ואז הגיעה נורה (מתוך "סיפורים קטנים, תקליטים גדולים" – הוצאת מרום תרבות ישראלית, אוגוסט 2014)

הייתי תלמיד גרוע. איום ונורא. בדיוק הילד שהוא סיוט להוריו ביום חלוקת התעודות. בכל שליש היה אבי מביט בגיליון הציונים, נושא את ההשפלה בשתיקה והדם אוזל מפניו. אמי היתה זועמת. הם ניסו לדבר על לבי, לעורר בי את השאפתנות הרדומה. כלום לא עזר.

איך הצלחתי לסיים את תיכון מקיף יהוד בלי להישאר כיתה ובלי שיבעטו בי החוצה כמו עשרות אחרים לפניי? עד היום אין יודע את התשובה. שלוש פעמים הייתי מועמד לסילוק. שלוש פעמים הגיע אבי לבית הספר והצליח לשכנע את ד"ר יוסף משולם, המנהל האימתני, להשאיר אותי בין כתלי המוסד. "בועז ישלים את החסר", הבטיח אבי שוב ושוב. "הוא ילמד בחופש. נקח לו מורים פרטיים. הוא ילד טוב, בסך הכל".

נכון. הייתי "ילד טוב", אבל "תלמיד רע". אפשר להוביל סוס לשוקת אך לא ניתן להכריחו לשתות את המים. לא עזרו המורים הפרטיים. לא סייעו הטפות המוסר וזעקות השבר. חוף הים, האופנוע, לד זפלין והסרטים בסינמטק היו אטרקטיביים יותר מתולדות עם ישראל, אונומטופאה ונושא-נשוא-מושא. בכתה י' שברתי את שיא בית הספר בכל תולדותיו וקיבלתי 9 ציונים שליליים מ-12 מקצועות לימוד. למעשה, חוץ מאנגלית, ספרות והתעמלות נכשלתי בכל. דגלתי באנרכיה. חלמתי לשרוף את בית הספר ולהכריז על מהפכה. תיעבתי את השרירותיות של האחראי על המשמעת ורוב המורים היו בינוניים בעיני. פחדתי מכולם חוץ מהאחות שושי, נפש יקרה וחמה, שבחדרה העברתי שעות נעימות לרוב, בנסיון להשיג שחרורים  ממחנה גדנ"ע / טיול שנתי / שיעור במתמטיקה.

הייתי "ילד טוב" אבל "תלמיד רע". לא עזרו המורים הפרטיים. לא סייעו הטפות המוסר וזעקות השבר של הוריי ומוריי. חוף הים, האופנוע, לד זפלין והסרטים בסינמטק היו אטרקטיביים יותר מתולדות עם ישראל, אונומטופאה ונושא-נשוא-מושא

תיעבתי את המניפולציות הזולות של מורים מסויימים. בזתי לשמרנותם של מורים אחרים. נלחמתי (לשווא) בדעותיהם הקדומות. בשבוע הראשון ללימודים באחד השיעורים היותר משעממים נתפסתי קורא בחשאי את "ניאופי הדוגמנית". המורה לתנ"ך, במקום להפגין תבונה יצירתית ולהוכיח לי שגם בספר הספרים ניתן למצוא פרקים מחרמנים, פצחה בזעקות. סומנתי על ידה כמי שקורא ספר זימה בשיעור במקום את ספר "דברים".

ואז הגיעה נורה.

רשמית היא היתה "המורה לתולדות האמנות", אבל השפעתה על חיי היתה מכרעת. עד כמה שזה נשמע נמלץ, לפתע נצבעה התקופה המדכאת והמתסכלת ההיא בתיכון בגוונים בהירים יותר. קו דק של אור בתוך האפלה.

כל מה שהיה קשור בנורה היה אחר, מעניין, מעורר חשיבה. אפילו השם שלה, שהזכיר לי את בית הבובות של איבסן, עורר בי געגועים לפיורדים נורווגים מושלגים. המראה שלה היה שונה. שיער שאטני, איפור ססגוני, עור בהיר. חיתוך דיבור שהיה בו-זמנית דעתני ונעים. תולדות האמנות היה שיעור בחירה, 2 יחידות לבגרות בסך הכל והוא התקיים בכל יום שלישי בין 8 ל-10 בבוקר. היינו 30 תלמידים בכתה.  שני בנים ו-28 בנות. במשך השנתיים הבאות הצלחתי שלא לאחר אף פעם אחת לבית הספר בימי שלישי.

זו היתה אהבה ממבט ראשון. נורה דיברה בשטף על מגוון של נושאים שאיכשהו, בסופו של דבר, התחברו לנושא השיעור. היא היתה תובענית בכל הקשור ללימודים. דרשה מהתלמידים להקשיב ולא לרשום כקצרני בית משפט. הקפידה לבדוק אם כולם מבינים על מה היא מדברת וניסתה לעורר חשיבה יצירתית. "נו, היא כנראה מורה מהדור הישן", אמרה אמא שלי כשסיפרתי בבית על נורה. אבל זה לא היה נכון. נורה היתה צעירה בגיל וברוח. היתה לה גישה שונה לאנשים. לא מתנשאת. לא כוחנית ולא ממשמעת. היא לא רצתה טמבלים מאולפים שיודעים לצטט מגומבריך כמו תוכים. היא ביקשה מאיתנו להרגיש. להיות רעבים וצמאים לידע. חרמני אמנות. חמדני הקשרים.

