איימי ווינהאוס. מתיקות גמורה ותחושה של אסון מתקרב

 

AMY

 

הטלפון צילצל. "אתה ניבאת את זה, ואני כל כך מצטער על זה שצדקת", אמר הקול.  ארבע שנים לפני כן כתבתי ב"מעריב" שאם לא ישמרו טוב על איימי ווינהאוס היא תצטרף לחברי "מועדון 27". בכל פעם שראיתי אותה או שמעתי אותה עלו בי החרדות האלה, שהילדה היהודיה והיפה מצפון לונדון קורצה מאותו חומר של הגאונים שנשרפים מהר. קורט קוביין. ג'ימי הנדריקס. ג'ניס ג'ופלין. ג'ים מוריסון. למרבה כאב הלב איש לא הציל את איימי ובמשך חודש שלם התאבלתי כמו היה מדובר בקרובת משפחה מקרבה ראשונה. מהרגע הראשון ששמעתי את איימי ווינהאוס היתה בי הרגשה מעורבת של מתיקות גדולה ותחושה של אסון מתקרב.

ועכשיו הסרט. זה בטוח לא הסרט האחרון על איימי ווינהאוס, אבל למעשה זו הפעם הראשונה שבה מתואר הסיפור של הזמרת הנהדרת שמתה לפני 4 שנים בגיל 27 בלבד. הסרט "איימי" עולה מחר (חמישי) בכל בתי הקולנוע. אתם יכולים לזכות בזוג כרטיסים לסרט, אבל לפני כן יש לי כמה דברים לומר על הסרט. קודם כל זה:

http://www.lev.co.il/movies/10689

הבמאי אסיף קפדיה בנה סרט מרתק מסיפור ידוע לחלוטין. זה לא פשוט. הדרך שבה הוא מגולל את סיפור חייה של ווינהאוס היא דרך מעניינת, שידוך בין עדויות של אנשים שהיו שם לבין צילומי ארכיון נדירים ורגעים מרגשים עד אובן נשימה.

כמו למשל התיעוד המופלא לאופן שבו נכתב והוקלט "באק טו בלאק" (תוך שעתיים, באולפן, המילים והלחן יחד) כשהמפיק מרק רונסון מודה: "זה היה רגע מכושף". יש הרבה מאוד אמנים שלעולם לא יצליחו לכתוב כל חייהם שיר כל כך טוב, מכאיב ומדויק. רונסון יודע את זה.

"איימי" גם מביא את סיפור הסמים. את ההתדרדרות. את אובדן הדרך והבלבול, שלל הטעויות הרצופות ובעיקר – מחיר התהילה המהירה. לא כל אדם מסוגל להתמודד עם המעבר החד מאלמוניות גמורה להצלחה פנומנלית. הביטלס, למשל, הפסיקו להופיע בשנת 1966. לנון היה אז בן 26. ג'ורג' הריסון בן 23. הארבעה מליברפול פשוט נמנעו ממגע ישיר עם הקהל שלהם והתרכזו בהקלטות אולפן.  יש אמנים שנמלטים לאיים רחוקים, או בונים להם טירות.

איימי ווינהאוס לא זכתה להגנה מספקת מהסביבה שלה. אם יש משהו שהסרט הזה מדגיש זו העובדה הזו. ברגעים רבים היא נראית כילדה אבודה, זמרת מעולם אחר, מהפנטת חושים, בעלת יכולות ווקאליות שמפילות לך את הלסת גם בפעם ש"ואלרי" יתנגן ברקע ושילוב בלתי נתפס בין רגישות רכה לבין עוצמה מתנפצת אל השמיים.

 

הבחירות של ווינהאוס בגברים היו בחירות לא מוצלחות. במשפחה שלה אף אחד לא אחז בידה ואמר לה: עצרי. קחי נשימה. אל תעשי את ההופעות האלה. נוחי. תני לעצמך לנשום. לברוח. לאורך כל הצפיה ב"איימי" חשתי את הרצון העז להושיט יד ולגעת בה, להציל אותה, לחבק ולסייע לה להימנע מהסוף הבלתי נמנע.

