ואנחנו נשב בחושך, ונביט אל האור

 

"מקרין הסרט, החשך את האולם

שלא נראה אחד את השני,

ולא ניאלץ להביט זה בזה בעיניים

ועכשיו,

הראה לנו סרט

שיהיה מרתק

ויהיה קל ומלא צבע

ויהיו בו אנשים יפים ומאושרים

לבושים היטב

ובחורות יפות ועירומות

ובתים מוקפי גנים ומכוניות מבריקות ומהירות

ואנחנו נשב בחושך, ונביט אל האור

ונטביע בו למשך שעתיים את הצער והעלבון של חיינו

וּנְדמה בליבנו שאנחנו האנשים היפים

ואנחנו הבחורות היפות והעירומות

ושלנו הם הבתים מוקפי הגנים והמכוניות המבריקות והמהירות

סרט קולנוע, פס רוטט של אור

בך תלויה כל תקוותנו

ובך, מקרין הסרט, היושב מעל לראשינו

והנותן לנו, תמורת עשר לירות לאיש

שעתיים של חיי אמת

בתוך השקר של חיינו". 

===================

חנוך לוין, מתוך "קרום", 1972

 

 

 

ביבי אנדרסון ואליוט גולד ב"המגע" של אינגמר ברגמן, 1971

 

אני זוכר את הימים האלה, שבהם הייתי יוצא מהבית, ונוסע. לקולנוע תמוז או קולנוע כוכב, לקולנוע תכלת או לקולנוע פריז או לסינמטק תל אביב (אשר בבית מפעל הפיס), כדי לחוות שעתיים של מילוט. של התאהבות. המפלט האחרון, המקלט האחרון, הקולנוע של ילדותנו, בית קולנוע שכונתי, קרקעי, לא ממוקם בתוך קניון סטרילי רועש והמוני. היו אלה שעתיים של מילוט מ"ארץ הבהמות הגסות", כפי שהגדיר את המציאות הישראלית המשורר העברי הנערץ עלי, דוד אבידן

("שירים בלתי-אפשריים + דו"ח אישי על מסע ל.ס.ד., הוצאת המאה השלושים, 1968).

 

"ארץ הבהמות הגסות בסינרי-מטבח

ארץ הבהמות הדקות בתלבושות אחידות

ארץ הבהמות הגסות והדקות בשיכונים גסים בעלי

קירות דקים

ארץ שמדברותיה ערים ועריה מִדְבָּרוֹת.."

עוד 10 סרטים שאני אוהב במיוחד

הרשימה הראשונה עוררה בי תשוקה לעשות רשימה נוספת. אז הנה, עוד עשרה סרטים שאני מאוד אוהב.

10 בעיר הלבנה. אלן טאנר (1983) Dans la ville blanche

בסינמטק הישן, בבית מפעל הפיס בת"א, בזמן מלחמת לבנון. שם ראיתי לראשונה את הסרט. הייתי חייל צעיר בחופשה ונכנסתי במקרה לאולם. לא ידעתי עליו כלום, על אלן טאנר הבמאי השוויצרי (יליד ז'נבה, 1929) ולא שמעתי דבר על סרטו. אבל את ברונו גאנץ אהבתי מאוד ב"ידיד אמריקאי" של ונדרס וזו היתה סיבה מספיק טובה לבדוק את Dans la ville blanche. גיליתי סרט שוויצרי שצולם בליסבון, היא העיר הלבנה. הגיבור הוא מלח, שיורד מהספינה, מתאהב בנערה מקומית ומגלה שכל חייו חוורים ושגרתיים, לעומת הריגוש העצום והחיוניות העזה שבאהבה החדשה. אבל הניתוק מהחיים הישנים הוא קשה והוא נודד, זר ומבולבל בעיר הלבנה ומחפש איך לחיות את חייו מרגע זה ואילך. לאשתו שבשוויץ הוא שולח מכתבים בצורת סרטים של 8 מ"מ, שעליהם הוא מנציח את מחשבותיו והדברים שהוא רואה וחווה. יצאתי מהקולנוע והלכתי ברגל שעה ארוכה כדי לנסות ולעכל את הרגשות שהשתוללו בי בעקבות הצפיה.

אהבה נסערת ובוערת "בעיר הלבנה"

 

.

9 המשפט. אורסון וולס (1963)

החזון המבעית של קפקא מטופל בידיו הגאוניות של וולס (ששינה את סוף הסיפור). יוסף ק. מתעורר בוקר אחד לתוך מציאות אחרת, שבה הוא נרדף ומחפש
על שום מה ולמה עלו חייו על המסלול המוביל ישירות לגיהנום, ולא מצליח להבין. אנטוני פרקינס מושלם בתור יוסף ק. האבוד. רומי שניידר עושה שם תפקיד נפלא והבימוי של וולס וירטואוזי. סרט שלצערי לא מוקרן כמעט במקומותינו. הדמות של יוסף ק. היתה בעיני תמיד טרגית לא משום שמדובר בכרוניקה של אסון ידוע מראש, אלא בטיפוס שנפשו מתנגשת חזיתית במציאות. נכון, ב"המשפט" זו מציאות קפקאית, סוריאליסטית ומסוייטת, אבל בשבילי זה היה סוג של משל. בתוך תוכי היה תמיד פער בין מי שאני לבין הקיום החיצוני.

