שמונים ושמונה אפ אמ היתה הבית. והבית חרב

צילום: שקד גורן

(התפרסם בגיליון "בראשית" מספר 4)

בקרוב מאוד תשלים הבמאית והיוצרת יאנה ריאחי את סרטה הדוקומנטרי "88 אהובתי". גם אני הצטלמתי לו. אמרתי כמה דברים. 88 היתה גם אהובתי. הבית שלי. מחוז החלומות. מתחם נפש שבו עשיתי אלפי תכניות רדיו פרויקטים ומרתונים. מוזיקה היא מרפא. כך האמנתי תמיד. גיוון הוא מבורך. עושר ופתיחות הם בסיס לכל מחשבה חופשית ורעיון מוצלח.

כמעט חמש שנים חלפו מ"המעבר", כפי שאנו נוהגים לקרוא לו, אנחנו, ניצולי הרדיו של קול ישראל ובעיקר אנשי המוזיקה שבו. "המעבר" מרשות השידור שפורקה לידי תאגיד השידור הציבורי.

חלפו חמש שנים אבל הטראומה לא חלפה ואולי גם לעולם לא תחלוף. כמו אלה שנעקרו מישובי סיני בעקבות הסכם השלום. לנצח יהיה משהו חסר. אף פעם לא ניתן יהיה להתגבר. תחושת החסר קיימת גם בציבור שאהב את הרדיו הישן. אדם מתגעגע גם ליקיריו שמתו, והוא ממשיך לחוש בחסרונם. 88fm שבה עבדתי 16 שנים כבר לא קיימת. "המעבר" ההוא חיסל אותה. במתק שפתיים, באינספור שקרים נלווים, בניגוד להמלצת וועדת לנדס המקצועית שקבעה כי אין לעשות שינויים בתחנות הרדיו של קול ישראל, מכיוון שהעסק עובד היטב. דבר לא עזר. הייתה תכנית-אב והיא הוצאה לפועל בקור רוח מצמית, באפס רגישות ובדייקנות של שלב-אחרי-שלב.

בכל הדיונים והויכוחים לא נדרש מנכ"ל התאגיד אלדד קובלנץ לסוגיית הרדיו. איש לא מדבר על מגוון המוזיקה שצומצם ועל חופש ההאזנה, על חירות הביטוי של השדרנים ועל העריכה שסורסה. קובלנץ, שהיה אחד העורכים הטובים ביותר בגלי צה"ל של שנות ה-80, נטש את הלהט והנאמנות למוזיקה היפה, המיוחדת, המגוונת. ברדיו הציבורי ניתן היה לעשות פלאים. אבל פלאים אינם הולכים יחדיו עם רייטינג.

רדיו שבלב.

שום יום עיון ואף דיון לא יעזור כשיש בעיה מבנית, תפיסתית, ולא נקודתית. אפשר היה לעשות הרבה דברים (לשחרר את ידי העורכים, לתת להם לפרוח ולזרוח, להקשיב למאזינים, לנהל דיאלוג, לאמץ המלצות של עורכים, להתייחס לעשרות כתבות, אבל בחרו שלא לעשות אותם. וגם בחרו שלא להסביר מדוע עושים כך ולא עושים אחרת. "זה מתמטי לגמרי", אמר פעם קובלנץ באחת הישיבות שלנו (שזכתה לכינוי "ישיבת הבלהות"), ואף הוסיף: "88 לעולם לא תחזור להיות מה שהיתה". זה היה די ברור מהיום הראשון. אבל השאלות הפשוטות, מדוע ולמה, מה המטרה – השאלות הפשוטות לא נענו.

ולצד המחסור בתשובות כנות היו השקרים בשטח. מדוע חזרו ואמרו לעובדי 88FM ש"שום דבר לא ישתנה, הכל יישאר אותו דבר", כשכל הזמן ידעו שלמעשה הכל הולך להשתנות (כולל הג'ינגלים של התחנה, הלוגו של התחנה והשם שלה שהפך מ"שמונים-ושמונה-אף-אם" ל"כאן 88"). הכל השתנה, כולל שיטת העריכה המוזיקלית שעברה מדמוקרטיה לדיקטטורה סמויה ואז לשלטון יחיד דיקטטורי.

אחת ההתבטאויות של קובלנץ בימי "המעבר" היתה: "ב-88 הישנה כל שדרן בא ושידר מה שבא לו". הגבתי לו: "ומה יותר טוב, שכל שדרן יבוא וישדר רק מה שבא לך?" אבל המנכ"ל לא בא כדי לנהל דיון או אפילו ויכוח. קונספציית השליטה מרחוק, העריכה מלמעלה, המוכתבת, האחידה, הוליכה את הקו. חירות הביטוי ומגוון דעות הן לא חלק מאותה "מתמטיקה", כפי שהגדיר את העריכה המוזיקלית.

תפיסת העולם הרדיופונית הזו הביאה את גלגלצ לשיאי רייטינג בשנות ה-90 ותחילת המאה הנוכחית. זו תורה שלמה שאין בה מקום לחריגות, דמיון ומחשבה חופשית. תורה שנשענת על מכנה משותף רחב, ולא מכנה משותף גבוה. תפיסת העולם הזו מתנגדת לשירים שלא היו מעולם להיטים, לשירים לא מוכרים,  יפים ככל שיהיו, לקטעים אינסטרומנטליים, גם אם היו להיטים בזמן אמת, לשירים שאינם בשפה אנגלית.

למרבה התמיהה, קובלנץ עשה בטלוויזיה את ההיפך. על שמו רשומות הצלחות גדולות כמו "טהרן", "חזרות" ו"קופה ראשית"' והרבה הישגים בתחום הדיגיטל ופיתוח הפודקאסטים. כשנשאל על הרייטינג בטלוויזיה גם חזר ואמר שלא ככה מודדים טלוויזיה ציבורית (והוא צודק). אז אם ככה, למה בטלוויזיה כן וברדיו לא?

חלק מהעורכים והעורכות של קול ישראל הפכו בעקבות "המעבר" למגישים ומגישות בלבד. מידיהם ניטלה היכולת להביא את הידע העצום והשפע המגוון של המוזיקה שהם מכירים. הדוגמא הקיצונית ביותר היא כנראה זו של ד"ר משה מורד, שהיה מנהל התחנה לפני "המעבר", מורד – מוזיקולוג, מחבר ספרים, בעל דוקטורט במוזיקה, מומחה בינלאומי למוזיקת עולם ומנכ"ל חברת התקליטים אן-אם-סי לשעבר – לא הורשה לערוך מוזיקה בפריים-טיים. הידע, הניסיון, הטעם לא מסתדרים עם השיטה.

יורד במדרגות אחרי השידור האחרון בקריה. מאי 2017.

חופש, אהבה ויצירה

הסופר הגדול יצחק בשביס זינגר, זוכה פרס נובל לספרות בשנת 1978, אמר פעם שאהבה אמיתית ויצירה עילאית לא יכולות להיוולד אלא מחופש. הוא צדק. ל-88 אפ.אמ היה צבא קטן ונאמן של מאזינות ומאזינים, בטווח גילאים רחב למדי, והתחנה מעולם לא התקרבה לאחוזי הרייטינג של גלגלצ שניהל קובלנץ, אבל היא היתה הבוטיק שנותן לך את מה שאף אחד לא ייתן לך: בלוז, ג'אז, פולק, רוק אלטרנטיבי, שירים שמעולם לא היו להיטים, נעימות ללא מילים, שירים בצרפתית, בספרדית, באיטלקית, שירים בעברית שכשלו על מפתן הפלייליסט של גלגלצ. כי רדיו ציבורי אמיתי יכול ואמור לתת למאזינים את מה שתחנות פרטיות לא חייבות לתת לו: שפע, מגוון, עושר של תכנים.

בתחנה שהיתה לפני "המעבר" שודרו מאות אמנים-יוצרים שפועלים בישראל אבל לא הצליחו לעבור את וועדת הפלייליסט של גלגלצ. ללא 88 אפ.אמ ההיא לא היה להם סיכוי להישמע. מאות אמנים ולהקות שקיבלו זמן שידור, הוזמנו להופיע באולפן ג'אם 88, התראיינו, קידמו את הופעותיהם.

אבל "המעבר" חיסל אותם. קולם הושתק. חלקם השלימו עם הגזירה והחלו לפעול בגזרות אחרות, פירסום והפצה ברשתות החברתיות בעיקר, ובינתיים העולם השתנה טכנולוגית והסטרימינג נכנס לישראל ומילא צורך גדול במוזיקה ש-88 היתה משדרת וכאן88 כבר לא, אבל חברות הסטרימינג עם כל היופי והעונג והשפע שהן מאפשרות למאזינים תאבי-מוזיקה, הן לא רדיו.

ברדיו שמשדר מוזיקה, כפי שאני מאמין בו, יש זרועות פתוחות והזמנה לאהבה. כמו שהבאתי חברים הביתה והשמעתי להם תקליטים חדשים, בנעוריי, כך עשיתי בשנותיי בשידור הציבורי.

