אל גני הילדות האבודים: חולון, אור-און, העצב והזיכרון

בין השנים 2010 ל-2014 צולמתי ותועדתי בידי שני קולנוענים צעירים, שקד גורן ושירי נבו פרידנטל. הם ליוו אותי לתכניות "רוקר טוב" ו"פרוגרסיב וחיות אחרות" ב-88FM העבירו איתי זמן במתחם קול ישראל בקריה, נסעו איתי לביקור במחוזות ילדותי בחולון, בגן זהבה בג'סי כהן ובדירה ההיא – 30 מ"ר, חדר וחצי – ברחוב הדקל, בגן הפסלים של תומרקין וגם, בסוף, בקרית אונו, על שרידי הבית של יונה וולך ומה שנשאר מבית הקולנוע "אור-און".

הסרט לא הושלם. עשרות שעות צילום הונחו בצד. "הבובאריסט" נגנז.

ביקשתי וקיבלתי רשות מהיוצרים להעלות כאן 20 דקות מתוך הסרט שלא נעשה, בסוף.

מאז שנגנז הסרט, אגב, דומה שהכל השתנה. פורקה רשות השידור, הקיץ הקץ על 88FM הישנה, עזבתי את השידור הציבורי, הורדתי 15 קילו, אני לא מעשן, הגננת זהבה מתה ודירת ילדותי שנראית בצילומים חוסלה.

 

1974. קצת אחרי המלחמה. החייל והילד

בועז 1974 אצבע בפה
הילד הזה, שבתמונה, הוא בן 10.
ההורים השאירו אותו אצל חברים בגבעתיים. השנה היתה 1974, קצת אחרי המלחמה. החברים סידרו לו את הספה בסלון והילד הלך לישון.
.
בלילה הרגיש הילד שמישהו נכנס מתחת לשמיכה. הבן החייל של החברים. החייל אמר "שששששש!", והילד שתק. לא צעק. החייל דחף ידיים. מישש. הוריד לילד את הפיג'מה ואת התחתונים, החייל פלש, וגם הניח לילד יד כבדה על הפה. הילד ראה מקרוב עיניים פעורות לרווחה והרגיש גוף כבד. אחר-כך החייל גם ביקש מהילד לאונן לו, והראה לו איך, ככה-ככה-ככה, עד שגמר. ריח עז של זיעה וחרובים. יד זעירה ואצבעות דביקות.
.
ואז החייל הלך להתקלח והילד נשאר מלוכלך. נבוך. אשם. כואב. מבולבל. והחייל חזר והתייצב עם חלוק רחצה ליד המיטה של הילד, והתכופף ואמר לו: "אתה לא תספר לאף אחד. נכון?"
.
והילד לא סיפר לחברים של ההורים. הוא התבייש וחשב שלא יאמינו שככה הבן שלהם, החייל הגיבור, שמשרת בקרבי. והילד? הרגיש אשם ומוזר.
.
וגם כשההורים באו למחרת לקחת אותו, הוא לא סיפר. וגם שנים אחר-כך הוא לא סיפר. ושתק. זכר כל פרט. כל ניואנס. כל טיפת זיעה שניגרה עליו ואת ההתנשפויות ואת הזרע החם על היד, אבל הוא לא אמר כלום. מאוחר יותר בחייו התחיל לעשות שכיבות-סמיכה ולהרים משקולות ולחזק את הגוף, כדי שבפעם הבאה שמישהו ינסה לעשות לו הוא יוכל להרוג אותו עם הידיים.
.
וככה, עד גיל 33, לא סיפר ולא דיבר, עד שבלילה אחד נדמה היה לו שהוא חווה התקף-לב, אבל זה היה פלאש-בק והתקף חרדה. ואז שיחה עם מתנדב של ער"ן. ואז טיפול פסיכולוגי של שנתיים.
.
ורק אז הילד שהפך לאבא העז לספר להורים שלו, שהזדעזעו ונדהמו, ואמא של הילד אמרה:
"אז לכן לא רצית אף פעם לבוא איתנו לשם, לגבעתיים!", והיא היתה נבוכה והרגישה אשמה, והילד שהפך לגבר חיבק אותה, והיא המשיכה למלמל: "אבל איך לא הרגשתי כלום ולא זיהיתי שמשהו קרה?!", ואבא של הילד רק הסתכל בהם ולא ידע מה לומר.
.
והילד גדל. והילד הזה הוא אני.

