לא, אנחנו לא משלמים לכותבים

המייל שקיבלתי היה כדלקמן:

שלום בועז,

שמי X מחברת Y העובדת עם ZZ. אנו מעוניינים להציע לך לכתוב ביקורות העוסקות בספרים אהובים עליך. הביקורת תתפרסם בעמוד של ZZ בפייסבוק.
בברכה,
X

עניתי לגברת:

שלום X
אני מבקש שקל למילה. דהיינו, ביקורת של 500 מילים = 500 שקלים.

בברכה,

בועז

 והגברת ענתה:

היי בועז,  אנחנו לא משלמים לכותבים. צר לי. הכתיבה היא באהבה לספרות ומאהבת הקריאה והספרים.

ואני עניתי לה:

שלום לך, X

אני חושש שלא הצלחתי להסביר את עצמי היטב, במייל הקודם. ובכן, התשלום עבור כתיבתי הוא שקל למילה. כך קל מאוד לחשב את זה. לדוגמא: ביקורת של 500 מילים = 500 שקלים

הסכום אינו כולל מע"מ, כמובן, והתשלום הוא מיידי. לא שוטף ולא פלוס. שיהיה לך המשך שבוע נעים ופורה.

בברכה נאמנה,

בועז כהן

היא לא חזרה אלי.  אחרים פנו אלי, עם הצעה זהה, שנה קודם. הם לא היחידים.  עיתון אחד מציע לאנשים לכתוב "תמורת קרדיט". ואם מישהו צריך דוגמא הולמת לדורסנות הכלכלית ולחוצפה התהומית שהשתלטו על החברה (והתקשורת) הישראלית, הנה – הן כאן. מולכם. בתכתובת מיילים קצרה. האם גברת X עושה את עבודתה בחינם? לא. היום אנחנו יודעים שאפילו העמותות והארגונים עם המטרות הטובות ביותר גובים סכומי עתק לתשלום משכורות למנכ"לים שלהם. לכן מקוממת התשובה שלה – "הכתיבה היא באהבה לספרות ומאהבת הקריאה והספרים."

ואני מזכיר את כל זה בעקבות המדור של רענן שקד שהתפרסם אתמול ב"7 ימים".  שקד הוא מהכותבים הטובים ביותר בישראל. התמזל מזלו ובעשרים ומשהו השנים האחרונות משלמים לו על כתיבתו. אבל שקד חושב על עצמו כעל "חיה נכחדת", משום שמשלמים לו (היטב) כדי לכתוב. ואם הבנתי נכון את הטקסט שלו, שקד רואה בי איום על הפרנסה שלו, מפני שאני מציע את כתיבתי (בבלוג הזה) בחינם. אני, וגיא חג'ג' וריקי כהן ויובל דרור, ועוד כמה, שמפרסמים בלוגים עצמאיים, פרטיים, חופשיים – שהם גם חינמיים.

"לונדון קולינג", הבלוג הזה, יציין בקרוב שש שנים להיווסדו. כשפתחתי אותו בדצמבר 2005, בהמלצתו ובעידודו של גדי שמשון, לא הבנתי מה זה בלוג, למה זה טוב ומדוע, באמת, לכתוב בחינם.  שמשון הסביר לי, ואף שלח אותי לכותבים גדולים בעולם שפרסמו אז בלוגים, כדי להתרשם. התרשמתי. פתחתי את הבלוג הזה.  אני אוהב את "לונדון קולינג" כפי שהוא. אני כותב בו מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה. איש אינו עומד על ראשי. איש אינו מתערב. זו הכתיבה שלי, מי שאוהב – יקרא, מי שלא – ידלג על הבלוג.  לפחות פעם אחת הצלחתי להביא אל הבלוג הזה 198,000 קוראי עברית עם פוסט שעסק בדיוק בסוגיה הזו – "לא עני הוא האיש". מה שאומר, שיש אפשרות גם לכתוב בדיוק מה שבא לך, וגם לגרום להמון אנשים לקרוא את זה.

אז נכון, כסף לא יוצא לי מזה.  אבל האם כסף הוא העיקר?  האם באמת כל מה שמשנה, בסופו של דבר, הוא תג המחיר שמוצמד לך, לכתיבתך, למי שאתה?

נוצר כאן בלבול מושגים. כתבו לי בין יתר התגובות ללא עני הוא האיש, שמכיוון שאני נהנה ממה שאני עושה ברדיו, אני לא צריך לצפות לתשלום גבוה. זו כמובן שטות גמורה, כי אין קשר בין הנאה מהמקצוע שלך לבין השכר שאתה מקבל. גילו השבוע ומצאו שהמקצוע המבוקש והנדרש ביותר בארץ הוא רפואה – למרות שהסיכוי להתעשר ממהמקצוע הזה הוא לא גבוה.  ולמה? כי הסיפוק גבוה, אמר אחד המתמחים. מהרגע הראשון, אתה זוכה לסיפוק גדול בעבודה שלך, ולא צריך לחכות למשבר גיל הארבעים, עם כל הכסף והאוטו הגדול והבית הענק, כדי להתחיל לחפש משהו שייתן לך סיפוק בחיים.

