סופרים, כמו תרנגולות, אוהבים להתחכך זה בזה

MEGED-1

 

הסופר והמחזאי אהרן מגד מת. בן 95 היה במותו. נולד באוגוסט 1920 בפולין, עלה ארצה ב-1926. היה חבר קיבוץ שדות-ים וממייסדי המוסף הספרותי "משא" (שאותו ערך אחריו הדוד שלי, יצחק בצלאל).  מגד זכה לג'וב החלומי ביקום (נספח תרבות בשגרירות ישראל בלונדון) ופירסם למעלה מ-30 ספרים ומחזות.  ב-1974 זכה בפרס ביאליק על ספריו "מחברות אביתר" ו"על עצים ואבנים". אני מאוד אהבתי את ספרו "עשהאל". הוא זכה גם בפרס ברנר, בפרס עגנון, בפרס "קורט" האמריקאי ושלוש פעמים בפרס ראש הממשלה. בשנת 2003 זכה בפרס ישראל לספרות והלכתי לראיין אותו.  הנה חלקים מהראיון ההוא.

 

"…סופרים, כמו תרנגולות, אוהבים להתחכך זה בזה. הדבר אינו משפר, אמנם, את כתיבתם, אך לעומת זאת, מרבה יין מרבה שטות, ומרבה יין מלבה יצרים, וקנאת סופרים תרבה חכמה…

אז אני לא איש של בתי קפה ובתי יין. אני נוהג לכתוב בחדר עבודתי,  מעולם לא כתבתי בבתי-קפה מלבד כשכתבתי את  סיפורי הראשון "מטען של שוורים". היה זה לאחר ימי עבודה מפרכים בנמל חיפה, כשהייתי  שומר לילה בביקתה בגן-הירק של הקיבוץ. לרגליי התרוצצו עכברי שדה, ומלמעלה דלף גשם על גבי הדפים הכתובים בדיו".

זוכר את הביקורת הראשונה שנכתבה עליך?

בודאי. איך אפשר לשכוח. כשהופיע הסיפור ב"מבפנים", כתב עליו הסופר בן-אליעזר ב"הארץ" מעין "מי שברך": "זה הסיפור הראשון על פועלי נמל עבריים מאז אלפיים שנה"…

כתבת הרבה, נסעת הרבה, ערכת סופרים אחרים. יש מישהו שהיית רוצה לפגוש במיוחד?

אם הייתה אפשרות כזו, הייתי שמח לפגוש את יונה הנביא, שכל נבואתו הייתה חמש מילים בלבד. שנינו היינו שותקים, ושתיקה זו היתה אומרת יותר מכל דיבורים…

אם הייתי מכריח אותך לבחור ב-3 ספרים לקחת איתך למקום כלשהו, מה היית שולף מהספריה?

שלושה ספרים אהובים עלי במיוחד, יותר מכל הספרים בעולם. "האדרת" של גוגול הרוסי,  "הגלגול" של קפקא הצ'כי  ו"תודעתו של זנו" של איטלו סבבו האיטלקי. בשלושתם ה"גיבורים" הם אנטי-גיבורים, נרמסים  תחת עקבי החברה, ומעוררים גם חמלה וגם שחוק…

וסופרים בני זמננו?

יש כמה סופרים בעולם שאני עוקב אחריהם באדיקות. תומס ברנהרד האוסטרי מרתק אותי בסגנון האסוציאטיבי שלו, קצר-הנשימה, הרווי מורבידיות מרירה;  ו.ג. זבאלד הגרמני-בריטי הוא אמן הסיפור הנייטרלי-כביכול, הצופן בתוכו מעורבות ריגשית ואינטלקטואלית מוסווית;  טבוקי האיטלקי ולידיה ז'ורז' הפורטוגלית מוהלים הומור מחוכם בתכנים החתרניים שלהם. קראתי את "היום איננו כלה" של צ'ינגיס אייטמטוב והוא כל כך הרשים אותי שקראתיו פעם שנייה. הרגשת המרחבים העצומים והשוממים של קזחסטן, המהווים רקע לאימי המשטר הסובייטי מצד אחד, ועם זאת, לאהבה לוהטת ועדינה של הגיבור, ומסירותו לגמל, "ספינת המדבר", אמצעי התחבורה היחיד בערבה,  שאפשר לייחס לה  גם משמעות מטאפיסית.