מתוך "המשפט"

 

.

8 חלום של קוף. מרקו פררי (1978)  BYE BYE MONKEY

איש תיאטרון צרפתי (ז'ראר דפרדייה) שחי בגלות ניו יורק, מוצא על גדות נהר ההדסון את גופתו של קינג קונג. הוא יוצר קשר עם קשיש איטלקי (מרצ'לו מסטרויאני), מחפש אהבה, מגדל קוף שימפנזה קטן ותוהה על משמעות קיומו בתוך היקום האורבני הניו יורקי. עצוב, מוזר ויפה עד כאב. כל כך הרבה סצינות מכושפות יש בסרט הזה של פררי, שכל כולן בדידות וכמיהה למשהו שלעולם לא יושג.

מתוך הסרט "חלום של קוף"

 

.

7 גוסט דוג – דרכו של סמוראי. ג'ים ג'רמוש (1999)

מכל סרטיו של ג'ים ג'רמוש, זה האהוב עלי. למרות שהתחברתי נפשית גם לזרים וגם לפרחים שבורים שלו, עדיין גוסט דוג – דרכו של סמוראי הוא סרט שאין לי נוגדנים כלפיו. דמותו של הלוחם השחור הבודד מהגטו, שמאמץ את דרך החיים הסמוראית, מגדל יונים על גג ומתקשר באמצעותן עם האדון שלו אהובה עלי במיוחד. יש משהו הזוי, כמו חלום, בצילום בשכונות הנידחות, בפרברים האמריקאים, בשלל הדמויות שבשולי החיים, הנסיון לחפש משמעות בתוך צורת חיים מסויימת, אזוטרית ככל שתהיה, והמוזיקה: היפ-הופ אפל וממגנט של RZA – עושה את שלה, כרגיל אצל ג'רמוש אשף הפסקולים.

 

 

.

6 עיר ושמה גיהנום. קלינט איסטווד (1973)

High Planes Driffter

חלפו כבר 40 שנה מאז יצא הסרט הזה ועדיין אני צופה בו ושואל: האם הגיבור הוא איש מת מהלך? האם הוא מתחזה? מי הוא בכלל? הסיפור: אקדוחן בודד בא לעיר במערב הפרוע, והופך את סדריה, כמו היה שטן (או מלאך). האווירה המוזרה, הבדידות הקיומית שלו, הצילומים החדים והסצינה שבה כל בתי העיירה נצבעים באדום וההתכתבות המודעת עם האפוקליפסה מהברית החדשה גרמו ל"היי פליינס דריפטר" להתמקם בראש רשימת "הסרטים האמריקאים שאני הכי הכי אוהב".

 

.

5 וונדרלנד. מייקל ווינטרבוטום (1999)

ג'ינה מק'קי שברה את לבי בסרט הזה. כמה רציתי להיכנס אל תוך המסך ולחבק אותה בשתי ידיים גדולות וחמות. כמה מהסצינות הכי מרעידות בקולנוע המודרני נמצאות בסרט הזה, שיא יצירתו של מייקל ווינטרבוטום, בעיני ,עם הצילומים של לונדון בגשם, הדמעות של מק'קי על חלון האוטובוס, בדרך הביתה מדייט כושל, והמוזיקה הממוטטת של מייקל ניימן – פסנתר ורביעיית מיתרים, אחד מפסי הקול היפים שאני מכיר. איזה סרט.

.

4 שנים-עשר קופים. טרי גיליאם (1995)

יש בי חיבה עזה ליצירות דיסטופיות ("על החוף", "שליחות קטלנית") ועלילת הסרט 12 קופים עוסקת בשליחה המגיע מהעתיד, מהעולם שבו בני האדם כלואים מתחת לפני האדמה מאימת נגיף קטלני שהשמיד את רוב בני האדם על פני כדור הארץ . מטרת שיגורו אל העבר היא להביא מידע שיאפשר להתגונן מפני הנגיף. הסרט שואב השראה מ"המזח" (La Jetée) סרטו של כריס מארקר, 1962.  ליהוק משולש פצצתי (ברוס ויליס, מדלן סטו, בראד פיט), עריכה גאונית וקצב פנטסטי הצליחו לגרום לי, לראשונה, להבין שטרי גיליאם הוא גאון מפוספס.

.

3 עיניים עצומות לרווחה. סטנלי קובריק (1999)

אני מעריץ שרוף של סטנלי קובריק. שרוף. אני אוהב כל פריים שהאיש הזה ביים. אני סוגד ליכולת המדהימה שלו להפוך ספרים בלתי אפשריים לעיבוד, לסרטים נפלאים "התפוז המכני"   ו"אודיסאה 2001"), אבל גם הסרט האחרון שלו, שנוצר לפי סיפור חלום מאת ארתור שניצלר הוינאי, הצליח להפנט אותי למסך, בכל פעם שראיתי את הסרט. השימוש של קובריק בשפה קולנועית ייחודית כדי ליצור תחושת מסתורין, חרדה ופרנויה, כמו גם הליהוק של בעל ואישה (טום קרוז וניקול קידמן) לתפקידי …בעל ואישה, והבימוי הנועז – גרמו לי להתאהב בסרט הזה עד כלות.

.

2 התפוז המכני. סטנלי קובריק (1971)

מתוך "התפוז המכני"

הפעם הראשונה מהממת אותך. מערבלת את כל מה שחשבת שאתה יודע על קולנוע בפרט ואמנות בכלל. הפעם השניה מבהירה דברים שלא הבנת בצפיה הראשונה. הפעם העשירית מעוררת בך הערצה לאיש שיצר את החזון העתידני הזה, לבמאי היוצר הגאון שהצליח להפוך יצירה קולנועית לאלמותית, לכל כך חריגה, שהיא אינה מתיישנת לעולם, גם 40 שנה אחרי. מפתיע מאוד לגלות ב-2013 ש"התפוז המכני" עדיין רלוונטי ומהמם את חושיך כמו מכות החשמל שסופג אלכס בוי, הסרט הולם בך והולך איתך, גם בפעם העשרים שצופים בו. לעולם לא ניתן להתרגל לקצב שלו, לאנגלית הרצוצה מוזרה של הגיבורים, לעיצוב המופלא והצבעוני, לצילום המופלא והמופרע של ג'ון אלקוט הגאון (שצילם לקובריק גם את "בארי לינדון" שלו). לעולם לא ניתן להישאר אדישים לשילוב שבין מוזיקה קלאסית (בטהובן) לבין פס הקול האלקטרוני והאורגנים המוזרים של וולטר קרלוס  (שאגב, שינה את מינו אחרי סיום הצילומים והפך לגברת וונדי קרלוס). העולם משתנה, אבל השילוב הבלתי נתפס של יופי וזוועה, אימה והומור (משום מה אף פעם לא מתייחסים לפן הזה בסרט של קובריק) עדיין עובד עלי. מאוד.

.

1 גונבי האופניים. ויטוריו דה סיקה (1948)

ואל הסרט שיש לו מעמד מיוחד בלבי ובנפשי. "גונבי האופניים". סוף שנות הארבעים. איטליה מלקקת את פצעי מלחמת העולם השניה. אבטלה. הרס. עוני.

הצילומים נערכו אך ורק ברומא, בחוץ, ובמקום להשתמש בשחקנים מקצועיים, דה-סיקה נעזר באנשים רגילים בלי שום ניסיון קודם במשחק – כולל השחקן הראשי למברטו מג'וראני, שהיה בכלל פועל בבית חרושת.  גם הצלם קרלו מונטורי התבקש לעבוד בסגנון סרטי התיעודה ולא לסגנן את הפריים. 

התחושה שביקש הבמאי להעביר היתה שהסרט הוא אכן על אנשים אמיתיים. והאימפקט הרגשי של כל זה היה באמת עצום, גם בשנות הארבעים, וגם כשראיתי את הסרט 40 שנה אחר-כך. זהו הסרט האחד והיחיד בכל ימי חיי שגרם לי למרר בבכי. 

עשרה סרטים שאני אוהב במיוחד

עשרה סרטים שאני אוהב. אוהב במיוחד. זו בחירה אישית לגמרי ולא מחייבת אף אחד.

.

10 הסנדק (הטרילוגיה). פרנסיס פורד קופולה (1971-1987)

הקדשתי 9 שעות מחיי לצפיה בסאגה האדירה הזו, והרגשתי שאני מבין משהו שלא הבנתי קודם לכן. שעוד רובד קיומי נחשף בפניי.

9 לאון. לוק בסון (1994)

ז'אן רנו התחבב עלי בהקרנת חצות בעיר פאריז, ב-1985. כריסטין לקחה אותי באמצע הלילה לאיזשהו קולנוע נידח בדרום העיר, כדי לראות בחצות הלילה עם מעריצים צרפתיים את "המאבק האחרון", סרט פולחן בשחור לבן וללא מלים של לוק בסון. מאז אותו סרט מד"ב מלנכולי חיכיתי לסרט נוסף של לוק בסון שיטלטל אותי. זה קרה עם "לאון". גיבור בודד, מחסל בלי רשיון, כמו פורסט וויטאקר ב"גוסט דוג", מהגר בעיר זרה ומנוכרת, שיש לו יחסים משונים עם האדון שמפעיל אותו ועם ילדה קטנה שחוברת אליו (כמו ב"אליס בערים" וכמו ב"גוסט דוג"). אחד מהסרטים שראיתי הכי הרבה פעמים בחיי. פשוט בכל פעם שאני נופל עליו באחד הערוצים, אני נשאר לצפות בו.

 

8 "סולאריס". אנדריי טארקובסקי (1972)

יש לי קשר רגשי עמוק ליצירה הזו. טארקובסקי הרוסי לקח את הטקסט של לם הפולני והפך את המלים לחזיונות שפועלים עלי באופן לא רציונלי. טארקובסקי כישף אותי בסרט הזה, ממש כמו שקובריק עשה זאת ב"אודיסאה בחלל" שלו. ב"סולאריס" זה פסיכולוג-חלל שמתמודד עם עצמו, חרדותיו, רגשות האשמה שלו, געגועיו לאהבת חייו. ב"אודיסאה בחלל" זהו מעין מייג'ור טום אבוד, שכלוא בתא מתכת בחלל החיצון, עם מחשב שיצא מדעתו, רחוק מהבית ובודד לגמרי במאבקו על חייו.

