הלב הכואב והאור המנחה

TELE

Guiding light, guiding light
Guiding through these nights
.
.
.
.
אחרי יום הולדתי ה-14, בסוף דצמבר 1977 נפלתי למשכב והייתי מאוהב. התקשיתי לנשום וחום גופי עלה ולבי בער. היא הייתה הנערה הכי יפה בכיתה ובבית הספר.
.
.
.
בדיוק עברנו מחולון לדירה חדשה ברחוב המעגל 9 בגני תקווה. תחילת כיתה ט' בתיכון מקיף יהוד – וסבלתי מאסטמה קשה. חדר מיון בבית חולים שיבא-תל השומר, אינהלציות ובלוני חמצן.
.
.
.
ואז *זה* הגיח מתוך הרדיו, בסביבות 18:00 בערב, ב רשת גימל במגזין המוזיקה. והשדרנית (שמירה אימבר? אורלי מורג?) אמרה: "זהו טום ורלין" והשיר התנגן וזה היה גיידינג לייט ואני לא ידעתי את נפשי. אחד משירי הגיטרות הגדולים בכל הזמנים. מצד אחד נשען לגמרי על הביטלס I've Got a Feeling ומצד שני שיר נבואי שנושא תחת כנפיו המלאכיות את הצופן הגנטי של אלפי שירים שייכתבו מאותה נקודה, סוף שנות ה-70, עמוק אל תוך האלטרנטיב של שנות ה-80 והלאה אל הניינטיז.
.
.
.
הַאִם אֲנִי…הַאִם אֲנִי…
שַׁיָּךְ לַלַּיְלָה?
הַלַּיְלָה בִּלְבַד
כָּל הַנָּשִׁים
נִשְׁאָרוֹת בִּפְנִים
הַזְּמַן עָלוּל לְהַקְפִּיא
הָעוֹלָם יָכוֹל לִבְכּוֹת
וְכָל הַלַּיְלָה הַזֶּה…
.
.
.
לקח הרבה זמן להשיג את האלבום כולו אבל Guiding Light הוא עדיין אחד מהשירים שמסוגלים לגרום לי לעצור כל מה שאני עושה – ולעצום עיניים.
.
.
.
שׁוֹמֵעַ אֶת הַלְּחִישׁוֹת
שׁוֹמֵעַ אֶת הַזְּעָקוֹת
.
.
.
television77_hclounge025l_yt

תמיד תהיה לנו סיאטל

seattle-pioneer-square

 

חבר שאל אותי: "אתה רוצה לראות הופעה? להקה חדשה, לא מוכרת, אבל זה צריך להיות טוב". אף פעם לא התנגדתי לראות הופעות של להקות לא מוכרות שאומרים עליהן שהן טובות. נסענו ל"קברט מטרו", מועדון קטן ואפלולי בקצה העיר. הלהקה שהופיעה שם הגיעה באוטובוס מסיאטל. קראו לה "נירוונה", וזמן קצר לפני כן יצא לאור תקליט הבכורה שלה, "Bleach". למועדון הגיעו לכל היותר ארבע-מאות צעירים. אני משער שהם, כמוני, לא חשבו שהם רואים היסטוריה בהתהוותה – את נירוונה ואת הסולן העגמומי והיפה שלה, קורט קוביין, שבתוך זמן קצר יהפכו את העולם על ראשו.

כעבור שנתיים, בפסטיבל רדינג באנגליה, הלהקה מסיאטל שראיתי בשיקגו תופיע על הבמה המרכזית של פסטיבל המוזיקה החשוב ותמשוך להופעתה מאה אלף צעירים שמוכנים להישבע בשמה. אבל במועדון ההוא בשיקגו, במרחק חמישה מטר מידו השמאלית הפורטת של קורט קוביין, לא אני ולא הוא שיערנו את העתיד לבוא.