ולסיום:

יש לי שני זוגות כרטיסים לתת לכם לסרט "איימי". כל מה שנדרש מכם זה רק לכתוב כאן, בתגובות, על הפעם הראשונה שבה שמעתם שיר של איימי ווינהאוס. בבקשה. שני הסיפורים הטובים ביותר יקבלו זוג כרטיסים.

 

ותמיד תמיד לכבד

באהבה ובכבוד. ההורים שלי ואני באמצע. דצמבר 1966

באהבה ובכבוד. ההורים שלי ואני באמצע. דצמבר 1966

 

אבא שלי, אורי כהן, הוא ג'נטלמן.

אבא תמיד אמר לי: "לא חשוב מה קרה ולא משנה מה היא אמרה ומה היא עשתה, תמיד תמיד תכבד את האישה, כמו שאני מכבד את אמא שלך".

אבא שלי הוא אכן ג'נטלמן מושלם ומודל ראוי לחיקוי, וכמצוותו של אבי עשיתי (ואני חושב שגם קצת הצלחתי). לא הרמתי קול. לא העלבתי. לא זלזלתי. לא פקפקתי. לא נקמתי – גם באלה שפגעו בי.

יותר מכך. כשאחת האהבות הגדולות של חיי נטשה אותי לאנחות וכאבי לב קשים, ואחד מחבריי פלט בזעם "איזו שרמוטה!" – נזפתי בו. אל תדבר עליה ככה, אמרתי לו, היא אישה שאהבתי מאוד. היא התנהגה לא בסדר, אבל אני מבקש שתכבד אותה. היא לא אשמה שהיא כבר לא אוהבת אותי ולא רוצה לחיות איתי. ללב יש חוקים משלו.

ובסופו של דבר, זהו עצם הענין. לכבד. לכבד את זכותה ללבוש מה שהיא רוצה, לעשות מה שהיא רוצה, ללכת לאן שהיא רוצה – וזה אומר גם לכבד את רצונה ללכת ממך. ולא להציק. ולא להעיק.

ולכבד את עבודתה הקשה ולהילחם למען זכותה להיות מתוגמלת כמוך. בשכר הוגן ובתנאים שווים לך. ולכבד את מרחב המחיה הפרטי שלה ולא להשתלט עליה. ולכבד את שונותה, את העובדה שהיא אישה ולא גבר, לכבד אותה באשר היא אישה. 

להבין שסימביוזה היא רעה לשני הצדדים. להבין שתלות הדדית היא לא בהכרח עדות ליחסים טובים יותר. לאינטימיות גבוהה יותר. להבין ולהפנים שיחסים בין גברים ונשים הם יחסים בין שתי אוטונומיות עצמאיות שמקיימות ביניהן יחסי גומלין טובים מתוך רצון חופשי.

כמי שחי עם נשים, לא אחת ולא שתיים, וכמי שמגדל בבית שתי נשים קטנות (ומהממות) אני שואף תמיד אל המקום הזה. לאהוב בלי לחנוק, לתת חופש ולהרעיף חום ללא גבול.

ולכבד. כל הזמן לכבד.

הקלדה עיוורת

מכונת_כתיבה_מסוג_hermes

מגיל צעיר היתה בי אהבה למכונת הכתיבה. הכי רציתי לשבת בפריז בעליית גג עם סיגריה בפה בחדר אפוף עשן, עם חצי בקבוק יין על השולחן הקטן, הייתי בעיני רוחי עיתונאי בגולה, מקיש במקשי המכונה במרץ ובעוצמה, גוחן עליה, מוחק בטיפקס טעויות ומקליד מחדש, מייצר דפים וסיפורים וספרים, כתבות ומאמרים, מדפיס במהירות ושולף את הנייר מהגלגלת. מכונת הכתיבה היתה כה רומנטית בעיני שביולי 1985 הלכתי ל"סייט אנד סאונד" ללמוד הקלדה עיוורת.