מתוך סולאריס של אנדריי טרקובסקי

 

7 הטנגו האחרון בפאריז. ברנרדו ברטולוצ'י (1972)

סרט שעוסק באובדן ובאהבה, בזהות גברית מול זהות נשית, בפחד מפני המוות שמעורר אותנו כאפרודיסיאק עז וגורם לנו להשתוקק לעונג מיני עז כדי לשכוח, לזמן מה, שאנחנו בני-מוות ויום אחד פשוט לא נהיה יותר. לא נחיה, לא נרגיש, לא נתאווה. בעיני זה היה ונשאר אחד הסרטים הגדולים שראיתי בימי חיי, ובכל צפיה רק התחזקה דעתי בנוגע לטנגו האחרון.

מרלון ברנדו ומריה שניידר

6 אליס בערים.  וים ונדרס (1971)

הוא צלם שעובד עבור מגזין גאוגרפי ושוכב לילה אחד עם אשה יפה, עוד אחת מאלה שעברו במיטתו, רק שהפעם זאת משאירה אצלו את בתה בת ה-9, ונעלמת. הרווק הבודד, המקצוען הנודד, צריך עכשיו להחליט אם הוא משאיר את הילדה בתחנת משטרה, או יוצא איתה למסע בחיפוש אחר האמא הנעלמת. הם עוברים יחדיו כמה ערים גדולות במסע החיפוש המוזר, הכמעט בלתי אפשרי. הילדה זוכרת רק תמונה של בית. הם תלויים זה בזו אבל מנסים גם לשמור על זהותם. גם כאן, כמו ב"פאריז טקסס" שלו, יש קשר בין גבר בודד לבין ילד. כל העוצמה, הדיוק והפיוט של וים ונדרס נוכחים כאן, וקשה להאמין – כשרואים את זה בשנת 2006 – מה קרה לבמאי הגאון של שנות השבעים והשמונים שככה התחרבשה לו ההשראה בבגרותו. (בצילום: רודיגר פוגלר ויֶלָה רוטלנדר ב"Alice in den Stadten")

5 זהות גנובה (הנוסע). מיכלאנג'לו אנטוניוני (1975)

ג'ק ניקולסון בתפקיד חייו ומריה שניידר לצדו. עיתונאי שנוסע לסקר מהפכה בצ'אד, אפריקה, מגלה שבחדר הסמוך מת אדם. הוא לובש את בגדיו ולוקח את הדרכון שלו. במהלך חילופי הזהות העולם הוא מגלה שלקח על עצמו את זהותו וגורלו של סוחר נשק, ומגיע במסע שלו מאפריקה לאנגליה ובסוף גם לברצלונה וקאדיז. אני זוכר את עצמי, בגיל 24, מפנטז לעשות משהו כזה עם החיים שלי. להיעלם. סצינת הסיום של הסרט היא לבטח אחת הגדולות בתולדות הקולנוע של שנות השבעים. שוט ארוך אחד, איטי כמו הנצח, מעיק כמו המתנה במגרש המסדרים בבקו"ם.

4 האדם השלישי. קרול ריד (1949)

סרט שכל כולו שלמות, החל מהתסריט (גרהם גרין, לפי ספרו שלו) הצילום – הסרט מצולם כולו בווינה, באווירת הנכאים שלאחר מלחמת העולם השניה, בין החורבות, בשחור-לבן, השחקנים – עם אלידה ואלי המהממת, ג'וזף קוטן המקסים ואורסון וולס האגדי, המוזיקה שכתב אנטון קאראס (ומנוגנת בכלי המיתר הגרמני העתיק ציתר) – כל אלה הקנו, בצדק, את תהילת העולמים לסרט שביים (בוירטואוזיות רבה) קרול ריד. סרט אפל בכל המובנים.

האדם השלישי

3 המבט של אודיסאוס. תיאו אנגלופולוס (1995 )

במאי קולנוע (הארווי קייטל) מגיע ליוון כדי להגשים אובססיה ישנה שלו – למצוא את שלושת הגלגלים החסרים של הסרט היווני הראשון שנעשה בידי האחים מאנאקיה. באודיסיאה שהוא עורך בין יוון לאלבניה, ממקדוניה, בולגריה ורומניה ועד לבלגרד וסארייבו החרבה, הוא למעשה מסכם את חייו, מגשים את חלום חייו. סרט על גבול ההזיה, עם צילומי-נוף מהפנטים, שגם דן בגבולות שבין אדם לרעהו, לגבולות המשתנים של אירופה והיחסים שבין הקולנוע לבין המציאות. ישבתי בסינמטק שלוש פעמים לבדי, כדי שאף אחד לא יפריע לי להתמזג כליל אל תוך הסרט הענק הזה, של הגאון היווני.

2 תותי בר. אינגמר ברגמן (1957)

השני בטרילוגיה של הגאון השבדי. סיפור המסע של פרופסור איזק בורג, אלמן בן 78, רופא שחייו מאחוריו, שיוצא משטוקהולם אל העיר לונד כדי לקבל תואר כבוד באוניברסיטה שבה למד.  בורג מלווה בכלתו ההריונית מריאן, שלא מחבבת את חותנה ומתחננת להיפרד מבעלה, אוולד, בנו היחיד של איזק. סיוטים, חלומות בהקיץ, גילו המופלג והמוות הממשמש ובא, יחסיו עם כלתו ועם בנו, זכרונות הילדות, האהבות האבודות – כל אלה מרכיבים את הסרט המדהים הזה של ברגמן, שבעיני לא התיישן.

1 ירח מר. רומן פולנסקי (1992)

כנראה שזה הסרט האהוב עלי ביותר. אם הייתי צריך להצמיד לזה גם ספר מתאים, הייתי לוקח את "חיי נישואים" של דויד פוגל. ואם היו מבקשים גם להוסיף תקליטים הייתי שם בחבילה את "ONE YEAR" של קולין בלאנסטון, את "THE FINAL CUT" של פינק פלויד ואת "OVER" של פיטר האמיל. כשהסרט עלה על המסכים בלונדון ראיתי אותו שלוש פעמים ברציפות, באותו יום, בלסטר סקוור. היה חורף – ובין הקרנה להקרנה יצאתי החוצה, אל הכפור, שתיתי קפוצ'ינו, וחזרתי לאולם. סרט על תשוקה קיצונית, על שליטה ואובדן שליטה, על החמקמקות של האהבה הגדולה באמת, על הפער הזעיר שבין אושר ענק ותשוקה ממומשת לבין חיים מפוספסים וקמילה עגומה.

מה זה היה הדבר הזה עם הטוסיק

תחילת שנות השבעים. כתבת טלוויזיה בשחור לבן. מחוץ לבתי הקולנוע עמדו עיתונאים וצוות צילום של הטלוויזיה הישראלית. זו היתה הקרנת הבכורה של הטנגו האחרון בפאריז וכולם חיכו לקהל שזכה לראות, לראשונה, את הסרט הסנסציוני, שייצא ויספר לחבר'ה איך היה.

ארוך מדי, אמר גבר אחד עם שפם. וחשבתי שיראו יותר. זוגתו לידו מחייכת בביישנות: ראו מספיק, מה יש לך אתה?

חוץ מכמה קטעים, די משעמם  – אמרו שתי חיילות במדים.

ואז יצאו שתי גברות מבוגרות, ממוצא ייקי, לבושות היטב, והצוות זינק עליהן. "מה חשבתן על הסרט, גבירותיי?" שאל יורם רונן בקול חגיגי.  השתיים הביטו זו בזו בחיוך נבוך, ואז אמרה האחת: זה סרט מעניין מאוד, צריך לחשוב עליו. רק לא הבנתי מה זה היה הדבר הזה עם הטוסיק.

ובאופן מעניין, גם אם מוזר, הייקית הזקנה נגעה בתמצית מהותו של הסרט הגאוני של ברטולוצ'י, כמו גם את הבעייתיות שלו.  זה סרט מעניין מאוד, היא אמרה, ואכן כן. צריך לחשוב עליו, היא הוסיפה, וגם זה נכון. 40 שנה אחרי שיצא לבתי הקולנוע "הטנגו האחרון בפריז" עדיין מעורר מחשבות מפליגות במי שמסכים להעמיק בו. וגם "הדבר הזה עם הטוסיק", גם הוא  מחייב התייחסות, משום שהסצינה הקיצונית ההיא היתה שנים רבות מעין משקולת כבדה שהונחה למרגלות היצירה של ברטולוצ'י. עד כדי כך כבדה שבפריסקופ, העלון החודשי של קולנוע פריז המיתולוגי הגדירו את הסרט ככה: סרטו של ברטולוצ'י עם מריה שניידר ומרלון ברנדו, שהתפרסם בגלל סצינה של זיון בתחת". ככה. ישר.

את הסרט ראיתי לראשונה בקולנוע פריז בתחילת שנות השמונים, כשמלאו לי 18,  וזה היה 10 שנים אחרי שנעשה. הסרט נגמר וישבנו בפאב ברחוב הירקון. הפסקול המעולה שכתב לסרט סקסופוניסט הג'אז הארגנטינאי גאטו בארביירי  (שבחודש הבא ימלאו לו 80 שנה) התנגן לי בראש. שילוב של נהמות תשוקה, כמיהה, כאב, וחלילים, מיתרים וסקסופון הטנור של בארביירי שכמו חוצב את דרכו בין הכלים והקולות אל תוך הנשמה

וניסיתי להבין אם זה אני משוגע, העולם דפוק או שברטולוצ'י תקע פה סוס טרויאני – סצינה של סקס אנאלי  – כדי לגרום למיליוני אנשים לעמוד בתורים ארוכים כדי לצפות בסרט שלו, שבכלל עוסק באובדן ובאהבה, בזהות גברית מול זהות נשית, בפחד מפני המוות שמעורר אותנו כאפרודיסיאק עז וגורם לנו להשתוקק לעונג מיני עז כדי לשכוח, לזמן מה, שאנחנו בני-מוות ויום אחד פשוט לא נהיה יותר. לא נחיה, לא נרגיש, לא נתאווה. בעיני זה היה ונשאר אחד הסרטים הגדולים שראיתי בימי חיי, ובכל צפיה רק התחזקה דעתי בנוגע לטנגו האחרון.

הספר. הוצאת תמוז 1973

התקליט. פסקול הסרט שהלחין גאטו בארביירי

הסרט הוקרן לראשונה בניו יורק  באוקטובר 1972. היתה מהומה תקשורתית. הפירסום שזכה לו הסרט היה עצום, אבל גם הגינויים היו חסרי פרופורציה. הסרט זכה לכתבות שער ב"טיים מגזין" וב"ניוזוויק". המגזין "פלייבוי" פרסם צילום של ברנדו ושניידר בעירום. ב"טיים מגזין" נכתב: "צופה שלא מזדעזע, מתגרה, נגעל, מוקסם, מתענג או מתרגז מהסצנה בתחילת סרטו החדש של ברנרדו ברטולוצ'י, צריך להתאזר בסבלנות. יש עוד בהמשך. עוד הרבה". ה"ווילג' ווייס" דיווח על תגובות צופים שיצאו באמצע הסרט. על נשים שהקיאו במהלך הצפיה. מבקר הקולנוע ויליאם פ. באקלי (מרשת איי.בי.סי) השמיץ את הסרט במילים "פורנוגרפיה במסווה של אמנות". שני כוכבי הסרט, הצעירה הצרפתיה מריה שניידר והכוכב האמריקאי הגדול מרלון ברנדו, הוסיפו שמן למדורה כשתקפו את הבמאי האיטלקי והאשימו אותו שהשפיל אותם, הביא אותם אל הקצה ועשה בהם מניפולציות, באופן הדרכת השחקנים, כדי להגיע לתוצאה הראויה בעיניו.

וכמובן, הסצינה. ה-סצינה. ברנדו דורש ממנה הוכחה לאהבה. מין אנאלי הוא ההוכחה בעיניו.  הוא משתמש בחמאה כחומר סיכה. חלק מהמבקרים התמקדו בסצנה שבה מבקש ברנדו משניידר להוכיח את מסירותה המוחלטת אליו ולהחדיר את אצבעותיה לפי הטבעת שלו. אחר-כך הוא הופך אותה ובועל אותה מאחור כשהוא דורש ממנה לומר דברים שונים בזמן המעשה.

בבריטניה קיצצו את סצינת המין האנאלי ב"טנגו" (גם ב"כלבי הקש", שנה קודם לכן, הבריטים גזרו החוצה את הסצינה האנאלית שבה סוזן ג'ורג' נלקחת מאחור ואותו דין נגזר ב-1971 גם על סצינת האונס האנאלי של הגבר ב"גברים במלכודת"). בצ'ילה הסרט נאסר כליל להקרנה. בישראל התירו אותו בהתחלה להקרנה מגיל 21 ומעלה, ורק אחרי לחצים של המפיצים ניאותה המועצה לביקורת סרטים ומחזות לרכך את רוע הגזירה ולהגביל את הסרט להקרנה מגיל 18 ואילך. 

באיטליה החרימו את עותקי הסרט ואסרו על הקרנתו. בית המשפט העליון באיטליה הוציא פסק-דין שקבע כי יש להשמיד את כל העותקים של הסרט ועל ברטולוצ'י נגזר עונש מאסר (על תנאי) של ארבעה חודשים ושלילת זכויותיו האזרחיות לתקופה של חמש שנים, כולל הזכות להצביע בבחירות. 

ברטולוצ'י אמר בראיון: "את הרעיון לסרט שאבתי מפנטזיה מינית שחזרה ושיגעה אותי במשך שנים. פנטזיה שבה אני הולך ברחוב, פוגש אישה יפהפייה שאני לא מכיר, ולוקח אותה לדירה ריקה שבה אנחנו מזדיינים בלי לדעת כלום אחד על השניה, בלי רגשות, בלי זכרונות, בלי שום מידע מיותר. פשוט סקס שמיימי, בלי גבולות, מחשמל, בלי שהיא תדע מי אני ובלי שאדע אפילו איך קוראים לה". 

חודשיים אחרי הקרנת הבכורה של הטנגו האחרון בפאריז יצא לאור ספרה של אריקה ג'ונג, "פחד גבהים".  20 מיליון עותקים נמכרו ממנו. רב המכר נחשב לספר פורנוגרפי שתיאר את עלילותיה המיניות של הגיבורה, המשוררת בת ה‭29-‬ איזדורה זלדה ווייט-סטולרמן-ווינג, ובעיקר איך הגשימה, במטוס, את הפנטזיה האולטימטיבית: ‭ZIPLESS FUCK‬ הזיון המרוכסן, המושג שטבעה ג‘ונג באותו ספר, ייצג מפגש מיני חד פעמי עם זר גמור, "סקס שאין בו משחק כוחות, הגבר לא לוקח והאישה לא נותנת אף אחת לא מנסה לצוד בעל, ואף אחד לא מנסה להשפיל אישה‭…‬ זה פשוט הזיון הכי טהור שיש, והוא יותר נדיר מחד קרן‭.“‬‬ אבל ברטולוצ'י היה שם לפני אריקה ג'ונג. ושניהם גם יחד, אם יורשה לי לנחש, הושפעו מאוד מפולין ריאז' ו"סיפורה של או".