ומה עם ישראל? מי הסופר הישראלי האהוב עליך?

הסופר הישראלי הטוב ביותר הוא בעצם סופרת. אידה פינק.

יש ספר שאתה חוזר אליו?

אני חוזר שוב ושוב לספר "החייל הטוב" של פורד מדוקס פורד. הספר, שמשפטו הראשון הוא: "זה הסיפור העצוב ביותר ששמעתי מעודי", הוא נובלה מושלמת של תיאור יחסי ידידות עמוקה ואהבה טראגית, בקונפליקט שאין לו מוצא… זה יישמע מוזר, אבל מילדותי אני זוכר שני ספרים אהובים, "הדבורה זיווית" ו"ממלכת הנמלים". שניהם בהוצאת "אמנות" הזכורה לטוב. מילדותי נמשכתי ליצורים זעירים, שחולשתם היא גם כוחם.

למה אתה מתגעגע?

אני מתגעגע במיוחד לישראל של שנות החמישים, השישים והשבעים, לעולם שבו הכסף לא נחשב לערך היחיד. והצונאמי הכלכלי שאנו עדים לו היום, לשברנו, מוכיח את אמיתות חזונו של הנביא, שרדיפת הבצע היא מקור הרע הגלובאלי.

יש חלום גדול שלא הגשמת?

לכתוב ספר שיהיה טוב. ממש טוב. יותר טוב מכל מה שכתבתי עד כה.

יש איזה מקום שהיית בו והיית רוצה לבקר בו שוב?

בעיר דלפי ביוון, כדי לשמוע מהפיתיה מה יהיה גורל האנושות בשנים הבאות.

איזה ספר היית לוקח עמך לנסיעה ארוכה?

אם זו טיסה להונולולו, למשל, הייתי לוקח איתי את  הספר "המבקרים הגדולים" (באנגלית), אנתולוגיה של ביקורת ספרותית, כרך בן 765 עמודים, שאחרי העמוד ה-17, היה צונח על ברכיי, והייתי נרדם, עד הגיעי אל יעדי…

…אתה יודע? הייתי רוצה שנערים ונערות יקראו יותר ספרים, אבל כדי לעודד קריאת ספרות יפה יש להימנע מניתוחים "מדעיים" מיותרים, עמוסי טרמינולוגיה לועזית שממאיסים את היצירות על התלמידים. ולחילופין, כדי להדביק אותם באהבת הספרים, חייב המורה, קודם כל, לשכנע את תלמידיו שהוא עצמו אוהב אותם. אהבה מדביקה אהבה. ובמקום לעסוק בניתוחים עקרים, יש לפנות אל  החוויות שהספר מעורר.

מה מעורר בך השראה?

נופי ילדות. תפילת האדם.

MEGED-2 shmuel rachmani

אהרן מגד. 1976. צילום: שמואל רחמני

הרוח היא פראית. דייויד בואי. ינואר 1976. מיתולוגיה נולדת

Bowie_WildIsTheWind

 

 

מעטים יודעים את זה, אבל הגרסה של דייויד בואי לשיר "הרוח היא פראית" נולדה בכלל מרעיון של פרנק סינטרה.

קליפורניה, סוף 1975, דייויד בואי עובד על תקליט הסולו העשירי שלו. הוא מסומם רוב הזמן, שתוי, אוכל מעט מאוד. יום אחד הופיעו אנשיו של פרנק סינטרה כדי לבדוק את המקום. סינטרה ביקש להקליט את אלבום הקאמבק לאחר פרישתו ושמע על אולפני צ'רוקי. בואי עבד שם על סטיישן טו סטיישן.

"היה משהו מפחיד בכך שסינטרה היה אמור להגיע", אמר קרלוס אלומר, "אמרו לנו: 'אל תדברו איתו אם הוא לא ידבר אתכם. רק תקראו לו מר סינטרה. אל תשאלו אותו אם הוא זקוק לבדיקת מיקרופונים. הוא פשוט ייכנס ויעשה את מה שיתחשק לו כשיתחשק לו" אבל כשהגיע לבסוף סינטרה הוא שמח לגלות שם את בואי והיה ידידותי וחברותי מאוד. הוא שיעשע את בואי, את להקתו ואת צוות אולפני צ'רוקי בסיפורי דרכים וברכילות על סקס פרוע וכוכבים הוליוודים.

