לא, אנחנו לא משלמים לכותבים

המייל שקיבלתי היה כדלקמן:

שלום בועז,

שמי X מחברת Y העובדת עם ZZ. אנו מעוניינים להציע לך לכתוב ביקורות העוסקות בספרים אהובים עליך. הביקורת תתפרסם בעמוד של ZZ בפייסבוק.
בברכה,
X

עניתי לגברת:

שלום X
אני מבקש שקל למילה. דהיינו, ביקורת של 500 מילים = 500 שקלים.

בברכה,

בועז

 והגברת ענתה:

היי בועז,  אנחנו לא משלמים לכותבים. צר לי. הכתיבה היא באהבה לספרות ומאהבת הקריאה והספרים.

ואני עניתי לה:

שלום לך, X

אני חושש שלא הצלחתי להסביר את עצמי היטב, במייל הקודם. ובכן, התשלום עבור כתיבתי הוא שקל למילה. כך קל מאוד לחשב את זה. לדוגמא: ביקורת של 500 מילים = 500 שקלים

הסכום אינו כולל מע"מ, כמובן, והתשלום הוא מיידי. לא שוטף ולא פלוס. שיהיה לך המשך שבוע נעים ופורה.

בברכה נאמנה,

בועז כהן

היא לא חזרה אלי.  אחרים פנו אלי, עם הצעה זהה, שנה קודם. הם לא היחידים.  עיתון אחד מציע לאנשים לכתוב "תמורת קרדיט". ואם מישהו צריך דוגמא הולמת לדורסנות הכלכלית ולחוצפה התהומית שהשתלטו על החברה (והתקשורת) הישראלית, הנה – הן כאן. מולכם. בתכתובת מיילים קצרה. האם גברת X עושה את עבודתה בחינם? לא. היום אנחנו יודעים שאפילו העמותות והארגונים עם המטרות הטובות ביותר גובים סכומי עתק לתשלום משכורות למנכ"לים שלהם. לכן מקוממת התשובה שלה – "הכתיבה היא באהבה לספרות ומאהבת הקריאה והספרים."

ואני מזכיר את כל זה בעקבות המדור של רענן שקד שהתפרסם אתמול ב"7 ימים".  שקד הוא מהכותבים הטובים ביותר בישראל. התמזל מזלו ובעשרים ומשהו השנים האחרונות משלמים לו על כתיבתו. אבל שקד חושב על עצמו כעל "חיה נכחדת", משום שמשלמים לו (היטב) כדי לכתוב. ואם הבנתי נכון את הטקסט שלו, שקד רואה בי איום על הפרנסה שלו, מפני שאני מציע את כתיבתי (בבלוג הזה) בחינם. אני, וגיא חג'ג' וריקי כהן ויובל דרור, ועוד כמה, שמפרסמים בלוגים עצמאיים, פרטיים, חופשיים – שהם גם חינמיים.

"לונדון קולינג", הבלוג הזה, יציין בקרוב שש שנים להיווסדו. כשפתחתי אותו בדצמבר 2005, בהמלצתו ובעידודו של גדי שמשון, לא הבנתי מה זה בלוג, למה זה טוב ומדוע, באמת, לכתוב בחינם.  שמשון הסביר לי, ואף שלח אותי לכותבים גדולים בעולם שפרסמו אז בלוגים, כדי להתרשם. התרשמתי. פתחתי את הבלוג הזה.  אני אוהב את "לונדון קולינג" כפי שהוא. אני כותב בו מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה. איש אינו עומד על ראשי. איש אינו מתערב. זו הכתיבה שלי, מי שאוהב – יקרא, מי שלא – ידלג על הבלוג.  לפחות פעם אחת הצלחתי להביא אל הבלוג הזה 198,000 קוראי עברית עם פוסט שעסק בדיוק בסוגיה הזו – "לא עני הוא האיש". מה שאומר, שיש אפשרות גם לכתוב בדיוק מה שבא לך, וגם לגרום להמון אנשים לקרוא את זה.

אז נכון, כסף לא יוצא לי מזה.  אבל האם כסף הוא העיקר?  האם באמת כל מה שמשנה, בסופו של דבר, הוא תג המחיר שמוצמד לך, לכתיבתך, למי שאתה?

נוצר כאן בלבול מושגים. כתבו לי בין יתר התגובות ללא עני הוא האיש, שמכיוון שאני נהנה ממה שאני עושה ברדיו, אני לא צריך לצפות לתשלום גבוה. זו כמובן שטות גמורה, כי אין קשר בין הנאה מהמקצוע שלך לבין השכר שאתה מקבל. גילו השבוע ומצאו שהמקצוע המבוקש והנדרש ביותר בארץ הוא רפואה – למרות שהסיכוי להתעשר ממהמקצוע הזה הוא לא גבוה.  ולמה? כי הסיפוק גבוה, אמר אחד המתמחים. מהרגע הראשון, אתה זוכה לסיפוק גדול בעבודה שלך, ולא צריך לחכות למשבר גיל הארבעים, עם כל הכסף והאוטו הגדול והבית הענק, כדי להתחיל לחפש משהו שייתן לך סיפוק בחיים.

המקום היחיד שאני מוכן לכתוב לו בחינם הוא לונדון קולינג. הבלוג הזה הוא חלקת אלוהים הקטנה שלי.  הוא לא נגוע בסירחון הכלכלי שהצחין כמעט כל חלקה בתקשורת הישראלית (למקרה שלא שמתם לב, מחלקות השיווק משתלטות על עולם התוכן בעיתונות הכתובה ובטלוויזיה המסחרית. הפרסום הסמוי כבר אינו סמוי).  האמת היא די פשוטה, רענן. אם מישהו רוצה להחתים אותי על חוזה ולשלם לי עבור כתיבתי, אני אשמח לקבל כסף. אתה מכיר מישהו כזה? אני לא. אף אחד לא בא אלי בהצעה כזו, למרות שהבלוג הזה דורג לא פעם ולא פעמיים ברשימת הבלוגים הטובים בישראל, למרות שיש לי תכנית רדיו יומית ב-88 אף אם, למרות שאלפי אנשים קוראים את הבלוג – ומכיוון שלא מציעים לי כסף, ומכיוון שאני אוהב מאוד לכתוב, ומכיוון שחשוב לי להפיץ ברבים דברים טובים שאני מאמין בהם (ספרים, תקליטים, זכרונות, סרטים, דעות), אני מפרסם פוסטים בבלוג הזה.  בחינם. כן. בחינם.

לפני חמש שנים  באיזשהו פאנל, עניתי לנחום ברנע ששלל בבוז את כל "כותבי הבלוגים באינטרנט", ואמרתי שחוץ משלושה-ארבעה כותבים מצוינים באמת, שעדיין פורחים בעיתונות המודפסת, את רוב רובם של הכותבים הנפלאים בעברית אפשר למצוא דווקא ברשת. גיא חג'ג', דויד פרץ, יאיר יונה, יובל דרור, אורי קציר, ועוד.  כותבי תוכן אמיתיים, שיש בהם תשוקה ואין בהם פופוליזם וחנפנות.

הרעב שלי, ושל אנשים רבים הדומים לי, הוא לתוכן ממשי. איכותי. עמוק. חכם.  אישית, אחרי 20 שנה של קריאת עיתונות ישראלית קצת נמאס לי מעוד ועוד טקסטים על אותם דברים, אותן דאחקות של הפוך-על-הפוך-על-הפוך, כתיבה מהואגינה ונשים משוחררות בעיר הגדולה, ואיך הילדים הרסו לנו את הסקס, ותראו אותי, וואו, כמה אני מגניב. נמאס לי מבועות הסבון. מהזוהר המזויף. מהיללות הפולניות על מצבו של האדם וכל הארס-פואטיקה של "אתם לא מבינים כמה קשה לי לכתוב/לקבל השראה/לייצר את הטור הזה בשבילכם". נמאס. די. רוצה אוכל טקסטואלי אמיתי, מרגש ומשביע – ולא סיבוב ב-AM/PM של התקשורת הישראלית שבסופו אתה מוצא את עצמך עם שקית במבה, קורנפלקס וקצת רוגעלך במחיר מופקע, ובטוח שזה אוכל.

הבעיה היא לא האינטרנט הישראלי. לא. הבעיה היא של שומרי הסף שנרדמו, של עורכים שזנו ושל המון עייף, עצלן ונצלן. הבעיה היא לא שלי או של כל כותב אחר שמתחזק בלוג כמה שנים טובות, הבעיה היא של כולנו, כחברה. והסיבה למצב העגום של התקשורת הישראלית היא שלעורכים בעיתונים ולמו"לים שלהם אין שאיפה לאיכות אמיתית, כי אחרת גיא חג'ג' היה יושב על חוזה שמן ב"7 לילות" או ב"ז'ורנל" המקביל לו. כך גם אורי קציר שמריץ את "אפלטון" המעולה שלו ויעל רגב  ו"אפילו עז" שלה. אם היתה שאיפה להביא איכות, מהות ומשמעות, תוכן ויופי לקוראי העיתונים, המו"לים היו משלמים לאסתי סגל האינטלקטואלית הלוחמנית ו"מלים מלים" שלה, לעדנה אברמסון והרפובליקה הספרותית, לריקי כהן עם קורות האם האובדת ולחלי גולדנברג עם תקריב  – וחיילי האיכות של הכתיבה ברשת הם לא הבעיה. עורכי העיתונים ויותר מזה – המו"לים – הם הכתובת. ממש כמו ששלום גד, שהחל להפיץ את כל אלבומיו בחינם, ברשת, הוא לא הכתובת לתלונה "למה הוא נותן את זה בחינם". למה? כי אף אחד לא מוכן לשלם על זה. שלום גד, יוצר ישראלי ענק, פשוט לא מבוקש על-ידי חברות התקליטים, למרות ששירי ארץ ישראל שלו זוכה לשבחים ואף נבחר בין אלבומי השנה החולפת ע"י בן שלו בעיתון הארץ.

ונסכם: רענן שקד, האנשים הטובים האלה לא מנסים להרוג את המקצוע שלך. יותר מזה, האנשים האלה לא יסכנו לעולם את הפרנסה שלך, מכיוון שהמו"לים לא מחפשים איכות בלתי מתפשרת, עצמאות ומקוריות. עובדה. אף מו"ל לא הניח על שולחנם הצעה שאי אפשר לסרב לה. בתוך העיתונות המודפסת של 2011 אתה ורד בין חוחים, רענן, ואם היה לך בלוג הייתי קורא אותו בהנאה, אך התמזל מזלך ומשלמים לך יפה כדי לכתוב יפה, ולנו לא משלמים כלל. 

היינו רוצים לקבל שכר עבור כתיבתנו, אבל אין מי שמוכן לשלם.

יובל דרור – ספרות זולה (תשובה לרענן שקד)http://www.popup.co.il/?p=8083
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Dhyan  On 10/29/2011 at 10:32

    בועז, פוסט מעולה. הלוואי שהייתה דרך שתקבל לפחןת משהו מהבלוג המופלא הזה שמעשיר רבים מימי ולילותיי.
    בתור אחד שחוטא בכתיבה וגילה שרוב מוחלט של המגזינים (גם באנגלית) לא משלם אלא מציע קרדיט (ולא מדובר רק במגזינים צעירים וקטנים ולא רק בעברית) אני יותר ממבין אותך. כמובן שמעולם לא גררתי אחרי יותר מכמה עשרות קוראיח.
    תשקול להעביק את הבלוג שלך למקום פרטי איפה שתוכל לכל הפחות להוסיף פרסומות. לא תתעשר מזה אבל כמה שקלים אולי כן תראה מזה.
    חוץ מזה אולי זה המקום לחבר כמה כותבי תרבות מובחרים בצורה בה מופעל דה-באזר המופלא. לא חושב שהם יכולים להתפרנס מזה אבל זה כיוון.

    • B. Goren  On 10/29/2011 at 11:11

      אני תומך נלהב בהצעה אותה העלית (דה-באזר כמודל). ולטובת מי שלא מכיר, הנה הלינק:

      http://debuzzer.com/

    • אריק ג  On 10/29/2011 at 14:22

      מסכים בהחלט, המודל של דה באזר בו כותבים מעולים מתאחדים לכדי עיתון ללא עורך הוא מעניין מאוד ולפחות כרגע בעולם הספורט מספק מקום אחד עם תוכן שהוא רמה מעל לכל השאר.
      אולי שווה לנסות להרים משהו כזה גם בתחומים אחרים.

  • יאיר יונה  On 10/29/2011 at 10:33

    המכתב שקיבלת הוא בדיוק כמו הפניות שאני מקבל כמוזיקאי :
    – 'הי יאיר יונה, נורא אוהבים את המוזיקה שלך, רוצה להופיע במקום כך וכך בארוע של כך וכך?'
    – בשמחה, מהם התנאים המסחריים?
    -'אה, זה בחינם , זה בשביל חשיפה של המוזיקה שלך'.
    -גבירתי, אני בן שלושים, מוזיקאי פעיל כבר עשר שנים, עם הכרה נחמדה בעולם. אני לא מבקש הון, לפחות תכסו את ההוצאות שלי ותעשו כאילו אכפת לכם מזה שזו עבודה ועל עבודה משלמים
    -אהההה, תראה, מוזיקאים אחרים לא ביקשו..
    -נא לפנות לאותם מוזיקאים אחרים, תודה. ניתוק. ואל תתקשרי אלי שוב.

    • יעל ר.  On 10/30/2011 at 11:42

      בתחום התוכן המקרה שאתה מתאר מאוד נפוץ. אליי פנו לפני כמה שנים מאתר מאוד מוכר כדי שאכתוב ביקורות הופעות תמורת 50 ש"ח לביקורת. טענתי שזה כלום, אפילו לא מכסה את הנסיעות, והם ענו "אבל את מקבלת כרטיסים חינם!". הבעיה מתחילה בזה שהם לא התקשו למצוא מישהו שכן יסכים להצעה – כל כך הרבה בתחום מוכנים לכתוב בשביל גרושים או חשיפה, ואחרי שנתיים הם מתפלאים למה כל כך קשה למצוא עבודות בכסף.

      • דורון  On 10/31/2011 at 12:36

        מעניין. אבל אין איזה איגוד הכותבים/העיתונאים/המבקרים? שיכול לקבוע איזה רף תשלום מינימלי או להוציא את כולכם לשביתת תוכן? כמו למשל שעשו שביתת התסריטאים בהוליווד?
        אני מניח שבתחום שלכם, כמו בכל תחום שיש בו אלמנט של פרסום ומוניטין, החשיפה היא בעלת ערך כלשהו ולכן אנשים מוכנים לכתוב תמורת חשיפה (או נסיון). מתאר לעצמי שגם שחקנים בתחילת דרכם עובדים רק בשביל חשיפה. נשמע כמו בעיה מובנית בתחומים שבהם יש לחשיפה ערך. אני לא יכול לדמיין מישהו מבקש מאינסטלטור לעבוד בשביל חשיפה. אפילו לא בשביל נסיון (מעבר להתמחות).

    • אופיר  On 11/07/2011 at 8:08

      מסכים עם כל מילה. גם אני כמוזיקאי – לפני שבועיים פנתה אלי זמרת מפורסמת שאעבוד איתה באיזה ערב לקידום ים המלח. המפיק שלה דיבר איתי כל כך יפה: "תשמע, הנשיא פרס יהיה. אתה שר שיר אחד ואחר כך יורדים לאכול, אה, כן, ותהיה טלוויזה".
      אבל אני לא סובל את הטלוויזה.