אני לא ידעתי שאני בעיצומה של הסטוריה. כמעט כל הלהקות שראיתי, ערב ערב, נעשו הופיעו במשך זמן רב במועדונים קטנים מול צופים מועטים, רובם ממילא היו נגנים בלהקות אחרות, שרק חיכו לעלות לבמה ולתת את הקטע שלהם. הזמן העניק להם נפח.

אני זוכר את זה מהדהד לי בתוך הראש, קרעי משפטים ומילים. "כמה רעש זה עושה, המכשיר הזה?" – "שמע, גשם כבד יורד בכל העיר" – "הלהקה הזאת פאקינג גוּד, מאן!" – והשירים. בזה אחר זה.

עיר הגשמים סיאטל. אני בחדר קטן במוטל מעל המים. קפה בבוקר בסטארבאקס ובראוני מתוק מדי, ספרים ביום והופעות בערב. אנשים סביבי, צעירים עם חולצות פלאנל ושיער ארוך, באו להופעות של אליס אין צ'יינס, סאונדגארדן ופרל ג'אם, סקרימינג טריז ומלוינז ונירוונה – אמרו שהם באים רק כדי "לשלוף את עצמם מהגשם". גם חברי הלהקות תירצו את העיסוק במוזיקה בכך שמזג האוויר דורש התכנסות – במרתף, במועדון נידח, באולם ספורט בתיכון – עם גיטרות ומגברים, ולהרעיש את עצמך לדעת.

זו היתה תקופת ההתבגרות השנייה שלי. הייתי בן 28, שומע רדיו כל היום. רוק גיטרות, המבורגרים וגשם. בסיאטל יש בממוצע שישים וחמישה ימי שמש בשנה", אמרה הפקידה במלון המשפחתי הקטן, שקראה לעצמה "נובמבר", "אתה מבין את זה, בוז? זה אומר שבמשך שלוש-מאות הימים האחרים – רוב ימות השנה – אדם שמגיע לסיאטל יבלה את זמנו במזג אוויר אפור, עגמומי ומטפטף".

ושלג? שאלתי.

"לעתים רחוקות. אנחנו בעיקר רטובים, אפורים וקרים".

אחרי שבוע נובמבר לקחה אותי אליה לדירה שבה היא גרה עם עוד 2 שותפים. כשהם נרדמו על הספה מול הטלוויזיה, היא שמה אצבע על השפתיים, אחזה בידי והובילה אותי אל המזרון שהיה מונח על הארץ. הביטה לי בעיניים, פשטה כליל את בגדיה ועמדה מעלי. "אתה חושב שאני יפה?" שאלה.

אני חושב שאת עוצרת נשימה, עניתי. היא חייכה וירדה אלי.

עשינו סיורים לאורך המים. היא הסבירה לי שסיאטל מתוחה על לשון יבשה צרה בחוף המערבי.

היינו עומדים לפני ההופעות ומסתכלים על קו הרקיע של העיר, שאותו – כמו גם את מזג האוויר –  אפשר לראות בכל הסרטים שנוצרו אז: "נדודי שינה בסיאטל" (1993) החמוד של נורה אפרון ו"בודהה קטן" (1993) המרשים של ברנרדו ברטולוצ'י ו"סינגלס". כל ערב אנחנו אוכלים המבורגרים ויורדים לדאונטאון סיאטל לאתרי החובה – שלל המועדונים הקטנים ואולפני ההקלטות העצמאיים השוכנים בפַּיוֹנִיר סְקְווֶר.