"הם נעשו חברים טובים מאוד," סיפרו הנגנים על היחסים של בואי וסינטרה.

וקרלוס אלומר נזכר: "הם ישבו הרבה ביחד בסלון. דיברו. החליפו רעיונות. יום אחד דייויד שר הרמוניה לאחד משיריו של סינטרה ופרנק האזין לגרסה שבואי אילתר על הגיטרה האקוסטית לשיר ישן משנות החמישים מתוך איזה סרט בשם "Wild is the Wind".

אני לא משוגע על הגרסה המקורית, אבל אני אוהב את הביצוע של נינה סימון, אמר בואי כמעט בהתנצלות.

זה בתקליט החדש שלך? שאל סינטרה.

לא, אמר בואי בהפתעה. מה פתאום. זה לא מתאים לאלבום שלי.

זה שיר שאתה אוהב?  סינטרה תהה.

מאוד אוהב, בואי ענה, מופתע מהתפעלותו של המלך פרנק.

אז תקליט אותו, אמר סינטרה בנחישות הטבעית. אתה שר את זה נהדר.

 

האלבום Station To Station היה גמור לגמרי, אבל בשל התלהבותו הרבה של סינטרה מהשיר החליט בואי לנסות להקליט גרסה כלשהי עם הלהקה ולבדוק אפשרות, אם זה ייצא מוצלח, לכלול אותו בתקליט כשיר הסיום.

חברי הלהקה חשבו שזה משונה. "זו בחירה מוזרה", אמר הטכנאי באולפן.

בואי אמר שהוא יודע, אבל כדאי לנסות בכל זאת.

"זו בלדת אמצע הדרך. איך זה מסתדר עם אלבום יורו-פאנק שמתעסק בקוקאין ובתורת המסתורין?" התפלא אלומר.

 

אבל בואי רצה לנסות.  "אני רוצה תיפוף רפוי כזה", אמר למתופף דניס דיוויס. "נינוח, אבל יציב, עצלני אבל עם מעברים מדויקים". מקרלוס אלומר הגיטריסט הוא ביקש: "תנגן כמו מישהו שהרגע חברה שלו הודיעה לו שהיא עוזבת אותו".

וג'ורג' מוריי, הבאסיסט שמע את המשפט: "פשוט תעצום עיניים ותרגיש את הרגש ממלא אותך".

הארי מסלין, המפיק המוזיקלי של האלבום, עיקם את הפרצוף. בואי ראה את זה. "הארי, אני יודע מה שאני עושה. אני ממש צריך את השיר הזה בתקליט".

 

רוי ביטן, הפסנתרן באלבום, סיפר שבואי שתה הרבה יין טוב והשתמש בלי הפסקה בסמים לפני ההקלטה. "ביום ההוא דייויד הלך והדליק המון נרות וקטורת בוערת באולפן ופיזר כל מיני סמלים. שאלתי אותו מה הוא עושה, והוא אמר: אני צריך להיכנס להלך רוח מסוים כדי לעשות את השיר הזה…"

 

אלומר הוסיף: "זה היה כמו שחקן שמוריד או מעלה עשרים קילו כדי לגלם תפקיד. זה גומר אותו גופנית, אבל אין לו ברירה. הוא חייב".

 

בואי לא רצה לעשות את השיר בחלקים, כמו שאר האלבום. הוא רצה לשיר את זה יחד עם הנגנים. "זה מסבך את ההקלטה", אמר לו מסלין. "תן להם להעלות את הריתם סקשן ואת הגיטרות, ואז תיכנס לשיר על הפלייבק".

בואי סירב. "לא, לא", הוא אמר, "אנחנו נקליט את זה יחד, אני רוצה להרגיש אותם מאחוריי, כשאני שר".

הביוגרף של בואי, מרק ספיץ, כותב שלא נרשם בשום מקום כמה טייקים בדיוק נעשו לשיר, אבל ברור לגמרי שלא יותר מדי. "הם ביצעו את זה פעמיים, אולי שלוש, מקסימום. דייויד ביצע את זה ללא פגם. לא היתה סיבה להתעכב על זה".