זו רק המיטה שנראית מוזרה (ריימונד קארבר)

אשתי / ריימונד קארבר
 
אִשְׁתִּי נֶעֶלְמָה יַחַד עִם בְּגָדֶיהָ.
הִיא הִשְׁאִירָה מֵאָחוֹר שְׁנֵי גַּרְבֵּי נַיְלוֹן וּמִבְרֶשֶׁת לַשֵּׂעָר,
שֶׁנִּשְׁכְּחָה מִתַּחַת לַמִּטָּה.
 
הָיִיתִי רוֹצָה לְהָסֵב אֶת תְּשׂוּמֶת לִבְּכֶם
לַגַּרְבִּיּוֹנִים הַנָּאִים הַלָּלוּ, וְלַשְּׂעָרוֹת הַחֲזָקוֹת, הַכֵּהוֹת
שֶׁנִּתְקְעוּ בְּזִיפִי הַמִּבְרֶשֶׁת.
 
אֲנִי שָׂם אֶת הַגַּרְבִּיּוֹנִים בְּפַח האַשְׁפָּה.
אֶת הַמִּבְרֶשֶׁת אֶשְׁמֹר וְאֶשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ.
 
זוֹ רַק הַמִּיטָּה
שֶׁנִּרְאֵית מוּזָרָה וּבִלְתִּי מוּבֶנֶת.

 

תרגום: עוזי וייל

ריימונד קארבר

ריימונד קארבר מת בגיל 50, בשנת 1988. משה רון תרגם ששה ספרים שלו לעברית. עוזי וייל תירגם קובץ שירים. קארבר היה גם משורר נהדר וגם אמן הסיפור הקצר. שנה וחצי גר עם אשתו הראשונה, מריאן ברק קארבר, ברחוב טאגור ברמת אביב (בסוף שנות ה-60). רוברט אלטמן יצר את סרטו "תמונות קצרות" לפי סיפוריו של קארבר.
 
בספריו ובשיריו תיאר קארבר מצבים מחיי היום יום של מעמד הפועלים האמריקני. בטיימס הלונדוני הגדירו אותו פעם כ"המינגוויי של הצווארון הכחול". הוא עצמו נולד באורגון ב-1938, עבד בעבודות מזדמנות, לעיתים כפועל במנסרה לצד אביו, על מנת לפרנס את משפחתו. 
קארבר אכן היה משורר הפועלים, המעמדות הנמוכים, האיש שכתב סיפורים קצרים על גברים ונשים שאינם חיים במבט אל העתיד, אנשים פשוטים שחיים את הרגע בחדרי מגורים צפופים, יושבים במרפסת אחר הצהריים עם כוס משקה, מסתכלים על השמיים, חייהם שרויים באי סדר וסוגים שונים של התמכרויות.

זכרונות ומחשבות

11796444_10153278458577740_5642572941105751274_n

 

 

בסוף השנה המדהימה ההיא, 1979, השנה של פינק פלויד "החומה" ושל הקלאש "לונדון קולינג", השנה של סופרטראמפ "ארוחת בוקר באמריקה" ושל פרנק זאפה "המוסך של ג'ו", השנה של לד זפלין האחרון ושל ניל יאנג Rust Never Sleeps  – השנה של "אפוקליפסה עכשיו" ושל "זיונים זה לא הכל". השנה ההיא. בסוף השנה ההיא גילינו את "מחשבות", כתב העת של IBM.