באופן סמלי, מעניין ודי מקסים, בדיוק ב"כיכר החלוצים" הזאת – בשלושה מועדונים ובחברת התקליטים סַאבּ-פּוֹפּ, ששמה הפך לאגדה, החלה הפריצה של הגראנג' אל מחוץ לגבולות העיר סיאטל. את פיוניר סקוור מזהים בזכות הפֶּרגולה היפה שנבנתה לכבוד התערוכה העולמית, שהתקיימה במקום בתחילת המאה העשרים. עוד לפני כן, במהלך המאה שקדמה לה, יצאו מהכיכר אלפים בעקבות החלום האמריקאי הגדול – להתעשר בן-לילה, בתקופת "הבהלה לזהב". מזחלות שלג רתומות לכלבים דהרו משם כדי למצוא את עורק הזהב האגדי, ואני נזכר בספרים של ג'ק לונדון. בכיכר החלוצים הזאת אני רואה את השלט שמעורר בי ריגשה עזה: סאב-פופ, החברה שזיהתה את פוטנציאל הזהב של הרוק המחוספס, המהיר והרועש שנוצר בעיר בסוף שנות השמונים. הגראנג', הבינה החברה, הוא לא תופעה אזוטרית ומקומית כי אם משהו שעשוי לכבוש לבבות בכל העולם.

אבל אז לא ידעתי כלום. רק הרגשתי את הלב.

 

virginiainn

הנה שבים אלי נעורי האבודים. אליס אין צ'יינס במועדון קטן בס, גיטרה ותופים, צליל גיטרה סמיך ומלוכלך, מהלכים מלאי עוצמה, בס פועם ודומיננטי, תופים כבדים. כמו שידוך בין פאנק לרוק כבד, אבל אטי יותר מהפאנק ומפותח יותר מהמטאל מבחינה מלודית. בסוף השבוע אנחנו רואים את אליס אין צ'יינס. ליין סטיילי הוא גיבור  מקומי. רוח רוקנרול מרדנית חדשה, אמריקאית – שירים קצרים, מהירים, עצבניים, עם מילים פשוטות ובוטות. שירי גראנג' חורכים – צלילי גיטרה ובס עמוסים ואטיים. רבים מהשירים נטולי חלוקה מובחנת בין בית לפזמון ויש להם שמות משונים.

 

alice

 

*

נובמבר היא ילדת סיאטל. רק בת 20. אני מבין למה היא אוהבת את הטקסטים של קורט קוביין ואדי וודר, כריס קורנל וליין סטיילי.  ילדת דור איקס עם רגשות של מצוקה, זעם ותסכול, כמו כל החברים והחברות שלה נובמבר מחפשת ביטוי מילולי לדיכאון-נעורים ולפחדים. לא במקרה, השיר שהפך להמנון שלהם – ושל העולם כולו בשנות התשעים – הוא "מריח כמו רוח נעורים" של נירוונה. "כיף להפסיד ולהעמיד פנים", כתב ושר שם קוביין, והוסיף מילים שכאילו מכוונות לקבוצת יוצרי הגראנג' ומאזיניו: "הקבוצה הקטנה שלנו תמיד היתה ותמיד תהיה, עד הסוף". קוביין היה פסימיסט. "מה שאתה עושה", הודה באחד משירי הלהקה, "לא יעזור לך לחמוק מגורלך, ובכל מקרה זה הרי לא משנה".

לילה למחרת, סאונדגרדן. "הוא יהודי כמוך", צועקת לי נובמבר לתוך האוזן, מצביעה על כריס קורנל הסולן.

חולצת פלנל, מעיל רוח, מכנסי קורדרוי או ג'ינס קרועים, נעלי אולסטאר. הם כולם צעירים ממני בעשר שנים, אבל אני עצמי כל כך מבולבל ולא יודע לאן דרכי מועדת, שאני מבין את הלכי הנפש, הגראנג'ים הם רוח התקופה והם גם כתבו את הפסקול של התקופה. הליריקה שלהם נולדה מתחושה של דחייה חברתית, מצוקה וקיפוח – ופעמים רבות גם מעוני מַמָשי, זעם בגלל אי-שוויון חברתי ומחאה נגד הפערים הכלכליים – ואני ממש יכול להרגיש את זה. נובמבר מסבירה לי שבסיאטל יש אצולת עושר רחבה, כי מרכזים של חברות-ענק כמו מיקרוסופט ובואינג ממוקמות בה, אבל לצדה יש גם מעמד פועלים בינוני-נמוך "כמוני, וכמו כל החברים שלי", היא אומרת ביובש. החברים שלה צעירים ומלאי מודעות. ג'ינג'ר, הידיד הטוב שלה, אומר לי "קונצרנים אדירים זקוקים להרבה ידיים עובדות ולכוח עבודה זול, ויחסי הגומלין ברורים: מצד אחד חברות הענק מספקות עבודה לרבים, ומצד שני אינן מאפשרות לפועלים להיחלץ מעמדת השכירים הנצחיים וחסרי הביטחון התעסוקתי, אלה שכל משבר כלכלי פוגע בהם מיד, ובצורה חריפה. אבטלה ומצוקה הן קרקע פורייה ליצירות רוויות מחאה וזעם".