 

מבחינה ווקאלית, בואי הגיע לשיאו כזמר מבצע בשיר הזה. הוא לא רק חידש את השיר במדויק, הוא נשמע כמו מי שנשבר במהלך הביצוע. הוא מבקש אהבה. הוא שר, זועק, מתרסק, מתחנן, מקונן, מתמוטט. כשהוא ממריא בסוף עם השורה "פראית היא הרוח, פראית היא הרוח, פרררררראית….היא…..הרוח….." והיללה שלו קורעת את האויר והופכת חרישית ונעלמת בזמן שכלי הנגינה ממשיכים ונותרים אחריו, המאזין נותר ללא נשימה.

 

אלומר, הגיטריסט אמר מאוחר יותר: "במקרה של דייויד בואי ההוכחה היא תמיד המוצר הסופי. והמוצר הסופי, אין מה להגיד, יצא מושלם. יצירת אמנות מדהימה".

 

למרבה הפליאה, "הרוח היא פראית" סגר את התקליט ההוא – צד שני, שיר אחרון – אבל בחברת התקליטים של בואי לא האמינו בשיר. הוא לא יצא כסינגל לתחנות הרדיו. הוא נראה למנהלים כלא שייך לאלבום. לא מתאים לזמן,  תחילת 1976, בבריטניה פאנק ואופל וקדרות וציניות מסביב והמון להקות צעירות וקוצניות. גם באמריקה הוא לא בדיוק התאים לרוח החופשית והעליזה של הדיסקו והרוק הלבן שכבש את המצעדים.

 

אבל פרנק סינטרה אהב את זה. "עשית את זה", הוא אמר לדייויד. "לא משנה מה אומרים לך כולם, הפכת את זה לשיר שלך". בשנת 1981 דייויד בואי סיים את החוזה שלו עם RCA והחברה הוציאה לו אוסף להיטים. אז גם יצא השיר "הרוח היא פראית" כסינגל. פרדי מרקורי מלהקת קווין ניצל את ההזדמנות והחמיא לבואי "לא חשבתי שאחרי נינה סימון מישהו יוכל לבצע את השיר הזה כל כך טוב. אף אחד לעולם לא יוכל לשיר את זה טוב כמוך". חלפו בדיוק 40 שנה מאז ראה אור לראשונה. בואי היה אז בן 29. החודש הוא בן 69. לא במצב גופני טוב אבל עם אלבום חדש. "הרוח היא פראית" רק תופס תאוצה מיתולוגית עם השנים. זהו אחד השירים המושמעים ביותר בתחנת הרדיו 88FM. יותר מכל השירים של בואי. השיר שחברת התקליטים לא האמינה בו הוא השיר ששורד היטב עמוק אל תוך המאה ה-21 ויישאר איתנו גם הלאה.

 