היו שם מאמרים על כל מיני דברים שאי אפשר היה לקרוא בעיתונים, או במעריב לנוער, או בלהיטון/עולם הקולנוע. חיים, דת ומדע, אמנות וקולנוע, פיזיקה, מתמטיקה ומחשבים, מדע, חינוך והיסטוריה, מדע, הגות ואמנות. היינו רעבים מאוד לדעת, ולחשוב, ואת "מחשבות" לא ניתן היה לקנות. אי אפשר היה לקנות אותו כי הוא לא נמכר בשום מקום, והאגדה האורבנית היתה שרק מיוחסים ונחשבים מקבלים אותו.
אבל יום אחד נכנסתי לבית IBM בשדרות שאול המלך בתל אביב, ושאלתי בביישנות, והשומר נתן לי חוברת אחת שהיתה על הדלפק. שי, החבר שלי, לא האמין לי שבאמת מבקשים ומקבלים. אמרתי לו: בחיי, שי….נכנסתי, ביקשתי ונתנו לי….

ולכן, בשעת ערב מאוחרת, היינו בדרך לסרט "לב זכוכית" של וורנר הרצוג בסינמטק, אכלנו בורקס ב"סמי בורקס" ואז נכנסנו, נערים צעירים ונבוכים מהפרברים, אל תוך הלובי של בית הבנין שהטיל עלינו מורא. ביקשנו חוברת חדשה.

השומר בלובי אמר – אין לי. נגמר. לקחו הכל, והחבר שלי שי גיחך אלי: ״אמרתי לך, הם לא נותנים לסתם אנשים, ועוד כמונו״, אבל איש גדול אחד שעמד שם בצד, פתאום אמר בקול עמוק ושקט: "חכו רגע, אל תלכו". הוא פתח תיק צד שהיה לו ושלף חוברת חדשה עם ריח של דפוס ונתן לנו.

זה היה צבי ינאי. וזו הייתה 1979.

 

גיליונות מחשבות ברשת

פטמת הזכוכית / הארלאן אליסון

 

HARLAN ALISON

 

מתוך ההקדמה לספר "לראות" מאת הארלאן אליסון  (1978) הוצאת מסדה

 

…אלה מתוכנו שעדיין איכפת להם, שהם בעלי מוסר וכישרון, אינם מעזים לנטוש בידי הברברים את המדיום רב העוצמה ביותר שידע העולם מימיו, מדיום שנועד להפצת השכלה וידע. הטלוויזיה.

 

אמרתי זאת לפני חמש שנים ומאז יש בי אימה גוברת והולכת מפני מה שעוללה לנו הטלוויזיה.

 

אני מאמין כי הטלוויזיה עצמה, עצם הישיבה מול תיבת פלאים המשלחת בנו ללא הרף דימויים, עצם המעשה של צפייה בטלוויזיה מרסק את המוח. צפייה מתמכרת במסך היא מה שממית את הנשמה, הופך אותנו לחסרי צלם אנוש ומשכר אותנו על דרך התרעלה, ומביא בסופו של דבר לברוטליות. צפייה בטלוויזיה היא דבר רע.

אין לנו לחשוש כלל מ"1984" של ג'ורג' אורוול, כיוון שתקופה זו כבר הגיעה והיא מצויה עימנו…ראו את כוחה של הטלוויזיה ואת ההשפעה שלה עליכם.

אל תכתבו לי ואל תספרו לי איך אתם ניצלתם מן האימה הזאת. איך אתם אינכם עבדים לתיבה. איך אתם קוראים עדיין ומאזינים לבראהמס ולמיילס דייויס ואיך אתם מקיימים שיחות משמעותיות עם ידידכם המשוחררים לא פחות. חידלו מכך וספרו באמת כמה שעות בשבוע שעבר ישבתם המומים מול מסכים… נינוחים, אולי, פורקים את המתח, מעבירים זמן בין מעשים חשובים ותובעניים שלהם אתם מקדישים באמת את מרצכם. שוב תהיו המומים, אם עשיתם את החשבון בכנות. שכאן אני עשיתי זאת, ונמלאתי פחד. נמלאתי פחד ממשי. התוצאה הייתה זמן רב יותר משסברתי כאפשרי. לאור העובדה שאני מתעב את הטלוויזיה ושאין בה דברים שבהם אני מעוניין לצפות.