      ותמיד זה משגע אותי שמוזיקאים הם האחרונים לקבל כסף. לאולם משלמים, לאיש הניקיון משלמים, כולם מקבלים שכר אבל המוזיקאי הוא רק שעשוע והוא מתנדב. לעולם לא אתנדב להופיע במקום בו אחרים מקבלים שכר על עבודתם לא איכפת לי אם הנשיא אובמה יבוא לשמוע אותי!

  • צחי  On 10/29/2011 at 10:57

    כרגיל, כתוב היטב, ונכון במידה רבה.

  • שרון הר פז  On 10/29/2011 at 10:58

    בועז, נגעת בנקודה כאובה וכהרגלך – בדיוק בשורש הבעיה. התרבות פשטה את הרגל בעולם בו אנו נמצאים (גם באנגליה הטלויזיה אינה איכותית יותר). המגמה המזעזעת של ניצול כשרונות הזולת הולכת וגדלה, במקום להכחד כליל. בהקשר זה, אני מזכירה (שוב ושוב) את ספרה הנפלא של איין ראנד "מרד הנפילים", העוסק בבעיה הזו. אינני מבינה את הקובלנה של שקד בנוגע לכותבים. מה רע שכל העולם כותב? ככל שהכותבים רבים יותר – כך אנו למדים יותר. נכון שכיום יכול כל אחד לפתוח בלוג ולהגג בו, אך האמת הרי יוצאת לאור: מי שכותב איכות – יקבץ אליו קהל איכותי ושני הצדדים יהנו.
    החוצפה אינה נעצרת. אחת הסיבות שפתחתי ב-1996 את "קציר מלים" הוצאה לאור – היתה התשלום המשפיל והמעליב לסופרות ולסופרים. לשלם שקל אחד לסופר עבור ספר שנמכר – איך אפשר לכנות את זה, חוץ מגנֵבה? נכון, יש לְהוצאות הספרים הוצאות, אך בראש ובראשונה יש לשלם כראוי (והיטב!) לסופר/ת. הרי אנו צריכות להתפרנס.
    בהזדמנות זו, אני רוצה להודות לך על הקסם של השעתיים אתמול בתוכניתך "אבנגארד וחיות אחרות". מאוד נהניתי לשמוע אותך קורא קטעים מ"עיר". היה קסום!

  • פני  On 10/29/2011 at 11:05

    בועז אבל מה תעשה במקרה שזה לא החזקים והחצופים כמו 'צומת ספרים' או 'סטימצקי'?
    הבלוג 'קסטה' נולד לפני 5 שנים ואני מקבלת בזכותו בקשות להרצאות ולהגיע לדבר על שכר זה קשה.
    מה לעשות כשידוע בוודאות שהגופים והמקומות שהזמינו לא מרוויחים שקל ובקושי עומדים בעלויות הארגון? (זה לא נדיר במוזיקה). מצד אחד רוצים לתת הרצאה, מצד שני צריך להתפרנס.

  • B. Goren  On 10/29/2011 at 11:06

    אני מניח שעיקר הבעיה היא של הצע וביקוש. כנראה שיש מי שמסכים לכתוב לצומת ולסטימצקי בחינם. אם לא היו כאלו, כנראה שהיו מתחילים לשלם.

  • חנן כהן  On 10/29/2011 at 11:10

    ראיתי ש"הארץ" התחילו להזמין ממך. אני מניח שזה לא בחינם. בהצלחה וכן ירבו (השקלים).

  • ריקי כהן  On 10/29/2011 at 11:17

    רשימה חזקה ומדויקת, תודה על הקרדיט המחמיא, פירטת בדיוק את הסיבות שלי להעדיף כתיבה עצמאית.

  • חיה  On 10/29/2011 at 11:24

    לבועז שלום,
    בוא נקווה שבחלוף הזמן גם מו,לים ועורכים יבינו שיש קהל, לא ענק אמנם אך גדול דיו, שעבורו חובה עליהם לשלם ליוצרים כמוך.
    ולנחום ברנע כדאי לומר, שעם כל פירסומו לעיתים רחוקות ניתן למצוא אצלו איזו אמירה אמתית, נוקבת, אמיצה או מחדשת. הכתבות שלו הן בדרך כלל MORE OF THE SAME…

  • chellig חלי גולדנברג  On 10/29/2011 at 11:26

    הרצון להגיע לעוד קוראים, ולא שאני לא שמחה עד מאד ומוחמאת אף יותר מכמות הכניסות והקוראים שלי, הוא גדול, אבל גם הרצון להתפרנס מהכתיבה ( וצילום )קיים. במקרה שלי גם העוגן
    והפוקוס שכתיבה מתוזמנת ומוזמנת נותנת הוא דבר חשוב ע'ע הפרעת קשב וציפה כהתנהלות יומיומית- יעיד רענן ששלף אותי מהבלוג אז נתן לי טור ראשון שבועי ועשה ממני אדם מאושר ממש – אבל ההצעות הזורמות לכתיבה "עם קרדיט" ובלי תמורה לא רק מעליבה ברמה האישית, היא מקוממת ברמה העקרונית.

    אתה צודק בכל מילה שכתבת גם בשמי.

  • טלטל  On 10/29/2011 at 11:30

    לא נעים קצת לקלקל את המסיבה החמימה והאוהבת, אבל אני חושש שכל הפואנטות הוחמצו.
    להבהרה: התפרנסתי בעיתונות הכתובה והמשודרת יותר משני עשורים, ישבתי יותר מפעם-פעמיים בפגישות אישיות מול מו"לים ובעלי רוב באחזקות.
    ברור שהעיתונות כבר שנים בנפילה חופשית. ברור גם שבכל פעם שנדמה כי הרצפה מתקרבת, מתברר שהתהום עמוקה מכפי ששיערנו תחילה.
    נכון גם שהתרבות הישראלית רקובה והמדיה חולות.
    עדיין, לא בם האשם.
    זה הכסף. לא צריך להיות מרקסיסט מחויב כדי לעקוב אחר המסלול של השתלטות בעלי הממון, הדרת מקבלי ההחלטות המערכתיות ממוקדי ההשפעה והרחבת הפערים בין המקורבים להנהלה לבין ספקי המילים.
    רענן שקד מאוד מוכשר. הוא לא מקבל את המשכורת שלו בגלל שהוא כותב מוכשר, אלא בגלל שהוא היה אפקטיבי ניהולית בזמן קבלת החלטות בתחום הייעול. הוא עורך בכיר ובדרך כלל כתיבתו היתה בונוס בשביל השכר. בפריטה של שעות עבודה מול שכר הוא כדאי. לו היה רק בעל טור, כלל לא בטוח שהיה במקום שבו הוא עומד.

    יש בלוגרים מרתקים.
    אבל הרוב, בהיותו רוב כבכל קבוצה אנושית, אינו כזה והוא עוסק בדיוק ב"עוד ועוד טקסטים על אותם דברים, אותן דאחקות של הפוך-על-הפוך-על-הפוך, כתיבה מהואגינה ונשים משוחררות בעיר הגדולה, ואיך הילדים הרסו לנו את הסקס, ותראו אותי, וואו, כמה אני מגניב".

  • Katia Benovich  On 10/29/2011 at 11:35

    גם בועט וגם נוגע ללב. איתך במאבקך הצודק!

  • Mati Shemoelof  On 10/29/2011 at 11:47

    גם לי היה אותו סיפור איתם וגם אני התנגדתי לתת להם אישור בחינם

  • איילת  On 10/29/2011 at 11:49

    חיכיתי, חיכיתי לטקסט הזה,
    וכמה טוב שהוא בא,
    וכמה כל תו ומילה פסיק בו- במקום.

    מדוייק, יורה חץ בדיוק במקום הנכון, ומוצדק כל כך.

  • אור שחר  On 10/29/2011 at 12:09

    אני חושב שהמעשה הנכון מבחינתך הוא פשוט להוסיף כפתור Donate.
    בלוגים, וחשיפת מדיה ברשת היא הזדמנות, משום שאנו איננו זקוקים עוד
    למתווכים שהם בעלי הכוח להתערב לנו בתכנים ולקחת עמלות.

    אני מצאתי את עצמי תורם מספר פעמים לבלוגים או משלם ישירות למוזיקאים
    אשר נתנו להוריד אלבומים, וזה הרגיש כמו תשלום שווה הרבה יותר מאשר
    הכסף שאנו משלמים למו"לים, לרשתות הספרים ולחברות התקליטים,
    שרק חלק קטן ממנו מגיע לאמן עצמו.

    נכון, יותר קשה להרוויח כסף כך באופן עצמאי. ושנית, "תרומה" נשמעת
    כמו קיבוץ נדבות ולא כמו כשכר עבור עבודה. אבל צריך לשנות את דפוס
    המחשבה: אנשים רוצים לשלם עבור מה שהם אוהבים באמת.

    למשל, אני לא קניתי דיסקים יותר מארבע שנים, מלבד אותם אלו אשר
    אני קונה בהופעות ישירות מהאמן. גם אותם אני מיד מעביר לקבצים.
    אופן צריכת המוזיקה והקריאה השתנה מן הקצה אל הקצה: אני מאזין
    בכל יום לכמעט ארבעה אלבומים שונים, קופץ מאחד לשני, ושומע
    מוזיקה הרבה יותר מגוונת, הרבה יותר אוניברסלית ובכמות גדולה
    בהרבה ממה ששמעתי בעבר.

    אם הייתי צריך להמשיך ולקנות דיסקים, סביר להניח שהייתי נשאר
    בביטלס-סטיבי וונדר – טום וויטס ולא יוצא מהם הלאה.

    כך גם הבלוגים שהזכרת: אנחנו לא קוראים יותר עיתונים. אנחנו קוראים
    אותך, את גיא חגג', פעם את נדב לזר, את פיצ'פורק, (טוב נו, וגם את הרולינג סטון)
    ואני גם חוטא באוסף "הבלוגים השמאלניים".

    ופירוש הדבר היא כי אתה מתחרה באופן עצמאי, ואם יש לך (והלוואי והיו לי) יותר מאלפי כניסות
    לכל פוסט, הרי ששתיים שלוש תרומות של 100-200 שקל לפוסט יכסו לך בדיוק את הסכום שאתה מבקש מ"צומת ספרים". אז לעזאזל אתם, מי צריך אותם?

    • אלי  On 11/05/2011 at 10:59

      צודק אור שחר. הזמנים משתנים וצריך להסתגל. להבין שמודלים כלכליים של מכירת דיסקים, ספרים, עיתונים וכד', הם כבר נחלת העבר. חברות התקליטים למשל, לא הפנימו את זה, אבל בגלל שיש להם כסף הם יכולים להלחם בזה. לא לנצח חוסן. בסופו של דבר גם הם יתקפלו ויצטרכו לאמץ מודל מכירות חדש, כמו אי-טיונס למשל.
      גם לכותב המקצועי יש בעיה. החוצפה שלדרוש שיכתוב ללא תשלום בגלל שזאת האהבה שלו מקוממת ומחרידה. מה? אם מישהו אוהב את עבודתו אז לא מגיע לו כסף?
      אז אור שחר העלה נקודה מעניינת: Donate. גם אני, האבא של המורידים (סרטים ומוסיקה), הולך וקונה דיסקים של אומנים שממש מגיע להם כדי להביע את הוקרתי. אני קונה תוכנות שעושות לי את השימוש במחשב קל יותר למרות שבשני קליקים אני מוצא אותה פרוצה, אני כן לוחץ Donate לדברים שממש מדברים אלי.
      הישראלים שלא דומה לאמריקאים, לא משלמים על מה שבא בחינם. אבל מתחיל להיות שינוי. לאמריקאי הממוצע, המחשבה להשתמש בתוכנה גנובה שקולה למחשבה הישראלית של לשבור חלון ראווה ברחוב ולקחת מוצר ולברוח. הישראלים ההגונים של היום מתחילים לשלם לאט לאט כי הם מבינים שאם הם נהנים ממשהו, אולי כדאי לשלם ליוצר כדי שימשיך ליצור.
      אז בועז – אולי זאת לא תהיה ההכנסה העיקרית שלך, ואולי הגרושים הראשונים שיכנסו דרך הDonate יהיו מעליבים משהו, אבל אני בטוח שזה יצבור תאוצה, אצלך ואצל אחרים.

  • דנה זייברט  On 10/29/2011 at 12:14

    כל מילה אמת. גם אני מכירה את הצעות הכתיבה תמורת קרדיט. אבל אף פעם לא היה לי אומץ לענות כמוך.
    אפשר גם להזכיר את המיזם של מייברג שניסה לשלם עבור כתיבה ברשת וכשל כלכלית.

  • עינת בן-עזרא  On 10/29/2011 at 12:15

    זה, זה הקטע שהזדהיתי איתו:
    "נמאס לי מעוד ועוד טקסטים על אותם דברים, אותן דאחקות של הפוך-על-הפוך-על-הפוך, כתיבה מהואגינה ונשים משוחררות בעיר הגדולה, ואיך הילדים הרסו לנו את הסקס, ותראו אותי, וואו, כמה אני מגניב. נמאס לי מבועות הסבון. מהזוהר המזויף. מהיללות הפולניות על מצבו של האדם וכל הארס-פואטיקה של "אתם לא מבינים כמה קשה לי לכתוב/לקבל השראה/לייצר את הטור הזה בשבילכם". נמאס. די. רוצה אוכל טקסטואלי אמיתי".

    תודה בועז על הקטע הזה.
    כי זו בדיוק הסיבה מדוע אני קוראת באדיקות את הבלוג הזה שלך ועוד כמה כאלה שאני מנויה אליהם. כי אני רוצה שיפרו אותי ויעשירו, שיספרו לי סיפור בלי התחכמויות מיותרות. רוצה נקי. רוצה ישיר. רוצה אמיתי.

    תודה לך על הבלוג הזה ועל היכולת שלך לשמח ולרתק. תודה על הגחמות שלך והתשוקה שלך לתרבות ולאמנות. כולנו יוצאים מכך נשכרים.

  • עופר הירשפלד  On 10/29/2011 at 12:20

    הבלוג שלך הוא אחד נבודדים.
    שאני הייתי מוכן לשלם סכום צנוע, פעם בחודש או מעט יותר לשנה, על מנת לקרא בו.
    הבעייה היא שברגע שאני אשלם. אני ארצה עדכון של לפחות פעם בשבוע.

    במילים אחרות אני אוהב את הבלוג הזה. תמשיך

  • עדי בן יעקב  On 10/29/2011 at 12:36

    לבועז היקר.
    כתיבתך פנינתך. בתור אחד שאחראי (טיפונת) גם על הפצת הפוסט הנהדר שלך ההוא לא עני הוא האיש (וחוץ מהאנשים שמנית אני חושב שמותר לך להתגאות במספר הציטוטים האדיר של הפוסט הנפלא ההוא ) אני מרגיש חופשי להציע לך הצעה: קח על עצמך לקדם במסגרת המחאה חוק שיאסור על הצעות כאלה כלומר יאסור על גופים מסחריים לפרסם תוכן ללא תשלום ואו בכלל לקבל עבודה ב"התנדבות" תמורת קרדיט. התנדבות? תשאר נחלת המתנדבים. תאר לך שטדי הפקות היה צריך לשלם כסף לכל אחד שמופיע באודישנים שלו שמשודרים.
    יש לך יכולת נפלאה להסביר ולתרגם את הטרור הכלכלי שמופעל כאן נגד העם לסיפור אישי. זה אולי יותר גדול ממה שאתה חושב. המחאה הזאת תהא מורכבת מאנשים כמוך שיקחו יוזמה ונושא וירוצו איתו. הטרור הכלכלי שמופעל כאן הוא מזכיר קצת את הבטן הענקית שלי. היא לא גדלה ביום ואין שום סיכוי לחסל אותה ביום. המחאה לא תפטר לא על ידי אישה אחת ולא בהפגנה אחת. הנה לך אתגר.