וגם מוזיקה טובה, אני מוסיף.

ברור, אומר ג'ינג'ר, הכי טובה.

אני מגלה שג'ינג'ר ונובמבר והחברים שלהם מרגישים מבודדים.

אחרים. לובשים ז'קט ג'ינס גדול מדי והולכים עם מטריות בסיאטל, וחולמים על קליפורניה. או ניו יורק. "בניו-יורק, בלוס אנג'לס, בשיקגו ובבוסטון יש הרבה יותר הופעות של להקות", אומרת נובמבר.

נכון, אומר ג'ינג'ר, אבל תחשבי שרוב ההופעות שם הן של להקות גלאם מטאל מגעילות כמו ארוסמית  גאנז אנד רוזז ובון ג'ובי". מבטו מלא סלידה. נובמבר מוציאה לעצמה סיגריה מהקופסא ויורקת מבין השפתיים: "להקות רעשניות, מנופחות מחשיבות עצמית, מלוקקות וריקניות".

האור חלש, אני כמעט נרדם מעל הקפה. קר לי. אני נזכר בסיפור מצחיק שסיפר לי עיתונאי אמריקאי על מרק אָרְם, סולן ומנהיג להקת גרין ריבר (1988-1984). ארם נשאל בריאיון איך הוא מגדיר את המוזיקה שלהקתו עושה. "גראנג'," השיב והדגיש: "זאת לא מוזיקה, זה פשוט גראנג' טהור." ארם התכוון לומר שהמוזיקה היא לא העניין, שרק במקרה מדובר בשירי רוק, כי באותה מידה זה יכול להיות גם ספר, ציור או נאום מחאה – ביטוי של לכלוך, חספוס, חוסר הקפדה. אתה תמיד צריך הגדרה כלשהי של גל מוזיקלי וככה העיתונות קפצה על ההמצאה הלשונית של ארם והפכה אותה לתיאור כללי של הז'אנר כולו, של האופנה והתנועה, הצלילים והבגדים. המושג גראנג' נשמע לכל העיתונאים מדויק מאוד לתיאור המוזיקה והאופנה שהתלוותה אליה. למוזיקאים של הגראנג' היה מראה גראנג'י – כלומר מוזנח, לא מטופח. זיפי זקן שלא גולח, שיער ארוך ובלתי-חפוף וחולצות פלאנל, כמובן. הו, חולצות הפלאנל. אולי הדבר היחיד שאימצתי, חיצונית, בזמן ההוא. חולצת פלאנל משובצת מעל גולף אנגלי שחור.

"מאדהאני" ו"סקרימינג טריז" חורכים את האויר. בכל ההופעות כולן היה ברור לי שהחברים מגדירים את עצמם, את שייכותם לסצנה ואת אופי היצירה שלהם באמצעים מדויקים – שירים ישירים, אנרגטיים, הפקות נזיריות עם מינימום תאורה ובלי פעלולים. עולים, מנגנים, שרים. זהו. כריס קורנל מ"סאונגרדן" צורח "אנחנו לא להקת רוק כבד מצועצעת". ליין סטייל מ"אליס אין צ'יינס" צועק: "אנחנו לא רוצים להיות מסריחים! אנחנו רוצים להיות פשוטים!"

בהופעות של "אליס" התחילו עם הסטייג' דייבינג –לקפוץ מהבמה לזרועות הקהל ובהופעות של "סאונדגארדן" ו"פליימינג ליפס" פיתחו וֵיין קוֹין וכריס קורנל ושכללו גם את "גלישת הקהל": נשכבים (על הגב) מעל ים המעריצים הגדול, נישאים על ידי הרוקרים המוטרפים, שמעבירים אותם ביניהם מפה לשם ואז מחזירים אותם על כפיים אל הבמה. אצל "מאדהאני" היו ריקודי פוגו – מחול ההטחות: סוג של ריקוד פאנק חופשי, קבוצתי, כשמשתתפי הריקוד יוצרים מעגל ומנתרים בפראות, תוך דחיפת הרוקדים האחרים והטחת גוף בגוף. זה היה פאנק, אבל אחר, וגם הוא נעלם עם הזמן – כמו אותה התרסת נעורים נזעמת נגד הרוק המצועצע, הגנדרני והנפוח, או הפופ הממוסחר והמלוקק של שנות השמונים.

טוני פרסונס, מבקר מוזיקה בעבר וסופר מצליח בהווה, אמר ש"הגראנג' היה תפיסת עולם, לא מוזיקה", ואולי יש צדק בדבריו. לנצח תהיה סיאטל מולדת הגראנג' כמו שליברפול היא מולדת הביטלס. הגראנג' היה ונשאר לי כסוג של מזכרת מטושטשת כמו חלום בבוקר, כמו מישהי שעברה דרך חייך, הסעירה ונעלמה, תחושת התפעמות שגורמת להלמות-לב, אבל התמונות מטושטשות כמו דמעות בגשם, דונט פולואו – שר סטיילי – סיי גודביי – ואני לעולם אתגעגע אל נעורי השניים, אל מי שהייתי ואל מה שהייתי אז, כשהגיטרה של קורט קוביין וגופה החם השופע טוב, של נובמבר, היווה טעם לחיים ותקווה לעתיד טוב יותר.

seatle

 

הזמן הזה של השנה

paris winter

 

זה היה הזמן הזה של השנה, דצמבר, יום רצח לנון, יום הולדתו של ג'ים מוריסון, יום ההולדת שלי עצמי. היה קר אז, כשנסענו למזרח העיר פריז ואז הלכנו את כל העלייה לפר לאשז. כנראה בית הקברות הכי מפורסם בעולם.

השלג ירד במתינות רכה. הייתי לבדי, אז לקחתי את הזמן לאט. קראתי ספר של המשורר המקולל ז'ראר דה נרוואל "סילבי / אורליה", שתי נובלות, ויותר משנהניתי מהסיפור נהניתי מהעובדה שאני קורא את זה כאן, בצרפת, בפריז, ואין לי תאריך חזרה לארץ, ואין לי שום מחויבות לכלום.

כשאתה לבד, אתה לבד. ואין שום מחויבות ואין מי שיעיר אותך משקיעתך ואין מי שיבוא לכסות אותך בשמיכה. ירדתי לרחוב, פניתי מהכיכר לכיוון צפון-מזרח, עם ווקמן ושתי קסטות של פט מתיני/אל סטיוארט ושל YES/ג'טרו טול – מודד צעדים איטיים ברחוב דה לה רוקט, ריחות של אורז ותבלינים אסייתיים העלו בי געגועים, הזכירו לי את אמא ואבא, וחנויות בגדים משומשים, חלקם יפים (קניתי מעיל) וספרים יד שניה (קניתי ספר צילומים של אנרי קרטיה ברסון), ובכיכר ליאון בלום ישבה, עטופה היטב בצעיף צמר, אותה בחורה יפה שכבר פגשתי באיזו מסיבה של חובבי מדע בדיוני – סופי קראו לה? אולי. לא זכרתי – ובעצם במבט חדש היא לא הייתה כל-כך יפה, אבל היא כן הייתה מאוד חייכנית, ולא היה יפה בעיני יותר מהחיוך הנהנה שלה, צוחקת בלי בושה, בלי מבוכה – וככה נתקעתי שם לשעה, חושב אם ואיך בכלל, לעזאזל, להתחיל לדבר איתה, והיא עישנה וצחקה, וחבריה – אולי עדיין סטודנטים אולי בוגרים צעירים של הסורבון, הביטו בה בהערצה. הבנתי אותם. אבל יכולתי רק לחלום עליה. אז הלכתי משם.