*

אני מתעורר בדרך כלל בין חמש לשבע בבוקר, בהתאם לשעה המאוחרת שבה הלכתי לישון בלילה הקודם, אני עובד כמטורף במשך היום כולו….אני מכור לעבודה, כמוכם.. וכשמגיעה השעה שש בערב אני חייב להתפרק. לכן אני משתרע לי ופותח טלוויזיה. בעבר הייתי עשוי לקרוא ספר קל או לנמנם או סתם להיאנח ולנעוץ עיניים בתקרה. עכשיו אני משלח בעצמי את היצור הטורף הזה.

 

ואני צופה.

 

כאן בלוס אנג'לס כשמתחיל ה"פריים טיים" (משפט מעוות מבחינה סמנטית) מציגים בפנינו את אותם הבלים שאתם רואים אצלכם. אני רובץ מול המסך כאדם שנקטעו ארבע גפיו. איני מדבר, אני נושם בקלישות, רואה רק מה שמבזיק מול עיניי, יורד לדרגה של קולט-בבואות מעוצב, קצות עצבים חשופים הקולטים אל קרבם את כל הדברים הבנאליים והשטויות שלא ייאמנו שאלה בוחרים להטיל בי בשם "הצורך לתת לצופים מה שהם רוצים לראות".

 

אם בורים ועמי ארצות נכשלים בשאלות פשוטות בספרות, קולנוע, מוזיקה או היסטוריה הם אלה שמייצגים נאמנה את "מה שהצופים רוצים" אז הוכחתי בצורה ניצחת את טיעוניי. וכשאני נותן דין וחשבון לעצמי כמה זמן אני מבלה מול המקלט אני מבין שביליתי חמש שעות תמימות ביניקה מטומטמת של פטמת הזכוכית.

 

אם אתה ישר, תודה גם אתה בביזבוז זמן לא קטן מזה בצפייה. אינך בודד. גם לא אני. סיבובי הרצאות שערכתי הוכיחו לי זאת. אנשים מביעים דאגה ומודעות הולכת וגוברת. הם לא היו מודעים כלל לזמן הרב שהם מבזבזים מול מסך. גם אני לא.

 

ולהשפעה שנודעה לכך עליהם, עליכם, צעירים וקשישים כאחד, שחורים ולבנים וספרדים ומזרחיים ואדומים, גברים ונשים, עשירים ואביונים, נוצרים ויהודים ובודהיסטים, כולנו, כולכם. המוצפים יום אחר יום באבטיפוסים, בקלישאות, בסגנונות חיים "מקובלים".

 

כך שבמרוצת הזמן אתם מתחילים להאמין שכל הרופאים חכמים ואציליים ויש בכוחם לרפא אתכם מכל דבר אם רק תחדלו להיות נרגנים, שהשוטרים אינם עושים לעולם שימוש לרעה בסמכותם, ושבחשבון האחרון האלימות – כפי שהיא מיוצגת על ידי אוצר מילים מתוחכם או חבטה בפרצוף – פותרת בעיות. כי הנשים הן מתוקות ומתלטפות וזקוקות רק ליד חזקה כדי להוליך אותן בדרך הישר, או שנשיותן נפגמת במקרה שהן מצליחות בקריירה שלהן, וכי אכילת מזון מעובד ומוכן מראש עדיפה בעצם על אוכל טרי ברוטב עשבי בר. וגם טעימה יותר.

 

אני רואה את תגובת המתים החיים המרכיבים את קהל שומעיי באוניברסיטאות. זו מתגלה יותר מכל באופי השאלות שהם מציגים לי. כל זמן שאני משמיץ את הקומפלקס הצבאי-תעשייתי, או את אילי ההון המשחקים כחתול בעבר בחיינו, הם מריעים לי שוב ושוב. אבל כאשר אני מסביר להם כיצד הופכת אותם הטלוויזיה רדודים ומתוכנתים, ניכרת בהמון נימה ברורה של מעשה לינץ'…

בפני חבורה של אנשי פרסום לספרים בקליפורניה הצבעתי על נתוני הבורות והאנאלפביתיות. הצגתי את הנתון שרק 8% מאוכלוסיית ארה"ב קונים ספרים, ושמאותם 8% רק 2% קונים יותר מספר אחד בשנה. פירוש הדבר שהספרים פונים ל-2% מאוכלוסיית המדינה, בעוד 98% הנותרים שוקעים יותר ויותר לתוך בורות או בורות תפקודית, כשראשיהם נדחפים עמוק יותר אל תוך הרפש בלחץ הטלוויזיה, שלה מצייתים הכול כעבדים נרצעים. הם מחדדים את להבו של התליין. מסייעים להכחדתם שלהם.