    כל מילה בסלע.

    עדי

    • Ophir  On 11/08/2011 at 8:13

      בועז – אתה יכול גם להציע לכל קוראי הבלוג שלך לשלם עבורו ולא לתרום. אפשר לשלם שקל בשביל הרעיון ולדאוג לפרסם את זה כי כתיבה טובה גוזלת זמן יקר ומחשבה יצירתית. תהיה הראשון לגבות ואולי ישתנה משהו בדרך צריכת התרבות שלנו.

  • Yair Tarchitsky  On 10/29/2011 at 12:45

    היי בועז. ברשותך אני אעתיק לפה תגובה שכתבתי לפני כמה דקות בפוסט שיובל דרור כתב על אותו נושא בדיוק:

    1. כותב טור לא מקבל שכר רק על הכתיבה שלו, אלא גם על המחויבות – על היכולת לספק טור באיכות טובה פעם בשבוע. וגם על היכולת להתאים את עצמו לדרישות העיתון, מבחינת זמן ומספר מילים, למשל. לא כל מי שכותב נהדר יהיה מסוגל פתאום לשנות מהיום למחר את נושא הטור בעקבות דרישה של העורך. לא כל מי שכותב נהדר יהיה מסוגל להגביל את עצמו למספר מילים מסוים, או כפי שאמר פעם מרק טווין (ואני מקווה שאני לא מעוות לגמרי את הציטוט או מייחס אותו לאיש הלא נכון): "הייתי כותב מכתב קצר יותר, אך לא היה לי זמן".

    2. רענן שקד ודומיו צריכים להפסיק להתלונן על זה שגוזלים להם את פרנסתם. הכוח הכלכלי של בעלי העיתונים נוצל בעבר כדי לשלוט בדפוס וכך לרכוש יתרון יחסי על שאר הציבור. היום כבר לא צריכים לשלוט בדפוס כדי להפיץ מידע, אז הם צריכים לנצל את כוחם הכלכלי בשביל משהו אחר. אנשים ש"רק" יודעים לכתוב כנראה כבר לא יצליחו להתפרנס מזה (כמו שגלבים, למשל, החלו להיעלם עם המצאת סכיני הגילוח של ג'ילט). אחד הדברים שאפשר יהיה לעשות עם הכוח הכלכלי הזה הוא להתחיל לייצר תחקירים וכתבות עומק, שזה משהו שבלוגרים לא מסוגלים לעשות. אולי בזכות מה ששקד מכנה משבר, עוד נזכה לראות עיתונות יותר איכותית.

    יאיר טרצ'יצקי

    • דודי  On 10/30/2011 at 11:43

      דברים מעוררי מחשבה.

  • עדי בן יעקב  On 10/29/2011 at 12:52

    עוד דבר נוסף בקשר לתוכן איכותי במדיה מסחרית . הם לא רוצים תוכן איכותי. אם הם יפרסמו תוכן איכותי לא תהיה להם שליטה במי מתפרסם ומי לא. הם חייבים לדאוג שהמפרסמים והמפורסמים? יהו הבינוניים שבחבורה. בדרך כלל? לא העפרון החד ביותר בחבילה . אם יהו מחויבים לתכון איכותי? הם לא ישלטו בעניין. הם חיבים אנשים בינוניים שחייבים להם את פרסומם.

  • מתי ג'י Matt Gee  On 10/29/2011 at 12:59

    ומה קורה כשהכותבים הטובים לא מוכנים לעבוד בחינם?
    אם בעתונים או אתרי נט עסקינן, אז הם תמיד מוצאים כותבים פחות טובים, שיהיו מוכנים לכתוב בחינם, ולו רק בכדי ששמם יופיע בעתון.
    ומה לגבי תחנות רדיו, ובמיוחד האיזוריות? גם שם, אם יש בכלל תשלום, אז הוא ניתן לכוכבים (ע"ע אליקו, דידי הררי ועוד כמה אחדים). אבל מה? זבי-חוטם שמחזיקים מעצמם מבינים במוסיקה (והם לא, כמו שאתה ודאי יודע) נוהרים לשם. גם הם מוכנים לעבוד בחינם, ולו רק בכדי ששמם יושמע ברדיו. יש מצב שזוהי הדרך הנוכחית להשיג זיונים? מי שיודע מוזמן לכתוב לי.

    ומה המסקנות?

    1) לעת עתה נראה כי תחנות הרדיו האלה בסה"כ נותנות לעם את מה שהוא רוצה. ומה שבעיקר ניתן ללמוד מכך זה על מהותו של העם שלנו.

    2) בעתיד, המנהלים של אותן הוצאות לאור יבינו שהם יורים לעצמם ברגל… אבל בינתיים בוא ניתן להם ליהנות מהספק.

    • גיא וינטרוב  On 10/29/2011 at 13:16

      מתי, לא יודע לגבי כל התחנות האיזוריות, אבל אני "מועסק" (בהתנדבות מלאה, אפילו ללא הוצאות נסיעה) ברדיו הר הצופים 106FM בירושלים. תחנה שהיתה אמורה להיות המקבילה ל"קול הקמפוס" של איזור המרכז, אותה אתה אולי מכיר – מיני-מעצמה.
      אלא מה? עקב הזנחות של קול ישראל והאוניברסיטה (שהרי התחנה לא מכניסה להם כסף), שלא המקום לפרטן כעת, התחנה היא אפילו לא וירטואלית. התקציב של המחלקה לתקשורת הולך על מה שמביא כסף בוודאות, שזה לא הרדיו.
      ואני יכול לספר לך שב"תחנה" שלנו יש כמה מהתכניות הכי טובות ברדיו.

      • מתי ג'י Matt Gee  On 10/29/2011 at 14:52

        גיא, זה ברור שבכל תחום יש גם יוצאים מהכלל…
        התחנה בה אתה משדר היא טיפה בים. ומדוע? כי רוב האנשים מעדיפים שלא להאזין למוסיקה איכותית.
        בימים עברו, כשהיה פה רק קול ישראל וגלי צה"ל, נראה היה שיש יותר מקום למוסיקה איכותית… אבל זה היה רק נראה כך. פשוט, האנשים בחליפות קבעו לעם מה ישמע ומה שלא, וזה בעצם מה שהביא לכך שכיום בהמון תחנות משמיעים בעיקר "מזרחית" (הגרשיים זה בכוונה, שהרי בין מה שקורה היום בפופ הישראלי לבין מזרחית של ממש אין כל כך קשר).

  • בעילום שם  On 10/29/2011 at 13:05

    רק בשביל להוסיף שמן למדורה: בעיתון הארץ זה לא יותר טוב.
    בשבוע הספר עיתון הארץ מפרסם מוסף ספרים גדול שבו כל מיני עורכים, סופרים, עיתונאים, משוררים, אנשי רדיו וטלוויזיה כותבים על הספרים המומלצים שלהם מהשנה החולפת.
    גם אני הייתי בין הכותבים.
    לכאורה נותנים לנו במה להתבטא ולא יאה לשאול אם זה בתשלום. בכל זאת שאלתי.
    אחרי שבועיים אמרו שיהיה תשלום סמלי.
    עד היום התשלום לא הגיע, לא שקל למילה וגם לא אגורה למילה.
    נדמה לי שלא אנחנו צריכים לפרנס את תאגיד הארץ ואת משפחת שוקן.
    אם כבר להתנדב – אז לא אצלם!

    • דורון  On 10/31/2011 at 13:49

      במקרה אני מכיר בחור שזכה באחד המקומות הראשונים באחת התחרויות של הארץ. סכום לא גבוה במיוחד. נראה לי 1500 ש"ח. לא יודע אם עד היום קיבל את הפרס, אבל שנה אחרי התחרות עוד לא קיבל.

  • נועה  On 10/29/2011 at 13:11

    פוסט מצוין. ובעיקר טוב שמדובר בנושא שאנשים מציפים אותו למעלה שוב ושוב. חייבים לחזור על זה בכל הזדמנות אפשרית: כתיבה זו עבודה לכל דבר, לכותבים מגיע תשלום, ותשלום הוגן. עדיגי כתבה פוסט לא מזמן על מישהו שהציע לה לאייר תמורת "סכום סמלי" והיא ענתה לו שתמורת סכום סמלי היא עושה עבודה סמלית. ככל שנפיץ את המסר הזה של זכויותינו הבסיסיות לעתים קרובות יותר, הוא יחלחל הן למעסיקים והן למועסקים. אולי כתיבה לא תהפוך לעולם לתחום רווחי, אבל לפחות נציל את כבודה מהאשפתות.

  • ניב ליליאן  On 10/29/2011 at 13:28

    בועז היי,

    אני, כעיתונאי בעצמי, מסכים מאוד. ועוד הערה על המצב בהמשך למייל של הגברת: בסופר, הפסיקו לקבל אהבה לספרים כמטבע עובר לסוחר. הם משום מה מעדיפים מזומן או כרטיס אשראי… מוזר מאוד.

  • ניב קלדרון  On 10/29/2011 at 13:30

    אני רוצה לשתף אתכם בוידאו שבדיוק מדבר על הנושא הזה של לשלם לכותבים:

    • שירה ריכטר  On 11/08/2011 at 11:23

      תודה על הפוסט ותודה לניב על הקטע הזה, לקחתי ושמתי אצלי על הקיר.

  • Omer Kaplan  On 10/29/2011 at 13:36

    אני נמצא כאן בעמדה מוזרה: מצד אחד בדיי-ג'וב שלי אני מנהל את אחת ממחלקות השיווק שמשתלטות על עולם התוכן הכתוב ומחו לדיי-ג'וב אני מנהל בלוג כבר מעל שלוש שנים שכל ההוויה שלו היא לספק מידע בחינם שבמקומות אחרים אני מניח שהיה מישהו שהיה משלם עליו לא מעט כסף.

    אני לא יודע איזה נתח אני מייצג, אבל ממערכות יחסים שיש לי עם עורכים וכתבים ברמה היומיומית, אני יכול לספר שהסיטואציה שנוצרה היא שחלקם הלא קטן כבר קיבל כמובן מאליו את העובדה שיש מקומות שהוא כות בהם רק בשביל קרדיט וברגע שאני אומר להם שאין סיכוי שבפרויקטים שלי הם יעבדו בחינם הם נורא מתפלאים.

    כך שהמערכת האקולוגית המוזרה שנוצרה בין בלוגרים לבין חברות שברור להם שיהיו בלוגרים שירצו לכתוב תמורת קרדיט (ותמיד יהיו כאלה) תקפה גם לגבי כתבים ועורכים באינטרנט שמקבלים על עצמם משימות כתיבה מהסוג הזה.

    אני חושב ששינוי תפיסתי יגיע ,אם בכלל, צריך להגיע דווקא מלמעלה – מאותם מנהלי שיווק שישימו את טובת הכותב בטופ-אוף-מיינד שלהם וכשמגיע פרויקט מהסוג שדורש כתיבה חכמה, איכותית ואמינה, לקחת את עלות הכתיבה בחשבון ובעיקר לתת כבוד למילה הכתובה ולמי שעומד מאחוריה.

  • יעל שכנאי  On 10/29/2011 at 13:49

    אוצר בלום אתה. תודה על מה שכתבת. פוסט מדויק, חכם, מפרגן, מפלח בדיוק במקום הנכון ויוצא חוצץ כנגד תרבות החינם הנהוגה כאן.
    המחשבה שמישהו יבקש ממישהו אחר להשתמש בידע שלו ובכישוריו ללא תשלום, מעבירה אותי על דעתי לפעמים, כשמדובר בעיתונות/אינטרנט/תקשורת אלקטרונית. שמחה שענית כך לגברת הנכבדת ששלחה לך את המייל. אנשים פשוט חיים פה בסרט של עצמם.
    ויפה פרגנת לגיא חג'ג', אסתי סגל, ריקי כהן, ועוד. הבלוג שלך הוא באמת קרחת יער קסומה ורעננה. שלא ייגעו לך בו. בעד שום הון שבעולם.

    ו… בקטנה…
    נראה לך שצומת או סטימצקי ישלמו למישהו? הם רק יקחו. וכמה שיותר.

  • אמן סודי  On 10/29/2011 at 13:55

    שלא לדבר עם המייזם החדש שלהם עבור הפלטפורמות הדיגיטאליות שלהם בשיתוף עם אורנג' – שלם 30,000 שקלים (עבור עריכה, הגהה והפצה) ותוכל גם אתה להיות סופר בשקל…
    http://www.steimatzky.co.il/Steimatzky/pages/Content.aspx?ContentID=MyBook

    מעניין לברר מדוע הם לא עושים דיגיטציה של התוכן האיכותי שיש להם כבר בעלות עליו ? מישהו יודע אם בהסכם סופרים משהו שלא מאפשר להוצאות לפרסם את התוכן גם בקוראים דיגיטאליים ?

  • נעם אשד  On 10/29/2011 at 14:11

    כתב כאן מישהו שמדובר בהיצע וביקוש, ביקוש של כותבים להתפרסם והיצע של מקומות שהסיכוי להחשף בהם כדאי.
    אם פעם, בתחילת דרכך, היו מציעים לך לכתוב בקורת מוזיקה ב"חדשות" -עבור קרדיט + הטבות כמו תעודת עיתונאי לא היית מסכים?
    לדעתי כן. אני מכיר אותך מהבלוג הזה הרבה לפני ששמעתי 88 או כל דבר אחר שלך.
    מה הסיכוי של כותב אלמוני לפתוח בלוג ולהגיע לקוראים רבים מהר ? האם לא כדאי לו לעבוד בחינם זמן מסוים עד שירכוש לו קהל ?
    צומת ספרים / סטימצקי ושו"ת העליבו קצת כי אתה כבר מוּכָּר וּמוֹכֵר ועל כן זכותך – וחובתך – לדרוש תשלום עבור כתיבתך.

    וחוץ מזה , תכתוב יותר

  • רענן שקד  On 10/29/2011 at 14:38

    אהלן בועז.
    קודם כל, תודה על הפירגון – למרות שאני לא תופס את עצמי כ"שושנה בין החוחים" (או כל פרח אחר. אם כבר, מוכן להיתפס כסקויה עתיקה בין החוחים, והכי טוב – לא להיתפס), ועדיין, אני מוצא את עצמי קורא בקביעות כמה וכמה טורים של קולגות בעיתונות הכתובה והמשלמת (רע, טוב, לא ניכנס לזה כאן – אבל משלמת). אולי אני מיושן בעניין הזה. אולי פשוט מורגל.

    בכל מקרה, אני מסכים איתך שבאינטרנט אפשר להשיג כיום כתיבה מגוונת, נועזת, מסעירה ובלתי מתפשרת, שכן כמו בכל תחום תרבותי אחר הזורם לאינטרנט – מתאפשר כאן "זנב ארוך" של סוגי כתיבה הפונים לקהל מצומצם יחסית (גם אם איכותי, נחשק, מובחן ועוד מושגים שאנשי שיווק ישמחו לפזר), ושאני מסוגל להבין למה אינם, לבסוף, קנדידטים מיידיים לגופי תקשורת מרכזיים, המחויבים למסה קריטית של צרכנים.