באחת השיחות שלי עם קובלנץ על 88 הוא אמר בחיוך, "מה שאתה מכנה דמוקרטיה, אני קורא אנרכיה". בדיון ציבורי אחר הוא פסק: 88 הקודמת לא היתה מנוהלת.  שתי האמירות היו רחוקות מאוד מן האמת. התחנה היתה מנוהלת להפליא, בידי יואב גינאי, ואז יובל גנור ולבסוף משה מורד, והיא גם לא היתה אנרכיסטית. היא פשוט היתה בעלת מחשבה חופשית. היו בה להיטים גדולים לצד הרבה חומרים שרק תחנה ציבורית יכולה להציע למאזיניה.

באופן סמלי ומוזר הייתי השדרן האחרון שהגיש תכנית בקול ישראל. תמיד אומרים שהאחרון שיוצא שיכבה את האור, ובפועל אני באמת כיביתי את האור אחרי השידור של "פרוגרסיב וחיות אחרות", התכנית האחרונה ששודרה בקול ישראל.

ואז היה המעבר, וב- 21 ביוני 2017 הודעתי על התפטרותי מתאגיד השידור ועזבתי. זה קרה חודש ושבוע לאחר המעבר וסגירת קול ישראל.

ניסיתי להתאקלם במשך חודש, אבל לא יכולתי להיות פקיד של שירים, עובד פלייליסט. זה לא אני. לא יכול לבוא ולהגיש שירים בקובץ אקסל למישהו שיבדוק ויאשר – זה בצרפתית, אז אי אפשר, וזה קטע אינסטרומנטלי, אז לא, והשיר הזה לא היה בפלייליסט גלגלצ, אז תזרוק אותו. לא מסוגל שמישהו יגיד לי , "דיברת 35 שניות וזה חורג בחמש שניות ממה שאנחנו מרשים". זה נראה לי מאוד מאוד מגוחך לחנך מחדש עורכי מוזיקה ושדרנים שעושים זאת שנים רבות. לא האמנתי בשיטת הפלייליסט המצומצם, ואני לא מאמין בה גם היום כתפיסת עולם. זו טעות גדולה ומצערת ובאופן אישי אני לא יכול לעבוד בצורה הזאת. לא יכולתי להסכים עם התפיסה הזאת שמושיבים מעלי מישהו שמחליט בשבילי מה כן מתאים לשדר לקהל ומה לא.

בתאגיד ביקשו צייתנות פלייליסט עיוורת, ואני לא הייתי שם. זה נראה לי לא נכון. אני חושב שבכל צורת ניהול, לוקחים אנשים מתאימים ונותנים להם חופש לעבוד. בטח כשזה קשור לאמנות. קח אנשים שאתה סומך עליהם, ותן להם לפרוח. אתה לא יכול לבוא ולהכניס את כולם לאיזושהי שיטה. זו הייתה התנגשות של תפיסות עולם, וזו שלי הפסידה; זה היה אדם נגד מכונה, והמכונה ניצחה.

אנחנו חיים בתקופה שמאוד מצמצמת את החשיפה לדברים. התאגידים והפוליטיקאים מבקשים להוביל אל הפשטנות. החד-ממדיות. או שאתה איתי, או שלא. או שאתה מכחיש קורונה, או שאתה תומך חיסונים נלהב, או שאתה שמאלני או שאתה ימני, או שאתה דתי מסורתי או שאתה חילוני כופר. אבל המציאות היא לעולם מורכבת יותר. אופנה פועלת ככה, זה אופנתי וזה לא אופנתי, אבל אמנות לא. אנשים בדרך כלל נוטים לזרם מרכזי, מאוד מצומצם ולא רחב. תפיסת העולם שלי הפוכה. אני בעד להרחיב ולתת מנעד מאוד רחב של דברים, ולאפשר לאנשים לשמוע מוזיקה מגוונת: גם קלאסיקות ישראליות, גם אמנים ישראליים שלא מושמעים בשום מקום, גם ג'אז, גם מוזיקה קלאסית, גם רוק. זה לונה פארק לאנשים שצורכים מוזיקה, לאנשים שלא רוצים שיגישו להם על מגש של כסף פלייליסטים מצומצמים וקבועים.  האם ב-2022 כל התחנות כולן צריכות להישמע אותו דבר?  האם אין מקום לתחנה אחת – אחת ויחידה – שתפעל בצורה חופשית ותבטא מגוון ועושר וקידום יצירה עברית ועולמית מקורית ורבגונית ? זו השאלה שצריך (לדעתי) לשאול.

הכותב שידר במשך 16 שנים (2017-2001) בקול ישראל. ביולי 2017 עבר לאקו99 ומשדר בתחנה תכנית לילה בשם "משמרת לילה" (22:00 עד חצות). ב-2018 זכתה התכנית "משמרת לילה" בפרס אגודת העיתונאים

תעשה לי פודקאסט

(מתוך גיליון "בראשית" מספר 3)

לפני 12 שנים חזו שהפודקאסטים ידחקו את רגליו של הרדיו המסורתי. אז הרדיו, הארצי והאזורי, עדיין כאן, אבל אין ספק שצמיחת ופריחת הפודקאסטים מתקדמת בטור הנדסי. לכל חובב ספורט, מוזיקה, ספרות, פוליטיקה, כלכלה, קונספירציות או מדע מדויק יש אפשרות להגיע לאינספור פודקאסטים בארץ ובעולם.

אני נוטה להניח שכולם מרגישים שהתקשורת המסורתית בארץ ובעולם עוברת שינויים מואצים (ואפילו קיצוניים) בחמש השנים האחרונות. בעבורי אישית זו תחושה של נסיעה ברכבת מהירה אל הלא נודע. מה שברור לגמרי, שהמציאות שאותה ידענו השתנתה ללא הכר. התקשורת הייתה המתווכת בין "מה שקרה" לבין אלה שרוצים לדעת מה באמת קרה.

אבל בעולם של אתמול לא היו רשתות חברתיות. היה רק צינור אחד שהוביל אינפורמציה חד-כיוונית, מספקי החדשות והפרשנות שלהן לבין הצרכנים.

אז בעשור הקודם פרחו הבלוגים, שהיו למקור מידע והעשרה מקביל לעיתונות והרדיו, ועכשיו זהו עידן הפּוֹדקׇאסְט (באנגלית: Podcast), או כמו שאמרתי לאבא שלי ששאל – תגיד, מה זה פודקאסט: אבא, זוכר כמה אהבת את את השעה ההיסטורית עם מיכאל הרסגור או את רצועת הביטחון בגלי צה"ל ואת צבע הכסף והשעה הבינלאומית ברשת ב'? אז ככה. רק בכל זמן שמתחשק לך לשמוע. הֶסְכֵּת. סדרה של קטעי שמע מוקלטים באינטרנט, שניתנים להאזנה בסטרימינג או להורדה לטלפון הנייד או למחשב. זמין לכולם, בכל עת.

הפורמט המקובל של פודקאסטים הוא לרוב של מגיש אחד (ולפעמים יותר) שעוסק בנושא מסוים אחד ומרחיב אותו. מוזיקה, פוליטיקה, כלכלה, היסטוריה, בריאות. תוכן הפודקאסט יכול להיות מתוסרט בקפידה, או מאולתר לחלוטין. חלק מהתוכניות בנויות בפורמט של מראיינים קבועים ומרואיינים אורחים מתחלפים.

ישנן אפליקציות מובייל ושירותים שונים, המאפשרים האזנה לפודקאסטים וכן הרשמה המעדכנת את המאזינים על העלאתם של פרקים חדשים. יש כיום קרוב לכמעט 3 מיליון פודקאסטים שמשודרים בעולם, הכוללים יחד למעלה מ־110 מיליון פרקים עם למעלה מ-50 מיליון האזנות. בישראל זו פלטפורמה מתפתחת. עדיין לא כמו בעולם ועדיין עם לא מעט חומרים מעניינים להקשבה.

"פודקאסט" מורכבת מ-Pod (קיצור שמו של נגן המדיה של Apple, האייפוד – iPod) ה-Cast הוא קיצור של המילה Broadcast (שיטות הפצה בתקשורת נתונים). הרעיון הוא חיבור השידור אל ה-iPod. הפודקאסט הראשון בישראל היה של הבסיסטית והעיתונאית עדי עליה – "ברכה גולשת", שהועלה כבר ב-2004. שנה אחר-כך כבר נבחרה המילה "פודקאסט" ל"מילת השנה" על-ידי המילון האנגלי של אוקספורד.

ב-2010 פירסם סיני גז במעריב את הכתבה "כבו את הרדיו הישן" על המהפכה העולמית שעתידה לחסל את הרדיו המסורתי כפי שהיכרנו אותו. בינתיים עברה גלי צה"ל טלטלות רבות ותחנות הרדיו של קול ישראל עברו לידי תאגיד השידור הציבורי וברור לגמרי שאנשים שגילם פחות מ-30 שינו את הרגלי ההאזנה שלהם. הם מחפשים (ומוצאים) את התכנים שלהם ברחבי הרשת.

התפיסה שליוותה אותנו מהולדת כלי התקשורת המודרנים – הרדיו והטלויזיה – היתה "מה נותנים הערב? מה משדרים בגלי צה"ל (או ברשת גימל)?" – וב-2022 הקונספציה היא וי-או-די. כל אדם רואה או שומע רק את מה שהוא רוצה מתוך מבחר גדול (והולך ומתעצם) של תכניות ומוזיקה מכל העולם.

נודה על האמת: אף אחד לא זקוק יותר לרדיו ארצי שמנסה רק להיות ידידותי למאזין ומשדר פלייליסט מצומצם של להיטים כמו גלגלצ או כאן 88. יוטיוב והסטרימינג מייתרים את הענין הזה – כמו שטכנולוגיית שאזאם לא מצריכה אותנו לחכות לשדרן שיאמר לנו מה שמענו, ואם אין לו משהו מיוחד, אישי, מעשיר לומר למאזין – מה בדיוק הוא עושה באולפן.

ואל החלל הזה שנוצר כאן נכנסים הפודקאסטים. חלפו 15 שנה מאז "ברכה גולשת" החלוצי והעסק מתפתח. הנקודה האופטימית היא שמתברר שהמון אנשים מבקשים תוכן, ותוכן איכותי. הרעב לתוכן לא נעלם כלל, וכמו שמתחננים להמלצות על סדרות טובות בנטפליקס רבים מחפשים פודקאסט לרוץ איתו. לנסוע איתו. ללמוד ממנו.

אז הנה כמה המלצות על 10 פודקאסטים נפלאים כאלה.

על המשמעות. תמיר דורטל יוצא למסע לעומק הרעיונות וההוגים שמעצבים את פני החברה. בפרקים השונים נבחנים, לדוגמא, חירות הפרט (שנפגעה קשות בישראל של השנים האחרונות), אחריות אישית ומעורבות אזרחית.

https://mashmaut.buzzsprout.com/

הפודקאסט של דורטל עוסק בנושאים רבים שעל סדר היום הישראלי ביניהם המסורת היהודית במאה ה-21, היהודים ושמרנות ליברלית, עתיד המשפחה המודרנית, עתיד מדינת הרווחה, ביטחון, לאומיות, מסורת וחופש, דת ומדינה, משבר אירופה המודרנית, הקפיטליזם הדמוקרטי, משילות, משפט ודמוקרטיה, אקטיביזם שיפוטי, המזרח התיכון, תרבות האיסלאם ועוד.

עורך הדין זיו מאור מדבר על הפגיעה בחופש הביטוי דווקא בשידור הציבורי, יש שיחה אחרת "הקונספציה של הקורונה" ואפשר גם להקשיב לפרק על איכות החינוך (הירודה) בישראל וטל לוריא מנסה להבין מדוע אירגוני המורים אינם פועלים למען איכות בתוך מערכת החינוך.

כשבגרוש היה חור – פודקאסט על כסף ששינה את ההיסטוריה. איך כלכלה וכסף הפכו לשחקנים הראשיים שמניעים את העלילה בעולם. רועי גרון שהוא בחור נבון עם תואר שני בכלכלה ותואר ראשון בהנדסת חשמל ומחשבים מתעניין בכלכלה על ענפיה השונים, היסטוריה כלכלית, כלכלה מדינית, תורת המשחקים ושוק ההון וניסה במחקר שלו באוניברסיטה לבדוק מה משפיע יותר על יעילות כלכלית, הפרטה או שחיתות. "את הפודקאסט הזה התחלתי מתוך תקוה למצוא מכנה משותף עם אנשים שנהנים לדבר ולחשוב על כלכלה והיסטוריה", הוא אומר. וכך תמצאו שם פרקים על עלייתה של סין ומה הסיפור שלה בתוך הכלכלה העולמית, האם השפל הגדול אכן היה שפל כלכלי גדול, מדוע כל כך יקר לחיות בישראל, איך מס ספציפי הפיל את מרגרט תאצ'ר ומהם המסים הכי הזויים כאן. אני מחכה לפרק על יחסי הגומלין בין חברות התרופות לבין הכלכלה הישראלית.

https://www.osimhistoria.com/grush

קול ישראל – אוצרות הארכיון. כמי שהיה 16 שנה חלק מרשות השידור, שידרתי ב-88 אפ.אם מ-2001 ועד 2017, ויש בי יותר מפינה חמה אחת בלב לשידור הציבורי. נראה לי שמי שרואה את עצמו כסטודנט נצחי ואוהב ללמוד כל מיני דברים ימצא כאן את ממלכת הקסמים, ארץ הפלאות הבלתי נגמרת של התרבות, אלה בעצם פודקסטים בתצורתם הישנה והמסורתית, תכניות על ספרות ותיאטרון ושירה עברית, "מקבת – המחזה הסקוטי", שיחה עם רינה ליטוין על המשורר הרוסי אלכסנדר פושקין, כמה פרקים על יוהנס ברהמס ("דיוקנו של יוצר") וגם ניסיון לפצח את דמותו ומחזותיו של ברטולד ברכט, לאה גולדברג על טולסטוי, "החצוצרות יריעו עם שחר" – על המוזיקה של גוסטב מאהלר, פולקלור יהדות תימן. ועוד

https://www.kan.org.il/podcast/program.aspx/?progid=2063

"שיר אחד". כל פרק, שיר אחר. מ"ליל חניה" של חנן יובל, אפרים שמיר וירדנה ארזי ועד "זוט עני" של אלה לי, מ"אני חולם על נעמי" של חדוה ודוד ועד "טודו בום" של סטטיק ובן-אל. באופן אישי מעניינים אותי יותר הסיפורים על הקלאסיקות של הזמר העברי אבל אולי דווקא הביטול בין גבוה לנמוך, עמוק ואיכותי לבין פופי וסתמי, הוא חלק מההענין. חמישה מנחים מתחלפים, ניר גורלי, תומר מולוידזון, רום אטיק, מאיה קוסובר ואייל שינדלר, 25 דקות לכל פרק שמוקדש לשיר. הסיפורים מעניינים. ההגשה כייפית. לא במקרה זהו אחד הפודקאסטים הידועים והמצליחים בישראל.

הרעיון לפרקים עם שירים בודדים הגיע מפודקאסט פופולרי בשם, "Song Exploder", אמר רום אטיק ממפיקי "שיר אחד". סונג אקספלורר מארח מוזיקאים כמו מטאליקה, איגי פופ, אלט ג’יי, ביורק, ועוד הרבה. בקיצור, מעורר קנאה. זו אחלה תכנית, אבל עבור גירסה מקומית היו לנו דגשים קצת אחרים. קודם כל, שכל הפרקים יעסקו בשירים משמעותיים, לאו דווקא שירים חדשים. אלה יכולים להיות להיטים, שירים בולטים בגוף היצירה של האומן, או כאלה שפשוט יש להם סיפור ממש טוב וחזק. לכן, גם לפודקאסטים נראטיביים ולתוכניות מבוססות סיפורים כמו "This American Life" יש השפעה משמעותית עלינו".

https://www.kan.org.il/podcast/program.aspx/?progid=3

ביטלמניקס.

"אהבה אדירה לביטלס, מחסור בחומרים בעברית ותחושה שאנחנו יכולים להנות מפרוייקט כזה מאוד, הם שהניעו את הפרויקט הזה", מודים אורי קואז וגיא ברמן מכליס, שהתואר ‘מעריצי ביטלס’ ככל הנראה לא יתאר נכון את ההערצה ללהקה שהתפרקה ב-1970 ומעולם לא התאחדה. כמי שגדל על הביטלס (התקליט הראשון ששמעתי בחיי היה פליז פליז מי, בגיל חודש) והאזין באדיקות ל"מסע קסם מסתורי" של יואב קוטנר, בזמנו, בגלי צה"ל, עדיין אני מוצא ענין רב בכל פרק של "ביטלמניקס". כמו זרקור שמאיר בכל פעם זוית אחרת ביקום האינסופי הזה של ג'ון פול ג'ורג' ורינגו, ביחד ולחוד. נדמה לי שהצלחתה האדירה של הסדרה "גט בק" מוכיחה שעוד לא אבדה תשוקתנו ללהקה ההיא מליברפול.

https://beatlemanix.co.il/

אש זרה – נדב הלפרין

נדב הלפרין הוא אינטלקטואל מודרני שמפגיש את עולם הקודש והחול, נע באלגנטיות בין העכשיו וההיסטוריה הרחוקה, מניסיון להבין מהי "דממה דקה", דרך משמעות המושג "אש זרה", מות בני אהרון ומהותה של האש הזרה, חדלונו של הניסיון האנושי למסד את המסתורין, על בני אהרון כסמל לקרבה לאל וחשיבותם של המקריבים עצמם על מזבח הנפש, על משמעותם החיובית של איסורי האכילה והשתייה, ומשם יוצאים ועפים אל השירה של זלדה, פרשנות ליחסי קין והבל, הטרובדור היהודי מקנדה לאונרד כהן, השירה הנשית של דניאלה ספקטור, הכתיבה והתמהונות של פנחס שדה, ואיך מתחברים לזה אהוד בנאי וגם לודוויג ואן בטהובן, גתה, המלכה אליזבט הראשונה, "אוהל הדוד תום" – כל פרק בפודקאסט של הלפרין מותיר את המאזין הרעב לידע פעור פה ומשתוקק לעוד מנה.

