זה מעולם לא היה כל כך טוב

צילומי הסרט השבדי "פרסונה" הסתיימו ב-15 באוגוסט 1966. הקרנת הבכורה נערכה חודשיים אחר-כך. הבמאי אינגמר ברגמן אמר על הסרט: "הלכתי רחוק ככל שיכולתי ללכת" – כשקוראים את המונולוג הזה מתוך הסרט מבינים למה הוא התכוון. 

"קרל הנריק ואני שכרנו דירה ליד הים. זה היה ביוני, היינו לבדנו.

יום אחד קרל הנריק נסע לעיר.
אז הלכתי לבד לים.

היה יום יפה וחמים.

הייתה שם עוד בחורה. היא גרה באי קרוב,

אבל באה לחוף שלנו, כי הוא היה דרומי ושקט יותר.

שכבנו עירומות זו לצד זו והשתזפנו.

נמנמנו, התעוררנו והתמרחנו בשמן שיזוף.

חבשנו רק כובעי קש זולים.

על הכובע שלי היה סרט כחול. הצצתי מבעד לכובע…

הבטתי בנוף, בים ובשמש…

הייתי כל כך סקרנית.

ראיתי שתי דמויות על הסלעים שמעלינו.

הם הסתתרו והציצו עלינו מדי פעם.

אמרתי לה: "שני נערים צופים בנו". 

"ובכן, תני להם לצפות", אמרה קטרינה והתהפכה על הגב.

זו הייתה הרגשה מוזרה כל כך.

רציתי לרוץ להתלבש… אבל המשכתי לשכב על הבטן,

עם הישבן למעלה, ללא בושה, רגועה לגמרי.

וכל אותו הזמן קטרינה שכבה לצידי, 

עם שדיים חשופים וירכיים גלויות,
היא רק שכבה שם וציחקקה לעצמה.

ראיתי שהנערים התקרבו. הם עמדו והביטו בנו. ראיתי שהם היו צעירים מאוד.

אחד מהם, האמיץ מביניהם, התקרב אלינו וכרע לצידה של קטרינה.

הרגשתי ממש מוזר.

שמעתי את קטרינה אומרת: "אתה לא מתכוון לבוא לכאן?"

היא לקחה את ידו ועזרה לו להוריד את החולצה והמכנסיים.

הוא היה מעליה, היא עזרה לו להיכנס ואחזה בישבנו.

הנער האחר ישב על המדרון וצפה בהם.

שמעתי את קטרינה לוחשת באוזנו וצוחקת.

פניו היו ממש ליידי,

הם היו אדומים ונפוחים.

לפתע הסתובבתי ואמרתי: "לא תבוא גם אליי?"

"לך אליה" אמרה קטרינה. הוא יצא ממנה,

ונפל עליי, זקוף לגמרי.

הוא אחז בשדיים שלי, 

ואיכשהו… הייתי מוכנה… וגמרתי מהר.

רק רציתי לומר לו שיזהר שלא אכנס להריון,

אבל בסוף, כשהוא גמר… הרגשתי…

מעולם לא הרגשתי כך. איך שהוא התיז את זרעו בתוכי.

הוא אחז בכתפיי,

וגמרתי שוב ושוב ושוב.

קטרינה שכבה על הצד והחזיקה בו מאחור.

כשהוא גמר היא חיבקה אותו וגמרה בעזרת היד שלו.

וכשגמרה, היא צעקה ממש חזק.

כולנו פרצנו בצחוק.

קראנו לנער השני, שישב בצד,

שמו היה פיטר.

הוא התקרב, מבולבל, ונראה קפוא באור השמש.

קטרינה פתחה את כפתורי מכנסיו והחלה לשחק איתו.

כשהוא גמר, היא לקחה אותו בפיה, הוא התכופף והחל לנשק את גבה.

היא הסתובבה, אחזה בראשו, וקירבה אליו את שדיה.

הנער השני התרגש כל כך מהמראה הזה, אז אני והוא התחלנו שוב.

זה היה נהדר כמו בפעם הראשונה. אחר כך שחינו יחד ונפרדנו.

כשחזרתי, קרל הנריק כבר היה בבית.  אכלנו יחד ארוחת ערב ושתינו את היין האדום שהביא איתו.

לאחר מכן שכבנו.