    מאידך, אני כמובן מאמין שאחד מתפקידי העיתונות הכתובה הוא לזהות, לגלות ולרכוש את הדבר הבא, גם אם (למעשה עדיף – רק אם) טרם הפך למיינסטרים, ולסייע לקוראים "לעלות מדרגה" יחד עם הכותבים והכתיבה. כולנו – כותבים וקוראים – גדלנו בסיוע כותבים מצוינים שאיתגרו אותנו במידה. ואני מכיר בעובדה שכיום זה נעשה פחות מאי-פעם ושכלי תקשורת מרכזיים לוקחים פחות ופחות סיכונים. זו בהחלט זכותם, למרות שבטווח הארוך, להערכתי, זה מזיק להם.

    ועדיין. עד כמה שזה לא נעים לשמוע, כנראה שיש משהו בבלוגספירה – אפילו האיכותית – שפשוט מתקשה להתאים את עצמו (או להיות מותאם) לפרינט. כעורך לשעבר, גייסתי בלוגרים מצוינים בכמה הזדמנויות לכתיבה בעיתון. עורכים אחרים (עדי גולד, לדוגמה) ניסו גם הם. התוצאות, במקרים רבים, היו לא אופטימליות; משהו מהפראות, התעוזה ואי-דפיקת החשבון הלך לאיבוד. אולי בגלל הצורך לפרמט – לעמוד במספר קבוע של מילים וכד' – ואולי בגלל מועדי ההגשה הקבועים, ואולי בגלל שבלי הדיון הטוקבקיסטי הרוגש בתחתית, התחושה הכללית הופכת סטרילית מדי. ואני חושד גם שבמקרה של כותבים רבים, ברגע שזה "עיתון" הם מרצינים באיזה מקום תת-מודע שמקשה עליהם להמשיך לרחף כפרפר ולעקוץ כדבורית כפי שהם עושים בקלות ובכישרון גדול בעודם במגרשם הביתי – בבלוג שלהם.

    בקיצור, אני מסכים עם הטענה העקרונית לפיה רוב הזמן "אין מי שמוכן לשלם", אבל מסייג שנסיונות שנעשו עד כה לקחת ולשלם לא תמיד עלו יפה, וגם שהתייחסות הבלוגספירה לעיתונות הכתובה היא מלכתחילה חשדנית במקרה הטוב, ועוינת ברוב המקרים. הטקסט שלך מדגים את זה: העיתונות נתפסת אצלך כ"בועות סבון", "זוהר מזויף" וה-am/pm של הכתיבה. וזו הרי רוח הדברים הכללית בבלוגספירה הישראלית כשזה נוגע לפרינט. כך שמצד אחד, יש איזו ציפיה שתונח על שולחנך הצעה שאי אפשר לסרב לה מטעם מו"ל כלשהו, כדבריך, ומאידך – האם אתה באמת רוצה לפרסם מעל במה שאותה אתה תופס כ-AM/PM ולמעשה בז לה?

    הטענה שלי, לבסוף, היא שכל מי שיודע לכתוב מצוין – כמוך – ועושה את זה שלא תמורת תשלום, מאפשר את קיומו של המצב שאותו אתה מתאר בפתח הדברים, מצב שבו גופים מסחריים כסטימצקי לא מוכנים להכיר בכלל בצורך לשלם תמורת כתיבה. וזהו מדרון חלקלק. אני לא סבור שיש לזה פתרון – הבלוגספירה חיונית ונהדרת ואין דרך שתישאר כזו אם לא תהיה חינמית – ועדיין, שיגשוגה מאיים לכרות את הענף הדק ממילא שעליו אני יושב. בינתיים הגענו לסטימצקי שלא מוכנים לשלם. מי הבאים בתור? התור, להערכתי, הולך ומתארך. ובטווח הבינוני-ארוך, זה יפגע בכל כותב – גם בבלוגרים שלכאורה אין להם מה להפסיד. כי יש להם; כתיבה היא כישרון לא טריוויאלי וגם עבודה לא קלה, וככזו, כותבים מצפים בצדק לתגמול. בלוגרים שיטענו שבעצם השיתוף, הדיאלוג והחשיפה יש מבחינתם גמול די והותר – משקרים. גם לעצמם. כל זה חשוב וראוי ואכן מתגמל, אבל בסוף-בסוף, כולם מקווים להצעה שאי אפשר לסרב לה עם תרגום כלכלי בגוף ההצעה. וזו, כמובן, הצעה שהולכת ומתרחקת ככל שהכתיבה האיכותית החינמית הולכת ומתרבה.

    מתנצל על הארכנות, אבל היי, אם אני כבר באינטרנט, לפחות תן רגע לנשום את אוויר החופש ממגבלות אורך.
    וכן, תודה על פוסט מצוין.

    • בועז כהן  On 10/29/2011 at 15:37

      רענן,

      ראשית, תודה על התייחסותך המפורטת.

      שנית, העיתונות לא נתפסת אצלי בכללותה כ"בועות סבון" – יש כותבים ראויים (יהודה נוריאל, מאיר שניצר, אלון עידן, דרור פויר, אם למנות בשליפה כמה מהבולטים שבהם), אך מוכרחים להודות שהם מיעוט. לצערי הרב מאוד, רובה המכריע של העיתונות הישראלית נתון כיום בידיהם של עורכים וכותבים בינוניים, רדודים ולא משכילים – במקרה הטוב, ואופורטוניסטים ציניים, במקרה הרע.

      אני חושש שטענתך בנוגע לכתיבה החינמית שמקלקלת את האפשרות לקבל חוזה בעיתונות המודפסת היא טענה שגויה. המו"לים אינם מעוניינים לשלם עבור כתיבה מעולה. עבור כתיבה מעולה הם מוכנים לשלם מעט, לפעמים, במקרים מסוימים.

      העורכים (בידיעות אחרונות, מעריב, ישראל היום) לא רוצים איפוק, ריסון, טעם טוב, איכות, השכלה, עברית משובחת. אחרת היו מחפשים באמת את אלה שיכולים לספק את הסחורה.

      העובדות בשטח מוכיחות שאין דרישה לכל אלה.

      • מישהי  On 10/29/2011 at 17:50

        איפוק ריסון ?
        אממ..מניפסט "השבח לאיפוק" שאתה מאוד נהנה להלל ולשבח בחודש האחרון
        אנתיטזה ליופיו של הכאוס ..תת מודע ..ליבדו..הפרא האציל..ועוד כמה..
        חולקת על דעתך בשבח האיפוק בהקשר החיים כתיבה ומוסיקה
        אתה ממש לא כותב מאופק וזאת אחת הסיבות שקוראת אותך ..זהו אמרתי את זה 🙂

    • גיל  On 10/29/2011 at 18:14

      אני לא מבין איך התגובה הזו קשורה לדברים שכתב בועז. מה הקשר בין חוסר היכולת של בלוגרים לכתוב בעיתון לעניין התשלום? אין ספק שלא קל להעביר את רוח האינטרנט לעיתון, ובמקרים רבים בלוגרים מצטיינים לא יתאימו לכתיבה כזו. אבל איך זה קשור לעובדה שאם כבר מזמינים אותם לכתוב בעיתון אז לא משלמים להם? זה לא משנה אם זה חד פעמי או טור שבועי, כתיבה בעיתונות מסחרית שמעוניינת להרוויח משהו מהתרומה של הכותב צריכה להיות מתוגמלת.

    • alfredthe3rd  On 10/30/2011 at 12:08

      לרענן ולכל העורכים באשר הם. במשך שנתיים כתבתי בלוג, כל שבוע העלתי פוסט בן 1000 מילה, אחרי שהשקעתי בו יומיים של כתיבה ומחקר וכל זאת על מנת שאוכל לשלב בו את האלמנטיים של בלוג כלומר יומן רשת אישי, עם דברים שחקרתי ודרשתי בהם(במקרה שלי פרשת השבוע, יהדות ופילוסופיה) ומבלי להצטנע אני חושב שהתוצאה הייתה טובה אפילו טובה מאד(וכמובן שיכולה להיות טובה בהרבה יותר) כשהתחלתי לכתוב את הבלוג חלמתי שהוא יזדמן לאחד העורכים, אבל זה לא קרה, אולי קצת באשמתי אבל הרבה באשמת אותם עורכים עצלים שלא טרחו לחפש כתיבה חדשה ורעננה. שאני קורה את הפוסט הזה של בועז כהן אין לי רק אלא להזדהות ולהתרגז אף יותר.

  • ליטל  On 10/29/2011 at 14:43

    רענן שקד, שגם אני מחזיקה ממנו ככותב מוכשר מאוד, מצטרף לממורמרי הבלוגוספירה כמו עמיתו, נחום ברנע. שניהם מפחדים מהכתיבה הטובה שמופיעה בבלוגים ומאשימים אותם במצבם העגום. אבל את האשמה הם צריכים לכוון לבוסים שלהם.
    זו טעות מרה להאשים אחרים שמשחררים משהו בחינם על משהו שאתה גובה בכסף. זה נשמע בדיוק כמו התקטננות של ידיעות ומעריב מול ישראל היום (חוץ מהעובדה הקטנה שישראל היום הוא לא עיתון איכותי). קשה לכם להתחרות במשהו שניתן בחינם? תציבו אלטרנטיבה טובה יותר! ואני לא מדברת על תיכנסו בביבי, כי הם אוהבים אותו. תפסיקו עם הדרמה הצהובה, עם כותרות של משחקי המלים נדושים, עם כתבות יח"צ, או כתבות על מה הכי חם ברשת באיחור של שנה.
    האינטרנט בנוי על מודל חינמי. נכון, הניו יורק טיימס גובה כסף ממנויו, וגם הארץ מאיים לעשות זאת. אבל בגדול זה לא הולך ככה. כמו שוורדפרס בנויה על קוד פתוח, כך גם הבלוגוספירה צריכה להיות. כל אחד מוסיף איזה משהו, משחרר לינק למקום אחר. זה מה שטוב ואני אעז ואומר דמוקרטי באינטרנט.
    בועז, תמשיך בעבודה הטובה. תמשיך לגבות שקל על מילה. תמשיך לכתוב פה בחינם.

  • מלי אולנובסקי  On 10/29/2011 at 14:55

    בועז יקר,
    אני נהנית עד מאוד להקשיב לתכניתך הנהדרת ולקרוא את הבלוג בו אתה מביא מעולמך האישי גם בהקשרים החברתיים הרחבים יותר…העלית פה נקודות שאני כיוצרת מרגישה בעצמי, אתה צריך להתברג פה ושם, ולדחוף את עצמך..לפעמים "הרישות המשפחתי/חברתי" הוא זה שהופך אותך למצליח ובטח שנותן את הפלטפורמה, להתחלה.
    וזה כ"כ מעציב לראות בינוניות מפורסמת ומצליחה כלכלית ואנשים מוכשרים באמת שנפלטים. זה עצוב שבתחום התקשורת שהוא כה מבוקש "ויוקרתי"…מנהלים מרשים לעצמם לא לשלם, או לשלם גרוע…או לעגל פינות מבחינת תשלום…

  • ניר גולן  On 10/29/2011 at 14:55

    כל מילה חקוקה בסלע. התקשורת הישראלית כבר מזמן אינה מסוגלת לספק תוכן איכותי, והנאה צרופה מכתיבה איכותית מגיעה כולה מבלוגים.
    אני מזדהה עם כל מילה שכתבת.

    http://estrategia-mishpat.net

  • י  On 10/29/2011 at 15:02

    צודק!! כל אחד ראוי לקבל שכר על עמלו!! . לא יתכן שרק חלק מבעלי המקצוע יקבלו שכר על עבודתם

    אני מאחל לך שבעזרת הבלוג, הכשרון וכמות הגולשים שעוקבת אחריך לקוחות פוטנציאלים יידעו להעריך ולשלם בהתאם לערך המוסף שתקנה להם…( ושוב כמו בכל תחום מקצועי בעיתון וטלויזיה).

    נ.ב – חייב לתקן בקשר למתמחים. השכר ה"זעום" שלהם מגיע לרוב ל- 3 משכורות ממוצעות במשק בנוסף לעבודות פרטיות שעושים ממש לא בחינם!!

  • חמוטל מרידור  On 10/29/2011 at 15:07

    מסכימה עם כל מילה.
    הרשימה של רענן שקד מזכירה את המחאות שהושמעו עם מהפכת הדפוס. בעקבות המצאתו של גוטנברג פתאום נכתבו והופצו ספרים שהם לא רק ספרי קודש. כותבים ברמה נמוכה שכתבו "עוד ועוד טקסטים על אותם דברים", על ענייני דיומא וזימה (השם ישמור!) מצאו את יצירותיהם מוצאות לאור. אבל רק מתוך השפע הזה יכלו לצאת לאור גם ספרי פילוסופיה שקידמו את רעיונות ההשכלה. רק מתוך השפע הזה יכלה לצמוח העלייה ברמת הקרוא וכתוב, יכלו להופיע ספרות ועיתונות כפי שאנו מכירים אותן היום, עת הן מתפוררות לנגד עינינו. יעברו שנים עד שיימצא המודל המתאים להפיץ תוכן כך שכותבים מוכשרים יוכלו להתפרנס ממנו. לצערי אתה וחבריך, בועז, נמצאים בתווך. ככה זה כשחיים בזמן המהפכה הגדולה ביותר מאז מהפכת הדפוס.

    • Itzik Sivosh  On 10/30/2011 at 9:35

      יפה, חמוטל.
      הצלחת לעשות מה שנקרא "לתפוס את השור בקרניו".

  • אמיר  On 10/29/2011 at 15:16

    כל עולם הבלוגים שאני לפחות קורא (מוסיקה+אוכל) מושפע מתוכן שיווקי (בעיקר האוכל) ומאינטרסים אישיים (בעיקר המוסיקה)..
    מספיק לקרוא איך קבוצת בלוגרים התרשמו לגמרי מהליין של סלטי צבר עם רפי כהן או את ההמלצות של גיא חג'ג' על יהוא ירון או שאר חבריו מהסצנה שהם במקרה הטוב חביבים לערב להקות צעירות כדי להבין שגם בבלוגספירה צריך לחפש עמוק כדי למצוא את אלה שכותבים טוב..

    אמיר
    hendelon@walla.co.il

    • Keren  On 10/30/2011 at 10:45

      מסכימה איתך בעניין בלוגי האוכל, פחות בעניין המוזיקה ומוסיפה גם את בלוגריות האופנה ומלאכת היד לקלחת.
      יש משהו מאוד מפתה ב"חינמים" שמחלקות תוכן ושיווק מרעיפות עליך, כאדם מן הישוב שכולה משתף את העולם בהגיגיו ובתחביביו.
      לפני כמה שנים נרשמתי והתקבלתי למועדון הקוראים המשפיעים של הוצאת ידיעות אחרונות, אחת מאסטרטגיות השיווק הויראלי המדהימות ביותר שנתקלתי בהן. ההוצאה שולחת לחברי המועדון "ספר לבן", כלומר ללא עיצוב ועטיפה (בתקופתי גם בד"כ לפני הגהה סופית), שעומד לראות אור שבועות מספר אחרי שחברי המועדון קיבלו את הספר. ההוצאה לא ביקשה דבר בתמורה, מלבד לקרוא את הספר, אם אפשר, ולהמליץ עליו אם אוהבים אותו. 12 ספרים קיבלתי באותה שנה. 12. מתוכם שניים היו ראויים למקרא אדם. לא יצירות מופת, לא ההמלצה הראשונה שלי, אבל קריאים למרות הכל. עקבתי אחרי המתרחש בפורום הקבוצה בYNET ודי נדהמתי. ביקורות – אפילו לא שליליות, אלא ביקורות בונות – נהדפו על ידי "המשפיעים". רבים מהם התנדבו לאייש דוכנים בשבוע הספר (פעם עבדתי בשבוע הספר, תמורת תשלום. זאת עבודה קשה פיזית). בכתבת יח"צ טלוויזיונית על הפרוייקט מישהי סיפרה שהיא נכנסת לחנויות הספרים ומבליטה על הבמות ספרים של ידיעות אחרונות.
      קצת TLC והאנשים בידיים שלך. בלוגרים הם אנשים, למה שיתנהגו אחרת. קוראים ביקורתיים יבררו את המוץ מהתבן. אחרים יקראו בלוגים שההבדל ביניהם לבין המדור ההוא שהיה פעם בזמנים מודרנים (ברכה בודקת?) איננו אלא בפורמט ובהיעדר הכמעט מוחלט של חוש הביקורת.