לא, זה לא מדויק.
בעצם נרשמתי ללימודי הקלדה עיוורת מפני שהיו לה שדיים גדולים והיא היתה כה יפה ומסקרנת. זו הסיבה האמיתית. זה היה כה מקרי, באמת, רק מפני שבמקרה ליויתי חבר ל"סייט אנד סאונד" ברחוב בן יהודה בתל אביב, כי הוא באמת היה מוכרח ללמוד הקלדה עיוורת – ועוד באנגלית – כי הוא נרשם ללימודים באנגליה ואמרו לו שבממלכה המאוחדת לא מקבלים עבודות בכתב-יד. רק מודפסות.

"בוא איתי, תחכה לי שעה עם ספר, ואז נלך לסרט", הוא אמר. והסכמתי.

וכשעליתי איתו לשם ראיתי מיד את המדריכה היפה עם העיניים הירוקות והסרט הלבן על הראש, והיא דיברה עם החברה שלה על השנים שלה בפריז, סינגפור וניו יורק והחבר הדני שלה ואני הוקסמתי לגמרי מהאישה העסיסית שראתה עולם, בניגוד אלי הפרובינציאלי והקטן, והחלטתי בו-ברגע שאני חייב, פשוט מוכרח לשכב איתה, ובשביל להשיג אותה – כך הבנתי אז – אצטרך להיות נוכח שם, בבית הספר לתמלילנות. כלומר, להירשם לקורס.

כן. בשביל להשיג אותה הכל היה כשר בעיני. גם לשלם כסף, להירשם לקורס וללמוד הקלדה עיוורת במכונת כתיבה. רציתי לראות אותה עירומה ולגעת בה וכל האמצעים היו כשרים.

כמה עולה הקורס? שאלתי. ושילמתי. ונרשמתי.

אז האמת היא שלמדתי הקלדה עיוורת במשך 10 שיעורים אבל לא העזתי ליזום שום דבר עם המדריכה הנשית. הייתי נבוך וביישן מדי, אז, ולכן הסתפקתי בנעיצת מבטים חמדניים לעברה מעבר למכונת הכתיבה. בשיעור האחרון והמסכם כשכולם שקדו על מלאכת התיקתוק היא חלפה במעבר שבין השולחנות וכבדרך אגב הפילה פתק מגולגל על המכונה שלי. פתחתי אותו וקראתי: "מכיון שאני מבינה שכאן זה כבר לא ייצא, אם יש לך ענין בי, תתקשר לטלפון…." – וכאן היה מספר טלפון.

אל תתקשר עכשיו, הזהיר אותי החבר שלי. שהיא לא תתפוס תחת. תייבש אותה קצת. תן לה לחכות.

נראה לך? גיחכתי בבוז. אני כבר חודש מחכה להזדמנות הזו. והרמתי טלפון מיד. היא בדיוק נכנסה לדירה שלה. "תן לי שעה להתארגן, להתקלח ונצא לאנשהו", היא אמרה.

וכך היה. הלכנו לבית התה ההולנדי בלונדון מיניסטור בתל אביב. היא היתה מאוד תוקפנית. "גברים מסתכלים עלי כל הזמן פה, בתל אביב", היא אמרה. "בא לי להוציא להם את העיניים".

שתקתי בבהלה.

והיא המשיכה: "בכל מקום שאני מסתובבת כולם כל כך בוטים וחרמנים. בחו"ל זה כל כך שונה".

הלך עלי, חשבתי בלב. אני כבר לא אעלה אליה לדירה.

אבל יצאנו שוב. ואז עוד פעם. נשארנו יחד תקופה ארוכה מאוד. ואז נפרדנו והיא טסה לניו יורק. ה"הקלדה העיוורת" מאוד עזרה לי בחיים. וצלילי מכונת הכתיבה ששולבו באחת היצירות המוכרות של התרבות המודרנית, "מכונת הכתיבה" של לרוי אנדרסון, תמיד מזכירים לי אותה.

הימים שאחרי. ספר הביכורים הגנוז שלי. 1978

רשימת הסיפורים-3אין אפשרות לתאר את התחושה של אחיזה במשהו שהיית, במי שהייתי, אז. פעם. מזמן. העובדה שהוריי לא השליכו אל האש כמעט שום דבר שהיה קשור בי גורמת לי לפגוש שוב ושוב תזכורות מן העבר. תעודות. תמונות. ברכות.