ברו דה לה רוקט יש בית קפה נהדר. הוא בכלל לא בית קפה, בעצם, זו הפינה של רחוב גודפרואה קוואניאק, וזו חנות עוגות ולחמים, ג'וני וכריסטין אמרו לי שזו המצאה צרפתית שפשטה אל כל העולם חובב הבצק והפחממות, ובבולנז'רי ההוא עושים לך קפה אם אתה מבקש, אז ישבתי בפינה על כסא, הכל היה מאוד זול, ופשוט, והסתכלתי על הצילומים של קרטיה ברסון, ונזהרתי שהתקליטים שקניתי לא ייהרסו, ועם הסכין הרחבה מרחתי בנדיבות חמאה, ועוד שכבה של חמאה, על הבאגט, ושתיתי את הקפה לאט, ומזג האויר היה צלול וקר ובהיר ומשהו אופטימי נמסך בי והייתי מלא כמיהה, ותשוקה, וערגה למשהו טוב שיקרה, משהו סוער, בוער, מטלטל. רציתי שראשי יעלה בלהבות שהתקרה תעוף אל השחקים.

שירי האהבה הגדולים ביותר הם לעיתים קרובות שירים על הציפיה לאהבה גדולה – או געגועים לאהבה שהייתה ואיננה – ורק חשבתי לי , תירגע, הכל יבוא על מקומו בשלום, והאהבה תבוא, והתשוקה תבוא על סיפוקה, ואתה לא צריך הרבה כסף, רק מספיק כדי להמשיך לשתות כאן קפה ולאכול באגט עם חמאה ולקנות פה ושם ספר או תקליט, ולחיות מבלי להפריע לשלום הציבור והשמש שקעה מאחורי הקתדרלה.

 

פריז בערב2

 

מעלית לגרדום

עלי שלכת - פריז

עליתי על המטוס וטסתי לפריז והופתעתי לגלות שהיא לא מחכה לי בשדה התעופה. התקשרתי מטלפון ציבורי מחוץ לשארל דה גול. היא אמרה, "אנחנו צריכים לדבר". וכשבאתי, הייתה מתוחה ופניה חפויים.

"אני עוזבת אותך", היא אמרה.

אחזתי בידה.

"לא, לא…זה לא טוב…" – היא נאנחה.

שתקתי. משכתי ממנה את החצאית. היא הרימה רגל, ואז עוד אחת, נותרה בתחתונים צחורים, קטנים, חולצה ומגפיים. "אני לא יודעת אם זה מתאים עכשיו", מלמלה, אבל גופה דיבר אלי כדרכו, בשפה משלו. היא נצמדה אלי.

"אנחנו צריכים להיפרד", לחשה אל תוך צווארי, ואני בלהט שגעוני מחפש את שדיה, ומוצא, ומעמעם את האור. "זו הפעם האחרונה", היא לוחשת בחושך, אבל אני לא שומע, והיא נאנקת כשאני נכנס אליה והיא חובקת אותי וצורחת כמו מעלית שמזנקת אל ראש המגדל, והיא מניעה את האגן ואני נוגע מנשק ומחבק ומלקק כל פינה בגופה, בנואשות ובתשוקה שממסכות את דעתי, אוקיינוסים של אש בתוך ראשי.