https://www.kan.org.il/podcast/program.aspx/?progid=2095

הסכת הספרנים – הפודקאסט של הספריה הלאומית

סיפורים מרתקים מעולמות ההיסטוריה, התרבות והמורשת של העם היהודי ומדינת ישראל. פרשת קסטנר, הכאב הקיומי של דבורה עומר, הזיקה הציונית של סטפן צווייג, נעמי שמר של חורשת האקליפטוס וירושלים של זהב וגם "קופיקו" של שנות השבעים. אוצרות הארכיון של הספריה הלאומית בירושלים, אחד המוסדות הציבוריים היותר חביבים עלי בישראל, עולים לרשת גם כטקסטים מודפסים וגם כפודקאסטים להאזנה. הנאה אינסופית לחובבי המילה הכתובה והספרות והשירה העברית

https://blog.nli.org.il/author/hescet-hasfranim/

שער למונדיאל – הפודקאסט המכדרר

אורי לוי מבקיע בין החיבורים התרבותיים, החברתיים והפוליטיים של הספורט האהוב בעולם: כדורגל. מאפריקה דרך המזרח התיכון ועד לאמריקה הלטינית – מאחורי כל בעיטה יש סיפור

המונדיאל בקטר מתקרב והמוקדמות מגיעות לנקודת רתיחה. לצד פרקי העונה הקבועים שלנו קבלו גם את פאנל הפרשנים של שער למונדיאל. מתחילים עם המדריך לרגעי ההכרעה של מוקדמות המונדיאל. כל יבשת, כל נבחרת, כל סיפור מעניין, או משחק חשוב.

https://www.kan.org.il/podcast/program.aspx/?progid=2099

קולות גנוזים ממכון גנזים. הפודקאסט שכולו סיפורים קטנים מאחורי סופרים (וספרים) גדולים. תולדות הטיוטות, עלילות ומכתבים, סיפורים וסודות וסקס ובגידות של נשות ואנשי העט הגדולים של הספרות העברית. סדרת הפודקאסטים "קולות גנוזים" היא יוזמה של אדיבה גפן, המנהלת, שמאפשרת מפגש עם אוצרות השמורים במכון "גנזים" בו אצורים ניירות הערך של הספרות העברית.

חושבים בגדול – רועי ישורון. הבן של הבמאי הידוע יצחק "צפל" ישורון מריץ את הפודקאסט הפופולרי "חושבים בגדול", שבו מאמנים מתחומים שונים חולקים את הידע שלהם עם ישורון, ועם הקהל. הרעיון הוא להיכנס לראש של אנשים שחולמים בגדול ועושים בגדול, כדי לחקור את הקשר שבין הצלחה בעולם החיצוני לבין העולם הפנימי.

בכל פרק מראיין רועי ישורון אדם אחר, מתחומים מגוונים, החל מעולם העסקים, דרך עולם ההתפתחות האישית, ועד לעולם האמנות והתרבות, ומנסה "להיכנס לראש" שלו, להבין את דרך החשיבה שלו, ולחשוף את המאזינים לדרך שהביאה אותו עד הלום. זהו מסע תודעתי, עמוק וייחודי, שנע בין אירועים מכוננים בעבר, דרך ההווה, ועד לעתיד, דרך עיניו של המרואיין. בין היתר מארח ישורון את אביו הבמאי יצחק ישורון, את חנניה צ'ולק מייסד "עזר מציון" את הדס כהן, מאמנת תזונה בשיטת הרמב"ם, ועוד.

אם זו אהבה אז למה היא לא טובה?

שירי האהבה בעברית הם ברובם שירים על כמיהה לאהבה. על געגוע. ערגה. אובדן ופרידה

(מתוך גיליון "בראשית" מספר 2)

בכל חג אהבה, ולנטיין, או ט"ו באב, לועזי או עברי, זה צף מחדש: שירי האהבה אינם בדיוק שירי אהבה. הם יותר שירי כמיהה. געגוע. ערגה. אבדן ופרידה. שירי כאב. לפעמים שירים על אהבה שהיתה ואיננה עוד. לפעמים על אהבה נכזבת, על לב שנשבר, או על אהבה שלא מתממשת, כזאת שלעולם לא תושג. "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה", למשל, כשאריק איינשטיין שר את המילים של רוטבליט הנער: "היא לא יודעת, היא אף פעם לא תדע". או ב"היא כל כך יפה", של להקת כוורת, כשדני סנדרסון שר: "זה צובט בלב שלך. בכאב. הייתי נותן לה שק של סנטימנטים, אך חיכיתי יותר מדי. והרגע עבר." יצחק קלפטר שר: "שוברת לבבות קטנה, אני שבור ללא תקנה". מתי כספי שר:" קול קורא הלילה, אין עונה הלילה… איך שאשתנה, בשבילך"." שלמה ארצי זועק:" או או או…תגידו לה…היא לא יודעת מה עובר עלי" או שלום חנוך עם להקת תמוז: "אני לא יודע איך לומר לך, מילים לא אומרות מאום". 

ואולי באמת המילים לא אומרות מאום. 

בראשיתה של המדינה היו שירי האהבה העבריים מלאי עזוז וגבורה. נשים שמחכות לגברים היוצאים לקרב. מרבית השירים היו נטולי כל קונוטציה מינית. באהבה, כמו במלחמה, הם הכילו רגשות של מחויבות, שליחות ושררה זהות מוחלטת בין הנאמנות והזוגיות לבין המוות הבלתי נמנע.

לדוגמה, "יצאנו אט" (מלים: חיים חפר, לחן: דוד זהבי), שיר פרידה מאהובה יפה: "…ואת היית יפה כשתי עינייך, עת הדמעות היו בן עצורות… ואת זכרת את השעות בטרם יצאנו במשעול הצר לקרב".

ב"הוא לא ידע את שמה" (מילים של חיים חפר, לחן סשה ארגוב) – היתה לה צמה, לנערה העברית היפהפייה, אבל "הגדוד המשיך לצעוד, ועם הגדוד הלך הוא, וכשהלך בלי שוב היא נותרה חיוורת וזכרה היא כי שכח לשאול אותה לשמה". עצוב.

באתוס הישראלי הצומח, עצב עמוק, כאב הפרידה והשכול שזורים כמעט תמיד באהבה הגדולה. אחוזים זה בזה. גם ב"אל נא תאמר לי שלום" (מלים ולחן: טולי רביב) "צחוק בעיניים דומעות… אש ושלהבת בלבב בוער, כי הפרידה עצובה". האהובה מבקשת: "אל נא תאמר לי שלום / אמור רק להתראות / כי מלחמה היא חלום טבול בים של דמעות". בכלל, המונח "ים של דמעות" עוד ישוב ויופיע לא מעט בזמר העברי.

הלאה. "מה אומרות עינייך" (מלים: יצחק שנהר, לחן מרדכי זעירא) תוהה החייל הקרבי: "בוקר עת יאור / ואשוב מלחום / האמצא עדיין זכר לחלום?". ב"סתיו בחלונות" היפהפה והקודר של יפה ירקוני (מלים ולחן אמיתי נאמן), האהובה מקוננת:  "ולפתע נותרתי לבד / כי הלכת ומאום לא אמרת / עוד חיכיתי לשווא / בלילות ארוכים / אך אתה מעולם לא חזרת".

לפעמים, הפתעה מסוימת, דווקא האהובה היא זו שמתה. כמו ב"מגדלור" (מלים: דן אלמגור, לחן: משה וילנסקי) השיר ששושנה דמארי הפכה לקלאסיקה  ובו מלח יוצא אל הים וחומק עם שחר, ואהובתו אומרת לו "הישאר, כי לא אוכל יותר!" – אבל הוא הולך שוב אל הים, וכשהוא חוזר היא כבר לא בין החיים. "הם מצאו אותה בחוף, בין הצדפים, ולבה כגוש פחם שחור / ורק אז בלאט גילו לו השחפים / כי לבה היה לו מגדלור". שלושים שנים אחרי כן יכתוב יאיר לפיד לריטה את "שיר אהובת הספן" שבו הספן הוא זה שמת והאהובה נשארת שבורה. וב"הביאו את הנגרים" של אלג'יר ששר אביב גדג' לאוהבים האבודים: "הביאו את הציירים, שיציירו אותי בצבעים חדשים. הייתי רוצה לשיר בצעקה גדולה, אבל עכשיו אני אשיר כמו מכונת אהבה שבורה."

אביב גדג' (צילום: אבי נתן)

בואו נעבור לשנות התשעים.

מכאן ואילך, שירי אהבה גדולים של הזמן החדש שנתפסים בעינינו כרומנטיים ומרגשים, הם עדיין כאובים ושבורים, אבל לעתים קרובות גם ישירים וארוטיים. פחות לאומיות ופטריוטיזם מגויס, יותר סקס. "יקירתי" של אסף אמדורסקי, למשל, מדבר את מעשה האהבה: "בקרוב את / תדברי אלי שוב / וגופי ירגיש את חומך / ואת נשימותייך". וערן צור, שלעיתים חלק משירים נעים על קוי גבול שבין הרומנטי לבין הקינקי, כותב ושר בסגנון ישיר ונשבר ב"פרפרי תעתוע": "עכשיו תשמעי את / איך שאצעק / אני אוהב אותך". המלים הישירות "אני-אוהב-אותך" פשוטות וקולעות גם אצל מיכה שטרית, ממשוררי האהבה הגדולים של הזמן החדש. "אני אוהב אותך / למרות שאני אוהב אותי / אני פותר את בדידותך, ואת את בדידותי / אני אוהב אותך / ואם תראי לי את שלך, אני אראה לך את שלי".