והיום גם נמצא, לגמרי במקרה, תיק קרטון ובתוכו מעטפה ובתוכה "הימים שאחרי", ספר הביכורים שכתבתי בגיל 14, במהלך שנת 1978. אסופת סיפורים קצרצרים ושירים ארוכים. רומנטיקה עצומה ונטולת ציניות. בדידות גדולה. תשוקה לא ממומשת לאהבה גדולה. הנה ההקדמה שכתבתי לספר ההוא:

אני מודע לכך שיש אנשים ציניים בעולם, אבל אני כותב לאנשים שיש להם הרבה יותר בנשמה, ומקבל בהערצה את דבריו של איש גדול אחד שאמר פעם: "ליקוי רגשי הופך את האדם שוטה בדיוק כמו ליקוי שכלי!" 

וזה הכל

1978

 

"העיר בוערת, הזמן עצר מלכת, אספלט שחור לוהט וחום כבד", אני כותב שם, וגם הבית הקטן, והביטלס, וניל יאנג, וג'נסיס, ואמריקה, ועצי הצפצפה, והנערות היפות הרחוקות החמקמקות בשדרות העיר הגדולה, ושמש ששולחת "מבט-קרניים אחרון טרם שקיעה באופק הכחול", ולבד, לבד, לבד והרהורים ביני לבין עצמי וחלומות וכמיהות וגעגוע למשהו שמעולם לא הכרתי ומישהי שלא ידעתי. קורא ותוהה: זה אני? זה אני כתבתי את זה? אז?

הקדמה-2

 

 

אז הנה ספר גנוז לחלוטין שלעולם איש לא יקרא והוא מכה אותי בתדהמה בגילי המאוחר כי דומה ששכחתי או השכחתי מעצמי את הכתיבה ההיא בשם-כל-הכאבים ועדיין כל שורה שם מזכירה לי את מה שתמיד ידעתי, שמוזיקה היתה הריפוי. מוזיקה היתה הנחמה והיופי והתקוה ומקור האור.

בועז 1978

 

ויהי לעת הערב, בקיץ של 1975

רחוב הדקל 3, חולון

רחוב הדקל 3, חולון

באה אל קצה שנת הלימודים. היום הראשון של החופש היה מואר ומאושר. קיץ ארוך לבלי גבול התמתח מאותו בוקר קדימה עד לסופו של אוגוסט ההוא. בשכונה החולונית היו דווקא עצים הודים גדולים ורחבים שסככו על השביל ואף נטו מעט אל מרפסת הדירה שבה גרנו, ברחוב הדקל.

גג הרעפים פלט חום תמידי אל הדירה הקטנה, חדר וחצי, שלושים מ"ר בלבד, שבה העברנו את ימינו ושנותינו אחותי וזוג הורינו האוהבים, האהובים. בלילות הפך הסלון לחדר שינה. הספה הסגולה נפתחה לשניים והורי ישנו עליה. בחצי החדר הסמוך ישנתי עם אחותי, מיטה מול מיטה.

אבישי, חברי הטוב וגם בנה הצעיר של הדודה חנה, סיים את כיתה ז ואני את הכיתה השישית. לעתים קרובות הייתי ישן בדירתם הצנועה ברחוב לסקר בשכונת שפירא, חולק איתו מזרון נמוך, בין ארגז גדוש ספרי "ביל קרטר", "רינגו", "פטריק קים" ו"סדרת האימים" לבין ארון משחקי הקופסא – מונופול, סולמות וחבלים, רמי קוב.

אבל לאותה עת, יום שלישי, כ"ב בתמוז, 1 ביולי 1975, ממש עם תחילת החופש הגדול, אבישי בא אלינו כדי להתארח כמה ימים. ישבנו על הרצפה השטופה והקרירה, ואבישי שוב ניצח אותי בשש-בש. בינתיים, אמי שקדה במטבח על אילפס שבו התבשל אותו מעדן, עוף בשזיפים, שאותו יצקה על הר אורז פרסי לבן. "בואו לשולחן", היא קראה מאותו מטבחון עלוב ומופלא שבו הפליאה לעשות, ואנחנו באנו.

הקיץ להט במלוא עוזו. הרדיו שידר להיטים עדכניים ברצף. One of These Nights  של הנשרים. 

Someone Saved My Life Tonight של אלטון ג'ון Dream Weaver של גארי רייט.

Nights on Broadway של הבי ג'יז.  אחר הצהריים לפתע פילחה מנגינת תיבת הנגינה הממוכנת של מכונית הגלידה את האויר, וירדנו לקנות טילון וקסטה, רק כדי לחזור אל המתחם המוצל.

דפיקה בדלת. שולה, חברתה של אמי, הגיעה במפתיע. פניה לוהטות מחום היום ולצדה חברתה הטובה וכהת העור עליזה, שתיהן מיוזעות, מותשות, בגדי-ים לגופן ושמלת קיץ רפויה מעל ורגליהן בסנדלים דקים. "חזרנו מהים", צהלו, ואמי שתמיד שמחה להכניס אורחים הלכה להכין מגש עם דברים טובים ותה חזק לאורחות שזה עתה באו.

אולי, אנחנו יכולות להתרחץ? שאלו בזהירות, ואמי אמרה "איזו שאלה?!" ומיהרה והוציאה מארגז המצעים המוצנע מגבות נקיות, סבון חדש עטוף והגישה להן. הן נכנסו, יחדיו, אל החדרון הקטנטון שבו היתה מקלחת צמודה לאסלה והמים שטפו והסבון הקציף את עורן ומעבר לדלת גם נשמע קולן הצעיר, והן שרות בשני קולות להיט מצעדים מטופש That's the Way…a-ha a-ha, I Like It של קיי סי וזוהר השמש.

והמים זורמים מעבר לדלת והאחת שרה That's the Way

וחברתה עונה לה a-ha a-ha

ושתיהן ביחד  I Like It – ואבישי ואני מחייכים ויושבים אל השולחן ומניחים קלפים על לוח משחקים.

אולי תנוחו קצת, הציעה אמא. והן שמחו. כן. כן. ואמא גררה מזרון דק ופרשה סדין והביאה סדין נוסף להתכסות, והן שכבו לנמנם צהריים.

אל תעשו רעש, אמרה אמא, אני הולכת עם חגית לקנות כמה דברים, אחזה בידה של אחותי הקטנה, שהיתה אז בת 4 וחצי, והן ירדו במדרגות והתרחקו.

שקט השתרר. רק נשימות עולות ויורדות. צהריים נוטה אל אחר צהריים ושמש נוטה אל המערב, שעת שקיעה, דמדומי היום הראשון של החופש הגדול ואבישי ממרפק אותי לפתע ומניד בראשו, בלחישה: תראה, תראה! – וגם מניח אצבע על שפתיו המחויכות מעט.

בלהט השינה שחטפה אותן, נשמטה רצועת הגופיה מעל כתפה של שולה, רפויה נשרה, מגלה לעינינו שד מלא, חשוף לחלוטין, רוח דקה צימררה מעט את שנתה והפיטמה הזדקרה מלאת חיים עצמאיים, ולתדהמת הנעורים שלנו נוספה העובדה שגם חברתה עדינה הסיטה מעצמה את שמיכת הפיקה הדקה ולעינינו נראה גופה הכהה שרק תחתוניה לגופה ושדיה גלויים ומעורטלים עד מאוד, מתנשמים, עולים ויורדים, ואנו יושבים ונועצים מבטים ונושמים בשקט מעבירים מבט משדיה הגדולים של זו אל השד הגלוי במלואו של שולה, והן נושמות, נאחזות בעונג בשינה המתוקה שאחרי הים והשיזפון והחיוורון גם יחד גלויים לנו ומערפלים את תודעתנו והבית שקט עד מאוד ואנחנו מסתכלים, ומסתכלים ומסתכלים.

Zinaida Serebriakova, אישה עירומה ישנה, 1932

Zinaida Serebriakova, אישה עירומה ישנה, 1932

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 1,100 שכבר עוקבים אחריו