בית ספר "סירקין", חולון. 1975

מימין, מעבר לשער הברזל הצבוע טורקיז, היתה הספריה של בית הספר. ישר, קדימה, העמודים הכחולים, התומכים. אחרי העמוד הראשון, בצד שמאל, הכניסה לכיתות. בין 1969 ל-1975 זה היה בית הספר היסודי שלי. בית ספר "סירקין". חולון.

אם ממשיכים ישר, אחרי העמוד הכחול השני, בצד ימין, מגיעים לערוגות שלנו. היו לנו ערוגות ושתלנו בהן עגבניות ומלפפונים, ופרחים. אני זוכר את תחושת החול הרטוב בידיים, כשאני כורע על ברכיי, מהדק בכפותיי הקטנות את שולי וצדי הערוגה שלי. מתכופף להריח את הנבטים והשתילים. ריח האדמה. ניחוח העלים הירוקים.

בית הספר היה קטן. מולו היתה הגינה הציבורית הגדולה של רחוב רמז, עם בריכת דגים וראשנים ופסל של צבי, מברונזה שחורה בוהקת, במרכז הבריכה. בגינה הזו היה מגדל אפור, שבראשו צופר האזעקה שהיה גורם לנו להתקפי לב קטנים בכל פעם שנשמע צפירת-אזעקה, עד כדי כך שבמקום לעמוד דום היינו מרימים את רגלינו ומתחילים לרוץ בבהלה היסטרית בשל השאגה שבקעה מהצופר וכמו איימה למוטט את קירות בית הספר. צביקה כהן, יוסי יוגב ואני, הילדים הביישנים יותר של הכיתה, תמיד קצת בצד, בזמן הלימודים, אבל אחרי הצהריים, בין העמודים, בבניני הרכבת של רחוב אהרונוביץ', היינו משחקים כדורגל.

בגינה הזאת היו סיורי לימוד פעם בשבוע. לפעמים סתם אספנו עלים גדולים, יבשים, בסתיו, כדי לצבוע אותם ולבצע עבודת הדפסה על בריסטולים גדולים, בפיקוחו של המורה לציור הקנדי, שהיה שואג שאגות נוראות בקול חזק ומפחיד, אבל אני זוכר אותו בחיבה בגלל עיניו שהיו מצטעפות וחולמות, בוהות והוזות, כשהיינו מציירים בשקט בשיעוריו.

מצד שמאל, במרתף, היה חדר העבודה שבו למדנו מלאכה. היו שיעורי מלאכה ובהם ניסרנו ושייפנו ושרטטנו וגילפנו מהעץ הגולמי מיני יצירות שימושיות ושימושיות פחות. ביום האם ניסרתי לוח-סנדביץ' בצורה של לב וצבעתי בגואש "לאמא, באהבה, מבנך בועז".  עבודת סיום השנה היתה מדף לספרים. והמורה למלאכה, הזקן, היה גם הספרן הראשי של בית הספר, בשעות אחר הצהריים.  היו (ונשארו) לי שתי ידיים שמאליות, למגינת לבו של אבי. המסור היה זר לי והשופין היה מייבל את אצבעותיי. נייר הלטש היה פוצע את פרקיי, כשהייתי נשען על השולחן כדי ללטש.

אבל המורה למלאכה נטה לי חסד ויצא לבו אלי, רק מפני שתפס אותי פעם, בהפסקה, מתחבא בקצה בית הספר עם "באין משפחה" של הקטור מלו – שהיה הספר האהוב עליו בילדותו שלו. הוא הניח על ראשי את ידו הזקנה, שריח דבק מגע ואפטר-שייב זול נדפו ממנה, ואמר רק: "הקטור מלו….יפה. יפה…" – ופנה והלך ממני.

למורה אילנה שלחתי ברכות לשנה החדשה. היא לימדה אותי שנתיים והיתה יפה כמו שלגיה. למורה נילי שלימדה אותנו בכיתה ג' היה ויכוח איתי, בשיעור האחרון של אותה שנה. "השיר לא תם, הוא רק מתחיל",  היא לימדה אותנו.