המקום היחיד שאני מוכן לכתוב לו בחינם הוא לונדון קולינג. הבלוג הזה הוא חלקת אלוהים הקטנה שלי.  הוא לא נגוע בסירחון הכלכלי שהצחין כמעט כל חלקה בתקשורת הישראלית (למקרה שלא שמתם לב, מחלקות השיווק משתלטות על עולם התוכן בעיתונות הכתובה ובטלוויזיה המסחרית. הפרסום הסמוי כבר אינו סמוי).  האמת היא די פשוטה, רענן. אם מישהו רוצה להחתים אותי על חוזה ולשלם לי עבור כתיבתי, אני אשמח לקבל כסף. אתה מכיר מישהו כזה? אני לא. אף אחד לא בא אלי בהצעה כזו, למרות שהבלוג הזה דורג לא פעם ולא פעמיים ברשימת הבלוגים הטובים בישראל, למרות שיש לי תכנית רדיו יומית ב-88 אף אם, למרות שאלפי אנשים קוראים את הבלוג – ומכיוון שלא מציעים לי כסף, ומכיוון שאני אוהב מאוד לכתוב, ומכיוון שחשוב לי להפיץ ברבים דברים טובים שאני מאמין בהם (ספרים, תקליטים, זכרונות, סרטים, דעות), אני מפרסם פוסטים בבלוג הזה.  בחינם. כן. בחינם.

לפני חמש שנים  באיזשהו פאנל, עניתי לנחום ברנע ששלל בבוז את כל "כותבי הבלוגים באינטרנט", ואמרתי שחוץ משלושה-ארבעה כותבים מצוינים באמת, שעדיין פורחים בעיתונות המודפסת, את רוב רובם של הכותבים הנפלאים בעברית אפשר למצוא דווקא ברשת. גיא חג'ג', דויד פרץ, יאיר יונה, יובל דרור, אורי קציר, ועוד.  כותבי תוכן אמיתיים, שיש בהם תשוקה ואין בהם פופוליזם וחנפנות.

הרעב שלי, ושל אנשים רבים הדומים לי, הוא לתוכן ממשי. איכותי. עמוק. חכם.  אישית, אחרי 20 שנה של קריאת עיתונות ישראלית קצת נמאס לי מעוד ועוד טקסטים על אותם דברים, אותן דאחקות של הפוך-על-הפוך-על-הפוך, כתיבה מהואגינה ונשים משוחררות בעיר הגדולה, ואיך הילדים הרסו לנו את הסקס, ותראו אותי, וואו, כמה אני מגניב. נמאס לי מבועות הסבון. מהזוהר המזויף. מהיללות הפולניות על מצבו של האדם וכל הארס-פואטיקה של "אתם לא מבינים כמה קשה לי לכתוב/לקבל השראה/לייצר את הטור הזה בשבילכם". נמאס. די. רוצה אוכל טקסטואלי אמיתי, מרגש ומשביע – ולא סיבוב ב-AM/PM של התקשורת הישראלית שבסופו אתה מוצא את עצמך עם שקית במבה, קורנפלקס וקצת רוגעלך במחיר מופקע, ובטוח שזה אוכל.

הבעיה היא לא האינטרנט הישראלי. לא. הבעיה היא של שומרי הסף שנרדמו, של עורכים שזנו ושל המון עייף, עצלן ונצלן. הבעיה היא לא שלי או של כל כותב אחר שמתחזק בלוג כמה שנים טובות, הבעיה היא של כולנו, כחברה. והסיבה למצב העגום של התקשורת הישראלית היא שלעורכים בעיתונים ולמו"לים שלהם אין שאיפה לאיכות אמיתית, כי אחרת גיא חג'ג' היה יושב על חוזה שמן ב"7 לילות" או ב"ז'ורנל" המקביל לו. כך גם אורי קציר שמריץ את "אפלטון" המעולה שלו ויעל רגב  ו"אפילו עז" שלה. אם היתה שאיפה להביא איכות, מהות ומשמעות, תוכן ויופי לקוראי העיתונים, המו"לים היו משלמים לאסתי סגל האינטלקטואלית הלוחמנית ו"מלים מלים" שלה, לעדנה אברמסון והרפובליקה הספרותית, לריקי כהן עם קורות האם האובדת ולחלי גולדנברג עם תקריב  – וחיילי האיכות של הכתיבה ברשת הם לא הבעיה. עורכי העיתונים ויותר מזה – המו"לים – הם הכתובת. ממש כמו ששלום גד, שהחל להפיץ את כל אלבומיו בחינם, ברשת, הוא לא הכתובת לתלונה "למה הוא נותן את זה בחינם". למה? כי אף אחד לא מוכן לשלם על זה. שלום גד, יוצר ישראלי ענק, פשוט לא מבוקש על-ידי חברות התקליטים, למרות ששירי ארץ ישראל שלו זוכה לשבחים ואף נבחר בין אלבומי השנה החולפת ע"י בן שלו בעיתון הארץ.

ונסכם: רענן שקד, האנשים הטובים האלה לא מנסים להרוג את המקצוע שלך. יותר מזה, האנשים האלה לא יסכנו לעולם את הפרנסה שלך, מכיוון שהמו"לים לא מחפשים איכות בלתי מתפשרת, עצמאות ומקוריות. עובדה. אף מו"ל לא הניח על שולחנם הצעה שאי אפשר לסרב לה. בתוך העיתונות המודפסת של 2011 אתה ורד בין חוחים, רענן, ואם היה לך בלוג הייתי קורא אותו בהנאה, אך התמזל מזלך ומשלמים לך יפה כדי לכתוב יפה, ולנו לא משלמים כלל. 

היינו רוצים לקבל שכר עבור כתיבתנו, אבל אין מי שמוכן לשלם.

יובל דרור – ספרות זולה (תשובה לרענן שקד)http://www.popup.co.il/?p=8083