סבתא מרגלית חושפת לראשונה: המתכון של מרק האגוזים האגדי

BOAZ AND MARGALIT 1964
סבתא מרגלית ואני. ב-1965 וב-2015
margalit and me
סבתא שלי היא נאשדידנית. נאש דידן פירושו, בארמית: "אנשינו", האנשים שלנו וכך מכנים את עצמם היהודים מאזרביג'אן, אלה שסביב אגם אורמיה, על גבול איראן וטורקיה. רוב יהודי הקהילה עלו לארץ ישראל בשנות ה-40 וה-50, שפת הדיבור שלה היא ארמית חדשה – North Eastern Neo-Aramaic  וסבא אשר וסבתא מרגלית – ההורים של אבא שלי – גם הם הגיעו משם. בהתחלה לשכונת שפירא, שם חיו עד 1965 ובהמשך בשכונת נוה צה"ל הצמודה לשכונת התקוה.
אזרביג'אן היתה חלק מדרך המשי ושימשה נקודת מעבר בהובלת הסחורות מהמזרח אל המערב. מיקומה של אזרביג'אן הביא לכך שעמים רבים כבשו אותה במהלך השנים, והיא היתה בשליטת היוונים והרומיים, מונגוליה, איראן וברית המועצות. אחרי נפילת הגוש הסובייטי הפכה למדינה עצמאית.
אזרביג'אן נמצאת בין טורקיה לבין איראן. לכן האוכל אצל סבתא שלי היה שילוב של שני המטבחים, הפרסי והטורקי. גם בצקים ממולאים (בורקס!!! סהרוני בשר!!! כיסוני תמרים!!!) וגם אורז עם פירות וירקות. מאוד אוהבים פיסטוקים, שקדים ואגוזים בעדה ואגוזי מלך נחשבים לסוג של מעדן מיוחד וכמזון-על. אחד התענוגות הגדולים בחורף, אצל סבתא שלי, בשכונה של שנות השבעים והשמונים, היה לאכול את מרק האגוזים שלה "זיר אה ג'וש". אגוזים בריאים מאוד ללב ולחלציים, מאמינים היהודים האזארים ("נאש דידאן"), ומרק אגוזים הופך אותך לשור חסון ואותך, גברת, לוונדר-וומן, גם אם זה עתה ילדת ואת שפוכה במיטתך וצמודה לתינוקך ומיניקה אותו עשר פעמים ביום.
אבל רגע. אנחנו בענייני חורף, אגוזים ומרק אגוזים. הנה המתכון הסודי, שנשלף (לא בלי מאמץ) מסבתא שלי, סבתא מרגלית, שסגרה בחורף 101 ועוד כוחה במתניה.
מצרכים:
2 כוסות מלאות באגוזי המלך קלופים ושטופים.
4 ביצים טריות (המלצה חמה של סבתא: ביצי חופש אורגניות, כי תרנגולות בשבי מטילות ביצים לא טובות)
4 כפות סוכר חום (המלצה של סבתא: סוכר חום אורגני, כבד, לח ואמיתי, לא מעובד)
כפית חמאה
הכנה:
לוקחים סיר בינוני ומלחלחים מעט את קרקעיתו בשמן זית איכותי. מקפיצים מעט את האגוזים – והדגש על *מעט*! – להיזהר שהאגוזים לא יטוגנו.
ממלאים את חצי הסיר הבינוני במים שהורתחו בקומקום ויוצקים את האגוזים לתוך הסיר. נותנים להם להתבשל 15-20 דקות. אם יש לכם חמאה מעולה ואיכותית במיוחד, אפשר להוסיף חתיכה קטנה בשביל הטעם.
עכשיו בא הקטע החזק: טורפים את 4 הביצים היטב היטב, בקפידה מרובה ובעוד האגוזים מבעבעים במים מוסיפים את הביצים הטרופות ומערבבים לאט והיטב, ללא הרף, עד שהמרק הופך למרק. כלומר (אומרת סבתא שלי) עד שברור לך לפי המרקם שמדובר ב…מרק.
זהו.
יוצקים לקערות עמוקות ואפשר להוסיף, לפי טעמכם האישי, תוספת כלשהי. בננה חתוכה לפרוסות דקות, 2 קוביות שוקולד מריר, כף נוטלה (התוספת החביבה עלי), נגיעת קצפת לבנה, שקדים או צנוברים.
בתיאבון.
NUTS SOUP

ואני עדיין מתעקש לשמור על החלום מפני שברו

sarid

יוסי שריד: "הייתי רוצה לחיות בישראל שהורי חלמו עליה". צילום: דור מלכה

 

ביום לוהט בקיץ 1995 התלוויתי ליוסי שריד לסיור בדרום ישראל בתקופת ממשלת רבין. אישה אחת, בנתיבות, נישקה את ידו. הודתה לו על ההקצבה שהעביר לחינוך מיוחד בעיר. בבאר שבע אמרו לו שלוש נשים שהוא נהדר ושבזכות המחשבים לבית הספר הילדים שלהן השתפרו בלימודים ורכשו מקצוע. "אז תצביעו לי בבחירות?", חייך שריד. והנשים הרצינו לפתע: "היינו רוצות, אבל אנחנו לא יכולות".

למה לא? הסתקרן שריד.

"כי אתה לא ליכוד".

והוסיף גבר בחולצת ג'ינס שעמד בצד, אב לארבעה ילדים: "באמת הייתי רוצה להצביע לך, אבל לא נכנס לי הפתק של מרצ ליד, לא נכנס".

שריד המשיך איתנו בסיור. "אנחנו צריכים להמשיך", אמר. ולא היה לי ברור איך הוא לא נשבר.

מאוחר יותר, ב-2004, נפגשתי איתו בכנסת. נסעתי עם טל השילוני לנסות ולהסביר לוועדה המיוחדת (ששריד היה חלק ממנה) מדוע חשוב ש-88FM תמשיך להתקיים ולשדר. שריד היה בעדנו. בסופו של דבר התחנה המשיכה לשדר.

שריד נולד ברחובות באוקטובר 1940. שירת בחיל תותחנים. סיים תואר שני במדע המדינה ובסוציולוגיה. היה כתב צבאי וגם איש רדיו, חבר כנסת מטעם המערך ואחר כך מטעם מר"צ והיה שר לאיכות הסביבה ושר החינוך. עם אשתו, דורית, עבדתי בידיעות אחרונות. יש להם שלושה ילדים. 

שריד היה איש תרבות וספר. ספריו: "פגישה במקום אחר: שירים" (מחברות לספרות, 1961), "זה הניתוח שלי" (משכל, 2004), "‫שירים 2003-2005" (ידיעות אחרונות, 2005). "‫פפיצ’ק: הוא לא ידע את שמו" (ידיעות ספרים ויד ושם, 2006) ו"לפיכך נתכנסנו" (ידיעות ספרים) הציגו מחשבה מקורית ויכולת מילולית נפלאה.

לפגישה האחרונה שלנו בשנת 2008, בבית העיתונאים בתל אביב, שריד הגיע באוטובוס. "נוח מאוד", הוא אמר כשירד מקו 26, "תחבורה ציבורית היא המצאה חשובה".

דיברנו על ספרות.
מה דעתך בנוגע לקשר שבין "קפה" ו"ספרות"?
אין לי דעה, יש לי רק ידיעה. אני יודע שסופרים מפורסמים מזוהים עם בתי קפה מפורסמים, שהם בעצמם פירסמו אותם – זה מה שמקובל לספר. המשורר, ז'אק פרוור, כתב שיר נפלא על הקשר בין קפה לשירה, שהיה פעם, בבחרותי, מהשירים האהובים עלי.

אתה אוהב בתי קפה?

אפשר להגדיר אותי כ"יושב אוהלים", ואין לי בית קפה שחביב עלי במיוחד. אני עובד, כותב ונפגש עם אנשים בביתי. רק ההכרח גורר אותי, לפעמים, לבתי קפה שנמצאים בחצרות פתוחות. זה מרגיע אותי. לא פעם מצאתי את עצמי מצותת לשיחות בשולחן סמוך – הייתי נבוך – קמתי ועברתי לשולחן מרוחק.

אם היית יכול לבחור כל איש ספרות מכל זמן שהוא, במי היית בוחר לשבת איתו לקפה?
היה מעניין להיפגש עם המשורר חיים לנסקי שהלך לאיבוד בברית המועצות לשעבר ועקבותיו לא נודעו. אני מאוד רוצה לדעת מה עלה בגורלו, ואחר כך לספר לאחותי שמאוד אוהבת את שיריו.

ספר לי על דמות ספרותית שהשאירה עליך רושם מיוחד.
רק על דמות ספרותית אחת אני חולם בלילה – דמותו של יצחק, לא בשל אישיותו המחוקה אלא בשל התנסותו הטראומטית. הייתי כבן שמונה או תשע, בפעם הראשונה קראתי את סיפור העקידה, ומיד תרגמתי אותו לביעות אישי. מאז אני צועק לפעמים בלילות, כי אבא שלי עומד עלי לשחוט אותי.

לאיזה ספר אתה חוזר שוב ושוב, ומדוע?
אני יודע שזה נשמע פלצני, אבל מה אעשה – זאת האמת: כל יום אני קורא בתנ"ך, וכל יום אני בודק את עצמי במילון אבן שושן לבל אטעה.

בעיר זרה, לאן תלך?
הניסיון מלמד אותי שאבקר בבית קפה תחילה, אולי כדי לפצות את עצמי על חסך קפה מקומי ובלי חשש להיתקל בפרצופים מוכרים, גוזלי זמן בשיחה בטלה.

אתה קורא בטיסות?
יש לי פחד טיסות ובהמתנות אני מתאמץ להפיג אותו. פיתחתי שיטות משלי שמחייבות ריכוז. ספרי טיסות רק מעצימים את חרדתי.
 
 
איך כתבת את "לפיכך נתכנסנו"?
התחלתי לכתוב במלחמת לבנון השנייה, כשעשיתי את ימי המלחמה במושב מרגליות שעל גבול לבנון, וסיימתי את הכתיבה בקיץ שאחרי, שנה לאחר הרעש. הופתעתי למצוא אותו בראש רשימת רבי המכר, הוא בכלל לא ידע שהוא כזה, לא התכוון להיות.
 
 
אם לא היית גר בישראל, היכן היית רוצה לחיות?
הייתי רוצה לחיות בישראל האחרת שהורי חלמו עליה, ואני עדיין מתעקש לשמור על החלום שלהם מפני שברו.

האם אתה קורא מוספי ספרות?
מאז פרשתי מהחיים הפוליטיים הפעילים, אני קורא קודם את מוספי הספרות ומדוריה יחד עם מוספי הספורט ורק אחר כך אני מתפנה לשאר.

האם לדעתך יש עדיין מקום למגזינים וכתבי-עת לשירה ופרוזה?
בוודאי. הרי בלעדיהם היינו נשארים רק עם אהוד ואהוד וביבי, ואנה היינו באים.

יש בשנים האחרונות התרחקות של הקוראים הישראלים משירה ומסיפורים קצרים.  מה דעתך על כך?
כיו"ר ועדת פרס ספיר לספרות, אני שוקל דרכים שונות לעידוד השירה והסיפור הקצר. נראה אם אצליח.

כשר חינוך, לשעבר, מה יחסך לגבי הוראת הספרות בבתי ספר?  מה צריך לשנות, להוסיף ולחזק?
לפעמים אני חושב שמוטב לא ללמד בכלל ספרות כדי לא להשניא. הייתי מאפשר לתלמידות ולתלמידים להציע בעצמם את הספרים החביבים עליהם, לקרוא מתוכם בכיתה, לדבר עליהם ולפתח שיחה.

מה  מעורר בך השראה?
הבדידות, שרק אשתי, דורית, יודעת איך לשכך אותה.

מהו הספר האחרון שקראת והשאיר עליך את רישומו, ומדוע?
הספר האחרון שלי הוא כספר האחרון של רבים – "אשה בורחת מבשורה" של דוד גרוסמן. מי שיצליח לצלוח את מאה העמודים הראשונים – יזכה בזכייה גדולה.
 
מה חסר במיוחד בתרבות הקריאה הישראלית?
חסרה הנכונות לקרוא ספרים שאינם כתובים על פי אותו מתכון, שאינם נראים כמי שמיוצרים בסרט נע של סדנת כתיבה.

קורנפלקס ואבק כוכבים

AMERICAN PIE VINYL

 

הסיפור נכלל בספרי סיפורים קטנים, תקליטים גדולים ואני מעלה אותו לכבוד יום הולדתו ה-70 של דון מקלין שחל היום. תודה מיוחדת לעורכת שלי, איילת מוהר, שלחצה עלי לכתוב אותו רגע לפני שהספר ירד לדפוס ותודה לאורלי זיו-צרפתי על שיתוף הפעולה

 

היינו חבורה. תלמידי כיתה י', חורף ישראלי, ובין פסקול הסרט גריז לבין הבי ג'יז שידרו ברדיו שירים של דון מקלין, שצפוי היה להגיע להופעות בארץ.

מקלין היה כוכב על. התקליט "אמריקן פאי" נמכר במיליוני עותקים. "וינסנט", השיר על ואן גוך, שבה גם את לבנו. "ואני אוהב אותך כל כך" שבר את לבן של הנערות. אבל מקלין היה בעיקר נביא הזעם והתוכחה של "אמריקן פאי".

מהי המשמעות של השיר? שאל אותו ירון לונדון ב"עלי כותרת".

ומקלין ענה: המשמעות היא, מבחינתי, שאני לא צריך לעבוד יותר כל החיים.

אבל הפאי האמריקני של מקלין היה שיר שסימן תפנית. שינוי. העולם הפך למשהו אחר. שיר נוסטלגי. געגוע לאמריקה של שנות החמישים, לתמימות הפשוטה, לשמרנות השקטה, לבאדי הולי, לפאי תפוחים ושברולט פתוחה, למרילין מונרו, ג'יימס דין ולרעיון הבסיסי של הרוקנרול. מקלין התגעגע לנעורים. אנחנו לא הבנו את זה. אנחנו היינו הנעורים.

בהפסקה שבין שיעור תושב"ע לבין שיעור של"ח, ליד הקיוסק של חיה, פיתה קרה עם חומוס מקופסה ומלפפון חמוץ ומיץ פטל וטוויסט, ואבי היפה שאל אותנו: "אתם יודעים מי נמצא אצלנו בבית עכשיו?" וכולם שאלו מי, מי, ואבי היפה אמר:

דון מקלין.

צחוק נעורים קולני. כן, בטח. דון מקלין. אצלכם בבית.

"ואריק קלפטון עושה מקלחת אצלנו בבית עכשיו", עודד אמר.

"ופרדי מרקורי משחק שש-בש אצלנו במרפסת", אמיר גיחך.

ורק אבי היפה היה רציני, בתלתליו המפוארים וזיפי זקנו הנערי, ואמר:

"תצחקו, תצחקו חופשי, אבל הוא יוצא עם אחותי. "

זה היה שיא חדש. שאגנו, טופחים על ירכינו. אורלי צרפתי, אחותו היפהפייה של אבי היפה יוצאת עם דון מקלין? זה היה בלתי נתפס. הרי בארנק הבד האדום שלי, שסמל אנגליה עליו, היה כרטיס. דון מקלין בהופעה חיה בקיסריה, 30 בינואר 1979. עניין של כמה ימים בלבד.

"אנחנו רוצים לראות," אמר דורון.

"מה לראות?" תמה אבי היפה.

"לראות," חזר דורון, "לראות את דון מקלין. אצלכם בבית".

יום שישי, יום קצר. כשהלימודים הסתיימו יצאנו יחד והלכנו בחבורה גדולה, כל הדרך מהתיכון ביהוד עד ביתו של אבי היפה בקריית אונו. ציוצי ציפורים מראש הברוש ומעצי הסיגלון השתלבו בקולות חבטה עזים ממרפסות הבתים, עקרות בית נמרצות ועוזרות מסורות רכנו אל המעקות והלמו במרבדים בחובטי שטיחים, מפריחות אבק אל על. טיפות גשם זהרו באבני המדרכת. בכניסה לבניין הקשיב חייל במעיל דובון לטרנזיסטור, חמישה צפצופים ו"כאן קול ישראל מירושלים והרי החדשות מפי משה חובב ועיקרן תחילה…" ועל סוסיתא לבנה שחנתה ליד, התחמם חתול בשמש החורפית.

עלינו למעלה. אבי היפה נעץ מפתח בדלת וסובב. נדחקנו אל ההול, בין הכניסה לסלון, ליד טלפון החוגה השחור שניצב על ספר הטלפונים של אזור חיוג  03 וכרך של דפי זהב, קרוב לתרמיל פגז ששימש כסוג של אגרטל נוי עם שלל קוצים ונוצת טווס בתוכו. מסלסלת העיתונים הציצו גליונות של ניוזוויק ומוניטין ועל המכתבה עמדה מכונת כתיבה הרמס רוקט.

ושם, ליד השולחן במטבח, הוא ישב.

בג'ינס כחול ובטי שירט עם הדפס I LOVE NYC וחולצת כפתורים משובצת,

פתוחה, ישב דון מקלין ואכל קורנפלקס. "Hi, guys" אמר המשורר של נהר

ההדסון, וחייך.

כך עמדנו שם, חמישה נערים בני 15 מתיכון ביהוד, צפופים בסלון ישראלי בקריית אונו, בוהים בתדהמה נערית בזמר בינלאומי מפורסם היושב אל השולחן, נינוח וגאה, ולצידו אורלי, אחותו של חברנו לכיתה והיא שזופה ויפה עד מאוד, אוחזת בזרועו של הדון. ואנו נאלמנו דום.

נשמנו חרש, ואולי רק לי היה נדמה שקירות המטבח זוהרים לפתע באור יקרות.

 

 

אורלי צרפתי ודון מקלין

אורלי צרפתי ודון מקלין, 1979

בימים שאחרי הופיעו בעיתונים דיווחים על הרומן בין הכוכב האמריקאי המצליח לצעירה הישראלית היפיפייה אורלי צרפתי שפגש בחוף הים בתל אביב. פלאטו שרון הזמין אותם למסיבה בביתו. באחת מהופעותיו הוא הקדיש לה את השיר "And I Love You So" וגם אנחנו אהבנו. אהבנו כל כך.