הסרט נעשה במעט מאוד כסף. במושגים קולנועיים הסכום שהושקע בהפקת "הטנגו" הוא בדיחה: מיליון דולר ו-250 אלף דולר בלבד.  מצד שני – ההכנסות היו מדהימות. 36 מיליון דולר הכניס הסרט בארצות הברית  בלבד. 102 מיליון דולר היו ההכנסות הכוללות מהקרנות בכל העולם. אבל זה ברמה המסחרית. אמנותית הסרט קיבל כמעט מיד את ההכרה בו כיצירה חריגה ואדירה. הטנגו האחרון בפאריז גם היה מועמד לשני פרסי אוסקר: ברנדו בקטגוריית השחקן הטוב ביותר וברטולוצ'י  בקטגוריית הבמאי הטוב ביותר. מבקר הקולנוע וינסנט קנבי מה"ניו יורק טיימס" כתב שהסרט הוא "ביטוי אמנותי מהעידן של נורמן מיילר וג'רמיין גריר". מבקרת הקולנוע הנודעת  והקשוחה פאולין קאל מה"ניו יורקר" התלהבה כל כך מהסרט, וכתבה שהוא שינה את פני הקולנוע: "זהו סרט שאנשים יתווכחו לגביו עד קץ עידן הקולנוע". קייל צדקה.  הביקורת שכתבה על הסרט נחשבת לביקורת המשפיעה ביותר בקריירה שלה.

רוברט אלטמן הודה אחרי הקרנת הבכורה: "יצאתי מההקרנה של הטנגו ואמרתי לעצמי: איך אוכל להעז ולעשות עוד סרט? חיי האישיים והאמנותיים לעולם לא יהיו כשהיו", וודי אלן סיפר ש"קנאה גדולה אחזה בי כשראיתי את הסרט, כי ידעתי שאף פעם, בשום מקרה, אני לא אעז לעשות סרט כזה", ומרטין סקורסזה אמר: "ברטולוצ'י  הלך הכי רחוק שאפשר. כמה רחוק? אנחנו נדע בעוד 40 שנה".  והנה חלפו 40 שנה.  זה עדיין סרט גדול בעיני. 

מתוך הטנגו האחרון בפאריז, ברנרדו ברטולוצ'י, 1972

גברים במלכודת, פרנזי או הטנגו האחרון בפריז?

איך בשנה אחת יצאו כל כך הרבה סרטים מעולים, חשובים ומשפיעים?

מפתיע לגלות איזו שנה זו היתה. גם בישראל, אגב, נוצרו כמה מהסרטים הטובים ביותר שנעשו כאן:  "מציצים" של אורי זוהר, "לאן נעלם דניאל וקס" של אברהם הפנר ו"אני אוהב אותך רוזה" של משה מזרחי. ואני אוהב גם סרט אחר מאותה שנה, "שתי דפיקות לב" (עם יהודה ברקן ומונה זילברשטיין) שנראה טוב יותר היום מכפי שנתפס בזמן אמת.

אורי קליין כתב בהארץ על שניים מהסרטים הבולטים של שנת 1972, "הסנדק" ו"קברט" – שני סרטים שכל אחד מהם היה לאירוע וללהיט ("הסנדק" היה לתקופה מסוימת לסרט המצליח ביותר בכל הזמנים) – ויצאו לאקרנים בהפרש של כחודש: בכורת "קברט" התקיימה ב-13 בפברואר 1972 וזו של "הסנדק" ב-15 במארס 1972. הסנדק. סרט שנעשה לפי הספר של מריו פוזו. סיפורה של משפחת קורליאונה. המאפיה הסיציליאנית של ניו יורק, אחרי מלחמת העולם השניה. תיאור עשר השנים שאחרי מלחמת העולם השניה. 1945 עד 1955. מאבקי שליטה. אלימות. שלושה אוסקרים. אחד מסרטי הפשע הטובים והמשפיעים של כל הזמנים. האבטיפוס של כל סרטי הגנגסטרים שנוצרו מאז ועד היום. יחסים מוזרים בתוך המשפחה. פשע מאורגן. אנשי חוק מושחתים, טרגדיות אישיות ומאבקי כוח. כמעט שלוש שעות של יצירת מופת. ומרלון ברנדו.  הסרט הראשון שיצא ב-1972 הניב עוד שני המשכים מעולים לא פחות.

גם קברט נוצר לפי ספר – כריסטופר אישרווד, "פרידה מברלין" (יצא בספריה לעם של עם עובד ומומלץ בחום) וגם עלילתו מתרחשת במחצית הראשונה של המאה ה-20, בזמן רפובליקת ויימאר 1931. לפני עליית הנאצים לשלטון. בתחילת העשור שבסופו תתרחש קטסטרופה עולמית גדולה. שמונה פרסי אוסקר. לייזה מינלי, ג'ואל גריי ומייקל יורק בתפקידים הראשיים. סרט שנבחר שוב ושוב בין חמשת המיוזיקלס הגדולים בכל הזמנים.

אז הכתבה של קליין, שמשווה בין שני הסרטים, מרתקת – אבל בשנה ההיא, 1972, יצאו עוד סרטים נפלאים, חשובים, מכוננים ויוצאי דופן. הנה הם.

סופר פולני, סרט רוסי. קלאסיקה

סולאריס

סרט שנעשה לפי הספר של סטניסלב לם. סולאריס. הכוכב שהוא יישות. הכוכב שהוא אורגניזם. הכוכב הכחול, הרחוק, העמוק. כוכב החלומות, הזכרונות, הכאבים, הכמיהות, האהבות. הכוכב שהוא אוקיינוס. המשל העצום, הגאוני, של הסופר הפולני לם מטופל בידיו הוירטואוזיות של הבמאי הרוסי טרקובסקי, מגדולי הקולנוענים בכל הזמנים.

