מעיל הגשם, הכובע, השפם, הסיגריה

שש שעות, 42 דקות ו-57 שניות. זה אורכה המלא של הבלש המזמר, מיצירות הענק של הטלוויזיה בכל הזמנים וכנראה יצירת המופת השלמה והמושלמת ביותר של הטלוויזיה הבריטית אי פעם.  בישראל היה אז ערוץ אחד בודד ששלט שלטון יחיד בהרגלי הצפייה שלנו. הערוץ ההוא, ערוץ 1, שידר את הבלש המזמר.

היום, ב-2011, זה נשמע הזוי ודמיוני כמו הסדרה עצמה, אבל אלה העובדות. הבלש המזמר שודרה בזמן אמת בטלוויזיה הישראלית, בערוץ הראשון, מתוקף הסכמי שיתוף פעולה שהיו לערוץ הממלכתי עם איגוד השידור האירופי בכלל והבי.בי.סי בפרט. ממש כפי ששידרו כאן את כל הסדרות הבריטיות שנוצרו קודם לכן, מאדונים ומשרתים, דרך קו אונידין וצופן ג'נסן והאחים ועד אני קלאודיוס וראש העיר קסטרברידג'.

היום, מן הסתם, היו משגרים את יצירת המופת הגאונית של דניס פוטר ישירות אל ערוץ 23 – הנישה האיכותית האולטימטיבית של הטלוויזיה בישראל. אבל אז הבלש המזמר שודרה בערוץ הממלכתי בשעת צפיית שיא.

מתוך "הבלש המזמר"

ב-16.11.1986 החלה הקרנתה ב-בי.בי.סי.   הפרק הראשון היכה בתדהמה את המבקרים. ב-21.12.1986 שודר הפרק האחרון. ההסטוריה של המדיה האלקטרונית נכתבה מחדש. ייתכן וזה היה הרגע שבו חל השינוי הדרמטי ביחסי הכוחות שבין הטלוויזיה לבין הקולנוע. אולי זו הנקודה שבה הסתיימה ההגמוניה של המסך הגדול, בכל הקשור לאיכות צרופה, ליצירה אמנותית שכל כולה מבע קולנועי.  חלפו בדיוק 25 שנה מאז הרגע ההיסטורי ההוא. מאז קיבלנו את "המפצח" ואת "החשוד המיידי", את "אגמים" ואת "אגמים 2" ואת "שפתון על צווארונך" ואת "טווין פיקס" ו"תיקים באפלה" ו"הסופרנוס".

אבל בראשית היתה המחלה. מחלת העור של פיליפ מארלו, שגורמת לו להזיות מוזרות וססגוניות, מסעירות ומותחות. הבלש המזמר, שחייו נעים בין דמיון למציאות, בגבול דמדומים, בטישטוש פיזי ונפשי, במרחבים שכל כולם פתוחים אל האינסוף המחשבתי, הפילוסופי, המוסרי.

התקליט, פס הקול

מה היה מיוחד כל כך בבלש המזמר? ראשית, האוירה. פוטר יצר מחווה רחבת-היקף לתקופת הפילם-נואר. הסדרה רוויה באיזכורים לסרטי הז'אנר והיא משובצת ביהלומי זמר משנות ה-40, שמרכיבים פס-קול ייחודי. בסדרה הדמויות עצרו, סתם כך, מדי פעם, באמצע התגלגלות העלילה, ופצחו בשיר ובריקוד. זה מוזר ומקסים כפי שזה נשמע. העלילה היתה מותחת, לעתים נוגעת באימה פסיכולוגית ממשית, והדמויות נבנו באופן מורכב ומשכנע, בעיקר זו של מייקל גאמבון – הוא הוא הבלש המזמר.

הסופר, המחזאי והתסריטאי דניס פוטר ביסס את התסריט על ספרו הסמי-אוטוביוגרפי Hide and Seek נתון המתחבר אל ההזיה הרפלקסיבית של מארלו עצמו, שמדמיין את עצמו בתפקיד הראשי בפנטזיה סוריאליסטית המתרחשת ב-1945, ומערבת בתוכה מרגלים, פושעים ונערה יפה ומסתורית אחת. מעילי הגשם הארוכים, כובעי הלבד, השפמים, הסיגריות, הבארים האפלוליים, הסמטאות הריקות בחצות הלילה, סכנה ברורה ומיידית, הנשים היפות האוחזות בסיגרלה עם פומית, אוירת העולם-של-אתמול. וכמובן  – מייקל גאמבון, שחקן בריטי מעולה שהתמזל מזלו להשתבץ לתפקיד אופי כמו "הבלש המזמר", שנתן פנים לבלש המפורסם פיליפ מארלו.

רבע מאה עברה מאז דצמבר 1986. מישהו היה חייב להקרין עכשיו, מחדש, את הבלש המזמר. לזכר ימי טלוויזיה אחרים וכמחווה לימי נעורינו.