זה מעולם לא היה כל כך טוב, הסקס בינינו, לפני כן, או אחרי כן. "

ג'ונתן דונהיו בוחר את 10 התקליטים של חייו. ראיון

ג'ונתן דונהיו, סולן להקת מרקורי רב, חגג יום הולדת 50 לפני חודשיים. "כילד", הוא אומר, "הייתי מחכה לראות איזה תקליטים אקבל במתנה. הכי אהבתי לקבל תקליטים. מוזיקה. ועוד מוזיקה". דונהיו חגג גם את חנוכה וגם את חג המולד "כי ככה זה כשנולדים לאמא יהודיה ואבא קתולי". הוא נולד במאי 1966 וגדל בקינגסטון, ניו יורק, אבל בגיל צעיר עברה המשפחה להרי הקטסקיל, מצפון-מערב לעיר ניו יורק ומדרום-מערב לעיר הבירה אולבני. "אזור ירוק, כפרי, יפהפה ושקט. גדלתי בהרים רחוק מאוד מהעיר, באמצע שנות השבעים. מוזיקה היתה סביבי כל הזמן, אבל לא מוזיקה ששמעו החברים שלי. כינורות, מוזיקה קלאסית, ג'אז, אוונגרד. מחזות זמר. לא היו לי אחים גדולים, אז אף אחד לא אמר לי "היי, זה לא קול לשמוע דברים כאלה".

דונהיו לא רק מוזיקאי נפלא, יוצר וזמר אדיר עם קול מיוחד שמנהיג את מרקורי רב כבר 20 שנה. הוא גם איש שיחה לבבי ונדיב במיוחד. הוא מספר לי שמהחלון הוא רואה עכשיו את הזריחה, שזוגתו ישנה בחדר השני והקיץ שם די חם, אבל נעים לו בשקט ובטבע שבהרים. מה אתה זוכר מישראל בעיקר? אני מסתקרן. "קהל נהדר, אנשים שממש מתחברים למוזיקה שלנו", הוא אומר. אני מספר לו שההופעה ברדינג 3 לפני כמה היתה אחת הטובות שראיתי בימי חיי ושהשילוב בין המוזיקה של מרקורי רב לבין הסרט "הבלון האדום" של אלבר למוריס וסרטי האוונגרד בשחור-לבן יצרו חוויה חושית מהממת, ודונהיו אומר: "מרקורי רב היא להקה שיוצרת מוזיקה ויזואלית. אנחנו מנסים לעשות אותה ככה".

ביקשתי מדונהיו לבחור את 10 התקליטים שהשפיעו על חייו. "גדלתי רחוק מהראמונס או המוזיקה של הזמן ההוא שבו התבגרתי. גדלתי בהרים, רחוק מהראמונס והמוזיקה של התקופה, סוף שנות השבעים. שמעתי מוזיקה משנות הארבעים, כי זה מה שאמא שלי אהבה לשמוע. ככה למדתי להבין את העולם. התקליט הראשון שקיבלתי היה תקליט של וינסנט פרייס, בגיל שש. פרייס היה שחקן במה וקולנוע אמריקאי שאנשים זוכרים מסרטי האימה של רוג'ר קורמן. הוא אסף סיפורים על מכשפות ורוחות רפאים, סיפורים מוזרים והקליט תקליטים. מכיוון שליל כל הקדושים, הולואווין, הוא ממש חג לאומי בהרים יש לתקליט הזה משמעות מיוחדת עבורי. אמא שמה אותו על הפטיפון ושמעתי מישהו מספר אגדה עם מוזיקה מוזיקה שמעטרת את הסיפור. חלום מולחן.

Vincent Price ‎– Tales Of Witches, Ghosts And Goblins 1972

שני תקליטים שקיבלתי בגיל צעיר ונחרטו בי מאוד חזק הם "הנסיך הקטן" ופסקול המחזמר "אוליבר" – ככה זה כשאתה גדל עם אמא שמשוגעת על הצגות מברודוויי. שירים כתובים נפלא. שני ילדים צעירים, גם הנסיך הקטן וגם אוליבר, מבודדים מהעולם, סביבה מנוכרת. כילד תמיד הרגשתי מנוכר לסביבה ומרוחק מהאנשים. אהבתי יותר בעלי חיים ואת הטבע מאשר בני אדם. אהבתי את הקציר. את הבציר. את הרוח נושבת בעצים. נעלתי את עצמי בתוך ספרים ותקליטים. היה בהם עולם רחב מאשר זה שהעיר הציעה לי. ובעצם, גרתי בתוך אגדה. גרתי בתוך ההרים. היו שם דובים. כל צל בלילה נראה כמו מכשפה.