גברים במלכודת

הסרט שבשנת 2008 נבחר בידי ארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית כאחד הסרטים האמריקאים הגדולים בכל הזמנים בשל היותו "משמעותי מבחינה תרבותית, היסטורית ואסתטית. מבוסס על ספר של ג'יימס דיקי  שיצא ב-1970 (אריה חשביה תרגמו לעברית והספר יצא לאור בהוצאת ביתן, ב-1973).  הסרט נקרא בארץ "גברים במלכודת", ולמען האמת – השם שנתנו לו המפיצים דווקא לא רע. הסרט שאיפשר לג'ון בורמן מפגן עוצמה קולנועי. סיפורם של ארבעה אנשי עסקים מאטלנטה שבארצות-הברית שנקלעים לגיהנום פרטי בקרב פראים החיים מחוץ לציויליזציה המערבית. ארבעת הגברים חותרים במורד הנהר בדרום ארה"ב, בשטחיה הפראיים והמרוחקים מציוויליזציה של המדינה. ארבעת העירוניים יוצאים למסע מתוך ציפייה ליהנות ולחזות ביופיו של הטבע. הם יחוו אונס, אלימות, מוות וגם דו-קרב מוזיקלי שהפך ללהיט ענק, תקליט זהב ומיתולוגיה.

כרזת הסרט בית מטבחיים חמש

בית מטבחיים חמש

לפי הספר של קורט וונגוט. הבמאי: ג'ורג' רוי היל ("העוקץ"). כמה אהבתי את וונגוט וכמה אהבתי את הבמאי שהפך את ספרו לסרט. so it goes ("ככה זה"), משפט המפתח של היצירה. הכוכב המרוחק טראלפמדור. עיר ההריגה דרזדן. ההפצצה. מוראות המלחמה. בילי פילגרים ועלילותיו בין הזמנים והכוכבים. היצירה המופלאה הזו, הספר, הסרט, וגם פס הקול – גלן גולד מנגן באך – שווה לקריאה, לצפיה, להאזנה.

מתוך "פריץ החתול"

פריץ החתול

סרט האנימציה הראשון בארצות הברית שזכה לסיווג המחמיר "למבוגרים בלבד" והפך מאז לסרט פולחן. פורנו מצויר. רוברט קראמב, המאייר המטורף, חבר ליוצר הקולנוע ראלף באקשי ("שר הטבעות", "קרח ואש") ויחד הם סיפרו בציורים נעים את עלילותיו של חתול חרמן וחובב סמים, שחי בניו יורק של סוף שנות השישים, מתנסה בכימיקלים, דוחף ידיו לפוליטיקה ומאוהב במוזיקה שחורה. פריץ מחפש חריץ, הוא אוהב ריגושים, אורגיות, מכוניות פתוחות וחתולות רעות ורטובות. הפרובוקציה המשוגעת עבדה נפלא. 

סוד הקסם הבורגני. לואיס בונואל בשיאו

סוד הקסם הבורגני

מתי ראיתם לאחרונה יצירה סוריאליסטית קולנועית מצליחה?  ב-1972 אחת כזאת זכתה בפרס האוסקר הזר. סיפור על חמישה מפגשים של חבורת חברים וארבעה חלומות שחולמים כמה מהם. יש כומר, יש טרוריסטית, יש תיאטרון-הזיות ויש עירום. ההתרחשויות בסרט אינן הגיוניות אך הגיבורים מקבלים אותן כטבעיות. בונואל היה יוצר ייחודי. הסרט נתפס כהתקפה חריפה על המעמד הבורגני, הגבוה, העשיר, של אירופה השבעה והמסואבת.

פרנזי

איך אפשר לשכוח את סצינת הפתיחה המהממת? תנועת מצלמה מתמשכת וארוכה המציגה את לונדון ונהר התמז ממעוף הציפור, כאשר המצלמה יורדת לאיטה ומתקדמת לאורך הנהר, שם מתגלה גופת אשה ערומה שלצווארה קשורה עניבה. היצ'קוק חזר בענק ב-1972. גם למולדת אנגליה, גם לשיאו כיוצר. פרנזי, הסרט על אדם הנחשד כי הוא אחראי לשורת רציחות, נחשב לאחת מפסגות יצירתו של הבמאי האנגלי הדגול ולסרטו החשוב האחרון. הסרט זכה להצלחה מסחרית ואמנותית. חלק מהריגוש בעשיית הסרט קשור בצילומים שנערכו בקובנט גארדן, לונדון, שם עבד אביו של היצ'קוק כסוחר בשוק, השכונה שבה גדל היצ'קוק עצמו.

ועוד על שנת 1972 וסרטיה.

אינגמר ברגמן יצר את "זעקות ולחישות", בתקופה שבה סבל מדיכאון קשה.

וודי אלן עשה את "כל מה שרצית לדעת על המין ולא העזת לשאול" ושיחק בסרט "שחק אותה סם".  

סרט האסונות/הרפתקאות "הרפתקאה בפוסיידון" (לפי ספרו של פול גאליקו) עם ג'ין הקמן שלי ווינטרס ושורה ארוכה של כוכבים הפך לאחד מהסרטים המצליחים ביותר בכל הזמנים.

על "הטנגו האחרון בפריז" – בעיני, אחד הסרטים החשובים והחזקים ביותר בכל הזמנים, אכתוב בנפרד, ממש בקרוב (באוקטובר ימלאו 40 שנה להקרנת הבכורה שלו).