      יש לי בלוג, שלשמחתי עולה על רדאר היחצ"נים רק כשמישהו מתעצבן וטוב לי ככה. האמינות שלי בעיני הקוראים חשובה לי יותר מבירה בחינם והזמנות לאירועים, אבל זאת עמדה שהתגבשה אחרי הרבה שנים של כתיבה עצמאית וחוסר עניין בנסיון להיות אהובה.

  • ערב חג'ג'  On 10/29/2011 at 15:25

    אני מסכים איתך בעיקרון, אבל לטעמי הבלוגים המומלצים שלך לא היו מגיעים לעיתונות המודפסת. רובם מבוססי לינקים וללא תוכן אישי או דעתני יותר מדי.

  • שמעון  On 10/29/2011 at 15:25

    In my opinion you and all other bloggers need to get financing like open source developers –
    add a donate button on your site – go here to learn how:
    https://www.paypal.com/us/cgi-bin/?cmd=_donate-intro-outside
    if people like to read you they will pay for doing so.:

  • chellig חלי גולדנברג  On 10/29/2011 at 15:47

    נ.ב. דווקא רענן, כשהיה עורך מוסף 24 איתר, ונתן פלטפורמה לכתיבה, וצילום, וטורים אישים וגם תשלום הוגן לחלוטין ללא מעט באנשים ששלף מהבלוגים – כנרת, וליאת, ואני, לדעתי גם אתה בועז, או שאני מתבלבלת? – בתנאי היחיד וההוגן שמה שמודפס לא מגיע לבלוג עד למחרת הפרסום בעיתון

    • בועז כהן  On 10/29/2011 at 16:11

      היה דיאלוג בינינו לפרסום מדור שלי ב"24 שעות". זה לא התממש.

  • מרב ש.  On 10/29/2011 at 15:50

    כתבת יפה, בועז כהן. הזכרת לי שלפני כמה שנים הציעו לי לכתוב ביקורות כאלה – לא זוכרת כבר איזה אתר מכירות זה היה, מישהו שניסה לחקות את אמזון, נדמה לי. הם הציעו סכום שנראה לי אז מגוחך, משהו כמו 100 או 50 שקל לביקורת וסירבתי בנימוס כי זה נראה לי כמו ניצול – בכל זאת, אתר מסחרי, לא בלוג אישי.
    עצוב לי גם שכותבים אחרים וידועי שם כותבים נגד חבריהם למקצוע ומטיחים בהם האשמות של חוסר לויאליות ופגיעה בפרנסה, גם אם כוונתם טובה. אני חושבת שמוטב שכל אחד ידאג לפרנסתו ויידע לתמחר את עצמו במחיר שיאפשר לו ליצור, להתפרנס וגם לחלק בחינם אם בא לו.

  • כלב רחוב  On 10/29/2011 at 16:02

    מי ישמור עלינו מפני כלב השמירה של הדמוקרטיה?

  • ofmarut  On 10/29/2011 at 16:04

    אנחנו חיים בחברה מיליטריסטית שמעריצה את הכוח ולא את המוח. הפוסט הכואב ביותר שקראתי לאחרונה.

  • אור גור אש  On 10/29/2011 at 16:23

    ובהמשך לכל הדברים שהעלית ונאמרו בתגובות, ארשה לעצמי להוסיף
    שהעיתונות הכתובה תפשוט את הרגל, במוקדם או במאוחר, וזה יקרה, בטוח!
    את מקומם של העתונות הכתובה-המודפסת ושל הספרים המודפסים, יתפסו
    הספרים והעיתונים המקוונים, שלא לדבר על מקומה של הבלוגספירה, שהולכת
    ודוחקת רגליהם של המתחרים הגדולים-הלא הם העיתונות וההוצאות לאור
    שמוציאים את הנשמה להרבה כותבים מצויינים, כפי שסיפרת על 'צומת ספרים'.
    והבלוג שלך הוא ממש נוה מדבר משיב נפש.

  • טל נחליאלי  On 10/29/2011 at 17:17

    הי בועז,
    מרגש לקרוא את הפוסט.
    מאיפה להתחיל ? מהסוף ! אני כירורג פלסטי ומרויח יפה ולא, אני לא מחשיב עצמי לחזיר קפיטליסטי. נולדתי בקריות, אדום בנשמה וסוציאליסט בתפיסה. עד כאן הפרומו ואני לא מתכוון ליחסי ציבור לעצמי .
    אתה כותב בלוג מקסים (בנוסף לעריכת והגשת תוכניות מוזיקה משובחות ב-88FM) והעובדה שהכתיבה לבלוג היא "בחינם" אינה מפחיתה, אלא להיפך, הבלוג הוא מקום מצוין להבעת דעות אישיות, סוג של קתרזיס והנאה של עשיה.

    אני לדוגמא, מסתובב בעולם, מאוזבקיסטן דרך ארמניה, הגוש המזרחי ווכו' ואני משתף אותם בידע שצברתי ללא תשלום.

    אבל מה שקורה בתחום הכתיבה העיתונאית בישראל הוא באמת תחתית הבאר. מערכות השיווק מנהלות את התחום וקיימות מעט מאוד ידיעות שאינן פרי מערכות משומנות של יח"צ (ואני לא כולל רק את התחום שלי). לגבי צומת ספרים וסטימצקי, זה כבר מקום לחקירה של רשות ההגבלים לגבי קרטליזציה.

    תמשיך להנות בכתיבה ותן לנו עוד הרבה תוכניות מוזיקה מדהימות ששומרות על שפיות תרבותית. תודה !!!

    טל נחליאלי
    drnachlieli@gmail.com

  • גיל  On 10/29/2011 at 17:30

    כל כך צודק ואני מזדהה לגמרי. גם אני נתקל בבקשות דומות שהן פשוט צביעות לשמה. הרי פונים אליך בגלל שאתה ידוע, יש לך שם וגם יש הכרה באיכות של הכתיבה שלך. אז לומר שמה שיצא לך מזה הוא קרדיט זה שקר גס. כאילו הם בעצם אומרים לך, אנחנו יודעים שאתה כותב טוב אבל אף אחד אחר לא ממש מכיר בזה עדיין ודרך הפלטפורמה שלנו כל העולם יכיר בזה וזה יפתח לך הזדמנויות לקבל תשלום עבור הדברים שלך. בקיצור, התחמקות וגלגול האחריות למישהו אחר, אמורפי. אין כאן שום הכרה במאמץ הכרוך בכתיבה, בזמן המושקע אלא רק ניסיון לנצל בציניות את האהבה לכתיבה שקיימת אבל לא רלוונטית בכלל לעניין. הם חושבים שאם אתה כותב ברשת אז אתה וירטואלי לגמרי וככה גם מתייחסים אליך.

  • גיל  On 10/29/2011 at 17:38

    אגב, הבעייה היא שתמיד ימצא מישהו שיסכים לכתוב משהו בחינם כך שקשה לראות איך הבעייה נפתרת.

  • גל אמיר  On 10/29/2011 at 17:40

    בועז,
    הדבר הכי חכם שעשיתי בחודש האחרון היה להיות למנוי על הבלוג שלך. חבל שהייתי צריך את "לא עני הוא האיש" בשביל לגלות אותו.

    יש לי בלוג צנוע משלי, ואני קורא היום יותר בלוגים מעיתונות כתובה. את מה שאני קורא בבלוגים היום, אני לא יכול למצוא שם, או במקרה הטוב אני מוצא את זה מעובד ולעוס כמה חודשים אחרי כן.

    קל מאוד כמו רענן שקד לשבת במקום שקוראים ושומעים – ידיעות אחרונות וגלי צה"ל – עם הקהל הגדול ביותר במדינה, ולהגיד לי, שאני כותב לאלף איש בחודש שקוראים אותי, לא לכתוב. הבלוג היום זה העיתונות החופשית היחידה.

    כל הכבוד על הפוסט, והלוואי וירבו כאלה. חזק ואמץ.

  • גיל  On 10/29/2011 at 17:51

    מה שרענן שקד כותב זו חוצפה לשמה. כאילו יש לו בעלות על כתיבה בשכר בעיתונות ומי שכותב באינטרנט פולש לאיזו נחלה שאסור לאף אחד להתקרב אליה. אלו שפוגעים לכאורה בפרנסה של רענן שקד הם אלו שכותבים טוב ממנו או לפחות טוב כמוהו ואנשים אחרים מוצאים בהם עניין.
    מפחד מהפגיעה של אחרים בפרנסה שלך? כתוב טוב על נושאים מעניינים שלא קיימים ברשת או בעיתונים אחרים. חוץ מזה, למה לחשוב בכלל שכל המשחק הזה סכומו אפס? אנשים מעוניינים בכתיבה איכותית, חלקה ברשת וחלקה בעיתונות הכתובה, זה לא סותר אחד את השני.

  • אביב  On 10/29/2011 at 18:32

    אני דווקא מתחבר לכוונות המילוליות של רענן שקד. אי אפשר להתחמק מכך שהרשת מוצפת בבלוגים איומים ובכותבים גרועים שמשפריצים את כל מה שעובר במוחם – מעטים אלו המעניינים באמת בכתיבה שלהם ובמיוחד לאורך זמן ובעקביות. רוב הבלוגרים כותבים על כל מיני הא ודא שלא באמת מחזיקים את העין והבטן ולא מעוררים רצון להמשיך ולקרוא אותם. נשים שגילו את עצמן ואת חירותן המינית (הלאה ההעצמה הנשית!) שופכות מילים על הנייר -סליחה, על הצג – כאילו אין מחר, וגברים אחרי משבר 40 ולפני ההשלמה שהם לא יגיעו לאן שרצו קודחים באותיות רגישות על ההתחברות שלהם לצד הנשי, אול לחילופין על הימים של פעם ועוד ועוד…

    האינטרנט פתח לכולם את הציר שעליו מרגישים אנשים חופש להסתובב ולסחרר את כל מה שלידם וזה בסדר אבל אל תתפלאו אם זה מעניין רק את האישה/הגבר שלצידם ועוד כמה חברים קרובים בפייסבוק שיעשו לייק.

    ישנם מעטים מאוד שהם לא כאלה. אני מכיר אחד. נכון. בועז כהן. אבל היי… כמה בועז כהן עוד יש??!!

  • גיאחה  On 10/29/2011 at 18:32

    שמחתי לקרוא ואני מסכים בהחלט עם הרוב.
    גם אני לפני כשנתיים החלטתי שהמקום היחיד שאני כותב בו בחינם הוא עונג שבת, וגם אני כמוך מוצא את עצמי מסביר את הדבר הפשוט הזה לאנשי שיווק ועריכה ויחצנים שמגיבים בגירוד נדהם בפדחתם. "אבל… חשבנו שאתה מת על מוזיקה! בוא תכתוב על זה אצלנו, זה יביא לך מלא אנשים חדשים לבלוג". ואני צריך להסביר להם שוב שאשמח מאוד לכתוב להם אם יואילו לשלם לי על העבודה, ושתודה רבה, אני מסתדר ממש בסדר עם מספר הקוראים הקיים.

    חשוב לציין, כהערה קטנטנה, שאני אמנם לא חתום על שום חוזה כתיבה שמן אבל אני כן כותב ל-Ynet על מוזיקה ומקבל על זה שכר (זעום ומגוחך, כמו רוב הכותבים לאינטרנט, אבל עדיין שכר). אין בכך כדי להפחית גרם ממה שכתבת, רק להעמיד פרט קטנטן על דיוקו.

    • בועז כהן  On 10/29/2011 at 19:23

      גיא,
      גם אני כותב ל"הארץ" ומקבל על זה שכר-סופרים.

      המקום היחיד שאני כותב בו בחינם לגמרי הוא הבלוג הזה.

  • יעל  On 10/29/2011 at 18:41

    להאשים את הבלוגרים במקום את העיתונים שלא מוכנים לשלם להם זה כמו להאשים את הפועלים התאילנדים באבטלה.
    נראה שכשאתה כותב בעיתון שמשלם לך, ואתה רוצה שהוא ימשיך לשלם לך, אתה לא קובל על כך שהוא לא משלם לעמיתיך אלא מאשים אותם שהם מוכנים לעבוד בחינם. אולי זה בכלל טור מוזמן?

  • גיאחה  On 10/29/2011 at 18:45

    וכמובן, תודה גדולה על המחמאה! זה מרגש במיוחד כשזה מגיע ממך 🙂

  • חיה  On 10/29/2011 at 18:52

    אתה מפריז במחמאות לרענן שקד, בעיני הוא לא יותר מלהטוטן של מילים, בדיוק כמו הקולגה שלו למוסף, דנה ספקטור. שניהם ניחנו בעומק של שלולית דלוחה ברחוב דיזנגוף בואכה פרישמן. אתה, לעומת זאת, כותב רגיש ואינטליגנטי.

    מילת המפתח פה היא "שליטה", כמו גם ההנחה שהציבור אידיוט והוא לא צריך טקסטים מורכבים. לאחרונה, לצערי, אני מתחילה לחשוב שהם צודקים. רוב הציבור הוא אכן חסר תבונה וביקורתיות. המוספים היחידים המעניינים היום לקריאה הם מוספי הכלכלה. כל היתר זה זבל רדוד וממוחזר לעייפה. מי צריך את זה אם אפשר לקרוא שוב (ושוב) את "כריסטוס של הדגים" של יואל הופמן?

  • יעל/סביון  On 10/29/2011 at 20:01

    מאחלת שכולם יקבלו את שכרם יום אחד
    ובועז ללא עוררין הבלוג שלך מדהים אני קוראת אותו כבר 3 שנים
    יעל

  • zroob  On 10/29/2011 at 20:16

    זה אכן פוסט מעולה וקולע, שמדבר על נושא כאוב בצורה נוקבת ונכונה.
    אם הייתי מקבלת שקל על כל פעם שהציעו לי לעבוד בחינם כבר הייתי יכולה לפתוח הוצאה לאור משל עצמי. לרוב, משתדלת לענות להצעות כאלה בצורה המבזה ביותר האפשרית.
    חסר בסיום הפוסט כפתור תרומה, הייתי לוחצת עליו בזריזות אחרי מילים כאלה.

  • חיה  On 10/29/2011 at 20:39

    חה, חה, חה, עכשיו הרסת אותי, אתה עורך את התגובות לבלוג? מבלי לשים לב, ביססת את הטענה שלי: א. אתה סבור שהקוראים שלך מטומטמים אם אתה אתה חש צורך לחסוך מהם מילים איומות כמו חרא, או להוסיף מרכאות למלה שליטה (כן, אני מכירה את החוקים, אני עורכת). ב. עניין השליטה – גם אתה חש צורך לשנות ולהיות הפוסק האחרון, גם אם לא ממש צריך – בסוף שאלה רטורית אין צורך בסימן שאלה. ואני תוהה למה לא הפעלת את המנגנון הזה במקום שבאמת צריך, קרי, התגובה המסורבלת והארכנית של שקד. אין צורך לפרסם את התגובה הזו, אני סתם משועשעת.