אבל השיר כן תם. הוא נגמר! אין אחריו כלום… – התעקשתי.

זהו רק משל, היא ענתה.

משל, משל, אבל השיר נגמר כאן. מסתיים.

והיא חייכה ואמרה: כשתגדל תבין. שיר טוב אף פעם לא נגמר, הוא תמיד מתחיל מהתחלה.

למורה בכיתה ד' קראו ריטה. היא היתה רוסיה ונפטרה מסרטן וזו היתה פעם הראשונה ששמעתי על "המחלה הקשה" – כפי שקראו לה. אף פעם לא נקבו בשמה. תמיד "המחלה הקשה".

למורה בכיתה ה' ו-ו' קראו אסתר.  היא היתה כהה וחייכנית, אבל ממשמעת להפליא.  אני זוכר את שיעורי ההסטוריה שלה.  זוכר אותה גם ישנה באוטובוס, בחזרה מטיול שנתי להר תבור, עם מימיות ירוקות וכובע טמבל בצבע חאקי, אני מסתכל באוטובוס על המורה אתי – ורואה ששני כפתורים בחולצתה נפתחו במקרה, היא רדומה – ואני לוטש עיניים בשדיה הכהים-בוהקים, הקטנים, הספונים בחזיית תחרה ורודה וכל הרוק מתייבש לי בפה.

בהפסקות שידרו שירי ארץ ישראל. "עץ הרימון נשא ריחו" ו"ים המוות החול בלאט ינוע". רמקולים גדולים, שירים עבריים על "12 טון" ו"בהיאחזות הנח"ל בסיני".  הכל היה חולי ולא מרוצף. רצנו בחול החם, ובימי הזיכרון לחללי צה"ל וביום השואה תמיד היו מבקשים ממני להקריא "יזכור", מגילת האש ושירת שואה. "בו-עז כ-הן יקריא עכשיו", היה רועם קולו של המנהל, מבטא את שמי במלעיל – תמיד במלעיל – בו-עז, והמקרופון היה מונח בידי וכל ביישנותי היתה נדחקת מפני המעמד המחייב. כל בית הספר עומד ומקשיב בדום מתוח, ואני מקריא לאט ובהטעמה את המלים הקשות.

בימי שישי היו שרים. מין מנהג שכזה. היה מורה לזמרה עם מנדולינה ששמו נשתכח ממני, והוא היה מאפשר למי שרצה לבוא, לעמוד ליד הלוח, ולשיר שיר כלשהו, כאוות נפשו, א-קפלה, מול הכיתה. מעולם לא שרתי. אבל חבריי לכיתה שרו. "נפרדנו כך", סילסל אילן בקולו, "בואי כלה", חיקה יוסי את אורי שבח. "מיום ראשון עד יום שישי בצהריים, יושב רבי שלום שבזי…" זימרה כוכבה  בקול עמוק, ושלמה עצם עיניים, הניח יד על לוח לבו ונתן גירסה משלו ל"איני יכול (יותר לסבול)" של נסים סרוסי.

ומאוורר התקרה הגדול הסתובב וחולצות בית הספר התכולות היו מיוזעות ואנחנו שרועים, מעולפים קמעא, על שולחנות הפורמייקה, ומעל ללוח בריסטול שהכינה וועדת קישוט "אמר רבי עקיבא: ואהבת לרעך כמוך!"

הם שרו, ואנחנו הערצנו אותם על שירתם, על אומץ לבם, על התמסרותם לשיר, לזמרה, לכיתה, לשעה האחרונה של יום השישי, של השבוע כולו, לפני שהולכים החוצה, עם הילקוט שיש לו ריח של עור, שבתוכו קלמר עץ עם עפרונות  מחודדים ומחק לבן מלבני בריח של …מחק מתוק, תמהיל ניחוח רחוק וזר עם ארומה של געגוע.

החולות של חולון, 1975