה באחד משירי הלהקה, "לא יעזור לך לחמוק מגורלך, ובכל מקרה זה הרי לא משנה".
לילה למחרת, סאונדגרדן. "הוא יהודי כמוך", צועקת לי נובמבר לתוך האוזן, מצביעה על כריס קורנל הסולן.
חולצת פלנל, מעיל רוח, מכנסי קורדרוי או ג'ינס קרועים, נעלי אולסטאר. הם כולם צעירים ממני בעשר שנים, אבל אני עצמי כל כך מבולבל ולא יודע לאן דרכי מועדת, שאני מבין את הלכי הנפש, הגראנג'ים הם רוח התקופה והם גם כתבו את הפסקול של התקופה. הליריקה שלהם נולדה מתחושה של דחייה חברתית, מצוקה וקיפוח – ופעמים רבות גם מעוני מַמָשי, זעם בגלל אי-שוויון חברתי ומחאה נגד הפערים הכלכליים – ואני ממש יכול להרגיש את זה. נובמבר מסבירה לי שבסיאטל יש אצולת עושר רחבה, כי מרכזים של חברות-ענק כמו מיקרוסופט ובואינג ממוקמות בה, אבל לצדה יש גם מעמד פועלים בינוני-נמוך "כמוני, וכמו כל החברים שלי", היא אומרת ביובש. החברים שלה צעירים ומלאי מודעות. ג'ינג'ר, הידיד הטוב שלה, אומר לי "קונצרנים אדירים זקוקים להרבה ידיים עובדות ולכוח עבודה זול, ויחסי הגומלין ברורים: מצד אחד חברות הענק מספקות עבודה לרבים, ומצד שני אינן מאפשרות לפועלים להיחלץ מעמדת השכירים הנצחיים וחסרי הביטחון התעסוקתי, אלה שכל משבר כלכלי פוגע בהם מיד, ובצורה חריפה. אבטלה ומצוקה הן קרקע פורייה ליצירות רוויות מחאה וזעם".
וגם מוזיקה טובה, אני מוסיף.
ברור, אומר ג'ינג'ר, הכי טובה.
אני מגלה שג'ינג'ר ונובמבר והחברים שלהם מרגישים מבודדים.
אחרים. לובשים ז'קט ג'ינס גדול מדי והולכים עם מטריות בסיאטל, וחולמים על קליפורניה. או ניו יורק. "בניו-יורק, בלוס אנג'לס, בשיקגו ובבוסטון יש הרבה יותר הופעות של להקות", אומרת נובמבר.
נכון, אומר ג'ינג'ר, אבל תחשבי שרוב ההופעות שם הן של להקות גלאם מטאל מגעילות כמו ארוסמית גאנז אנד רוזז ובון ג'ובי". מבטו מלא סלידה. נובמבר מוציאה לעצמה סיגריה מהקופסא ויורקת מבין השפתיים: "להקות רעשניות, מנופחות מחשיבות עצמית, מלוקקות וריקניות".
האור חלש, אני כמעט נרדם מעל הקפה. קר לי. אני נזכר בסיפור מצחיק שסיפר לי עיתונאי אמריקאי על מרק אָרְם, סולן ומנהיג להקת גרין ריבר (1988-1984). ארם נשאל בריאיון איך הוא מגדיר את המוזיקה שלהקתו עושה. "גראנג'," השיב והדגיש: "זאת לא מוזיקה, זה פשוט גראנג' טהור." ארם התכוון לומר שהמוזיקה היא לא העניין, שרק במקרה מדובר בשירי רוק, כי באותה מידה זה יכול להיות גם ספר, ציור או נאום מחאה – ביטוי של לכלוך, חספוס, חוסר הקפדה. אתה תמיד צריך הגדרה כלשהי של גל מוזיקלי וככה העיתונות קפצה על ההמצאה הלשונית של ארם והפכה אותה לתיאור כללי של הז'אנר כולו, של האופנה והתנועה, הצלילים והבגדים. המושג גראנג' נשמע לכל העיתונאים מדויק מאוד לתיאור המוזיקה והאופנה שהתלוותה אליה. למוזיקאים של הגראנג' היה מראה גראנג'י – כלומר מוזנח, לא מטופח. זיפי זקן שלא גולח, שיער ארוך ובלתי-חפוף וחולצות פלאנל, כמובן. הו, חולצות הפלאנל. אולי הדבר היחיד שאימצתי, חיצונית, בזמן ההוא. חולצת פלאנל משובצת מעל גולף אנגלי שחור.
"מאדהאני" ו"סקרימינג טריז" חורכים את האויר. בכל ההופעות כולן היה ברור לי שהחברים מגדירים את עצמם, את שייכותם לסצנה ואת אופי היצירה שלהם באמצעים מדויקים – שירים ישירים, אנרגטיים, הפקות נזיריות עם מינימום תאורה ובלי פעלולים. עולים, מנגנים, שרים. זהו. כריס קורנל מ"סאונגרדן" צורח "אנחנו לא להקת רוק כבד מצועצעת". ליין סטייל מ"אליס אין צ'יינס" צועק: "אנחנו לא רוצים להיות מסריחים! אנחנו רוצים להיות פשוטים!"
בהופעות של "אליס" התחילו עם הסטייג' דייבינג –לקפוץ מהבמה לזרועות הקהל ובהופעות של "סאונדגארדן" ו"פליימינג ליפס" פיתחו וֵיין קוֹין וכריס קורנל ושכללו גם את "גלישת הקהל": נשכבים (על הגב) מעל ים המעריצים הגדול, נישאים על ידי הרוקרים המוטרפים, שמעבירים אותם ביניהם מפה לשם ואז מחזירים אותם על כפיים אל הבמה. אצל "מאדהאני" היו ריקודי פוגו – מחול ההטחות: סוג של ריקוד פאנק חופשי, קבוצתי, כשמשתתפי הריקוד יוצרים מעגל ומנתרים בפראות, תוך דחיפת הרוקדים האחרים והטחת גוף בגוף. זה היה פאנק, אבל אחר, וגם הוא נעלם עם הזמן – כמו אותה התרסת נעורים נזעמת נגד הרוק המצועצע, הגנדרני והנפוח, או הפופ הממוסחר והמלוקק של שנות השמונים.
טוני פרסונס, מבקר מוזיקה בעבר וסופר מצליח בהווה, אמר ש"הגראנג' היה תפיסת עולם, לא מוזיקה", ואולי יש צדק בדבריו. לנצח תהיה סיאטל מולדת הגראנג' כמו שליברפול היא מולדת הביטלס. הגראנג' היה ונשאר לי כסוג של מזכרת מטושטשת כמו חלום בבוקר, כמו מישהי שעברה דרך חייך, הסעירה ונעלמה, תחושת התפעמות שגורמת להלמות-לב, אבל התמונות מטושטשות כמו דמעות בגשם, דונט פולואו – שר סטיילי – סיי גודביי – ואני לעולם אתגעגע אל נעורי השניים, אל מי שהייתי ואל מה שהייתי אז, כשהגיטרה של קורט קוביין וגופה החם השופע טוב, של נובמבר, היווה טעם לחיים ותקווה לעתיד טוב יותר.
מוזיקאי, עורך ומשדר ברדיו 88fm, כותב על צלילים וצללים, חוויות והזיות. חי בגני תקוה, חולם על אנגליה.