בפזמונים שנכתבו מחידוש היישוב דרך השנים הראשונות של המדינה ועד סוף שנות השישים אפיינה את השירים נטייה מובהקת לערכים ציוניים ולסוציאליזם הישן. הדבר התבטא בין היתר בכתיבה בגוף ראשון רבים. לא היה "אני". היה "אנחנו". אנחנו יחד, כולנו רוצים לבנות את הארץ. מוכנים ומזומנים לצאת לקרב יחד. רוצים לבלות במשותף. גם שירי האהבה קיבלו את גוף הרבים הזה. "יש לך פה עניין עם פועלי בניין / שאוהבים אותך / עד ראש הגג". הערכים הם אותם ערכים, ערבי הווי משותפים בחדר האוכל והרי אנחנו שנינו מאותו הכפר, אנחנו הילדים שיוצאים לטיול ומוצאים ביחד כלנית. 

בשנת 1967 היה שלום חנוך הצעיר, יוצא להקת הנח"ל, מהראשונים שהחלו לכתוב שירים אישיים בגוף ראשון יחיד. כבר לא "יצאנו", "שנינו" ו"הלכנו" אלא אני. עצמי. כתיבתו של שלום חנוך הייתה גשר בין עולם האתמול אל עולם ההווה, העכשווי. הכתיבה האישית הייתה מרעננת ושונה לחלוטין. הביטוי של עולם פנימי רגשי של יוצר המתאר את חדרו שלו, את חוויותיו הפרטיות והמרחב האישי שלו היו משב רוח מרענן בתוך הזמר העברי. בעקבותיו החל גם אריק איינשטיין, בקריירת הסולו שלו, לשיר "אני" וכבר לא "אנחנו". "אני שר" במקום "החלטנו להביא את האביב לתל אביב".

שנים אחר-כך שלום חנוך יכתוב ב"לאט לאט" את המילים היפהפיות: "מגע כזה לא יתואר / אף פעם לא הכרתי בעבר / את מתקרבת אלי לאט לאט / את נמסה בין ידי לאט לאט / את תגלי מי אני לאט לאט / את תגלי לי מי את לאט לאט".

הכתיבה האישית הלכה ותפסה נפח ומקום לאורך שנות ה-70. פזמונים כמו יעקב רוטבליט, יהונתן גפן, עלי מוהר ואהוד מנור הביאו אל הזמר העברי יותר ויותר את הפרטי, האישי.

ככל שהתגברה תרבות צריכת התקשורת וככל שהחמיר המצב הפוליטי והביטחוני, כך התגברו קולות המחאה של יחיד-מול-רבים וחלש-מול-חזקים מחד, מאידך התכנסו יוצרים מסוימים אל תוך עצמם והחלו לתת ביטוי לעולמם האישי. הזמר הישראלי של שנות התשעים ושל שנות האלפיים הוא זמר אישי, בין אם זה חמי רודנר של "איפה הילד" ("מה שעובר עלי"), ערן צור של כרמלה גרוס ואגנר ("פתאום נהיה קיץ/אני מזיע מתחת שמיכה/אני אוהב אוהב אוהב אוהב אותך") או מיכה שטרית מ"החברים של נטאשה" ("אני אוהב אותך, למרות שאני אוהב אותי") או עמיר לב ("את ראית את הבית, אני הכביש, פעם בחיים ככה אני מרגיש").

נשים יוצרות החלו לכתוב את שיריהן בעיקר בשנות ה-80. אסתר שמיר ("במקום הכי נמוך בתל אביב") וסי היימן ("אל תוותר עלי כל כך בקלות, זה לא כל יום שאני מוכנה לקירבה") ובסוף העשור הוא אפילו נורית גלרון החלה לכתוב את שיריה. בשנות ה-90 פרצו אתי אנקרי, טל גורדון, דנה ברגר ולאה שבת ככותבות-מזמרות אישיות.

נשים כותבות אחרת. אתי אנקרי ("קח אותי כך") שרה: "קח אותי אליך / חבק אותי חזק / קח אותי אליך / אין לי כוח למשחק / קח אותי אליך / לטף אותי לישון / קח אותי כך". סיון שביט, ב"נשקי אותי", כותבת על גבר שנוסע איתה במכונית, עם סיגריה בפה ורדיו פתוח, שר לה שיר אהבה, ואומר לה: "נשקי אותי חזק / נשקי עד שיכאב / והשמש לא תשקע / את אחת ויחידה / אהובתי המופלאה / ואני אוהב אותך". 

סיון שביט (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

בעבר, כששרו בעברית על אהבה, השירה היתה הטרוסקסואלית ומאופקת.

הדור החדש כבר לא עוצר שם. עם קום המדינה איש לא היה מעז לשיר כמו מאיר בנאי ב"השמש עוזבת" משפט כמו: "בים להיות איתך / ללקק מגופך את המלח / עינייך יפות יפות / אני מבקש רק לתת לך". עשר שנים קודם לכן כתב אפרים שמיר ב"הרבה יותר מסתם אחת" את המשפט "אני נותן לך בגאוותי לשחק / ואת זיעת הסוסים ממך מוכן ללקק", אבל ברור שאף אחד לא היה מעלה בדעתו לכתוב ולשיר כמו עברי לידר ב"זאת תמיד אהבה" משפט כמו "הוא פשוט מאוד מוצא חן בעיני", אגב, שיר שעוסק לא רק בהומוסקסואליות אלא, רחמנא ליצלן, בשלישיה. שני גברים ואשה. הוא, והיא, והוא: " זה יפני או סיני אני תמיד מתבלבל/ וזה חשוב לי אחרת לא הייתי שואל/ הוא פשוט כל כך מוצא חן בעיני/ שרציתי לדעת איך כדאי להתחיל לדבר/ את יודעת שפות, אז תיגשי/ המשולש הזה מנסה להיות אמיתי."

ואף אישה לא היתה שרה לאישה: "בואי אל תוך הפלא / שם את שלי / בואי אלי / פה בין ידי / בתוך עיני / את כל חיי / בואי" ("בואי אלי", קורין אלאל).

היסטורית, השינוי התחיל עם כניסתם למגרש של הכותבים שהושפעו מהשאנסונרים הצרפתים. יעקב שבתאי תרגם את "הגבירה בחום" של ג'ורג' מוסטקי (ששרו יוסי בנאי ואילנה רובינא) ובו תואר מעשה האהבה הגדול ("ותהיה לי לעיר מקלט במיטתך"). לא עוד הסתפקות בפרידות ושקיעות ורוחות של סתיו, אלא גוף נוגע בגוף. מותר להניח שצרויה להב לא היתה מגיעה ל"דרך המשי" הארוטי שלה בלי אלה שסללו את הדרך 20 שנה קודם.

ועדיין, ועל אף כל האמור לעיל, ובניגוד מה לכל מה שטענתי פה עד כה, שירי אהבה מופלאים ואלמותיים נכתבו על פני כל השנים,  גם לפני קום המדינה, וגם ממש בתקופתנו אנו. פשוט שירי אהבה יפים:

"אהובתי" של יובל בנאי ואורלי זילברשץ, ששרו משינה) ושירים שפורטים את הסקס המפורש, כמו "חשמל בכפות ידיך" שכתב יורם טהרלב לרותי נבון: "חשמל זורם בכפות ידיך / אהוב אותי חלש / אהוב אותי בכפות ידיך / ככה לאט, נואש, לחי צוואר כתף, ככה לאט לאט לוטף, אהבו אותי במשעול שפתיך / ככה לאט, עכשיו / תן לי יותר ועוד ועוד ועוד"…". וכמו "דם חם, דם חם, זה מה שכולם אומרים שיש לי" (שרי).

בין השירים שנכתבו בידי גדולי המשוררים של פעם ("אילאיל" של שאול טשרניחובסקי, "הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק) לבין משוררי-זמרי התקופה הנוכחית, היו עוד שירי אהבה דגולים שנוצרו ממש בידי משוררים עבריים, שכתבו בשפה גבוהה ובשלל דימויי גוף, אור וצבע על הרגש הנותן את הטעם לחיים. כך יהודה עמיחי "באהבתנו", ששרה יהודית רביץ ("באהבתנו גוף הפך מקום"), וכך לאה גולדברג ("בואי כלה" של אחינועם ניני) – "קרבתך וקרבת הים גזלו את שנתי / נשמת אפך נשבה מן הים ותחדור מלוחה אל ביתי", וכך כמובן אברהם חלפי שחתום על "עטור מצחך זהב שחור", הקלאסיקה הגדולה של אריק איינשטיין ויוני רכטר – אחד משירי האהבה הגדולים ביותר שנכתבו וזומרו אי פעם בשפתנו.

פטמת הזכוכית ויין החלומות

עיון ודיון במאמרו המיתולוגי של הרלן אליסון "פטמת הזכוכית" משנת 1970. בועז כהן חוזר אל הטענות של אליסון, ששנא את הטלוויזיה וראה בה איום, ומבקש לענות ממעמקי המאה ה-21 (גיליון בראשית מס' 1)

הרלן אליסון, סופר יהודי אמריקאי יליד 1934, פירסם ב-1970 את הטקסט "פטמת הזכוכית", שבו תקף את הטלוויזיה ואת צופי הטלוויזיה שמתמכרים למכשיר ולא מוכנים להיגמל.