The Little Prince Narrated by Richard Burton MUSIC: MORT GARSON, 1975 איק

Oliver!  1968

ג'יה קאנצ'לי הוא מודרניסט, איש המאה ה-20, מוזיקאי מגאורגיה שהמוזיקה שלו דומה לזו של ארבו פארת האסטוני. זו מוזיקה רחבה, סימפונית, עם מקהלה. מוזיקה שמאפשרת לדמיון לפרוח. סוג של מוזיקה ויזואלית. הצלילים הופכים לתמונות בתוך הראש שלך, כשאתה מקשיב לקאנצ'לי.

Mourned by the Wind – Giya Kancheli, 1989

אני מנסה להקשיב לאלבומים הישנים שלי באזניים חדשות ותמיד אני נדהם איך אני מגלה דברים חדשים שלא שמעתי קודם. במקרה של טרי ריילי, שהוא מוזיקאי מיוחד וקשה לעיכול, זה ממש קיצוני. בכל האזנה אני רואה צבעים וחווה טעמים שלא ידעתי שקיימים שם.

בבאפלו הופענו פעם ואחד המורים שלנו ניגן עם ג'ון קייל, טרי ריילי הוא אוונגרד פורץ גבולות. בשבילי זה משהו משפיע ועמוק. מאוד. מעטים יודעים, אבל אפילו פינק פלויד חייבים לו. הצד האפל של הירח הושפע מהתקליט הזה של טרי ריילי שיצא בסוף שנות השישים. ההתחלה של הדאנס גם התחילה  בטרי ריילי.

A Rainbow in Curved Air TERRY RILEY, 1969

 

 

אני מקשיב ללב שלי, לא למוזיקה או למלים. השכל נותן לך אבחנות, אבל הוא לא מסייע לך באמת להבין. האלבום "היום" של מיסיסיפי ג'ון הרט הוא אחד האהובים עלי ביותר. הקול שלו היפנט אותי. זה תקליט שהוקלט בצורה טובה הרבה יותר מהישנים שלו. במקרה של בילי הולידיי זה הפוך. דווקא התחושה שזה משהו ישן, שעוברת בתקליט, היא זו שמעניקה לו את העוצמה הרגשית המיוחד. בילי הולידיי, התקליט הזה בחר בי. גראסהופרס הביא לי את זה כמתנת יום הולדת. זה עמד על הפטיפון ולא ירד ממנו תקופה ארוכה. פשוט הייתי יושב ומקשיב לקול שלה.

Lady in Satin  Billie Holiday, 1958

Today! Mississippi John Hurt, 1966

בתוך הקרמלין הוא תקליט של שני שדות שונים, שנפגשים. ראבי שנקר מנגן מוזיקה הודית עם תזמורת רוסית, בתוך בנין הקרמלין בברית המועצות. והחיבור בין ז'אנרים, זה מה שאני אוהב במיוחד. השידוך בין מקומות שונים. זה כמו שמישהו בא ואמר לעצמו: אני חייב לעשות משהו הרבה יותר גדול ממוזיקה. וזה קורה שם בתקליט הזה.

Inside The Kremlin (1988)

 

 

הקמיליונס היא להקה אנגלית מהאייטיז, שעושה פוסט-פאנק. הם באו ממידלטון, פעלו רק שש שנים, אבל יכולתי לראות את עצמי חי לגמרי בתוך העולם שלהם. הם לא היו רוק רגיל, הם ציירים בצלילים. הם היו רוקנרול אבל גם קצת קלאסי והרבה מוזרות. 

Script of the Bridge, CAMELEONS, 1983

 

 

והתקליט העשירי והחשוב מאוד בחיי הוא רביעיות המיתרים של בטהובן. רוקנרול ומוזיקה אלטרנטיבית

בכלל מצליחים להפנים ולהכיל השפעות שונות ומגוונות. בעצם, אתה שומע אצל מרקורי רב, לדוגמא, איך המוזיקה הקלאסית נמזגת לתוך הרוק וגם גולשת לכיוונים אחרים. לפעמים תיאטרלים. לפעמים שירי ילדים. לפעמים סוג של הזייה. פרוגרסיב. התקליט הזה מיצירות המיתרים, הרביעיות של בטהובן, הוא כל מה שאדם יכול לחפש במוזיקה. זה עולם שלם שבכל פעם האור נדלק בו במקום אחר ואתה רואה זויות שלא חשבת שקייימות. בטהובן הוא מלחין מסתורי. וזה תקליט מכשף. בטהובן עם המיתרים יוצר קסם. זה משהו שלא היה במוזיקה לפני כן.  יש בזה משהו יהודי.

כיהודי, אני יודע שאני לא יכול להגיד את שם האלוהים. ובשביל היהודים גם אין פנים לאלוהים. אין ציור או פסל שממחיש לך מי זה אלוהים. זו תחושה. אז ככה המוזיקה של בטהובן בשבילי. זה סוג של חוויה דתית. אתה לא יכול להגיד את השם של אלוהים. ואין לאלוהים פנים או צורה מוחשית. ככה המוזיקה של בטהובן – יש תקופות שבהן אני קם בכל בוקר ומקשיב לזה. וכשהכל אפל בחיים שלי, אני מקשיב ומוצא נחמה ונרגע.

מה שיפה, שהחברים שלי שומעים דברים מאוד מגוונים. גראסהופרס מת על ג'אז. הוא מומחה. ג'קי ממידלייק ואני מקשיבים למוזיקה קלאסית הרבה. וסיימון (מקוקטו טווינס, שהצטרף למרקורי רב) מכיר מוזיקה אלטרנטיבית בריטית מגוונת. זה כיף גדול. כל הזמן להתעשר. להקשיב לדברים שלא ידעת שהם קיימים בכלל. אני ממליץ לכולכם לעשות את זה.

 

 

סופרים, כמו תרנגולות, אוהבים להתחכך זה בזה

 

הסופר והמחזאי אהרן מגד מת. בן 95 היה במותו. נולד באוגוסט 1920 בפולין, עלה ארצה ב-1926. היה חבר קיבוץ שדות-ים וממייסדי המוסף הספרותי "משא" (שאותו ערך אחריו הדוד שלי, יצחק בצלאל).  מגד זכה לג'וב החלומי ביקום (נספח תרבות בשגרירות ישראל בלונדון) ופירסם למעלה מ-30 ספרים ומחזות.  ב-1974 זכה בפרס ביאליק על ספריו "מחברות אביתר" ו"על עצים ואבנים". אני מאוד אהבתי את ספרו "עשהאל". הוא זכה גם בפרס ברנר, בפרס עגנון, בפרס "קורט" האמריקאי ושלוש פעמים בפרס ראש הממשלה. בשנת 2003 זכה בפרס ישראל לספרות והלכתי לראיין אותו.  הנה חלקים מהראיון ההוא.

 

"…סופרים, כמו תרנגולות, אוהבים להתחכך זה בזה. הדבר אינו משפר, אמנם, את כתיבתם, אך לעומת זאת, מרבה יין מרבה שטות, ומרבה יין מלבה יצרים, וקנאת סופרים תרבה חכמה…

אז אני לא איש של בתי קפה ובתי יין. אני נוהג לכתוב בחדר עבודתי,  מעולם לא כתבתי בבתי-קפה מלבד כשכתבתי את  סיפורי הראשון "מטען של שוורים". היה זה לאחר ימי עבודה מפרכים בנמל חיפה, כשהייתי  שומר לילה בביקתה בגן-הירק של הקיבוץ. לרגליי התרוצצו עכברי שדה, ומלמעלה דלף גשם על גבי הדפים הכתובים בדיו".

זוכר את הביקורת הראשונה שנכתבה עליך?

בודאי. איך אפשר לשכוח. כשהופיע הסיפור ב"מבפנים", כתב עליו הסופר בן-אליעזר ב"הארץ" מעין "מי שברך": "זה הסיפור הראשון על פועלי נמל עבריים מאז אלפיים שנה"…

כתבת הרבה, נסעת הרבה, ערכת סופרים אחרים. יש מישהו שהיית רוצה לפגוש במיוחד?

אם הייתה אפשרות כזו, הייתי שמח לפגוש את יונה הנביא, שכל נבואתו הייתה חמש מילים בלבד. שנינו היינו שותקים, ושתיקה זו היתה אומרת יותר מכל דיבורים…

אם הייתי מכריח אותך לבחור ב-3 ספרים לקחת איתך למקום כלשהו, מה היית שולף מהספריה?

שלושה ספרים אהובים עלי במיוחד, יותר מכל הספרים בעולם. "האדרת" של גוגול הרוסי,  "הגלגול" של קפקא הצ'כי  ו"תודעתו של זנו" של איטלו סבבו האיטלקי. בשלושתם ה"גיבורים" הם אנטי-גיבורים, נרמסים  תחת עקבי החברה, ומעוררים גם חמלה וגם שחוק…

וסופרים בני זמננו?

יש כמה סופרים בעולם שאני עוקב אחריהם באדיקות. תומס ברנהרד האוסטרי מרתק אותי בסגנון האסוציאטיבי שלו, קצר-הנשימה, הרווי מורבידיות מרירה;  ו.ג. זבאלד הגרמני-בריטי הוא אמן הסיפור הנייטרלי-כביכול, הצופן בתוכו מעורבות ריגשית ואינטלקטואלית מוסווית;  טבוקי האיטלקי ולידיה ז'ורז' הפורטוגלית מוהלים הומור מחוכם בתכנים החתרניים שלהם. קראתי את "היום איננו כלה" של צ'ינגיס אייטמטוב והוא כל כך הרשים אותי שקראתיו פעם שנייה. הרגשת המרחבים העצומים והשוממים של קזחסטן, המהווים רקע לאימי המשטר הסובייטי מצד אחד, ועם זאת, לאהבה לוהטת ועדינה של הגיבור, ומסירותו לגמל, "ספינת המדבר", אמצעי התחבורה היחיד בערבה,  שאפשר לייחס לה  גם משמעות מטאפיסית.

ומה עם ישראל? מי הסופר הישראלי האהוב עליך?

הסופר הישראלי הטוב ביותר הוא בעצם סופרת. אידה פינק.

יש ספר שאתה חוזר אליו?

אני חוזר שוב ושוב לספר "החייל הטוב" של פורד מדוקס פורד. הספר, שמשפטו הראשון הוא: "זה הסיפור העצוב ביותר ששמעתי מעודי", הוא נובלה מושלמת של תיאור יחסי ידידות עמוקה ואהבה טראגית, בקונפליקט שאין לו מוצא… זה יישמע מוזר, אבל מילדותי אני זוכר שני ספרים אהובים, "הדבורה זיווית" ו"ממלכת הנמלים". שניהם בהוצאת "אמנות" הזכורה לטוב. מילדותי נמשכתי ליצורים זעירים, שחולשתם היא גם כוחם.

למה אתה מתגעגע?

אני מתגעגע במיוחד לישראל של שנות החמישים, השישים והשבעים, לעולם שבו הכסף לא נחשב לערך היחיד. והצונאמי הכלכלי שאנו עדים לו היום, לשברנו, מוכיח את אמיתות חזונו של הנביא, שרדיפת הבצע היא מקור הרע הגלובאלי.

יש חלום גדול שלא הגשמת?

לכתוב ספר שיהיה טוב. ממש טוב. יותר טוב מכל מה שכתבתי עד כה.

יש איזה מקום שהיית בו והיית רוצה לבקר בו שוב?

בעיר דלפי ביוון, כדי לשמוע מהפיתיה מה יהיה גורל האנושות בשנים הבאות.

איזה ספר היית לוקח עמך לנסיעה ארוכה?

אם זו טיסה להונולולו, למשל, הייתי לוקח איתי את  הספר "המבקרים הגדולים" (באנגלית), אנתולוגיה של ביקורת ספרותית, כרך בן 765 עמודים, שאחרי העמוד ה-17, היה צונח על ברכיי, והייתי נרדם, עד הגיעי אל יעדי…

…אתה יודע? הייתי רוצה שנערים ונערות יקראו יותר ספרים, אבל כדי לעודד קריאת ספרות יפה יש להימנע מניתוחים "מדעיים" מיותרים, עמוסי טרמינולוגיה לועזית שממאיסים את היצירות על התלמידים. ולחילופין, כדי להדביק אותם באהבת הספרים, חייב המורה, קודם כל, לשכנע את תלמידיו שהוא עצמו אוהב אותם. אהבה מדביקה אהבה. ובמקום לעסוק בניתוחים עקרים, יש לפנות אל  החוויות שהספר מעורר.

מה מעורר בך השראה?

נופי ילדות. תפילת האדם.

אהרן מגד. 1976. צילום: שמואל רחמני

הרוח היא פראית. דייויד בואי. ינואר 1976. מיתולוגיה נולדת

 

 

מעטים יודעים את זה, אבל הגרסה של דייויד בואי לשיר "הרוח היא פראית" נולדה בכלל מרעיון של פרנק סינטרה.

קליפורניה, סוף 1975, דייויד בואי עובד על תקליט הסולו העשירי שלו. הוא מסומם רוב הזמן, שתוי, אוכל מעט מאוד. יום אחד הופיעו אנשיו של פרנק סינטרה כדי לבדוק את המקום. סינטרה ביקש להקליט את אלבום הקאמבק לאחר פרישתו ושמע על אולפני צ'רוקי. בואי עבד שם על סטיישן טו סטיישן.

"היה משהו מפחיד בכך שסינטרה היה אמור להגיע", אמר קרלוס אלומר, "אמרו לנו: 'אל תדברו איתו אם הוא לא ידבר אתכם. רק תקראו לו מר סינטרה. אל תשאלו אותו אם הוא זקוק לבדיקת מיקרופונים. הוא פשוט ייכנס ויעשה את מה שיתחשק לו כשיתחשק לו" אבל כשהגיע לבסוף סינטרה הוא שמח לגלות שם את בואי והיה ידידותי וחברותי מאוד. הוא שיעשע את בואי, את להקתו ואת צוות אולפני צ'רוקי בסיפורי דרכים וברכילות על סקס פרוע וכוכבים הוליוודים.

"הם נעשו חברים טובים מאוד," סיפרו הנגנים על היחסים של בואי וסינטרה.

וקרלוס אלומר נזכר: "הם ישבו הרבה ביחד בסלון. דיברו. החליפו רעיונות. יום אחד דייויד שר הרמוניה לאחד משיריו של סינטרה ופרנק האזין לגרסה שבואי אילתר על הגיטרה האקוסטית לשיר ישן משנות החמישים מתוך איזה סרט בשם "Wild is the Wind".

אני לא משוגע על הגרסה המקורית, אבל אני אוהב את הביצוע של נינה סימון, אמר בואי כמעט בהתנצלות.

זה בתקליט החדש שלך? שאל סינטרה.

לא, אמר בואי בהפתעה. מה פתאום. זה לא מתאים לאלבום שלי.

זה שיר שאתה אוהב?  סינטרה תהה.

מאוד אוהב, בואי ענה, מופתע מהתפעלותו של המלך פרנק.

אז תקליט אותו, אמר סינטרה בנחישות הטבעית. אתה שר את זה נהדר.

 

האלבום Station To Station היה גמור לגמרי, אבל בשל התלהבותו הרבה של סינטרה מהשיר החליט בואי לנסות להקליט גרסה כלשהי עם הלהקה ולבדוק אפשרות, אם זה ייצא מוצלח, לכלול אותו בתקליט כשיר הסיום.

חברי הלהקה חשבו שזה משונה. "זו בחירה מוזרה", אמר הטכנאי באולפן.

בואי אמר שהוא יודע, אבל כדאי לנסות בכל זאת.

"זו בלדת אמצע הדרך. איך זה מסתדר עם אלבום יורו-פאנק שמתעסק בקוקאין ובתורת המסתורין?" התפלא אלומר.

 

אבל בואי רצה לנסות.  "אני רוצה תיפוף רפוי כזה", אמר למתופף דניס דיוויס. "נינוח, אבל יציב, עצלני אבל עם מעברים מדויקים". מקרלוס אלומר הגיטריסט הוא ביקש: "תנגן כמו מישהו שהרגע חברה שלו הודיעה לו שהיא עוזבת אותו".

וג'ורג' מוריי, הבאסיסט שמע את המשפט: "פשוט תעצום עיניים ותרגיש את הרגש ממלא אותך".

הארי מסלין, המפיק המוזיקלי של האלבום, עיקם את הפרצוף. בואי ראה את זה. "הארי, אני יודע מה שאני עושה. אני ממש צריך את השיר הזה בתקליט".

 

רוי ביטן, הפסנתרן באלבום, סיפר שבואי שתה הרבה יין טוב והשתמש בלי הפסקה בסמים לפני ההקלטה. "ביום ההוא דייויד הלך והדליק המון נרות וקטורת בוערת באולפן ופיזר כל מיני סמלים. שאלתי אותו מה הוא עושה, והוא אמר: אני צריך להיכנס להלך רוח מסוים כדי לעשות את השיר הזה…"

 

אלומר הוסיף: "זה היה כמו שחקן שמוריד או מעלה עשרים קילו כדי לגלם תפקיד. זה גומר אותו גופנית, אבל אין לו ברירה. הוא חייב".

 

בואי לא רצה לעשות את השיר בחלקים, כמו שאר האלבום. הוא רצה לשיר את זה יחד עם הנגנים. "זה מסבך את ההקלטה", אמר לו מסלין. "תן להם להעלות את הריתם סקשן ואת הגיטרות, ואז תיכנס לשיר על הפלייבק".

בואי סירב. "לא, לא", הוא אמר, "אנחנו נקליט את זה יחד, אני רוצה להרגיש אותם מאחוריי, כשאני שר".

הביוגרף של בואי, מרק ספיץ, כותב שלא נרשם בשום מקום כמה טייקים בדיוק נעשו לשיר, אבל ברור לגמרי שלא יותר מדי. "הם ביצעו את זה פעמיים, אולי שלוש, מקסימום. דייויד ביצע את זה ללא פגם. לא היתה סיבה להתעכב על זה".

 

מבחינה ווקאלית, בואי הגיע לשיאו כזמר מבצע בשיר הזה. הוא לא רק חידש את השיר במדויק, הוא נשמע כמו מי שנשבר במהלך הביצוע. הוא מבקש אהבה. הוא שר, זועק, מתרסק, מתחנן, מקונן, מתמוטט. כשהוא ממריא בסוף עם השורה "פראית היא הרוח, פראית היא הרוח, פרררררראית….היא…..הרוח….." והיללה שלו קורעת את האויר והופכת חרישית ונעלמת בזמן שכלי הנגינה ממשיכים ונותרים אחריו, המאזין נותר ללא נשימה.

 

אלומר, הגיטריסט אמר מאוחר יותר: "במקרה של דייויד בואי ההוכחה היא תמיד המוצר הסופי. והמוצר הסופי, אין מה להגיד, יצא מושלם. יצירת אמנות מדהימה".

 

למרבה הפליאה, "הרוח היא פראית" סגר את התקליט ההוא – צד שני, שיר אחרון – אבל בחברת התקליטים של בואי לא האמינו בשיר. הוא לא יצא כסינגל לתחנות הרדיו. הוא נראה למנהלים כלא שייך לאלבום. לא מתאים לזמן,  תחילת 1976, בבריטניה פאנק ואופל וקדרות וציניות מסביב והמון להקות צעירות וקוצניות. גם באמריקה הוא לא בדיוק התאים לרוח החופשית והעליזה של הדיסקו והרוק הלבן שכבש את המצעדים.

 

אבל פרנק סינטרה אהב את זה. "עשית את זה", הוא אמר לדייויד. "לא משנה מה אומרים לך כולם, הפכת את זה לשיר שלך". בשנת 1981 דייויד בואי סיים את החוזה שלו עם RCA והחברה הוציאה לו אוסף להיטים. אז גם יצא השיר "הרוח היא פראית" כסינגל. פרדי מרקורי מלהקת קווין ניצל את ההזדמנות והחמיא לבואי "לא חשבתי שאחרי נינה סימון מישהו יוכל לבצע את השיר הזה כל כך טוב. אף אחד לעולם לא יוכל לשיר את זה טוב כמוך". חלפו בדיוק 40 שנה מאז ראה אור לראשונה. בואי היה אז בן 29. החודש הוא בן 69. לא במצב גופני טוב אבל עם אלבום חדש. "הרוח היא פראית" רק תופס תאוצה מיתולוגית עם השנים. זהו אחד השירים המושמעים ביותר בתחנת הרדיו 88FM. יותר מכל השירים של בואי. השיר שחברת התקליטים לא האמינה בו הוא השיר ששורד היטב עמוק אל תוך המאה ה-21 ויישאר איתנו גם הלאה.

