ואני עדיין מתעקש לשמור על החלום מפני שברו

sarid

יוסי שריד: "הייתי רוצה לחיות בישראל שהורי חלמו עליה". צילום: דור מלכה

 

ביום לוהט בקיץ 1995 התלוויתי ליוסי שריד לסיור בדרום ישראל בתקופת ממשלת רבין. אישה אחת, בנתיבות, נישקה את ידו. הודתה לו על ההקצבה שהעביר לחינוך מיוחד בעיר. בבאר שבע אמרו לו שלוש נשים שהוא נהדר ושבזכות המחשבים לבית הספר הילדים שלהן השתפרו בלימודים ורכשו מקצוע. "אז תצביעו לי בבחירות?", חייך שריד. והנשים הרצינו לפתע: "היינו רוצות, אבל אנחנו לא יכולות".

למה לא? הסתקרן שריד.

"כי אתה לא ליכוד".

והוסיף גבר בחולצת ג'ינס שעמד בצד, אב לארבעה ילדים: "באמת הייתי רוצה להצביע לך, אבל לא נכנס לי הפתק של מרצ ליד, לא נכנס".

שריד המשיך איתנו בסיור. "אנחנו צריכים להמשיך", אמר. ולא היה לי ברור איך הוא לא נשבר.

מאוחר יותר, ב-2004, נפגשתי איתו בכנסת. נסעתי עם טל השילוני לנסות ולהסביר לוועדה המיוחדת (ששריד היה חלק ממנה) מדוע חשוב ש-88FM תמשיך להתקיים ולשדר. שריד היה בעדנו. בסופו של דבר התחנה המשיכה לשדר.

שריד נולד ברחובות באוקטובר 1940. שירת בחיל תותחנים. סיים תואר שני במדע המדינה ובסוציולוגיה. היה כתב צבאי וגם איש רדיו, חבר כנסת מטעם המערך ואחר כך מטעם מר"צ והיה שר לאיכות הסביבה ושר החינוך. עם אשתו, דורית, עבדתי בידיעות אחרונות. יש להם שלושה ילדים. 

שריד היה איש תרבות וספר. ספריו: "פגישה במקום אחר: שירים" (מחברות לספרות, 1961), "זה הניתוח שלי" (משכל, 2004), "‫שירים 2003-2005" (ידיעות אחרונות, 2005). "‫פפיצ’ק: הוא לא ידע את שמו" (ידיעות ספרים ויד ושם, 2006) ו"לפיכך נתכנסנו" (ידיעות ספרים) הציגו מחשבה מקורית ויכולת מילולית נפלאה.

לפגישה האחרונה שלנו בשנת 2008, בבית העיתונאים בתל אביב, שריד הגיע באוטובוס. "נוח מאוד", הוא אמר כשירד מקו 26, "תחבורה ציבורית היא המצאה חשובה".

דיברנו על ספרות.
מה דעתך בנוגע לקשר שבין "קפה" ו"ספרות"?
אין לי דעה, יש לי רק ידיעה. אני יודע שסופרים מפורסמים מזוהים עם בתי קפה מפורסמים, שהם בעצמם פירסמו אותם – זה מה שמקובל לספר. המשורר, ז'אק פרוור, כתב שיר נפלא על הקשר בין קפה לשירה, שהיה פעם, בבחרותי, מהשירים האהובים עלי.

אתה אוהב בתי קפה?

אפשר להגדיר אותי כ"יושב אוהלים", ואין לי בית קפה שחביב עלי במיוחד. אני עובד, כותב ונפגש עם אנשים בביתי. רק ההכרח גורר אותי, לפעמים, לבתי קפה שנמצאים בחצרות פתוחות. זה מרגיע אותי. לא פעם מצאתי את עצמי מצותת לשיחות בשולחן סמוך – הייתי נבוך – קמתי ועברתי לשולחן מרוחק.

אם היית יכול לבחור כל איש ספרות מכל זמן שהוא, במי היית בוחר לשבת איתו לקפה?
היה מעניין להיפגש עם המשורר חיים לנסקי שהלך לאיבוד בברית המועצות לשעבר ועקבותיו לא נודעו. אני מאוד רוצה לדעת מה עלה בגורלו, ואחר כך לספר לאחותי שמאוד אוהבת את שיריו.

ספר לי על דמות ספרותית שהשאירה עליך רושם מיוחד.
רק על דמות ספרותית אחת אני חולם בלילה – דמותו של יצחק, לא בשל אישיותו המחוקה אלא בשל התנסותו הטראומטית. הייתי כבן שמונה או תשע, בפעם הראשונה קראתי את סיפור העקידה, ומיד תרגמתי אותו לביעות אישי. מאז אני צועק לפעמים בלילות, כי אבא שלי עומד עלי לשחוט אותי.

לאיזה ספר אתה חוזר שוב ושוב, ומדוע?
אני יודע שזה נשמע פלצני, אבל מה אעשה – זאת האמת: כל יום אני קורא בתנ"ך, וכל יום אני בודק את עצמי במילון אבן שושן לבל אטעה.

בעיר זרה, לאן תלך?
הניסיון מלמד אותי שאבקר בבית קפה תחילה, אולי כדי לפצות את עצמי על חסך קפה מקומי ובלי חשש להיתקל בפרצופים מוכרים, גוזלי זמן בשיחה בטלה.

אתה קורא בטיסות?
יש לי פחד טיסות ובהמתנות אני מתאמץ להפיג אותו. פיתחתי שיטות משלי שמחייבות ריכוז. ספרי טיסות רק מעצימים את חרדתי.
 
 
איך כתבת את "לפיכך נתכנסנו"?
התחלתי לכתוב במלחמת לבנון השנייה, כשעשיתי את ימי המלחמה במושב מרגליות שעל גבול לבנון, וסיימתי את הכתיבה בקיץ שאחרי, שנה לאחר הרעש. הופתעתי למצוא אותו בראש רשימת רבי המכר, הוא בכלל לא ידע שהוא כזה, לא התכוון להיות.
 
 
אם לא היית גר בישראל, היכן היית רוצה לחיות?
הייתי רוצה לחיות בישראל האחרת שהורי חלמו עליה, ואני עדיין מתעקש לשמור על החלום שלהם מפני שברו.

האם אתה קורא מוספי ספרות?
מאז פרשתי מהחיים הפוליטיים הפעילים, אני קורא קודם את מוספי הספרות ומדוריה יחד עם מוספי הספורט ורק אחר כך אני מתפנה לשאר.

האם לדעתך יש עדיין מקום למגזינים וכתבי-עת לשירה ופרוזה?
בוודאי. הרי בלעדיהם היינו נשארים רק עם אהוד ואהוד וביבי, ואנה היינו באים.

יש בשנים האחרונות התרחקות של הקוראים הישראלים משירה ומסיפורים קצרים.  מה דעתך על כך?
כיו"ר ועדת פרס ספיר לספרות, אני שוקל דרכים שונות לעידוד השירה והסיפור הקצר. נראה אם אצליח.

כשר חינוך, לשעבר, מה יחסך לגבי הוראת הספרות בבתי ספר?  מה צריך לשנות, להוסיף ולחזק?
לפעמים אני חושב שמוטב לא ללמד בכלל ספרות כדי לא להשניא. הייתי מאפשר לתלמידות ולתלמידים להציע בעצמם את הספרים החביבים עליהם, לקרוא מתוכם בכיתה, לדבר עליהם ולפתח שיחה.

מה  מעורר בך השראה?
הבדידות, שרק אשתי, דורית, יודעת איך לשכך אותה.

מהו הספר האחרון שקראת והשאיר עליך את רישומו, ומדוע?
הספר האחרון שלי הוא כספר האחרון של רבים – "אשה בורחת מבשורה" של דוד גרוסמן. מי שיצליח לצלוח את מאה העמודים הראשונים – יזכה בזכייה גדולה.
 
מה חסר במיוחד בתרבות הקריאה הישראלית?
חסרה הנכונות לקרוא ספרים שאינם כתובים על פי אותו מתכון, שאינם נראים כמי שמיוצרים בסרט נע של סדנת כתיבה.

קורנפלקס ואבק כוכבים

AMERICAN PIE VINYL

 

הסיפור נכלל בספרי סיפורים קטנים, תקליטים גדולים ואני מעלה אותו לכבוד יום הולדתו ה-70 של דון מקלין שחל היום. תודה מיוחדת לעורכת שלי, איילת מוהר, שלחצה עלי לכתוב אותו רגע לפני שהספר ירד לדפוס ותודה לאורלי זיו-צרפתי על שיתוף הפעולה

 

היינו חבורה. תלמידי כיתה י', חורף ישראלי, ובין פסקול הסרט גריז לבין הבי ג'יז שידרו ברדיו שירים של דון מקלין, שצפוי היה להגיע להופעות בארץ.

מקלין היה כוכב על. התקליט "אמריקן פאי" נמכר במיליוני עותקים. "וינסנט", השיר על ואן גוך, שבה גם את לבנו. "ואני אוהב אותך כל כך" שבר את לבן של הנערות. אבל מקלין היה בעיקר נביא הזעם והתוכחה של "אמריקן פאי".

מהי המשמעות של השיר? שאל אותו ירון לונדון ב"עלי כותרת".

ומקלין ענה: המשמעות היא, מבחינתי, שאני לא צריך לעבוד יותר כל החיים.

אבל הפאי האמריקני של מקלין היה שיר שסימן תפנית. שינוי. העולם הפך למשהו אחר. שיר נוסטלגי. געגוע לאמריקה של שנות החמישים, לתמימות הפשוטה, לשמרנות השקטה, לבאדי הולי, לפאי תפוחים ושברולט פתוחה, למרילין מונרו, ג'יימס דין ולרעיון הבסיסי של הרוקנרול. מקלין התגעגע לנעורים. אנחנו לא הבנו את זה. אנחנו היינו הנעורים.

בהפסקה שבין שיעור תושב"ע לבין שיעור של"ח, ליד הקיוסק של חיה, פיתה קרה עם חומוס מקופסה ומלפפון חמוץ ומיץ פטל וטוויסט, ואבי היפה שאל אותנו: "אתם יודעים מי נמצא אצלנו בבית עכשיו?" וכולם שאלו מי, מי, ואבי היפה אמר:

דון מקלין.

צחוק נעורים קולני. כן, בטח. דון מקלין. אצלכם בבית.

"ואריק קלפטון עושה מקלחת אצלנו בבית עכשיו", עודד אמר.

"ופרדי מרקורי משחק שש-בש אצלנו במרפסת", אמיר גיחך.

ורק אבי היפה היה רציני, בתלתליו המפוארים וזיפי זקנו הנערי, ואמר:

"תצחקו, תצחקו חופשי, אבל הוא יוצא עם אחותי. "

זה היה שיא חדש. שאגנו, טופחים על ירכינו. אורלי צרפתי, אחותו היפהפייה של אבי היפה יוצאת עם דון מקלין? זה היה בלתי נתפס. הרי בארנק הבד האדום שלי, שסמל אנגליה עליו, היה כרטיס. דון מקלין בהופעה חיה בקיסריה, 30 בינואר 1979. עניין של כמה ימים בלבד.

"אנחנו רוצים לראות," אמר דורון.

"מה לראות?" תמה אבי היפה.

"לראות," חזר דורון, "לראות את דון מקלין. אצלכם בבית".

יום שישי, יום קצר. כשהלימודים הסתיימו יצאנו יחד והלכנו בחבורה גדולה, כל הדרך מהתיכון ביהוד עד ביתו של אבי היפה בקריית אונו. ציוצי ציפורים מראש הברוש ומעצי הסיגלון השתלבו בקולות חבטה עזים ממרפסות הבתים, עקרות בית נמרצות ועוזרות מסורות רכנו אל המעקות והלמו במרבדים בחובטי שטיחים, מפריחות אבק אל על. טיפות גשם זהרו באבני המדרכת. בכניסה לבניין הקשיב חייל במעיל דובון לטרנזיסטור, חמישה צפצופים ו"כאן קול ישראל מירושלים והרי החדשות מפי משה חובב ועיקרן תחילה…" ועל סוסיתא לבנה שחנתה ליד, התחמם חתול בשמש החורפית.

עלינו למעלה. אבי היפה נעץ מפתח בדלת וסובב. נדחקנו אל ההול, בין הכניסה לסלון, ליד טלפון החוגה השחור שניצב על ספר הטלפונים של אזור חיוג  03 וכרך של דפי זהב, קרוב לתרמיל פגז ששימש כסוג של אגרטל נוי עם שלל קוצים ונוצת טווס בתוכו. מסלסלת העיתונים הציצו גליונות של ניוזוויק ומוניטין ועל המכתבה עמדה מכונת כתיבה הרמס רוקט.

ושם, ליד השולחן במטבח, הוא ישב.

בג'ינס כחול ובטי שירט עם הדפס I LOVE NYC וחולצת כפתורים משובצת,

פתוחה, ישב דון מקלין ואכל קורנפלקס. "Hi, guys" אמר המשורר של נהר

ההדסון, וחייך.

כך עמדנו שם, חמישה נערים בני 15 מתיכון ביהוד, צפופים בסלון ישראלי בקריית אונו, בוהים בתדהמה נערית בזמר בינלאומי מפורסם היושב אל השולחן, נינוח וגאה, ולצידו אורלי, אחותו של חברנו לכיתה והיא שזופה ויפה עד מאוד, אוחזת בזרועו של הדון. ואנו נאלמנו דום.

נשמנו חרש, ואולי רק לי היה נדמה שקירות המטבח זוהרים לפתע באור יקרות.

 

 

אורלי צרפתי ודון מקלין

אורלי צרפתי ודון מקלין, 1979

בימים שאחרי הופיעו בעיתונים דיווחים על הרומן בין הכוכב האמריקאי המצליח לצעירה הישראלית היפיפייה אורלי צרפתי שפגש בחוף הים בתל אביב. פלאטו שרון הזמין אותם למסיבה בביתו. באחת מהופעותיו הוא הקדיש לה את השיר "And I Love You So" וגם אנחנו אהבנו. אהבנו כל כך.

איימי ווינהאוס. מתיקות גמורה ותחושה של אסון מתקרב

 

AMY

 

הטלפון צילצל. "אתה ניבאת את זה, ואני כל כך מצטער על זה שצדקת", אמר הקול.  ארבע שנים לפני כן כתבתי ב"מעריב" שאם לא ישמרו טוב על איימי ווינהאוס היא תצטרף לחברי "מועדון 27". בכל פעם שראיתי אותה או שמעתי אותה עלו בי החרדות האלה, שהילדה היהודיה והיפה מצפון לונדון קורצה מאותו חומר של הגאונים שנשרפים מהר. קורט קוביין. ג'ימי הנדריקס. ג'ניס ג'ופלין. ג'ים מוריסון. למרבה כאב הלב איש לא הציל את איימי ובמשך חודש שלם התאבלתי כמו היה מדובר בקרובת משפחה מקרבה ראשונה. מהרגע הראשון ששמעתי את איימי ווינהאוס היתה בי הרגשה מעורבת של מתיקות גדולה ותחושה של אסון מתקרב.

ועכשיו הסרט. זה בטוח לא הסרט האחרון על איימי ווינהאוס, אבל למעשה זו הפעם הראשונה שבה מתואר הסיפור של הזמרת הנהדרת שמתה לפני 4 שנים בגיל 27 בלבד. הסרט "איימי" עולה מחר (חמישי) בכל בתי הקולנוע. אתם יכולים לזכות בזוג כרטיסים לסרט, אבל לפני כן יש לי כמה דברים לומר על הסרט. קודם כל זה:

http://www.lev.co.il/movies/10689

הבמאי אסיף קפדיה בנה סרט מרתק מסיפור ידוע לחלוטין. זה לא פשוט. הדרך שבה הוא מגולל את סיפור חייה של ווינהאוס היא דרך מעניינת, שידוך בין עדויות של אנשים שהיו שם לבין צילומי ארכיון נדירים ורגעים מרגשים עד אובן נשימה.

כמו למשל התיעוד המופלא לאופן שבו נכתב והוקלט "באק טו בלאק" (תוך שעתיים, באולפן, המילים והלחן יחד) כשהמפיק מרק רונסון מודה: "זה היה רגע מכושף". יש הרבה מאוד אמנים שלעולם לא יצליחו לכתוב כל חייהם שיר כל כך טוב, מכאיב ומדויק. רונסון יודע את זה.

"איימי" גם מביא את סיפור הסמים. את ההתדרדרות. את אובדן הדרך והבלבול, שלל הטעויות הרצופות ובעיקר – מחיר התהילה המהירה. לא כל אדם מסוגל להתמודד עם המעבר החד מאלמוניות גמורה להצלחה פנומנלית. הביטלס, למשל, הפסיקו להופיע בשנת 1966. לנון היה אז בן 26. ג'ורג' הריסון בן 23. הארבעה מליברפול פשוט נמנעו ממגע ישיר עם הקהל שלהם והתרכזו בהקלטות אולפן.  יש אמנים שנמלטים לאיים רחוקים, או בונים להם טירות.

איימי ווינהאוס לא זכתה להגנה מספקת מהסביבה שלה. אם יש משהו שהסרט הזה מדגיש זו העובדה הזו. ברגעים רבים היא נראית כילדה אבודה, זמרת מעולם אחר, מהפנטת חושים, בעלת יכולות ווקאליות שמפילות לך את הלסת גם בפעם ש"ואלרי" יתנגן ברקע ושילוב בלתי נתפס בין רגישות רכה לבין עוצמה מתנפצת אל השמיים.

 

הבחירות של ווינהאוס בגברים היו בחירות לא מוצלחות. במשפחה שלה אף אחד לא אחז בידה ואמר לה: עצרי. קחי נשימה. אל תעשי את ההופעות האלה. נוחי. תני לעצמך לנשום. לברוח. לאורך כל הצפיה ב"איימי" חשתי את הרצון העז להושיט יד ולגעת בה, להציל אותה, לחבק ולסייע לה להימנע מהסוף הבלתי נמנע.

ולסיום:

יש לי שני זוגות כרטיסים לתת לכם לסרט "איימי". כל מה שנדרש מכם זה רק לכתוב כאן, בתגובות, על הפעם הראשונה שבה שמעתם שיר של איימי ווינהאוס. בבקשה. שני הסיפורים הטובים ביותר יקבלו זוג כרטיסים.

 

ותמיד תמיד לכבד

באהבה ובכבוד. ההורים שלי ואני באמצע. דצמבר 1966

באהבה ובכבוד. ההורים שלי ואני באמצע. דצמבר 1966

 

אבא שלי, אורי כהן, הוא ג'נטלמן.

אבא תמיד אמר לי: "לא חשוב מה קרה ולא משנה מה היא אמרה ומה היא עשתה, תמיד תמיד תכבד את האישה, כמו שאני מכבד את אמא שלך".

אבא שלי הוא אכן ג'נטלמן מושלם ומודל ראוי לחיקוי, וכמצוותו של אבי עשיתי (ואני חושב שגם קצת הצלחתי). לא הרמתי קול. לא העלבתי. לא זלזלתי. לא פקפקתי. לא נקמתי – גם באלה שפגעו בי.

יותר מכך. כשאחת האהבות הגדולות של חיי נטשה אותי לאנחות וכאבי לב קשים, ואחד מחבריי פלט בזעם "איזו שרמוטה!" – נזפתי בו. אל תדבר עליה ככה, אמרתי לו, היא אישה שאהבתי מאוד. היא התנהגה לא בסדר, אבל אני מבקש שתכבד אותה. היא לא אשמה שהיא כבר לא אוהבת אותי ולא רוצה לחיות איתי. ללב יש חוקים משלו.

ובסופו של דבר, זהו עצם הענין. לכבד. לכבד את זכותה ללבוש מה שהיא רוצה, לעשות מה שהיא רוצה, ללכת לאן שהיא רוצה – וזה אומר גם לכבד את רצונה ללכת ממך. ולא להציק. ולא להעיק.

ולכבד את עבודתה הקשה ולהילחם למען זכותה להיות מתוגמלת כמוך. בשכר הוגן ובתנאים שווים לך. ולכבד את מרחב המחיה הפרטי שלה ולא להשתלט עליה. ולכבד את שונותה, את העובדה שהיא אישה ולא גבר, לכבד אותה באשר היא אישה. 

להבין שסימביוזה היא רעה לשני הצדדים. להבין שתלות הדדית היא לא בהכרח עדות ליחסים טובים יותר. לאינטימיות גבוהה יותר. להבין ולהפנים שיחסים בין גברים ונשים הם יחסים בין שתי אוטונומיות עצמאיות שמקיימות ביניהן יחסי גומלין טובים מתוך רצון חופשי.

כמי שחי עם נשים, לא אחת ולא שתיים, וכמי שמגדל בבית שתי נשים קטנות (ומהממות) אני שואף תמיד אל המקום הזה. לאהוב בלי לחנוק, לתת חופש ולהרעיף חום ללא גבול.

ולכבד. כל הזמן לכבד.

הקלדה עיוורת

מכונת_כתיבה_מסוג_hermes

מגיל צעיר היתה בי אהבה למכונת הכתיבה. הכי רציתי לשבת בפריז בעליית גג עם סיגריה בפה בחדר אפוף עשן, עם חצי בקבוק יין על השולחן הקטן, הייתי בעיני רוחי עיתונאי בגולה, מקיש במקשי המכונה במרץ ובעוצמה, גוחן עליה, מוחק בטיפקס טעויות ומקליד מחדש, מייצר דפים וסיפורים וספרים, כתבות ומאמרים, מדפיס במהירות ושולף את הנייר מהגלגלת. מכונת הכתיבה היתה כה רומנטית בעיני שביולי 1985 הלכתי ל"סייט אנד סאונד" ללמוד הקלדה עיוורת.

לא, זה לא מדויק.
בעצם נרשמתי ללימודי הקלדה עיוורת מפני שהיו לה שדיים גדולים והיא היתה כה יפה ומסקרנת. זו הסיבה האמיתית. זה היה כה מקרי, באמת, רק מפני שבמקרה ליויתי חבר ל"סייט אנד סאונד" ברחוב בן יהודה בתל אביב, כי הוא באמת היה מוכרח ללמוד הקלדה עיוורת – ועוד באנגלית – כי הוא נרשם ללימודים באנגליה ואמרו לו שבממלכה המאוחדת לא מקבלים עבודות בכתב-יד. רק מודפסות.

"בוא איתי, תחכה לי שעה עם ספר, ואז נלך לסרט", הוא אמר. והסכמתי.

וכשעליתי איתו לשם ראיתי מיד את המדריכה היפה עם העיניים הירוקות והסרט הלבן על הראש, והיא דיברה עם החברה שלה על השנים שלה בפריז, סינגפור וניו יורק והחבר הדני שלה ואני הוקסמתי לגמרי מהאישה העסיסית שראתה עולם, בניגוד אלי הפרובינציאלי והקטן, והחלטתי בו-ברגע שאני חייב, פשוט מוכרח לשכב איתה, ובשביל להשיג אותה – כך הבנתי אז – אצטרך להיות נוכח שם, בבית הספר לתמלילנות. כלומר, להירשם לקורס.

כן. בשביל להשיג אותה הכל היה כשר בעיני. גם לשלם כסף, להירשם לקורס וללמוד הקלדה עיוורת במכונת כתיבה. רציתי לראות אותה עירומה ולגעת בה וכל האמצעים היו כשרים.

כמה עולה הקורס? שאלתי. ושילמתי. ונרשמתי.

אז האמת היא שלמדתי הקלדה עיוורת במשך 10 שיעורים אבל לא העזתי ליזום שום דבר עם המדריכה הנשית. הייתי נבוך וביישן מדי, אז, ולכן הסתפקתי בנעיצת מבטים חמדניים לעברה מעבר למכונת הכתיבה. בשיעור האחרון והמסכם כשכולם שקדו על מלאכת התיקתוק היא חלפה במעבר שבין השולחנות וכבדרך אגב הפילה פתק מגולגל על המכונה שלי. פתחתי אותו וקראתי: "מכיון שאני מבינה שכאן זה כבר לא ייצא, אם יש לך ענין בי, תתקשר לטלפון…." – וכאן היה מספר טלפון.

אל תתקשר עכשיו, הזהיר אותי החבר שלי. שהיא לא תתפוס תחת. תייבש אותה קצת. תן לה לחכות.

נראה לך? גיחכתי בבוז. אני כבר חודש מחכה להזדמנות הזו. והרמתי טלפון מיד. היא בדיוק נכנסה לדירה שלה. "תן לי שעה להתארגן, להתקלח ונצא לאנשהו", היא אמרה.

וכך היה. הלכנו לבית התה ההולנדי בלונדון מיניסטור בתל אביב. היא היתה מאוד תוקפנית. "גברים מסתכלים עלי כל הזמן פה, בתל אביב", היא אמרה. "בא לי להוציא להם את העיניים".

שתקתי בבהלה.

והיא המשיכה: "בכל מקום שאני מסתובבת כולם כל כך בוטים וחרמנים. בחו"ל זה כל כך שונה".

הלך עלי, חשבתי בלב. אני כבר לא אעלה אליה לדירה.

אבל יצאנו שוב. ואז עוד פעם. נשארנו יחד תקופה ארוכה מאוד. ואז נפרדנו והיא טסה לניו יורק. ה"הקלדה העיוורת" מאוד עזרה לי בחיים. וצלילי מכונת הכתיבה ששולבו באחת היצירות המוכרות של התרבות המודרנית, "מכונת הכתיבה" של לרוי אנדרסון, תמיד מזכירים לי אותה.