  • דור כהן  On 10/29/2011 at 21:09

    בועז, מילים כדורבנות. כל מילה אמת חקוקה בסלע. הלוואי ומישהו יתעורר

  • Itzik Sivosh  On 10/29/2011 at 22:33

    נראה שכבר העלו את כל הטיעונים האפשריים, ונותר רק להוסיף שפני התקשורת היום היא כפני "האח הגדול", שמוכרת במבה, טמפונים וכרטיסי אשראי, מוצרים חשובים לכשלעצמם, אך מי שלא מוכן "להתיישר", ולשוחח בתקשורת כדי לנתח את סיכויי מועמדי ההדחה "באח" לא יראה כסף, נקודה.טיפה הגזמתי, נכון, אך לא בענק.
    עבודות "איכותיות" אינן "מוכרות", וזה תקף לא רק בנושא הכתיבה! למי ששכח זאת, מוזמן שוב להקשיב למילות השיר 'שולטני הסווינג', שיר בן שלושים שנה ויותר, שגם הוא לא המציא את הגלגל בעניין כאוב זה, אך בכ"ז מצליח ליצג את הכאב בצורה מרשימה וכייפית אפילו.
    אגב, אפילו את השיר האיכותי הזה, שאח"כ הפך ללהיט והיום הוא קאלט, מסתבר שקשה לאהוב בשמיעה ראשונה, והעיפו לי אותו מהפטיפון במסיבה פעם, מזמן…

  • Vered Navon  On 10/29/2011 at 22:40

    קראתי והזדהיתי. וגם – מוזר לי שמתייחסים אל ביטוי רוחני ואישי מאוד כאל מוצר שעשוי מחומר. אם מישהו מוכר עגבניות וברחוב הסמוך מישהו אחר מחלק עגבניות בחינם, אולי יש פגיעה בפרנסתו של הראשון. אבל לרוח אין גבולות, והמדיה החברתית מוכיחה עד כמה החלטות של עורכים תלושות מהמציאות. למשל יש לי הרגשה שהרבה מאוד קוראים היו שמחים לו עיתון הארץ היה מעסיק אותך ככותב בלוג אישי, במקום את בני ציפר.

    • Itzik Sivosh  On 10/30/2011 at 9:58

      על בני ציפר יוצא הקצף? דווקא על מי שטיפה יוצא מן הקופסא ב"הארץ"? ישנם שם שלושת ה"יוד"ים – פובליציסטיקה שהינה בחזקת 'שידורי רצף' ממוחזרים זה שנים, משולש ברמודה שמצליח לשאוב להעלים ולהאלים כל אי של שונות…

      וחזרה לעניין: יש מקום לשפר את מהדורות האינטרנט של העיתונות (והתקשורת ככלל) בהוספת בלוגים, ובכך לגוון בקצת צבע את השיממון הכללי שם.
      דווקא עם המשבר הנוכחי בעולם הפירסום, שהתמקד עד כה בתקציבי טייקונים שמנים (שהגישה הקלה לכספי הציבור קצת נחסמת בפניהם) ויהיה חייב להשתנות לכיוון המבוזר ( ולכיוון קמפיינים קטנים ממוקדי נישות), מתחיל להיווצר הסיכוי לשינוי שכזה.
      ישנם כאלה שהבינו זאת, כדוגמת יואב יצחק, וכעת תור "הארץ" (ואחרים). עורך חדש כדוגמת אלוף בן נראה כמי שמסוגל להרים את הכפפה.

      וזו הבשורה הטובה בתוך החדשות הכלכליות הרעות הצפוית לנו בעתיד.

  • zroob  On 10/29/2011 at 23:34

    הדיון המדכא עודד אותי לכתוב פוסט בנושא
    http://zroob.com/free-writing

  • Corinna InHebrew Hasofferett  On 10/30/2011 at 1:59

    כמה טוב למי שלא משלמים לו או לה על 500 מלים. לקרסוליהם לא מגיעים סופרים שמקבלים חוזה בו כתוב בסעיף תגמולים למהדורה ראשונה 0% או המשוררים לדורותיהם שנדרשים לשלם להוצאות לאור על הזכות לראות ספר שירה שלהם מודפס תחת הלוגו ה'תרבותי'.

    בהילא"י, מושבות האמנים הצנועות שהעמדתי במעלות ובמצפה רמון, רשמתי שלטים, "שקט, כאן עובדים!"

    כתיבה היא עבודה? הלוא נהנים מזה.
    אומלל העולם ואומללה המציאות שבה עבודה היא סבל והתשלום אינו – כמסתבר – על עצם העבודה אלא פיצוי על הסבל, על עושק שעות ושנות חיים. כשהחיים מלאים הזדמנויות איספור למיצוי חוכמת הלב.

    בין הזדמנויות האי-תשלום אותי הכי הצחיקה הצעה מקפטן אינטרנט.
    מאידך, כמי ששמעה מאימא, כמוא אין מחר, "יש לי רק 18 ליי. מה נעשה? נאכל קבב וצ'יפס," – היעדר כסף לא טורד. מה שטורד הוא המחלה שיוצרת את הסימפטום הזה: העדר כבוד. שהוא זכות יסוד חקוקה – ומחוקה.

  • עמיחי  On 10/30/2011 at 5:04

    פוסט מעולה וגם הבלוג שלך!

  • Yanir Alter  On 10/30/2011 at 9:23

    מאד אהבתי את האסרטיביות ואת הנקודה הבסיסית שאתה מעלה. כמנכל של חברת תוכן אינטרנטי אני מבין ומסכים .
    עם זאת , כמישהו שכן משלם שקל למילה לכותבי תוכן ויותר מאשמח לשלם לך על כתיבה צריך לזכור שתי נקודות חשובות לפני שמתחתנים.
    עם הכסף באות גם דרישות עריכה. ככל שהכסף יותר גדול הדרישות יותר חצופות.
    הנקודה השניה היא שדרושים שניים לטנגו . הגישה הנגעלת של הבלוגרים ביחס לגופים משלמים עשויה להתגלות כפרדוקס של ביצה ותרנגולת ואולי כדאי לשדרג את התוכנה בנושא
    אשמח להיעזר בשרותיך וכמובן בכל בלוגר ברמתך.
    יניר

  • Itzik Sivosh  On 10/30/2011 at 9:32

    נראה שכבר טחנו את כל הטיעונים האפשריים, ונותר רק להוסיף שפני התקשורת היום כפני "האח הגדול", שמוכרת במבה, טמפונים וכרטיסי אשראי, מוצרים חשובים לכשלעצמם, אך מי שלא מוכן "להתיישר", וללהג כדי לנתח את סיכויי מועמדי ההדחה "באח" לא יראה כסף, נקודה.
    טיפה הגזמתי, נכון, אך לא בענק.
    עבודות "איכותיות" אינן "מוכרות", וזה תקף לא רק בנושא הכתיבה!
    מי ששכח זאת, מוזמן שוב להקשיב למילות השיר 'שולטני הסווינג' (דאייר סטרייט), שיר בן שלושים פלוס, שגם הוא לא המציא את הגלגל בעניין כאוב זה, אך בכ"ז מצליח ליצג את הכאב הזה בצורה מרשימה (אפילו כייפית).
    אגב, גם את השיר האיכותי הזה, שאח"כ הפך ללהיט והיום הוא קאלט, מסתבר שקשה לאהוב בשמיעה ראשונה,: העיפו לי אותו מהפטיפון במסיבה פעם, בתחיל דרכו, מזמן…

  • seymore butts  On 10/30/2011 at 9:36

    בועז היקר,
    אני חייב להודות שהדבר שהכי נהניתי לקרוא בכל הרשומה הזו, שכמו מגיבים אחרים כאן הזדהיתי איתה לחלוטין, הוא על הנתון המדהים של 198 אלף כניסות לרשומה הבלתי נשכחת והמרגשת מכל אלו שקראתי אצלך "לא עני הוא האיש".

    כל הכבוד לך על הסירוב לכתוב ביקורת ספרים בחינם, זו אכן חוצפה ואין לי ספק שלא הייתה שום בעיה להם לשלם לך את אותם 500 ש"ח + מע"מ.

    הבנתי מהתגובות שאתה כותב ב"הארץ". אם זה כך אני שמח מאוד, ואני מניח שחלק מזה הוא בזכות הבלוג. כמה שאתה צודק לגבי הרמה המדורדרת של העיתונות הכתובה של היום, לפחות בצהובונים.

    מעניין אותי לדעת – עם כמות אדירה כזו של כניסות – האם עוד לא יצרו איתך קשר מעולם הפרסום כדי לקבל חשיפה דרך הבלוג שלך?

  • יעל ר.  On 10/30/2011 at 12:02

    מסכימה מאוד עם הנאמר. אני כבר עברתי לפני כשנה מבחינה מקצועית לכתיבה שיווקית כי נעשיתי עייפה מהתחום הזה ומחוסר האפשרויות בו.

    הבלוג שלי ושל רבים אחרים אינו מאיים על העיתונות. מבחינתי אין לו שום מודל כלכלי, וטוב שכך. אחרי 9 שעות כתיבה במשקל פלוס 2-3 שעות נסיעות ביום בעבודתי, אני לא תמיד זוכרת מה אהבתי פעם בכתיבה. אבל כשאני נזכרת, זה הודות לבלוג. לא מעניין אותי כמות כניסות, לא חוסר המיקוד שלו, או שום מחוייבות לקוראים או לעורכים או לדד-ליינים. כל אלו שייכים לכתיבה מקצועית. בלוג נעשה בשביל עצמך, בשביל הכיף בכתיבה (או בצילום, כפי שזה קורה לא אחת אצלי). אני לא מצפה להרוויח מזה כסף. אני כן דורשת להרוויח כסף מעבודה מקצועית.

    ומילא בעיתונות המודפסת, אבל באינטרנט הרמה צונחת משנה לשנה בגלל שימוש גובר בתוכן חינם. במיוחד בתחומים כמו תרבות, מדע וכו', שלנצח יישארו בצל מדורי החדשות והכלכלה בהיותם "פחות חשובים".

  • נמרוד  On 10/30/2011 at 12:55

    איפה עושים כאן לייק?

  • דוד  On 10/30/2011 at 13:18

    בועז יקר

    1. רענן שקד בחור שנון שכתיבה בבלוג משלו היתה משפרת את הכתיבה שלו ומכניסה בו קצת ענווה. פעם החזקתי ממנו עד שהבנתי את הפואנטה – שלו ושל כל הכותבים העלק-שנונים-צעירים-שמאלנים של ידיעות אחרונות (דרך אגב, גם את מאיר שלו אני לא מסוגל לקרוא והספרים שלו הם כמו עוגות בוץ עם קצפת מרהיבה). יהודה נוריאל פחות מנסה להיות שנון וזה ייאמר לזכותו, אבל גם הוא, איך נאמר?! לא מגיע לקרסוליך. הסיבה שאנחנו כל כך אוהבים לקרוא אותך היא מכיוון שאתה אדם רגיש בעל רוחב אופקים אינסופי "המפיץ את מעינותיו" ונוגע בבשר הנשמה.

    2. מישהו העלה פה את האפשרות שלקוראים תהיה אפשרות לתרום כסף בבלוג. אני חושב שזה רעיון מצוין. אם רדיוהד עושים את זה, אין סיבה שאתה לא תעשה את זה. אני ללא ספק אשלם מכיוון שעבורי כל מה שאוכל לתת הוא טיפה בים לעומת מה שאני מקבל מהבלוג שלך.

    3. אני חושב שעלה פה עוד רעיון מצוין וזה לקדם הצעת חקיקה שתחייב לשלם לכותבים, בלי קשר לשאלה האם הכותב עצמו מוכן לעבוד בחינם. צריך לבדוק את ההתכנות המשפטית של זה ולנסות להריץ את זה.

    4. אני נגד פרסומות בבלוג, אני חושב שרזי בן-עזר עלה על הנקודה היטב- פרסומות גורמות לתחושה שאתה נמצא במקום מזוהם ושהיית מעדיף להיות במקום אחד שלא מנסה למכור לך משהו בזמן שאתה קורא משהו אחר

    • Itzik Sivosh  On 11/01/2011 at 16:44

      הללויה, דוד, לדבריך בפתיח. לא הייתי עוצר בשלו, והייתי מוסיף רשימה של "קאנונים", שרק מביאים לי געגוע לספרי כיס בהוצאת מזרחי, של פעם…
      באשר לחקיקה, בוא נרד מזה… הרעיון לא מחזיק מים. יש גבול לחקיקה, וטוב שכך. תחשוב על סקס, לדוגמה, אפשר גם בתשלום, אך עדיף שלא נחויב כך בחוק… הלא כן?
      ובאשר לפרסומות "מזהמות", אין דבר כזה, כל עוד הפירסום גלוי, ברור ומופרד כמו בפייסבוק, לדוגמה. ה"סירחון" מתחיל עם הפירסום הסמוי, ונמשך דרך כתבלבים ואנשי תקשורת שמייצגים ומקדמים אינטרסים ואג'נדה בתשלום, ונראה שגם כאן לא תועיל החקיקה. אין תחליף לערנות, הידע ועקומת הלמידה של הציבור והקורא. גם אם "רכישת ההשכלה" כאן קשה, אין ברירה, כי הטיפשות והנאיביות כואבות כפל כפליים…

  • נטעלי  On 10/30/2011 at 16:09

    אני מסכימה עם כל מלה חוץ מהקביעה שרענן שקד כותב מצויין – מצטערת, אבל לא שרדתי שום כתבה שלו ואני לא כותבת זאת רק כדי להתריס.
    את אחד הטורים שלו מ-7לילות אפילו ציטטתי באוזני בעלי כשתמהתי למה בכלל נותנים לדברים האלה במה, את מי זה מעניין?

    כמו שאני מדלגת עליו אני מרשה לעצמי לדלג גם על קרן פלס וההרהורים חסרי הפואנטה הלקוחים כל כולם מעולמה האישי ותסבוכי הגיל/ סטטוס/ יחסים שלה, וגם את דנה ספקטור אני כבר קוראת מתוך אינרציה וחצי עייפות (בטורים האחרונים הפסקתי באמצע). על יאיר לפיד בכלל אין מה לדבר (לא כוס התה שלי) ואפילו שלמה ארצי ("עמודי שלמה", לא פחות ולא יותר, היכל הקודש של הכתיבה הישראלית) לא מרגש, לא מלהיב, סתם…כבר עדיף להאזין לתכניות הרדיו שלו (קטעים מתוכן מאוגדים בספר שיש לי) – מדי פעם הבליחו שם המלצות מוזיקה, ספרים – גם הם, נדירים ואקראיים.

    לעומת זאת, את הבלוג שלך ובלוגים אחרים אני לעולם לא מפספסת וקוראת בצמא (אני לא מגזימה) כל מלה. בדיוק בגלל שנדיר כ"כ למצוא כתיבה איכותית, לא רק סגנונית, אלא שהיא בעלת תוכן, כזו שחפה מזחיחות ומאותו "הפוך על הפוך על הפוך" – "טור עם פאנץ' וקריצה".

    הכתיבה שלך היא כזו שיש בצידה ערך מוסף גם של המלצות על דברים טובים. קצרה היריעה מלתאר עד כמה החיים שלי השתנו (מבחינה תרבותית ובעקבות זה גם רגשית) בעקבות כל אותם דברים טובים ויפים שאתה ובלוגרים חכמים אחרים חשפו אותי אליהם (ההזמנה האחרונה שלי מחנות הספרים המשומשים היתה כ-ו-ל-ה מבוססת על המלצות ספרים שקראתי בבלוגים שלך ושל הספרנית הירושלמית http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=132846 שאני עדיין כמהה לשובה ואולי, אמן (מישהו שומע אותי שם למעלה?), גם לספר פרי עטה.