 

סבתא מרגלית חושפת לראשונה: המתכון של מרק האגוזים האגדי

סבתא מרגלית ואני. ב-1965 וב-2015

סבתא שלי היא נאשדידנית. נאש דידן פירושו, בארמית: "אנשינו", האנשים שלנו וכך מכנים את עצמם היהודים מאזרביג'אן, אלה שסביב אגם אורמיה, על גבול איראן וטורקיה. רוב יהודי הקהילה עלו לארץ ישראל בשנות ה-40 וה-50, שפת הדיבור שלה היא ארמית חדשה – North Eastern Neo-Aramaic  וסבא אשר וסבתא מרגלית – ההורים של אבא שלי – גם הם הגיעו משם. בהתחלה לשכונת שפירא, שם חיו עד 1965 ובהמשך בשכונת נוה צה"ל הצמודה לשכונת התקוה.

אזרביג'אן היתה חלק מדרך המשי ושימשה נקודת מעבר בהובלת הסחורות מהמזרח אל המערב. מיקומה של אזרביג'אן הביא לכך שעמים רבים כבשו אותה במהלך השנים, והיא היתה בשליטת היוונים והרומיים, מונגוליה, איראן וברית המועצות. אחרי נפילת הגוש הסובייטי הפכה למדינה עצמאית.

אזרביג'אן נמצאת בין טורקיה לבין איראן. לכן האוכל אצל סבתא שלי היה שילוב של שני המטבחים, הפרסי והטורקי. גם בצקים ממולאים (בורקס!!! סהרוני בשר!!! כיסוני תמרים!!!) וגם אורז עם פירות וירקות. מאוד אוהבים פיסטוקים, שקדים ואגוזים בעדה ואגוזי מלך נחשבים לסוג של מעדן מיוחד וכמזון-על. אחד התענוגות הגדולים בחורף, אצל סבתא שלי, בשכונה של שנות השבעים והשמונים, היה לאכול את מרק האגוזים שלה "זיר אה ג'וש". אגוזים בריאים מאוד ללב ולחלציים, מאמינים היהודים האזארים ("נאש דידאן"), ומרק אגוזים הופך אותך לשור חסון ואותך, גברת, לוונדר-וומן, גם אם זה עתה ילדת ואת שפוכה במיטתך וצמודה לתינוקך ומיניקה אותו עשר פעמים ביום.

אבל רגע. אנחנו בענייני חורף, אגוזים ומרק אגוזים. הנה המתכון הסודי, שנשלף (לא בלי מאמץ) מסבתא שלי, סבתא מרגלית, שסגרה בחורף 101 ועוד כוחה במתניה.

מצרכים:

2 כוסות מלאות באגוזי המלך קלופים ושטופים.

4 ביצים טריות (המלצה חמה של סבתא: ביצי חופש אורגניות, כי תרנגולות בשבי מטילות ביצים לא טובות)

4 כפות סוכר חום (המלצה של סבתא: סוכר חום אורגני, כבד, לח ואמיתי, לא מעובד)

כפית חמאה

הכנה:

לוקחים סיר בינוני ומלחלחים מעט את קרקעיתו בשמן זית איכותי. מקפיצים מעט את האגוזים – והדגש על *מעט*! – להיזהר שהאגוזים לא יטוגנו.

ממלאים את חצי הסיר הבינוני במים שהורתחו בקומקום ויוצקים את האגוזים לתוך הסיר. נותנים להם להתבשל 15-20 דקות. אם יש לכם חמאה מעולה ואיכותית במיוחד, אפשר להוסיף חתיכה קטנה בשביל הטעם.

עכשיו בא הקטע החזק: טורפים את 4 הביצים היטב היטב, בקפידה מרובה ובעוד האגוזים מבעבעים במים מוסיפים את הביצים הטרופות ומערבבים לאט והיטב, ללא הרף, עד שהמרק הופך למרק. כלומר (אומרת סבתא שלי) עד שברור לך לפי המרקם שמדובר ב…מרק.

זהו.

יוצקים לקערות עמוקות ואפשר להוסיף, לפי טעמכם האישי, תוספת כלשהי. בננה חתוכה לפרוסות דקות, 2 קוביות שוקולד מריר, כף נוטלה (התוספת החביבה עלי), נגיעת קצפת לבנה, שקדים או צנוברים.

בתיאבון.