 

ענין רע, הצפייה בטלוויזיה. מבחינה פוטנציאלית, הטלוויזיה היא דבר טוב. היא יכולה לחנך ולעורר וליידע. אנחנו פשוט הנחנו לעשות בה שימוש לרעה. חוששני שעברנו כבר את שלב הצידוקים והגענו למצב קיצוני. עצם המעשה של צפייה בטלוויזיה במשך פרקי זמן ארוכים (ואין שום דרך להתגונן בפנים ההשפעות המשכרות) מזיק לחיה האנושית. המדיום עצמו תובע ממך לשבת שם בשקט, ולהפסיק לחשוב.

 

טלוויזיה – היא בעצם ההיפך הגמור משיחה טובה ואמיתית, היא ההיפך מקונצרטים, קריאת ספרים והאזנה לתכניות רדיו משובחות. טלוויזיה נועדה להמם באורח שיטתי את השימוש בדמיונו של הפרט. הטלוויזיה מציגה את הכול ממש לפני עיניך, כדי שלא תצטרך אפילו לחלום מעט. כאשר היו משדרים סדרות מתח ברדיו בשנות ה-60, היית שומע את חריקת הדלת בבית רדוף השדים ומוחך נאלץ ליצור את תמונתו של בית הרוחות הזה – מקום נורא, כה מפורט ומפחיד…

ספר הוא הרפתקה משותפת. הוא כרוך בפעולה יצירתית בעת התהוותו ובפעולה יצירתית כאשר מוגשמת המטרה. הסופר חולם את החלום ורושם אותו. הקורא מפרש שנית את החלום במונחים אישיים, בראייה אישית, כאשר הוא קורא את הכתוב. כל אחד מן השניים יוצר עולם. כך נוצר הספר.

שלא כמו סדרות אוויליות עם צחוקים מלאכותיים, שעשועונים, משחקי כדורגל, דרבי כדורסל, מלחמות או ישיבות וועדת הקונגרס – שהם כולם הצגות ספורט לצופים – ספר תובע הפעלה של מילותיו באמצעות עיני הקורא ושכלו…אינכם יכולים לקרוא מבלי לשמוע את המילים במוחכם ולראות את הבבואות שהוא מחולל. המילה המודפסת מציגה מידע מזערי. את כל הדברים האחרים חייב לספק הקורא. הבעות הפנים, המעשים, הנוף, הרקע. את כולם יש לשאוב מתוך אותה שורה ארוכה של סמלים בשחור-לבן…

 

הספרים מְתַגְבְּרִים את כושר החלום בעוד שהטלוויזיה משתקת אותו. ואז מופיע עד מהרה הניוון.

 

יז'י קושינסקי ערך פעם ניסוי. הוא דיבר בקצה אחד של חדר הכיתה ואילו בקצה השני הוצגה טלוויזיה שהראתה את המורה מדבר. התלמידים יכלו לצפות בשניהם באין מפריע. הם צפו בטלוויזיה שנראתה להם כמו "הדבר האמיתי" ולא בסופר שעמד באותו חדר איתם, ודיבר.

 

צפייה אינסופית בטלוויזיה והתמכרות לפלייליסט שגרתי מחוללת אופן התנהגות עמום. מת חסר דמיון.

 

זה עניין נפוץ ואין לו תרופה בהתחשב בקריאה המזערית של ספרים המקובלת במדינה. כך, באופן הולך וגובר, נפגמת יכולתם של אנשים צעירים לחפש ולמצוא חומר בעל איכות גבוהה – ספרים, סרטים, מזון, סגנון חיים, מטרות בחיים, יחסים שיש בהם כדי להעשיר את נפשם וחייהם.

