
(התפרסם בגיליון "בראשית" מספר 4)
בקרוב מאוד תשלים הבמאית והיוצרת יאנה ריאחי את סרטה הדוקומנטרי "88 אהובתי". גם אני הצטלמתי לו. אמרתי כמה דברים. 88 היתה גם אהובתי. הבית שלי. מחוז החלומות. מתחם נפש שבו עשיתי אלפי תכניות רדיו פרויקטים ומרתונים. מוזיקה היא מרפא. כך האמנתי תמיד. גיוון הוא מבורך. עושר ופתיחות הם בסיס לכל מחשבה חופשית ורעיון מוצלח.
כמעט חמש שנים חלפו מ"המעבר", כפי שאנו נוהגים לקרוא לו, אנחנו, ניצולי הרדיו של קול ישראל ובעיקר אנשי המוזיקה שבו. "המעבר" מרשות השידור שפורקה לידי תאגיד השידור הציבורי.
חלפו חמש שנים אבל הטראומה לא חלפה ואולי גם לעולם לא תחלוף. כמו אלה שנעקרו מישובי סיני בעקבות הסכם השלום. לנצח יהיה משהו חסר. אף פעם לא ניתן יהיה להתגבר. תחושת החסר קיימת גם בציבור שאהב את הרדיו הישן. אדם מתגעגע גם ליקיריו שמתו, והוא ממשיך לחוש בחסרונם. 88fm שבה עבדתי 16 שנים כבר לא קיימת. "המעבר" ההוא חיסל אותה. במתק שפתיים, באינספור שקרים נלווים, בניגוד להמלצת וועדת לנדס המקצועית שקבעה כי אין לעשות שינויים בתחנות הרדיו של קול ישראל, מכיוון שהעסק עובד היטב. דבר לא עזר. הייתה תכנית-אב והיא הוצאה לפועל בקור רוח מצמית, באפס רגישות ובדייקנות של שלב-אחרי-שלב.
בכל הדיונים והויכוחים לא נדרש מנכ"ל התאגיד אלדד קובלנץ לסוגיית הרדיו. איש לא מדבר על מגוון המוזיקה שצומצם ועל חופש ההאזנה, על חירות הביטוי של השדרנים ועל העריכה שסורסה. קובלנץ, שהיה אחד העורכים הטובים ביותר בגלי צה"ל של שנות ה-80, נטש את הלהט והנאמנות למוזיקה היפה, המיוחדת, המגוונת. ברדיו הציבורי ניתן היה לעשות פלאים. אבל פלאים אינם הולכים יחדיו עם רייטינג.
רדיו שבלב.
שום יום עיון ואף דיון לא יעזור כשיש בעיה מבנית, תפיסתית, ולא נקודתית. אפשר היה לעשות הרבה דברים (לשחרר את ידי העורכים, לתת להם לפרוח ולזרוח, להקשיב למאזינים, לנהל דיאלוג, לאמץ המלצות של עורכים, להתייחס לעשרות כתבות, אבל בחרו שלא לעשות אותם. וגם בחרו שלא להסביר מדוע עושים כך ולא עושים אחרת. "זה מתמטי לגמרי", אמר פעם קובלנץ באחת הישיבות שלנו (שזכתה לכינוי "ישיבת הבלהות"), ואף הוסיף: "88 לעולם לא תחזור להיות מה שהיתה". זה היה די ברור מהיום הראשון. אבל השאלות הפשוטות, מדוע ולמה, מה המטרה – השאלות הפשוטות לא נענו.
ולצד המחסור בתשובות כנות היו השקרים בשטח. מדוע חזרו ואמרו לעובדי 88FM ש"שום דבר לא ישתנה, הכל יישאר אותו דבר", כשכל הזמן ידעו שלמעשה הכל הולך להשתנות (כולל הג'ינגלים של התחנה, הלוגו של התחנה והשם שלה שהפך מ"שמונים-ושמונה-אף-אם" ל"כאן 88"). הכל השתנה, כולל שיטת העריכה המוזיקלית שעברה מדמוקרטיה לדיקטטורה סמויה ואז לשלטון יחיד דיקטטורי.
אחת ההתבטאויות של קובלנץ בימי "המעבר" היתה: "ב-88 הישנה כל שדרן בא ושידר מה שבא לו". הגבתי לו: "ומה יותר טוב, שכל שדרן יבוא וישדר רק מה שבא לך?" אבל המנכ"ל לא בא כדי לנהל דיון או אפילו ויכוח. קונספציית השליטה מרחוק, העריכה מלמעלה, המוכתבת, האחידה, הוליכה את הקו. חירות הביטוי ומגוון דעות הן לא חלק מאותה "מתמטיקה", כפי שהגדיר את העריכה המוזיקלית.
תפיסת העולם הרדיופונית הזו הביאה את גלגלצ לשיאי רייטינג בשנות ה-90 ותחילת המאה הנוכחית. זו תורה שלמה שאין בה מקום לחריגות, דמיון ומחשבה חופשית. תורה שנשענת על מכנה משותף רחב, ולא מכנה משותף גבוה. תפיסת העולם הזו מתנגדת לשירים שלא היו מעולם להיטים, לשירים לא מוכרים, יפים ככל שיהיו, לקטעים אינסטרומנטליים, גם אם היו להיטים בזמן אמת, לשירים שאינם בשפה אנגלית.
למרבה התמיהה, קובלנץ עשה בטלוויזיה את ההיפך. על שמו רשומות הצלחות גדולות כמו "טהרן", "חזרות" ו"קופה ראשית"' והרבה הישגים בתחום הדיגיטל ופיתוח הפודקאסטים. כשנשאל על הרייטינג בטלוויזיה גם חזר ואמר שלא ככה מודדים טלוויזיה ציבורית (והוא צודק). אז אם ככה, למה בטלוויזיה כן וברדיו לא?
חלק מהעורכים והעורכות של קול ישראל הפכו בעקבות "המעבר" למגישים ומגישות בלבד. מידיהם ניטלה היכולת להביא את הידע העצום והשפע המגוון של המוזיקה שהם מכירים. הדוגמא הקיצונית ביותר היא כנראה זו של ד"ר משה מורד, שהיה מנהל התחנה לפני "המעבר", מורד – מוזיקולוג, מחבר ספרים, בעל דוקטורט במוזיקה, מומחה בינלאומי למוזיקת עולם ומנכ"ל חברת התקליטים אן-אם-סי לשעבר – לא הורשה לערוך מוזיקה בפריים-טיים. הידע, הניסיון, הטעם לא מסתדרים עם השיטה.

חופש, אהבה ויצירה
הסופר הגדול יצחק בשביס זינגר, זוכה פרס נובל לספרות בשנת 1978, אמר פעם שאהבה אמיתית ויצירה עילאית לא יכולות להיוולד אלא מחופש. הוא צדק. ל-88 אפ.אמ היה צבא קטן ונאמן של מאזינות ומאזינים, בטווח גילאים רחב למדי, והתחנה מעולם לא התקרבה לאחוזי הרייטינג של גלגלצ שניהל קובלנץ, אבל היא היתה הבוטיק שנותן לך את מה שאף אחד לא ייתן לך: בלוז, ג'אז, פולק, רוק אלטרנטיבי, שירים שמעולם לא היו להיטים, נעימות ללא מילים, שירים בצרפתית, בספרדית, באיטלקית, שירים בעברית שכשלו על מפתן הפלייליסט של גלגלצ. כי רדיו ציבורי אמיתי יכול ואמור לתת למאזינים את מה שתחנות פרטיות לא חייבות לתת לו: שפע, מגוון, עושר של תכנים.
בתחנה שהיתה לפני "המעבר" שודרו מאות אמנים-יוצרים שפועלים בישראל אבל לא הצליחו לעבור את וועדת הפלייליסט של גלגלצ. ללא 88 אפ.אמ ההיא לא היה להם סיכוי להישמע. מאות אמנים ולהקות שקיבלו זמן שידור, הוזמנו להופיע באולפן ג'אם 88, התראיינו, קידמו את הופעותיהם.
אבל "המעבר" חיסל אותם. קולם הושתק. חלקם השלימו עם הגזירה והחלו לפעול בגזרות אחרות, פירסום והפצה ברשתות החברתיות בעיקר, ובינתיים העולם השתנה טכנולוגית והסטרימינג נכנס לישראל ומילא צורך גדול במוזיקה ש-88 היתה משדרת וכאן88 כבר לא, אבל חברות הסטרימינג עם כל היופי והעונג והשפע שהן מאפשרות למאזינים תאבי-מוזיקה, הן לא רדיו.
ברדיו שמשדר מוזיקה, כפי שאני מאמין בו, יש זרועות פתוחות והזמנה לאהבה. כמו שהבאתי חברים הביתה והשמעתי להם תקליטים חדשים, בנעוריי, כך עשיתי בשנותיי בשידור הציבורי.
באחת השיחות שלי עם קובלנץ על 88 הוא אמר בחיוך, "מה שאתה מכנה דמוקרטיה, אני קורא אנרכיה". בדיון ציבורי אחר הוא פסק: 88 הקודמת לא היתה מנוהלת. שתי האמירות היו רחוקות מאוד מן האמת. התחנה היתה מנוהלת להפליא, בידי יואב גינאי, ואז יובל גנור ולבסוף משה מורד, והיא גם לא היתה אנרכיסטית. היא פשוט היתה בעלת מחשבה חופשית. היו בה להיטים גדולים לצד הרבה חומרים שרק תחנה ציבורית יכולה להציע למאזיניה.
באופן סמלי ומוזר הייתי השדרן האחרון שהגיש תכנית בקול ישראל. תמיד אומרים שהאחרון שיוצא שיכבה את האור, ובפועל אני באמת כיביתי את האור אחרי השידור של "פרוגרסיב וחיות אחרות", התכנית האחרונה ששודרה בקול ישראל.
ואז היה המעבר, וב- 21 ביוני 2017 הודעתי על התפטרותי מתאגיד השידור ועזבתי. זה קרה חודש ושבוע לאחר המעבר וסגירת קול ישראל.
ניסיתי להתאקלם במשך חודש, אבל לא יכולתי להיות פקיד של שירים, עובד פלייליסט. זה לא אני. לא יכול לבוא ולהגיש שירים בקובץ אקסל למישהו שיבדוק ויאשר – זה בצרפתית, אז אי אפשר, וזה קטע אינסטרומנטלי, אז לא, והשיר הזה לא היה בפלייליסט גלגלצ, אז תזרוק אותו. לא מסוגל שמישהו יגיד לי , "דיברת 35 שניות וזה חורג בחמש שניות ממה שאנחנו מרשים". זה נראה לי מאוד מאוד מגוחך לחנך מחדש עורכי מוזיקה ושדרנים שעושים זאת שנים רבות. לא האמנתי בשיטת הפלייליסט המצומצם, ואני לא מאמין בה גם היום כתפיסת עולם. זו טעות גדולה ומצערת ובאופן אישי אני לא יכול לעבוד בצורה הזאת. לא יכולתי להסכים עם התפיסה הזאת שמושיבים מעלי מישהו שמחליט בשבילי מה כן מתאים לשדר לקהל ומה לא.
בתאגיד ביקשו צייתנות פלייליסט עיוורת, ואני לא הייתי שם. זה נראה לי לא נכון. אני חושב שבכל צורת ניהול, לוקחים אנשים מתאימים ונותנים להם חופש לעבוד. בטח כשזה קשור לאמנות. קח אנשים שאתה סומך עליהם, ותן להם לפרוח. אתה לא יכול לבוא ולהכניס את כולם לאיזושהי שיטה. זו הייתה התנגשות של תפיסות עולם, וזו שלי הפסידה; זה היה אדם נגד מכונה, והמכונה ניצחה.
אנחנו חיים בתקופה שמאוד מצמצמת את החשיפה לדברים. התאגידים והפוליטיקאים מבקשים להוביל אל הפשטנות. החד-ממדיות. או שאתה איתי, או שלא. או שאתה מכחיש קורונה, או שאתה תומך חיסונים נלהב, או שאתה שמאלני או שאתה ימני, או שאתה דתי מסורתי או שאתה חילוני כופר. אבל המציאות היא לעולם מורכבת יותר. אופנה פועלת ככה, זה אופנתי וזה לא אופנתי, אבל אמנות לא. אנשים בדרך כלל נוטים לזרם מרכזי, מאוד מצומצם ולא רחב. תפיסת העולם שלי הפוכה. אני בעד להרחיב ולתת מנעד מאוד רחב של דברים, ולאפשר לאנשים לשמוע מוזיקה מגוונת: גם קלאסיקות ישראליות, גם אמנים ישראליים שלא מושמעים בשום מקום, גם ג'אז, גם מוזיקה קלאסית, גם רוק. זה לונה פארק לאנשים שצורכים מוזיקה, לאנשים שלא רוצים שיגישו להם על מגש של כסף פלייליסטים מצומצמים וקבועים. האם ב-2022 כל התחנות כולן צריכות להישמע אותו דבר? האם אין מקום לתחנה אחת – אחת ויחידה – שתפעל בצורה חופשית ותבטא מגוון ועושר וקידום יצירה עברית ועולמית מקורית ורבגונית ? זו השאלה שצריך (לדעתי) לשאול.
הכותב שידר במשך 16 שנים (2017-2001) בקול ישראל.
ביולי 2017 עבר לאקו99 ומשדר בתחנה תכנית לילה בשם "משמרת לילה" (22:00 עד חצות).
ב-2018 זכתה התכנית "משמרת לילה" בפרס אגודת העיתונאים.