    כל טענה כלפי בלוגרים היא כה מופרכת וכה עלובה ולגבי כל הסיפור שהתחיל את הטור המצויין אך העצוב הזה – אני בודקת במה מדובר. זה ממש מביך ומבייש אותי לקרוא זאת.

    אני מאוד מאוד מאוד מזדהה עם כל מה שכתבת. בעלי (מוזיקאי קלאסי) נמצא בדיוק באותו מצב – משום מה אנשים בטוחים שהוא עוסק באיזה תחביב, רוצים שהוא יופיע באירועים שלהם אבל לא מעוניינים לשלם! כאילו שכל מי שנהנה ממה שהוא עושה, גם אמור לנשק את רגלי מי שמאפשר לו להופיע או להינות מהיצירה שלו.

    תרשה לי להוסיף עוד משהו – הטור הזה לא רק מצויין ועצוב – הוא גם מעצבן!!!

  • אורי קציר  On 10/30/2011 at 18:01

    כל מילה – בסלע. ולא צריך לומר מילה אחת יותר.

  • יהודה בלו  On 10/30/2011 at 20:33

    העיתונות המודפסת מצויה בעידן ההכחדה שלה – דור דור ונכחדיו, וכבר סמכא למודלים של הכחדות כבר אוכל לתאר את שלבי גסיסתה הארוכים עד הדעיכה הסופית. היא אינה יכולה להתחרות בעיתונות המקוונת בגלל שהיא פחות נגישה לצרכן המאובזר ובגלל שהיא פחות מעודכנת – הן היא מתעדכנת אחת ליממה.

    כתיבתך סנטימנטלית, קוראים מתרגשים ממנה וטמון בה מידע רב-ערך ויחיד במינו. אתה אוצר במוחך ידע בלום על תרבות המוסיקה וכל השעות הנפלאות שאתה עורך בתחנת הרדיו שלך הן פנינות-שמע ומעידות על בקיאות עצומה. אתה סובל – כמו כותבים מצוינים אחרים – מן הגסיסה הזאת. לפני דור היו מגייסים אותך בחדווה לכל אחד מן העיתונים. עתה, כבר ישנם שיקולים אחרים. עתה רוצים המו"לים להאריך כמה שעוד אפשר את הזמן עד בוא המיתה. אבל הזמן מטבעו הינו קצוב והמחוגים נעים בקצב מטורף. לא הבלוגרים הם שמאיימים על העיתונות המודפסת. הקדמה היא שהחלה לקטול אותה, נגיסה אחר נגיסה – עד שתשתלט, עד שתסתלק אף היא במועדה.

    אתה סובל – כמו כותבים מצוינים אחרים – מזמן הביניים הזה. אתה נמצא בימי התווך. כותבים מצוינים כמוך יזכו גם בעתיד לשכר הגון. גם בעידן של בלוגים מעולים וחינמיים יהיה מקום לעיתונאים בתשלום, אבל בזמן הזה – בזמן הביניים הזה – לא פותח בעיתונות המקוונת מודל קשיח לעשיית רווחים. אם היה מודל כזה והיו פועלים לפיו, אז אפשר להניח שאחד מאתרי העיתונות היה מגייס אותך ומשלם לך על כתיבתך גמול נאה.

    צא וחשוב מה חולף בראשם של המוסיקאים כשיצירותיהם נגנבות מהם דרך תוכנות לשיתוף קבצים. ראה מה קורה לסופרים בני דורנו כשכל זב-חוטם משיג עותק מפרי-עטם דרך לחיצה קלה במקלדת, ללא בושה, ללא ענישה.

    אני לכשעצמי כותב מתוך שליחות שמקננת בליבי וזורמת בעורקיי, כדי להפיץ מידע על מדע, טבע ותרבות, אף שאני חוטא לפעמים בכתיבת הבלים גמורים. בימינו, לא הייתי מוכן לכתוב למען אף עיתון מודפס. הידיעה שמאמריי נגישים תמיד לקורא, בשעה שדפי עיתון מתגוללים ברחובות, היא התשלום האמיתי למלאכתי. אני, כידוע, איני נזקק לתגובות מעוררות הערצה כדי להתבשם מהן. אני כותב אל הנצח, ומי שרוצה לכתוב אל ארכיון מאובק של עיתונים, שימשיך לעשות כן.

    • יעל ר.  On 10/31/2011 at 11:14

      זה לא זמן ביניים – בתוכן המקוון באינטרנט המצב אפילו יותר גרוע. בעיתון בכל זאת יש מחוייבות מסוימת, באתרי אינטרנט רבים כבר מזמן החלו להסתמך יותר ויותר על תוכן גולשים חינמי, או עלוני יחצ"נות בתרגום לקוי. שם תופעת ה"תכתבו תמורת קרדיט" רחבה בהרבה מאשר בתחום הספרות או העיתונות המודפסת.

    • Itzik Sivosh  On 11/01/2011 at 17:17

      יהודה, אתה קצת צודק וקצת טועה, העיתונות המודפסת איננה בעידן ההכחדה שלה, אך יחד עם זאת ברור שלא תוכל להשאר באותה מתכונת, שכמעט ולא השתנתה מאז דניאל דיפו…
      תחת דיבור על "עיתונות" יש להתיחס לתקשורת (המספקת חדשות, מידע, בידור, תרבות וגם חומרים למחשבה והשכלה… רחמנא לצלן) אשר ערוצי ההפצה שלה הם: נייר עיתון, גלי רדיו, כבלים, איננטרנט, תדרי סלולר וככל שהטכנולוגיה תתקדם ותאפשר. אותה "מערכת" יכולה לספק לך את העיתון לקפה של הבוקר, להמשיך לעדכן אותך בהתפתחויות היום דרך האינטרנט והסלולר, ולהפרד ממך בנשיקת לילה טוב בסוף היום..
      כיום אנו בתהליך של קונסולידציה, שינוי, וגם בפיתחו של משבר כלכלי מהחמורים בתולדות האנושות המתועדת בכתובים (סליחה על החדשות הרעות) שתאיץ שינויים בשיטות התימחור והמודלים. וכן, שיש סיכוי לתשלום בגין תוכן בעיקר בפירסום נישה (שרק ילך ויגבר) ממוקד. עדיין, שיהיה ברור, התוכן הפופולרי תמיד יגרוף את השמנת, כך היה וכך תמיד יהיה! סה לה וי.

      אך טעותך האמיתית (אולי הקריטית?) היא באשר להבלים: כתבת שאתה חוטא לעתים בכתיבת הבלים גמורים, וכאן טעותך הגדולה! אילו כתבת כל הזמן רק הבלים גמורים, כבר היו משלמים לך ביד יפה, ראה תומאס פרידמן ושות'…

  • אביתר  On 10/31/2011 at 1:12

    לפני 40 שנה הייתי מתכנת בשפת התכנות קובול.
    בשנות ה-80 התחילו כל החברות לתכנת בשפת C (ואח"כ ++C) ואני – כבר אף אחד לא רצה לשלם לי שאני אתכנת בקובול.
    אמרתי למתכנתים החדשים – חבר'ה, תפסיקו לתכנת ב-C, אתם כורתים את הענף שעליו אני יושב, בגללכם לא משלמים לי משכורת.

    • איתן  On 11/02/2011 at 9:41

      זה לא דומה בכלל. הם לא עשו את זה בחינם

      • אמן סודי  On 11/02/2011 at 12:39

        ועוד בהקשר הזה – עוד איזה פוסט מהיום "מה עדיף להיות – בלוגר או עיתונאי" – http://cafe.themarker.com/post/2409731/
        למרות שהיא לא מתייחסת למקצוע העיתונאות ותפקידה בחברה …

  • אביתר  On 10/31/2011 at 1:16

    לפני 90 שנה סבא שלי היה מחלק קרח ברחובות תל אביב. אז לא היו מקררים, אבל לחלק מהמשפחות היה בבית "ארגז קירור" ופשוט היה צריך לשים בו "בלוק קרח" פעם ביום.
    אז סבא שלי חילק קרח ומזה הוא התפרנס.
    אחרי כמה שנים מישהו התחיל למכור מקררים שהוא ייבא מאמריקה.
    סבא שלי כתב לו מכתב נזעם שאפילו פורסם בעיתון: "מה אתה מביא מקררים מאמריקה. אתה כורת את הענף שעליו אני יושב. בגללך אני וכל החברים שלי שמחלקים קרח ברחובות הערים לא נוכל להתפרנס יותר".

  • אביתר  On 10/31/2011 at 1:22

    לפני 15 שנה הייתי מוסיקאי בארה"ב. די מצליח. כל אלבום שהקלטתי נמכר בעשרות אלפי עותקים. התפרנסתי יפה.
    ב 1999 קמה נאפסטר. כל הסטודנטים שלחו זה לזה את השירים שלי במקום לקנות את האלבומים שלי ממני.
    כתבתי אי מייל נזעם לשון פארקר, אמרתי לו: אתה כורת את הענף שעליו אני יושב. אני ועוד עשרות אלפי מוסיקאים. בגללך עוד 10 שנים לא תהיה יותר מוסיקה בעולם.

  • אביתר  On 10/31/2011 at 1:31

    בואו נניח לרגע שרענן שקד צודק ובועז (עם יובל וכנרת וריקי וגיא ועוד ועוד) כורת לו את הענף שעליו הוא יושב. אז רענן שקד לא יוכל להתפרנס יותר מכתיבה בתשלום!

    ?So

    כן?

    טוב, אז שרענן שקד לא יתפרנס מכתיבה בתשלום! רענן – אני ממליץ לך כבר עכשיו לעשות הסבה מקצועית. תמצא לך איזה מקצוע אחר, כי כתיבה בתשלום זה לא משהו שיחזיק אותך יותר מעוד שנה שנתיים.
    (תשאל את רון מייברג אם אתה לא מאמין לי).

    וכן, גם דרור פויר, ודנה ספקטור, ויהודה נוריאל, ומאיר שלו. אני פונה גם אליכם: אם אתם מתפרנסים מכתיבה בתשלום, אז כדאי לכם לחפש משהו אחר.

    ולא, אין פה מישהו להאשים אותו. תפסיקו לחפש אשמים. ככה זה השיטה. אם אתם עושים משהו שמישהו מוכן לשלם עליו, אז אתם יכולים להתפרנס מזה. ואם הוא כבר לא מוכן לשלם על זה, אז תצטרכו להתפרנס ממשהו אחר.

    ביג דיל.

  • tsoof  On 10/31/2011 at 15:20

    אהלן בועז, פעם שנייה היום!

    אחרי שקראתי וכתבתי והרהרתי ועיינתי בתגובות, מצאתי שהצורך שלנו לחפש אשמים במצב הוא באמת טיפה תמים. יש פה איזה מגמה מחורבנת שהולכת נגד האדם הכותב, ועד שיימצא המודל (הגלובלי!) לפתור אותה – הרי מצבנו ככותבים מחורבן.

    היה מי שהעיר שכתיבה זה לא מספיק, ואתה צריך גם "ערך מוסף", כלומר, "תארוז" את זה, "תמכור" את זה, "תשווק" את זה. ואני אומר: פאק איט. תכתוב את זה. זה מה שאתה יודע לעשות. אחר כך נראה.

    ועכשיו, בדכדוך ניכר, אני הולך לכתוב עוד המון מילים. אין לי מודל בשבילם. אני לא יודע מי ישלם עליהן, אני לא יודע מי יקרא אותן. כל מה שאני יודע זה שהטקסטים האלה שאני כותב הם הגאולה הפרטית שלי, ואין לי ברירה אלא לכתוב אותם.

    אני חושד שגם אתה סובל מהבעיה הזו. ושמח שזה ככה, כי אני מאוד אוהב לקרוא אותך.

  • יהודה  On 10/31/2011 at 15:44

    פוסט מעולה שנוגע בדיוק בנקודות הכואבות.
    תודה (-:

  • שירלי קליביצקי  On 11/01/2011 at 13:10

    הכותבים הם לא היחידים שנאלצים להתבזות בהצעות שפלות לעבודה בחינם. גם בתחומים אחרים, כמו צילום או עריכת וידיאו, למשל, אנשים סבורים שעצם ההצעה היא כבוד גדול וש"קרדיט" בעידן הפרסום רווי הקרדיטים הזה, שווה משהו. אחת הצרות שאולי מחזקות את המגמה הזו היא אנשים תאבי פרסום בראשית דרכם המקצועית שמשוכנעים שמישהו עושה להם טובה כשהוא מפרסם משהו שלהם מבלי לתגמל אותם על כך. אני, כמו רבים מהמגיבים כאן, אוהבת לכתוב ולא יכולה בלי. אז לפרנסתי אני מתרגמת סרטים, סוג של מוטציה של מה שאני אוהבת לעשות, ובשאר הזמן אני כותבת בלוג ומפרסמת בו נובלה בהמשכים. אחרי פרסום ספר אחד בהוצאה לאור ועוד ניסיון כושל אחד החלטתי שהכי חשוב לי שאכתוב ושמי שרוצה יוכל לקרוא. אז לא תהיה כריכה ואי אפשר יהיה להניח את הסיפור על מדף בספרייה, אבל בזכות הלפטופים והסמארטפונים אפשר יהיה לקרוא אותו גם בחדר ההמתנה אצל רופא השיניים, או בשירותים..

  • ayalaraz  On 11/01/2011 at 20:28

    ואני עוד בלוגרית אחת שמסכימה לכל מה שכתבת.

  • chuck  On 11/01/2011 at 22:50

    כמובן שנחום ברנע טועה. רוב הזבל נמצא בעיתונות המודפסת כיום, ובעיקר בעיתון שלו עצמו, כמה אירוני. והחוצפה של ההצעה שקיבלת לכתוב בפייסבוק של צומת ספרים ללא כסף היא מדהימה. היית צריך להגיד להם – אז למה אתם מוכרים ספרים במחיר מופקע? כתיבה באה מאהבה, לא?

  • אודי  On 11/02/2011 at 0:39

    תתחיל לשים פרסומות, אין ברירה, ואין בזה שום דבר רע. אולי אני לא מייצג את הרוב, אבל כל עוד הן לא תופסות את רוב המסך אלא נמצאות במיקום כמו שצריך, אין שום בעיה איתן. זה לא מביא המוווון כסף אבל ברגע שמגיעים ל3-4 אלף כניסות ביום מתחיל לזרום כסף נחמד. לא ישלם שכר דירה אבל בשביל רובנו עוד 1500-2000 שקל בחודש לפחות לא יכולים להזיק ואף יותר.

  • גרשון  On 11/02/2011 at 16:02

    בועז שלום.
    אינך מגדיר ערכו של אדם על פי כמה משלמים לו. אחרים כן. ברגע שתבין זאת תראה שיש פער בין התפיסה שלך לזו של אחרים ואז תבחר להשתתף במשחק או לא. ייתכן שכבר החלטת לא להשתתף ועם זאת אתה עדיין ממורמר על כך. מדוע? עשית כבר החלטה…

  • משה  On 11/02/2011 at 16:19

    אצלי יש בעיה דומה בתחום שונה לחלוטין – מחשבים.

    בזמני הפנוי עד לפני מספר שנים, הייתי עוזר מדי פעם לחברים שלי עם בעיות במחשב שלהם. על כל בעיה הייתי יושב ברצינות מירבית ופותר להם את התקלה. בלי להשתחצן – אין תקלה שלא יכולתי להתגבר עליה. זה היה מן תחביב כזה, מעבר לעיסוק הרציני שלי של פיתוח תוכנה. ככה זה כשאתה מגיל 6 עם קומודור 64 ומפרק מחשבים להנאתך.