"פגשתי מישהו…." היא לוחשת, ואני שומע אבל רק דוהר יותר מהר והיא מניפה אל על את פלג הגוף התחתון, הולמת בי מלמטה למעלה, עיניה נעוצות בי כמי שהתבלעה עליה דעתה. "אתה טוב אלי, אתה טוב אלי, אתה יותר מדי טוב אלי, אני לא בשבילך, אתה לא מבין? אני לא בשבילך…", היא מייבבת וגומרת שוב, דמעות משני צדי אפה היפה, עיניה הכהות, עונג ורעב ויאוש ושגעון, דם טס בתוך העורקים ולהבות בחלציים וצריבות של קרח ואש, זו הפעם האחרונה, זו הפעם האחרונה, היא אומרת, אני יודע, זו הפעם האחרונה, ואני הופך אותה עם הפנים אל הקיר ובא מאחור והיא משתנקת אבל גם לוחשת "קח", וכשאני בתוכה היא מצמידה את שפתיה הצבועות אל הקיר, ומנשקת אותו, משאירה מזכרת ממנה מעל מיטתי, ואני גומר ובוער. ונופל אל תוך בור שחור של אובדן גמור. והיו גם אדים על החלון.

 

*

 

"הכול עובר, שום דבר לא חוזר", שר זמר ערבי בקול עמוק ומיוסר. למה היא הולכת, לאן היא הולכת, כאבתי, ונזכרתי, פעם, איך ישבתי על השטיח ברחוב הגדרות, ואמא שלי אמרה: הדברים הולכים להם בדרכם, וגם אנשים, וגם נשים. תן להם ללכת.

אבל אני לא רציתי לתת לה ללכת. התווכחתי עם המציאות. התחננתי לאלוהים. התרסתי נגד מהלך הזמן. שוכב שעות וימים ואז שבועות  שהצטרפו למספר חודשים על המיטה הגדולה וקם כדי להחליף צד בתקליט המסתובב, הייתי מבוצר בתוך חדרי שלי וצערי, וכל לילה, כמעט כל הלילה, חצבה את נפשי החצוצרה הלירית של מיילס דייויס מפסקול הסרט "מעלית לגרדום", והתופים היו כגשם היורד על עיר עצובה והקונטרבס כהלמות הלב הכואב.

תנשמות לבנות עמדו על העץ וחיזרו בשריקות זו אחר זו. חתולים רדפו זה אחר זה בחצר. מדורת עצים. פינג'ן עם תה. רוח חזקה. החורף נגמר. היא לא חזרה אלי אף פעם.

 

פריז

 

 

דונט פולואו

 

יש למקום הזה אלף פנים. אלף גוונים שונים של אופי. אלגוריה נפלאה כמעט לכל מה שתרצי.  הדמעה הראשונה בעיניי הופיעה עם השיר של אליס אין צ'יינס, דונט פולואו.

Hey, I ain't never coming home
Hey, I'll just wander my own road
Hey, I can't meet you here tomorrow
No, say goodbye don't follow

הדמעה השנייה זלגה עם פרל ג'אם. איזה רעיון מבריק זה היה, לשלוח לך את השיר הזה. הוא לנצח יחבר אותך ואותי. תמיד. גם אם לא נתראה יותר אף פעם.

וככל שהתרחקתי מסיאטל דרומה, השמיים השתנו והתהפכו. היה זה קיץ. המכונית הישנה שקניתי במגרש המכוניות החזיקה יפה מעמד. הקסטה התהפכה לצד השני. נירוונה, סאונדגרדן, טמפל אוף דה דוג. מאד'ר לאב בון.

עליתי אל הגבעה. עצרתי לאכול משהו. יש לי עוד שעות רבות של נהיגה עד פלורידה. הלב בער לי. הגעגועים שרפו אותי. התחלתי לבכות. אני לרוב מעדיף זריחות, אבל היתה זו השקיעה הארוכה והיפה שראיתי מזה הרבה זמן. כאשר ממשיכים למטה, בשדרות, אי אפשר לראות את העמק, כי חסמו אותו עם גדרות עץ. בונים בכביש.

ברדיו משדרים משהו צרפתי. המשכתי לנסוע אל החמימות שמפיגה את הבדידות. עם האויר הטוב של המרחבים, ריח העצים המובילים למקום אחר.