 

ספרים אינם יכולים לעמוד כחומת מגן בפני השפעת קורי העכביש של הטלוויזיה, כיוון שהנערים פשוט כבר אינם מסוגלים לקרוא. זה עולה בקנה אחד עם חוסר יכולתם להקשיב למוזיקה שאיננה פשטנית. מוזיקה קלאסית, לרוב רובו של הציבור, היא רעש לבן. ג'אז טורד את מנוחתם. אותם דברים אמורים בספרים. למילה המודפסת אין ערך בעיניהם. אין היא טומנת בחובה, ידע או מסר המתייחס לעולמם האמיתית.

 

אידיוט אחד שהופיע איתי בשידור חי הצהיר מול פני האומה כי "בני-אדם אינם זקוקים לקריאה יותר, בני אדם אינם אוהבים ספרים והם רוצים שיבדרו אותם" (כאילו הקריאה היא דבר מה מכוער, דבר שאיינו גם מבדר). כך שאנחנו מגיעים לנקודת קיפאון.

 

אולם אם אתם מאמינים, כמוני, שהספרים משמרים את העבר, מאירים את ההווה ומורים את הדרך אל העתיד – אתם יכולים להבין מדוע אני מוטרד ונפחד.

 

הטלוויזיה אינה אמת. היא אינה מגלה את האמת. ניקסון שיקר בטלוויזיה ללא שמץ קל שבקלים של מבוכה או מראה של חוסר כנות, והוא שיקר פעם אחר פעם, במשך שנים. הוא טווה שקרים, פשוטים וגסים, שקרים מפלצתיים שלא היה להם כל קשר לאמת. אך יותר ממחצית האוכלוסייה בארה"ב שצפתה בו, האמינה לדבריו. לא רק מפני שרצו להאמין לו בשל סיבות פוליטיות או אישיות…הם האמינו לו כי הוא הביט היישר בעיניהם ודיבר בקול רך ואפשר היה לראות שהוא דובר אמת. הטלוויזיה לא חשפה אותו. הטלוויזיה גם לא שיחקה כל תפקיד בגילויי פרשת ווטרגייט. למען האמת, הטלוויזיה מנעה את החשיפה, כיוון שניקסון ניצל את המסך הקטן כדי לצבור דעת קהל אוהדת. רק כאשר העולם האמיתי, העובדות החותכות טפחו שוב ושוב על פרצופו של הציבור, נקטע באחת המקסם שאחז בדעת הקהל.

 

הטלוויזיה אף לא הראתה איזה שלומיאל היה ג'ראלד פורד. הוא נראה חברי וידידותי כשהופיע בתיבת השוטים. הטלוויזיה לא חשפה את הריקנות, החיוך הנלעג, החשיבה העמומה, את האמת-שנועדה-לשרת-את-בעליה בהצהרות של מדיניות הממשל.  הטלוויזיה אינה עוסקת במציאות, אינה מציגה כנות, אלא מגישה לנו בבואות שאין עמן שיפוט ומאפשרת לנוכלים כמו ניקסון להראות עצמם כאילו היו צדיקים וקדושים.

אתם רואים בטלוויזיה אחוריים לוהטים, רואים את רגשותיה של כוכבנית בנושא כלשהו, רופאי-אליל וסתם עלבונות שמחליף המנחה עם אורחיו. מחברים של ספרים מוזמנים לעתים נדירות, אלא אם זה כדי להדגים דיאטה חדשה, תיאוריה מינית, או איזושהי תחבולה מעניינת (שבה יכול ג'וני קרסון המנחה להשתתף) כמו האבקות עם פומה, גלגול ההולה-הופ או אפיית לזניה בתנור סולארי.

 

כל התכניות הללו הן מוות לקריאה.

וקריאה משולה לשתיית יין-חלומות.

 

*

                                                                                      תרגום: עמוס גפן

 

HARLAN AND COFFEE-2