"…יש בי אימה גוברת והולכת מפני מה שעוללה לנו הטלוויזיה. אני מאמין כי הטלוויזיה עצמה, עצם הישיבה מול תיבת פלאים המשלחת בנו ללא הרף דימויים, עצם המעשה של צפייה בטלוויזיה מרסק את המוח"

אבל הטלוויזיה של המאה ה-21 על שלל סדרותיה, תכניות הדוקו והמוזיקה והסרטים – אינה דומה בשום צורה שהיא לטלוויזיה שסיפקה תכנים לצופים בסוף שנות ה-70. עם וי-או-די של הטלוויזיה בלווין או בכבלים ועם נטפליקס כל צופה קובע לעצמו במה לצפות, ומתי. הצופה של 1978 היה אכן שבוי. משועבד. גם לקום להכין לעצמו קפה היה עסק לא פשוט, כי היתה סכנה להפסיד משהו.

הטלויזיה המודרנית מתפקדת גם כמכשיר בידור אבל גם כמורה ומחנכת המאפשרת תכנים מעולים על החלל החיצון או אמנות ימי הביניים. הנתון בידי כל אחד לבחור מה הוא רוצה לראות – ממש כפי שהחברה המודרנית המערבית מאפשרת לאדם להחליט מה הוא רוצה לאכול, ומתי. צ'יפס וקולה או סלט עם לימון ושמן זית ותה צמחים.

"צפייה מתמכרת במסך היא מה שממית את הנשמה, הופך אותנו לחסרי צלם אנוש ומשכר אותנו על דרך התרעלה, ומביא בסופו של דבר לברוטליות. צפייה בטלוויזיה היא דבר רע".

אני מבקש לטעון את ההיפך. צפיה בטלוויזיה היא דבר טוב. מה שממית את הנשמה אלה תכניות מציאות נחותות, שמביאות לצופה פורקן זול וחולף, ולא סיפוק ממלא וחוויתי. הריאליטי הם ריגשונים במקום רגשות. אבל זו לא הטלוויזיה העיקרית שאנשים בכל העולם בוחרים לצרוך.

אדם חושב הוא אדם אנושי. אדם חושב ומרגיש לרוב לא יהפוך לאדם ברוטלי. האדם החושב יכול לחשוב את מחשבותיו מול סדרות מורכבות כמו "סמוך על סול" האמריקאית, או "גשר" הסקנדיבית" או "לכודים" האיסלנדית" או "בית הנייר" הספרדית. השפע הוא בינלאומי והרצון הוא דווקא להתרחק מהרדידות והפשטנות ולהעביר חוויה קולואסאלית, גם ויזואלית, גם פילוסופית, גם רגשית.

אין לנו לחשוש כלל מ"1984" של ג'ורג' אורוול, כיוון שתקופה זו כבר הגיעה והיא מצויה עימנו…ראו את כוחה של הטלוויזיה ואת ההשפעה שלה עליכם.

לטלויזיה יש השפעה עלינו. היא לא בהכרח רעה, והיא גם פחות משפיעה מבעבר. המציאות הנוכחית כולל גורמי-השפעה עצומים וגדולים לא פחות (ובגילאים מסוימים: הרבה יותר!) מטלויזיה. רשתות חברתיות, טיק טוק, וואטסאפ. כל אלה מספקים תוכן, חומר לקריאה ומזון למחשבה בכמויות בלתי נתפסות. ההחלטות איזו חולצה לקנות, איפה כדאי לאכול מה ובמי לבחור מושפעת לא מעט מספקי-תוכן אלטרנטיבים שקיימים היום לצד הטלוויזיה המסורתית והמיושנת.

אל תכתבו לי ואל תספרו לי איך אתם ניצלתם מן האימה הזאת. איך אתם אינכם עבדים לתיבה. איך אתם קוראים עדיין ומאזינים לבראהמס ולמיילס דייויס ואיך אתם מקיימים שיחות משמעותיות עם ידידכם המשוחררים לא פחות. חידלו מכך וספרו באמת כמה שעות בשבוע שעבר ישבתם המומים מול מסכים… נינוחים, אולי, פורקים את המתח, מעבירים זמן בין מעשים חשובים ותובעניים שלהם אתם מקדישים באמת את מרצכם. שוב תהיו המומים, אם עשיתם את החשבון בכנות. שכאן אני עשיתי זאת, ונמלאתי פחד. נמלאתי פחד ממשי. התוצאה הייתה זמן רב יותר משסברתי כאפשרי. לאור העובדה שאני מתעב את הטלוויזיה ושאין בה דברים שבהם אני מעוניין לצפות.

אנשים, וגם אני ביניהם, יושבים מול מסכים. ללא ספק. אבל כמו תמיד בהסטוריה, מי שרצה עומק ותבונה וביקורת ודמויות מורכבות, ידע לחפש אותם בשלל סוגי האמנות. והיום המסכים הם ספקי עומק. בין אם זה סרט על התפוצצות הר געש בלב האוקיינוס השקט ובין אם זה דוקו מוזיקה מעולה על דיוויד קרוסבי או סוויד. גם "עבדים לתיבה" זו לא הגדרה נכונה. הפוך.

מכיוון שעברנו לעולם של וי-או-די, הכל בהזמנה פשוטה, והצפיה בזמן ובמצב הרוח המתאים לך – האדם הצופה הוא חופשי מאי פעם. חופשי מעריצות ספק התוכן וחופשי מצנזורה וחופשי ממתן דין וחשבון על הרגלי הצפיה שלו.

*

כאן בלוס אנג'לס כשמתחיל ה"פריים טיים" (משפט מעוות מבחינה סמנטית) מציגים בפנינו את אותם הבלים שאתם רואים אצלכם. אני רובץ מול המסך כאדם שנקטעו ארבע גפיו. איני מדבר, אני נושם בקלישות, רואה רק מה שמבזיק מול עיניי, יורד לדרגה של קולט-בבואות מעוצב, קצות עצבים חשופים הקולטים אל קרבם את כל הדברים הבנאליים והשטויות שלא ייאמנו שאלה בוחרים להטיל בי בשם "הצורך לתת לצופים מה שהם רוצים לראות".

הצופים רוצים לראות דברים שונים. חלקם ירצו משחק בליגת האלופות, חלקם את "אמילי בפריז" חלקם סדרת מד"ב אפלה מגרמניה "דארק".  כל אלה אינם מבקשים להפוך את הצופה ל"קולט בבואות מעוצב" (כדברי הרלן אליסון) אלא להיפך. צופה אקטיבי שמגיב, מצלם מסך, מעלה פוסט לאינסטגרם, משתף את חבריו לקבוצות הוואטסאפ השונות בפריים נבחר, במשפט שנון, בסתם "כדאי-לכם-לראות-את".

אם בורים ועמי ארצות נכשלים בשאלות פשוטות בספרות, קולנוע, מוזיקה או היסטוריה הם אלה שמייצגים נאמנה את "מה שהצופים רוצים" אז הוכחתי בצורה ניצחת את טיעוניי. וכשאני נותן דין וחשבון לעצמי כמה זמן אני מבלה מול המקלט אני מבין שביליתי חמש שעות תמימות ביניקה מטומטמת של פטמת הזכוכית.

אם אתה ישר, תודה גם אתה בביזבוז זמן לא קטן מזה בצפייה. אינך בודד. גם לא אני. סיבובי הרצאות שערכתי הוכיחו לי זאת. אנשים מביעים דאגה ומודעות הולכת וגוברת. הם לא היו מודעים כלל לזמן הרב שהם מבזבזים מול מסך. גם אני לא.

(הרלן אליסון)

בשנות ה-70 וה-80, עד כניסת הוידיאו לחיים, אנשים ביזבזו זמן על ברודקאסט. "מה נותנים הערב" היתה שאלה בכל סלון ישראלי ממוצע. אבל השליטה במדיה הלכה וגברה. מכשיר הוידיאו יכול היה להקליט וכך לאפשר לצופים לשלוט באופן צריכת התוכן. רק את הנטו, ללא הנספחים (שאותם אפשר להריץ בשלט-רחוק).

הזמן שמתבזבז והתבזבז? רק לאדם עצמו יש שליטה בזמן שהועמד לרשותו

ולהשפעה שנודעה לכך עליהם, עליכם, צעירים וקשישים כאחד, שחורים ולבנים וספרדים ומזרחיים ואדומים, גברים ונשים, עשירים ואביונים, נוצרים ויהודים ובודהיסטים, כולנו, כולכם. המוצפים יום אחר יום באבטיפוסים, בקלישאות, בסגנונות חיים "מקובלים".

כך שבמרוצת הזמן אתם מתחילים להאמין שכל הרופאים חכמים ואציליים ויש בכוחם לרפא אתכם מכל דבר אם רק תחדלו להיות נרגנים, שהשוטרים אינם עושים לעולם שימוש לרעה בסמכותם, ושבחשבון האחרון האלימות – כפי שהיא מיוצגת על ידי אוצר מילים מתוחכם או חבטה בפרצוף – פותרת בעיות. כי הנשים הן מתוקות ומתלטפות וזקוקות רק ליד חזקה כדי להוליך אותן בדרך הישר, או שנשיותן נפגמת במקרה שהן מצליחות בקריירה שלהן, וכי אכילת מזון מעובד ומוכן מראש עדיפה בעצם על אוכל טרי ברוטב עשבי בר. וגם טעימה יותר.

(הרלן אליסון)

אני לא מתכחש לכוחה של הטלוויזיה להעביר מסרים, אבל האדם מתוחכם יותר מהטכנולוגיה ומהר מאוד נעשו האנשים לצרכנים סלקטיביים. כבר אין "יד חזקה כדי להוליך…בדרך הישר", אלא יש תפריט רעיונות עשיר ואף גדוש, וכל אדם בוחר לו את סט הערכים שמתאים לו.

אני רואה את תגובת המתים החיים המרכיבים את קהל שומעיי באוניברסיטאות. זו מתגלה יותר מכל באופי השאלות שהם מציגים לי. כל זמן שאני משמיץ את הקומפלקס הצבאי-תעשייתי, או את אילי ההון המשחקים כחתול בעבר בחיינו, הם מריעים לי שוב ושוב. אבל כאשר אני מסביר להם כיצד הופכת אותם הטלוויזיה רדודים ומתוכנתים, ניכרת בהמון נימה ברורה של מעשה לינץ'…

בפני חבורה של אנשי פרסום לספרים בקליפורניה הצבעתי על נתוני הבורות והאנאלפביתיות. הצגתי את הנתון שרק 8% מאוכלוסיית ארה"ב קונים ספרים, ושמאותם 8% רק 2% קונים יותר מספר אחד בשנה. פירוש הדבר שהספרים פונים ל-2% מאוכלוסיית המדינה, בעוד 98% הנותרים שוקעים יותר ויותר לתוך בורות או בורות תפקודית, כשראשיהם נדחפים עמוק יותר אל תוך הרפש בלחץ הטלוויזיה, שלה מצייתים הכול כעבדים נרצעים. הם מחדדים את להבו של התליין. מסייעים להכחדתם שלהם.

יותר אנשים מאי-פעם בהיסטוריה האנושית צורכים את התכנים שלהם דרך מסכים. הם לא בורים ולא אנאפלביתים, והם כן רוצים (פעמים רבות) סדרה עמוקה ומרתקת שתמלא אותם בחמצן לראש.

ענין רע, הצפייה בטלוויזיה. מבחינה פוטנציאלית, הטלוויזיה היא דבר טוב. היא יכולה לחנך ולעורר וליידע. אנחנו פשוט הנחנו לעשות בה שימוש לרעה. חוששני שעברנו כבר את שלב הצידוקים והגענו למצב קיצוני. עצם המעשה של צפייה בטלוויזיה במשך פרקי זמן ארוכים (ואין שום דרך להתגונן בפנים ההשפעות המשכרות) מזיק לחיה האנושית. המדיום עצמו תובע ממך לשבת שם בשקט, ולהפסיק לחשוב.

טלוויזיה – היא בעצם ההיפך הגמור משיחה טובה ואמיתית, היא ההיפך מקונצרטים, קריאת ספרים והאזנה לתכניות רדיו משובחות. טלוויזיה נועדה להמם באורח שיטתי את השימוש בדמיונו של הפרט. הטלוויזיה מציגה את הכול ממש לפני עיניך, כדי שלא תצטרך אפילו לחלום מעט. כאשר היו משדרים סדרות מתח ברדיו בשנות ה-60, היית שומע את חריקת הדלת בבית רדוף השדים ומוחך נאלץ ליצור את תמונתו של בית הרוחות הזה – מקום נורא, כה מפורט ומפחיד…

(הרלן אליסון)

האם סדרה על שנת 1971, דוקו שמביא את סיפורו של דיוויד קרוסבי וסרטים סקוטים, איטלקים ואנגלים נופלים במשהו מקריאה? לא בטוח. הסדרות ותכניות הדוקו הם אוקיינוס עצום של אמנות, השכלה ותוכן. והצפיה בסדרה לא מנטרלת "שיחה טובה ואמיתית", אלא להיפך. היא מייצרת אותה, ביני לבין אנשים בכל העולם שאוהבים בדיוק את אותם עולמות תוכן שאני אוהב. אלה יכולות להיות קבוצות מד"ב ופנטסיה, פסיכדליה, החלל החיצון או אירועים היסטוריים. אבל הטלויזיה המודרנית מזינה בתוכן את הרשתות החברתיות, וברשתות החברתיות סיכוי טוב לקבל המלצות כדי לצרוך עוד סדרות ותכניות שהן לטעמך.

ספר הוא הרפתקה משותפת. הוא כרוך בפעולה יצירתית בעת התהוותו ובפעולה יצירתית כאשר מוגשמת המטרה. הסופר חולם את החלום ורושם אותו. הקורא מפרש שנית את החלום במונחים אישיים, בראייה אישית, כאשר הוא קורא את הכתוב. כל אחד מן השניים יוצר עולם. כך נוצר הספר.

שלא כמו סדרות אוויליות עם צחוקים מלאכותיים, שעשועונים, משחקי כדורגל, דרבי כדורסל, מלחמות או ישיבות וועדת הקונגרס – שהם כולם הצגות ספורט לצופים – ספר תובע הפעלה של מילותיו באמצעות עיני הקורא ושכלו…אינכם יכולים לקרוא מבלי לשמוע את המילים במוחכם ולראות את הבבואות שהוא מחולל. המילה המודפסת מציגה מידע מזערי. את כל הדברים האחרים חייב לספק הקורא. הבעות הפנים, המעשים, הנוף, הרקע. את כולם יש לשאוב מתוך אותה שורה ארוכה של סמלים בשחור-לבן…

הספרים מְתַגְבְּרִים את כושר החלום בעוד שהטלוויזיה משתקת אותו. ואז מופיע עד מהרה הניוון.

אולי אנשים קוראים היום פחות מבעבר. אני לא ממש בטוח בזה. יתכן שרק סגנון הקריאה השתנה. אולי הבחירה תהיה שונה. פחות קלאסיקות, פחות "מלחמה ושלום", "החטא ועונשו" או מאדאם בובארי", אבל הרבה קבצי סיפורים, רומנים נשיים מודרנים כמו "החברה הגאונה" או כאלה שממקמים גיבורה-נשית במרכז ("גמביט המלכה", לפי ספרו הנפלא של וולטר טביס משנות ה-80). ואולי הרומנים הנאפוליטנים שהופקו לסדרות טלוויזיה דווקא חיזקו את הקריאה באותן יצירות איטלקיות ממש. בזכות הטלוויזיה.

בהתחשב בקריאה המזערית של ספרים המקובלת במדינה. כך, באופן הולך וגובר, נפגמת יכולתם של אנשים צעירים לחפש ולמצוא חומר בעל איכות גבוהה – ספרים, סרטים, מזון, סגנון חיים, מטרות בחיים, יחסים שיש בהם כדי להעשיר את נפשם וחייהם.

ספרים אינם יכולים לעמוד כחומת מגן בפני השפעת קורי העכביש של הטלוויזיה, כיוון שהנערים פשוט כבר אינם מסוגלים לקרוא. זה עולה בקנה אחד עם חוסר יכולתם להקשיב למוזיקה שאיננה פשטנית. מוזיקה קלאסית, לרוב רובו של הציבור, היא רעש לבן. ג'אז טורד את מנוחתם. אותם דברים אמורים בספרים. למילה המודפסת אין ערך בעיניהם. אין היא טומנת בחובה, ידע או מסר המתייחס לעולמם האמיתית.

גם במוזיקה יש שינויים בהרגלי הצריכה. הקהל יכול לשמוע אלבומים שלמים או שירים בודדים, ביוטיוב או באפל מיוזיק, ספוטיפיי, דיזר ושירותי סטרימינג אחרים. יש פודקאסטים. יש פלילייסטים מיוחדים שנערכו על פי נושא או מצב רוח. נושא הקריאה רק התפתח והתעשר, ויותר ויותר אנשים קוראים טקסטים (ולא רק בשפת-אמם) מכיוון שזהו העולם המודרני. ספק תוכן אינסופי, שרשרת איים ברשת שרק מחכים שינחתו על חופיהם.

אידיוט אחד שהופיע איתי בשידור חי הצהיר מול פני האומה כי "בני-אדם אינם זקוקים לקריאה יותר, בני אדם אינם אוהבים ספרים והם רוצים שיבדרו אותם" (כאילו הקריאה היא דבר מה מכוער, דבר שאיינו גם מבדר). כך שאנחנו מגיעים לנקודת קיפאון.

אדם שירצה לקרוא ספר שמעניין אותו פשוט יקרא אותו. והיום הדרך אל הספר הזה קצרה במיוחד בזכות אפליקציות קריאה דיגיטליות (עברית בארץ, אייקאסט ודומות לה, בחו"ל) ובזכות ספרים שמוקלטים והופכים לספרי-שמע שניתן לטעון אותם כקבצים ולשמוע אותם בהליכה, בפקקי תנועה, על חוף הים או במכון כושר.

הטלוויזיה אינה אמת. היא אינה מגלה את האמת.