    עם הזמן, התבגרתי והזמן הפנוי שלי התקצר אך רשימת מבקשי העזרה נתארכה. לאורך השנים, הצלחתי באלגנטיות להוריד מעלי אנשים כי כבר לא היה לי כוח לזה ואנשים הרגישו שהם יכולים להתעלק עלי באופן חופשי. אף אחד לא באמת הציע תשלום, ואני גם לא ביקשתי תשלום מעולם, אז כשזה התחיל לנגוס לי מזמני הפנוי, הדגשתי שצריך לבוא תשלום על זה. מכיוון שאני לא מתכוון להיות עוסק פטור/מורשה ולא מתכוון לעבוד בשחור מצד שני, אני לא באמת ידעתי כמה לקחת, אז אמרתי שכבר אין לי זמן להתעסק עם זה ומי שרוצה עזרה אז שיציע תשלום סמלי ונדבר. כמובן שעל תשלום סמלי לא היה מה לדבר. בהתאם לכך החבורה התקצרה. על הדרך היה אפשר לראות מי נשאר חבר ומי לא.

    לפני מספר חודשים פנה אליי חבר ותיק שהתקדם לעמדה די בכירה בחברה שהוא עבד בה, והתחנן שאני אעזור לו לטפל באיזו בעיה שהחברה שלו לא יכולה להתמודד איתה. איתן בעמדתי אמרתי לו שאני לא יכול להוציא חשבוניות (כאמור, אני לא עוסק פטור ולא מתכוון להיות כזה) ולא ממש מתלהב מלקחת את הג'וב הקטן בכל מקרה. הבהרתי לו שהוא יצטרך להתמודד עם זה. הצעתי לו רעיון – לאחד מקרובי המשפחה שלי יש עסק קטן והוא יוכל להוציא בשבילי חשבונית אם אבקש, ואת המע"מ אעביר כחוק אליו. הוא הסכים והעבודה יצאה לפועל.

    בנוסף לזה, הוא הציע לי סכום שהוא בדיחה. העליתי אותו ב- 100 ש"ח ואמרתי לו קח את זה או שתמצא מישהו אחר. הוא לקח. בדיעבד (לאחר בדיקה כמה באמת יכולתי לקחת על העבודה),מסתבר שיכולתי לקחת גם עוד 1000 ש"ח על העבודה וזה עדיין היה יוצא סביר. התעצבנתי, כי למה לעזאזל הוא מדבר איתי בסכומים כאלה כשגם ככה הכסף לא יוצא מהכיס שלו? הבלגתי, כי בליבי ידעתי שאני גם עושה לו טובה, גם יצאתי מטומטם בעצמי וגם מדובר בחבר למרות הכל.

    כשסיימתי את העבודה וביקשתי את כספי, מסתבר שהחבר חרג מסמכותו. הוא לא היה יכול להוציא איתי עסקה בלי לקחת ממני חשבונית ישירות, וכך נתקעתי במצב שבו החברה לא יכולה לשלם לי והוא גם לא יכול לעשות כלום, למרות שהחברה מעולם לא התכחשה לעסקה עצמה. הוא גם נסע אח"כ ללימודים בחו"ל, מה שאומר שלא היה לי עם מי לדבר. אני רוצה להדגיש – לא היה מדובר ב"עוקץ" אלא בפשלה שלו (חרג מסמכותו) ושלי (הייתי צריך לסגור את כל הפינות גם עם הבוסים מעליו) ביחד. הסכום באופן יחסי קטן מאוד, אבל עקרוני.

    לאחר מספר שבועות של טרטורים, בהם ניצלו גם את הזמן לשאול אותי שאלות ולהתייעץ (זמן טוב בדיוק כמו ששאלו את גלעד שליט אם הוא יעזור לשחרר אסירים של החמאס. לך תגיד לא כשאתה עדיין במצב של שבי…), הצליחו להוציא חשבונית דרך צד ג' אחר והם סגרו דרכם את המע"מ ואת כל מה שנדרש.

    מאז נשבעתי שטובות כאלה אני לא אעשה יותר לאף אחד. גם לחבר הכי טוב. מה שארצה לעשות יגיע ממני, אם בכלל. וגם לא בריא לערבב חברים עם עסקים אף פעם, אלא אם הם בית העסק בעצמם, או משהו.

    זו ההזדהות שלי עם הפוסט הזה… סוף סוף יכולתי להוציא את מה שיש לי בבטן החוצה. אני "שמח"-עצוב לדעת שבארץ החוצפה הזו חוגגת.

    — סוף מרמור —

  • גנגי  On 11/05/2011 at 16:49

    לפני שנה וחצי כתבתי על זה משהו, קצת אחר, אבל כזה שמכוון לאותה נקודה בדיוק.
    אני עוסקת שנים בביקורת מוזיקה ובכתיבה בכלל, אם כי "עוסקת" עלול לרמז על שכר, ואני חפה משכר כלשהו. אני גם צלמת מוזיקה (ליתר דיוק – צלמת ג'אז בעיקר) – למדתי צילום (ואני ממשיכה להשתלם בכל עת, על חשבוני, כמובן), השקעתי בזה (ואני משקיעה עדיין – שעות עבודה מטורפות, לימודים יקרים מאוד, ציוד יקר עוד יותר, והמון המון אהבה) – ועדיין, למרות שבקרב המוזיקאים שאני מצלמת אני ידועה ומוכרת וגם בקרב צלמי המוזיקה קניתי לי אהדה וכבוד מקצועי – פונים אליי בכל יום ויום – מעיתונים כאלה ואחרים, ביניהם מכובדים מאוד, ואפילו מגזינים של ג'אז ברחבי העולם, או מחברות הפקה רשמיות של אמנים ידועי שם – בבקשה לכתוב חינם ולתת להם צילומים שצילמתי חינם. סליחה, לא חינם, כמובן. תמורת קרדיט!
    הסברתי לא פעם שקרדיט, עם כל יופיו וההילה שהוא אפוף בה, אינו אכיל ואין בו כדי לקנות לי עוד ציוד צילום או למלא את מכל הדלק שלי. אין בעיה, אומרים לי. נפנה לאחרים.
    ותמיד יהיו כאלה שיתפתו, וכתוצאה מכך הרמה המקצועית תמשיך לרדת, אבל למי אכפת.

    מניסיוני – לאיש לא אכפת.

    http://www.tapuz.co.il/blog/net/userBlog.aspx?Blogid=80055&TagName=%u05E0%u05DE%u05D0%u05E1%20%u05DC%u05D9

  • אני חושב שצריך להבדיל בין בלוגרים שהם גם כותבים מקצועים, לבלוגרים שהם כותבים חובבים, כמוני למשל.
    לי אין טענות לרענן שקד. אני חושב שהתייחסו יותר מידי לנושא הבלוגרים במאמר שלו, זו היתה רק נקודה אחת בתוך המכלול. גם בלי הבלוגרים כמו המאמרים באתרי החדשות ברשת היא עצומה. השורה התחתונה של רענן שקד היא שאין פרנסה לכותבים מקצועים. שזה לא מקצוע יותר, לא בגלל שאין זו אמנות ששווה תמורה, אלא בגלל שהמקצוע הזה ירד לזנות. ומעניין שפנו אליך דווקא צומת ספרים שגזלו גם את הפרנסה של הרבה מאד סופרים. הצרה היא שלא רואים את האור בקצה המנהרה.

  • arik c  On 11/05/2011 at 20:04

    יש רק כותב אחד – קובי אור !!!! , ולמה יש לי הרגשה שזאפה היה קורא את כול הפוסט הזה ומתגלגל מצחוק .

  • Itamar Bar  On 11/07/2011 at 22:40

    חזק ונוקב

  • ליאור  On 11/07/2011 at 23:14

    בועז,
    אני שמח לבשר, בהעדר קטסטרופות סבירות להפליא כאלה או אחרות, שאנחנו מרחק שנים אם לא פחות ממודל
    Micropayments שיעבוד, ויעבוד טוב.
    עד היום אף אחד לא הצליח להציע מודל שיטיב גם עם הגולשים, גם עם הכותבים, וגם עם המתווכים הפיננסים, אבל הפער הזה הולך ומצטמצם (ראה היוזמות האחרונות בנושא של payal ו-twitter).
    לא רחוק היום שבו גולשים יוכלו לבחור לשלם *מעט* עבור תוכן מקוון: סכום מזערי, צנוע, בסביבות הסנט-עד-דיימ, משהו שבקושי ירשם ברדאר שלהם. עבור הגולש, מדובר בהוצאה של שקלים עד עשרות שקלים בחודש (לבחירתו, בהתחשב בהרגלי הצריכה שלו). לחברת הסליקה מדובר בהגדלת ההכנסות, גם אם סכום הסליקה שהם לוקחים הוא זניח, היות והוא מוכפל במספר עצום של טרנזאקציות. אבל חשוב מכל, הכותבים זוכים לקבל את שכרם ישירות מצרכני התוכן, ולא בדרכים עקלקלות העוברות דרך אינטרסים כאלו וכאלו. הסכומים הזניחים הנ"ל, כאשר מוכפלים בעשרות אלפי משלמים, מצטברים לכדי שכר ראוי ואף עושר, וימשיכו לייצר הכנסות גם בטווח הארוך.

    המודל של micropayments עלה כבר בתחילת העלייה של האינטרנט כתופעה (מי היה מאמין שזה קרה רק לפני 15 שנה, פחות במקומות מסוימים), אך בעיות טכניות, טכנולוגיות, ושיקולי כדאיות של חברות פיננסיות הפכו אותו לבעייתי.

    אני חושב שזה רק עניין של זמן לפני שצורך יהלום את כל אלה לצורה עובדת כזו או אחרת, והצורך במקרה הזה הוא גדול.

    כולי תקווה שקרוב היום שבו תוכל להגיד ל-X מחברת Y לדחוף ת-Z ישר ל-A, ולראות את הקאונטר מטפס כלפי מעלה כל פעם שמישהו מבסוט ממשהו שכתבת.

    ליאור

  • אנה סקאנק  On 11/08/2011 at 17:09

    Your donation is now complete
    Confirmation number: 4DE71774GK598031T
    אתה רואה לא היה כלכך קשה
    אשמח לשמוע אם הייתה הענות סבירה לכפתור התרומה אחרי הפוסט הזה

  • llaliiblue  On 12/21/2011 at 17:27

    מצד אחד אני אומרת שאין תחליף למילה הכתובה, כתובה כן, בטח כתובה על גבי נייר עיתון, הרגשה ששום וירטואליה לא מספקת, הרגשה של פעם, כמו תה עם פתי בר.
    מצד שני העיתונים לא משהו. ז"א ממש לא משהו, ומילים נהדרות כמו שלך ניתן למצוא רק ברשת, רשת עמוסה.

    אעיד על עצמי, כמה שנים היה לי טור בעיתון אינטרנטי בלי תשלום, ז"א בתמורה לטוקבקים. כשהם מפרגנים, מעודדים, נעימים, הם שווים.. אוי שהם שווים. לא חשבתי אפילו לבקש תשלום, הייתי מאושרת מעצם המחשבה שהתכנים שאני כותבת מתפרסמים לעיני הרבה עיניים. למען האמת, הייתי אסירת תודה, שבחרו ברשומות שלי, שהסכימו לתת להן במה. עשיתי את זה כי הייתי חייבת, מוכחה לספר, לשתף, לדבר. ברור שאין פה עמדת מיקוח, אם לא אני, יש עוד אלפים רבים שירצו לפרסם, סתם לפרסם.

    מסכימה עם כל מילה בועז, הלוואי שהייתי יכולה לכתוב למחייתי.

  • סיוון  On 01/01/2012 at 21:24

    מילים כדורבנות. פשוט לא תיאמן החוצפה, כל כך מקומם. הזלזול בקוראים, הזלזול בכותבים. מאחלת לך מכל הלב שאתה ועוד כותבים טובים שציינת (שאת חלקם אני נוהגת לקרוא) יקבלו את הראוי להם מכל הבחינות. תודה על הבלוג המופלא הזה.

  • יוסי מפ"ת  On 01/09/2012 at 9:36

    ובנימה אקטואלית – אפשר להתייחס לנושא בחצי קריצה ולומר שגם עיתונאי רציני כמו יאיר לפיד חושב כמוך… הוא החליט לרוץ לפוליטיקה. 

    בועז, ישר כח.

  • יוסף ע  On 08/20/2012 at 23:45

    חכה לחוק שיחוקקו, בינתיים כפי הנראה הכל במדיה נשרף, ואולי טוב שכך כי עולה מדיה פחות קלוקלת. ההיא מצומת חצופה ברמות

  • יוסף ע  On 08/21/2012 at 16:55

    תזכיר לי מיזה רענן שקד? ההוא המבקר שמוכרים ספר שלו שצומת 4 ב100 וישלו תכנית ביפו בסייאסטה? סליחה פשוט הלמון דרופז ומרקורי רב על הבוקר מענג מדי וצריך תאי זכרון לדברים החשובים ולא למוספים שפג תוקפם,

  • יוסף ע  On 08/22/2012 at 21:19

    ציטוטי עיתונות או רדיו אהובים כחלק מחדר כושר לזכרון שהקמתי לעצמי כי אין לי קרובי משפחה באלסם, אלאלכולהול ואלאמאל לייט
    מתי כספי – " אני חושש שיזייפו את השירים שלי לאחר מותי" צודק, אני מתאמן לשיר את אל"מ במילואים, הלחנים קשים בן אדם אבל המילים רלבנטי
    קראוס שמואל על אריה לביא – לא אהב את איך שזייף לחנים, הבן אדם מלחין בחסד ומצחיק, גם לביא היה מצחיק
    האמת גם הנוכחי של ההיא מהשער האחורי הדביק אותי מצחוק בראיון עם טריקי קיד\ אבל הימים של הטריפהופ הלכו רק הראיונות מצחיקים עדיין
    ומצחיקן נערץ האדמור מריינס- הכרחתי את הוריי לקנות את התקליט של גזוז כשהייתי בן ארבע, אלוהים ישמור היכן הסמכות ההורית? ילד פרא מכריח את הוריו לצרכנות כזו? אותי אבא הכריח לשמוע אני חושב במרכז אותה עיר איזה רב מקפץ מארה"ב כמה שנים לפניו

  • אורן  On 05/19/2013 at 22:49

    פוסט טוב וחשוב ותודה שכתבת אותו. אחרי שהסתיים הטור שלי בווואלה אוכל מצאתי עצמי ללא עבודה כיוון שאהבת הכתיבה היא בדמי אך גם פרנסת משפחתי ולכן אני לא כותב ללא תמורה. הבעיה היא שיש מספיק אנשים שיכתבו בחינם בתמורה לחשיפה וכתוצאה מזה הרמה של העיתונות בארץ ירודה.
    אז אחרי שכתבתי טור באתר מוביל, כתבו עלי בעיתון וראיינו אותי ברדיו ועדיין לא ממש מזהים אותי ברחוב-על איזו חשיפה אתם מדברים? תשלמו!

    • אופיר  On 05/20/2013 at 6:49

      אני ממציא משחקים ומוכר משחקים לעיתונים (כמו סודוקו ודומיו). המשחקים שלי מקוריים.
      כשאני פונה לעיתונים בארץ אני מקבל את התגובה "אנחנו לא משלמים" תן לנו בחינם תמורת חשיפה. הכל בחינם. בואו נראה אתכם מכניסים מודעה או פרסום לעיתון בחינם. לשלם – לא. להרוויח מאחרים – ודאי.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: