שחור, כמו חמור, מאלפים בינה במקל

 

בדצמבר 1976 חגגתי בר-מצוה, בבית הכנסת המרוקאי בגני תקוה וגם בבית הכנסת הפרסי בשכונת נוה-צה"ל – כדי שכל אגפי המשפחה יהיו מרוצים –  והייתי ילד מזרחי קטן בחליפה גדולה מקטיפה של "פפקו", שנרכשה ברחוב נוה-שאנן בתל אביב, בלב לבה של התחנה המרכזית הישנה, מתחת לקולנוע "מרכז" שהקרין ברצף, מעשר בבוקר ועד חצות הלילה, סרטי פורנוגרפיה של שנות השבעים, סרטים מלבבים כמו "הסטודנטית השבדית" ו"הפה הלוהט", ושמעתי שירי מצעדים בטרנזיסטור קטן ואדום וגם את "שירים ושערים", ובני טבק הבקיע באותה שבת בר מצווה שלי את השער היחיד במשחק, לרשתו של חברו הטוב אבי ליברמן, השוער של בית"ר ת"א, ומכבי ת"א ניצחה 0:1 וסימנה עוד שלב בדרך לדאבל בלתי נשכח, ואני הייתי נבוך בקרב כל האנשים השמחים שבאו לברך את חתן הבר מצוה, ברחתי אל חדרי הקטן בשעה שאבא שלי חבוש בכיפת קטיפה פרסית כחולה לחץ ידיים למברכיו ואמי היתה כה יפה, זוהרת ומאושרת – רק בת 36 ועדיין בריאה ועומדת על רגליה, וכותבת תסריטים לתכנית "למשפחה" במחלקה לערבית של הטלויזיה הישראלית

 

ימים רחוקים, הילדים רצו בדשא למטה, בין טיפות הגשם הדק והרך, ואני הלכתי איתם – כשסבתא שלי הגישה על מגש נחושת גדול וממורק את כל מעדני המזרח. אותו מזרח שהיה קרוב ללבי אבל ניסיתי להרחיקו מעלי בכוח. רציתי להיות אנגלי. אירופי. תל אביבי. כל דבר שהוא לא ילד מזרחי מהפרברים.

 

אלה היו השנים שבהן ניסיתי להימלט בכל מאודי מהמזרחיות. מואיז בן הראש כותב יפה על מנחה מרוקאית של ארז ביטון ועל הנסיון להגחיך אותה – נסיון שכשל לחלוטין. אני יודע שאני ראיתי בשירה הזו של ביטון משהו מושך ודוחה גם יחד. זה היה לי נעים אבל מפחיד. יותר מכל דבר אחר רציתי להיות…לא מזרחי. בבית הספר וגם בתיכון אמרו לי "אתה שחור, אבל שחור עם ערכים", אמרו ש"אתה מזרחי, אבל יש לך דיבור של אשכנזי". אמרו "תשים טלק על הפנים, זה לא מתאים לך הצבע". אמרו כל מיני דברים. אהבתי את יונה וולך  ואת פינק פלויד. לא יכולתי לאהוב אז את ארז ביטון.

 

 

אני אני שהרחקתי עצמי הרחק אל תוך לבי שכשהכל היו ישנים הייתי משנן הרחק אל תוך לבי מיסות קטנות של באך ביהודית מרוקאית   ("דברי רקע ראשוניים", ארז ביטון)

 

 

כשכשלתי בלימודים, זימנו את ההורים שלי לשיחה ושאלו את אבי:

"אתה מכה אותו?"

ואבא הזדעזע: "חס וחלילה, חס ושלום…למה??!"

והיועצת המשיכה ושאלה ברצינות: "אבל אצלכם…מרביצים.."

ואבא, הלום והמום, רק ענה לה בעדינות מתנצלת: "מעולם לא הרמתי על הילד  יד, השם ירחם!".

אז נקראתי אני פנימה, והיועצת אמרה: "אבא אומר שהוא לא מכה אותך, אבל אולי זאת הבעיה. שהוא לא מכה אותך!" – ללמדך ששחור, כמו חמור, מאלפים בינה במקל.

פניו של אבי אדמו מאוד אבל הוא לא אמר דבר. גם אמי לא. הם היו מבויישים מכך שהבן שלהם לא מצליח בלימודים ואני הייתי אכול צער על כך שאני לא מגשים את חלומם ומגלה ענין דווקא במוזיקה ובסרטים, ולא בהכנת שיעורי-בית.

 

בסוף אותה שנה כתבה המחנכת משפט או שניים לכל אחד מהילדים. לי היא רשמה: "לבועז, בתקווה שישתפרו יחסיך עם ההורים".  לא ברור מדוע. לא הבנתי אף פעם למה. נשאתי את העלבון בדממה.  בינתיים הליכוד זכה בבחירות, הברירה הטבעית הוציאו אלבום בכורה שגם אשכנזים אהבו לאהוב, והוציאו עוד תקליט בהופעה חיה "מחכים לסמסון", ואני בכלל אהבתי רוק מתקדם וג'אז מלנכולי ואת מאיר אריאל ושלום חנוך ואת יוהאן סבסטיאן באך – ולא הייתי מוכן לשמוע בכלל או לנסות לאהוב את הברירה הטבעית ובטח ובטח שלא להודות בכך שאני מכיר מצויין את "מנחה מרוקאית" של ארז ביטון, או את שירת האספלט המסעירה של רוני סומק. 

 

אז הנה, אני חוזר עכשיו לארז ביטון. האיש שכתב את השיר על זוהרה אלפסיה, זמרת החצר של מוחמד החמישי, ברבאט, במרוקו. האשה שאומרים עליה, כשאשר שרה, לחמו חיילים בסכינים לפלס דרך בהמון, כדי להגיע אל שולי שמלתה, לנשק את קצות אצבעותיה.  הכוכבת האדירה שעלתה לישראל, והפכה כאן לנתמכת סעד, ליד הלשכה באשקלון, שכונה ג'.

 

ביטון כתב על דיזנגוף, ה-רחוב הישראלי של שנות השבעים. דיזנגוף והפרוורים הם שני הקצוות המסמלים את ההתמודדות בין שתי התרבויות. אני אהבתי את דיזנגוף וחלמתי להיות תלמיד בית ספר תיכון באירופה, כמו ששר שלמה גרוניך, או לפחות בתל אביב המופלאה, שנראתה לי כמו ניו יורק – לבנה ומעטירה, אשכנזית ומתקדמת, רחוקה מאוד מאוד מבית הכנסת, מהברירה הטבעית, מויקי שירן הכותבת היפה, מדויד בן שטרית הבמאי הזועם ומיוסי שילוח השחקן, האיש האהוב, חברם של הוריי ומושא-לעגם של המבקרים וגם מארז ביטון. מאוחר יותר, הרבה יותר, הבנתי את מה שאמר לי שילוח בביתו ביפו, אחרי שניגב את דמעותיי המרות:

תוכל לצאת מביתך, אבל לא תוכל להוציא את ביתך ממך.

…בשעה אפלולית בחנות בדיזנגוף אני אורז חפצים לחזור לפרוורים ולעברית האחרת"   (שיר קניה בדיזנגוף, ארז ביטון)