(הרלן אליסון)

זה נכון. טלוויזיה רגילה אינה מגלה אמת. אבל בניגוד לשנות ה-70, לטלוויזיה שאינה מגלה אמת יש אלטרנטיבות רבות ומגוונות.

אתם רואים בטלוויזיה אחוריים לוהטים, רואים את רגשותיה של כוכבנית בנושא כלשהו, רופאי-אליל וסתם עלבונות שמחליף המנחה עם אורחיו. מחברים של ספרים מוזמנים לעתים נדירות, אלא אם זה כדי להדגים דיאטה חדשה, תיאוריה מינית, או איזושהי תחבולה מעניינת כמו האבקות עם פומה, גלגול ההולה-הופ או אפיית לזניה בתנור סולארי.

כל התכניות הללו הן מוות לקריאה. וקריאה משולה לשתיית יין-חלומות.

(הרלן אליסון)

אני יכול להבין את אליסון, את הפחד מקריסת העולם הישן והמוכר, את החדש המאיים והזר.

אבל "רומיאו ויוליה", הסונטות של בטהובן, המינגוויי ובודהא והתנ"ך והברית החדשה ודה וינצ'י וגם ואן גוך שרדו את התהפוכות הטכנולוגיות וגם את הטלויזיה והרשתות החברתיות, ועדיין יש מסה די קריטית שמסוגלת להפוך סרט על להקת קווין (שסולנה פרדי מרקורי מת לפני 30 שנה) ללהיט עכשווי ענק. כך גם אבבא ("מאמא מיה" ) או הביטלס ("יסטרדיי") או "רוקט מן" (הסרט על אלטון ג'ון). האפשרות להפיץ ברבים וינטאג', רטרו, אוצרות נשכחים וגנוזים היא אחת המעלות הנפלאות של הזמן בו אנו חיים. העירבוב בין חדש לישן מייצר תרבות אחרת. ו"המסכים" הם הדרך לייצר אותה. לפעמים זהו קטע מסרט ישן ולעיתים זו סדרה כמו "טווין פיקס" שעולה לרשת ולוכדת קהל צעיר וחדש שלא ידע.

יין החלומות של 2022 הוא הטכנולוגיה שאותה אנו יכולים לשעבד לרצונו. זה תלוי רק בנו. איזה מזון רוחני, אינטלקטואלי, בידורי נצרוך ואיך נקום מחר בבוקר ונתחיל מבראשית לחפש ריגושי צפיה וערוצי מחשבה חדשים.

הרלן אליסון, "לראות". הוצאת מסדה, 1981

בְּאוֹתוֹ חֶבֶל אֶרֶץ הָיוּ

חורבות קולנוע "אור און". קרית אונו (צילום: שקד גורן)

הנעורים מתערבלים להם בעיירה קטנה, מיום ליום, משכונה לשכונה, בדשאים, בשדות, בין הבתים. יוני רכטר ויהודית רביץ הופיעו "באופן קבוע וחד-פעמי" במתנ"ס בקיראון, גם שלמה ארצי ודני רובס באו עם שתי גיטרות, ומול 50 צופים בקהל שלמה אמר: "תתקרבו לשורות הראשונות, שאני אוכל לראות אתכם, להרגיש שיש בכלל קהל…", ואז נתן לרובס לשיר סולו שני שירים שלו, ואבא אמר: "כוכב חדש נולד בישראל", ונזכרתי שב-1977 שלום חנוך בא עם כל ההרכב שלו לבצע את האלבום "אדם בתוך עצמו", וליל שבת, הייתי בכיתה ט'1 בתיכון מקיף יהוד, ואבא אמר: "בוא, בועז, נלך לראות את שלום חנוך".

הפיצה ברימון. ארבעת האחים עבדו ללא הפסקה. אני לא אוהב פיצה, עזבו אותי, אמרתי לחברים, ושי ועמי לא ויתרו: "אתה אוהב גבינה, אתה אוהב עגבניות, אתה אוהב בצק, אז איך לא תאהב פיצה?" – ונסענו באוטוביאנקי האדומה של שי, מודל 1979, ואכלתי משולש, ועוד משולש, ועוד משולש, וככה כל השנים שחלפו עד שעזבתי את קרית אונו לתל אביב.

מדי פעם היינו הולכים לאכול את הפלאפל במרכז המסחרי, והיו סרטים לילדים ולנוער בשבת ב -11 בבוקר בקולנוע "אור און" שהיה שייך למשפחת וולך – "כל החיים לפניו", "מחפשת את מר גודבר", "הרומן שלי עם אנני", "התהום", "מפגשים מהסוג השלישי" – ריח פיטנגו ואשכוליות, דוכן חטיפים צמוד לקולנוע (והריח המיוחד שנישא באולם, ריח קטיפה אדומה ישנה, אפטרשייב אקווה וולווה ופופקורן קלוי).

חגיגות העצמאות בחניית הכורכר של מרכז קיראון, חנות הספרים באנגלית עם ארתור מילר all my sons, חנות האלקטרוניקה של טוביה, חנות הצעצועים של יענק'לה, בורקס קשקבל ב"סמי בורקס", ספריות הוידיאו "אימפריה של קולנוע", הספריה העירונית (עם הספרנית הרוסיה היפהפיה במחלקת הילדים, שתמיד המליצה על "מיכאל סטרוגוב" ועל "טימור וחבורתו"), גברים מוצקים מסתפרים אצל מספרת מוריס ובסופרמרקט הישן חצי לחם שחור ובמבה וביסלי גריל ומיץ ענבים.

ליד בנין פתחו חוג ג'ודו ואיגרוף. כדורסל שיחקנו אחר הצהריים בביה"ס היסודי שרת, לפעמים המשכנו אל הסניף של הנוער העובד והלומד וחולצה כחולה עולה עולה, אלישבע החושנית ותמי היפה היו חברות טובות ונירה עדינת המראה וחיוורת הפנים הפכה להיות חברה שלי.

בקוים של דן נסענו לרמת גן. או לפעמים עד תל אביב. 68 (או 6 ישיר) וקו 55 שלא הגיע לפתח תקוה אבל כן הגיע לים. הליכה רצופה ברגל, בגשם, חולף על פני צריפי המועצה, בית התלמיד, גני הילדים השונים, הבית עם עץ הגויבות של כרמלה (שפתחה חנות ירקות בהמשך), הבית עם כל הצעצועים בחוץ מול ביה"ס שרת, תקליטים נפלאים. הראשון של מאיר אריאל, האחרון של לד זפלין, בוב דילן וגם בציר טוב ו"יושב על הגדר" של אריק ויצחק – כולם ב"נתי תקליטים"…

הקיץ היה שונה מהחורף. כל יום בבריכה, והסוסים והאבטיחים של הרצל, סוכריות תרנגול אדומות, הענק המזוקן מכר צמר גפן מתוק לכל אורך חודשי הקיץ, יולי אוגוסט, אני זוכר חום בראשיתי וחשק לקציצות מטוגנות, ומוכר הסברסים בפחית המים ביציאה מהבריכה העירונית, שם למדתי שחיה אצל עמוס המציל שאהב את פיטר פרמפטון.

היה אוכל ברחובות. תמרים שאכלנו מהדקלים, חרובים מתוקים בדרך אל העץ הבודד, מים שתינו מתוך פיות המתכת של הממטרות. אורלי צרפתי היתה הנערה הכי יפה בקרית אונו ויונה וולך המשוררת הכי טובה בארץ, ושיחקנו משחקי כדורגל בדשא ברחוב צה"ל, ואז יצאנו להתרענן בריצה בין הממטרות בבגדי-ים זעירים בצבעי כחול-תכלת.

כולם רצו לעוף אחרי שיצאנו מהסרט "סופרמן" ולגלוש על הגלים בגלל "יום רביעי הגדול" ולהיות אלופי סקייטבורד ולחפש הרפתקאות בשדות. הקולנוע היה ההשפעה וההשראה וגם מילוט לשעתיים לעולם אחר וזוהר.

כוסות מיץ לימון ליד הפלאפל עם הריצפה שחורה מול הכניסה לסופר במרכז קיראון, בבית המרקחת הישן היה ריח סבון פולני, נזכרתי גם בחנות הלנה רובינשטיין ובאופטיקאי האמריקאי עם המבטא הכבד והקסטות של אולמן בראדרז, פרנק זאפה וסטיב מילר בנד וסטילי דן, ובחנות השוקולדים "תותי פרוטי" אכלנו בובות שוקולד ענקיות, שכחתי איך קראו לחנות מוצרי הפופ והפוסטרים אבל קניתי שם תמונה גדולה של דיוויד גילמור בלי חולצה ושל הביטלס קופצים באויר, השען הותיק שתמיד רק שרק שירים צרפתיים מאחורי הפלאפל, והיתה עוד ספריית וידיאו עם החייט בחדר הפנימי והמדף המיוחד של סרטי "מתח ומכות". סוף שנות ה-70 תחילת שנות ה-80, חוברות "פנטזיה 2000" זרוקות על השולחן בספריית המבוגרים בפינת הישיבה, ז'ורנלים לאופנה ומגזין "מוניטין", כרומו עם אמריקאיות חשופות שדיים ו"פינת הסיפור הקצר" שם פגשתי לראשונה טקסטים מהפנטים של הילמה ווליצר ושל דונאלד בארתלמי.