השיעורים שלה לא היו קלים, היות והטילה עלינו כמויות אדירות של חומר חדש לעכל. מושגים, שמות וארועים הסטוריים להבין ולזכור. אבל היא ידעה כיצד לעורר את ערוצי הקליטה. השיעורים היו רצופי שיקופיות, סיפורים אישיים, עיון בספרי אמנות ושיחה פתוחה של כל התלמידים על החומר. לפני שנגענו באמנות יוון היא המליצה לקרוא את איליאדה ואודיסאה של הומרוס. כשהגענו לימי הביניים סימנה פרקים נבחרים בברית החדשה. כשדיברנו על אמנות רומית, הכינה לנו הפתעה וארגנה במוזיאון תל אביב הקרנת בוקר מיוחדת של סאטיריקון, סרטו של פדריקו פליני מ-1969 לפי כתביו של פטרוניוס, על ימיה האחרונים של האימפריה הרומית. לא הבנתי כלום מהסרט, אבל הרושם היה אדיר. הוא פקח את נפשי לעולמו הססגוני, ההזוי והרעשני של פליני.

חוץ מזה, נורה ידעה לשתול מסרים סמויים של שלום ושל סובלנות בשיעוריה והשכילה לקרב אותנו לתרבויות זרות. בדצמבר 1979, על קו הגמר של שנות השבעים, הזמינה אותנו לבוא ולשמוע איתה מיסה של חצות בכנסיית עמנואל הקדוש ביפו. "מי שרוצה לבוא איתי ואין לו איך לחזור הביתה אחר-כך, מוזמן לבוא לישון אצלי בבית, אחרי המיסה", הודיעה. כך עשיתי, יחד עם עוד 15 שבאו לחוות ביקור ראשון בכנסיה בחצות הלילה והאזנה למיסה. מהכנסיה הלכנו לאבולעפיה. משם עשינו מסע רגלי חורפי אורבני לאורך החוף, מיפו לתל אביב, עד לדירתה שבאבן גבירול. הלכנו לישון צפופים בסלון שלה. היא שמה תקליטים של באך ושל בריאן אינו.

כשסיימתי את כיתה י"ב והגיע מועד בחינת המגן היא לא הכזיבה. המבחן היה מבוסס בעיקר על הקשרים והתרשמויות. "ידע אפשר לרכוש בקלות", אמרה. "אבל הבנה היא עסק מורכב ורגיש הרבה יותר". אחת השאלות במבחן היתה ניתוח של יצירת אמנות כלשהי, לפי בחירה, והשוואתה לספר, לסרט או ליצירה מוזיקלית כלשהי. זה היה מבחן מעניין – מענג אפילו, עד כמה שכתיבה מאומצת בלחץ של זמן יכולה להיות מענגת. קיבלתי 100 וזה היה ה-100 היחיד, הראשון והאחרון שזכיתי לראות מתנוסס על איזשהו  מבחן שלי בתיכון.

את השנתיים שלמדתי אצל נורה יכולתי להעריך באמת רק ממרחק של זמן מסויים. אחרי הצבא כשנסעתי לחו"ל למקומות שונים ולתקופות שונות, בלובר בפאריז, בפראדו בספרד, בעתיקות של פומפיי, בפרגאמון בברלין, במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. היא היתה איתי כשעמדתי נפעם מול תמונותיו של גוסטב קלימט בוינה, כשצללתי לתוך חבצלות המים של קלוד מונה ב"מרמוטן" בפאריז (אחרי שחיסלתי לבדי, ביער בולון, בקבוק יין בורדו אדום והרגשתי כמו בטריפ). והיא היתה איתי בסיור בקולוסיאום ובשיטוטים בארל בעקבות ואן-גוך.

את נורה ראיתי רק פעם אחת מאז שסיימתי את התיכון. זה היה בפסטיבל מוזיקה מהעולם השלישי בשפיים. רציתי להגיד לה שאני מתגעגע אליה, לימי שלישי בבוקר שהיו מגדלור בודד באוקיינוס אפל. רציתי להגיד לה שחסרים לי הימים התמימים ההם, כשמכל שיעור יצאתי מושכל, עם תובנות חדשות. בדיוק כמו שהיא רצתה שנצא אל החיים: רעבים לדעת, מטורפים מתשוקה לחוויות רגשיות. לתרבות ואמנות. רציתי להגיד לה, ולא אמרתי

נורה, שגדלה והתחנכה בארץ אחרת, רחוק מסיר הלחץ הישראלי, פירקה את תחמושת הזעם שלי נגד מערכת החינוך. חשוב מזה: היא החזירה לי מעט אמון בעצמי, אחרי שהמחנכת והיועצת ושלל מורים אחרים קבעו באזניי ההורים שלי ש"ממנו לא ייצא כלום בחיים".

ראיתי את נורה פעם אחת מאז שסיימתי את התיכון. זה היה בפסטיבל מוזיקה מהעולם השלישי. היא ישבה על יציעי האבן של שפיים. זיהיתי אותה מיד, לפי השיער, מרחוק. משהו בשפת הגוף. הזכרתי לה מי אני. היא חייכה ואמרה שהיא זוכרת, אבל אי אפשר היה לדעת אם זה נכון, או שרק נדמה לה.

ורציתי להגיד לה שאני מתעגע אליה, לימי שלישי בבוקר שהיו מגדלור בודד באוקיינוס אפל ומייאש. שחסרים לי הימים התמימים ההם, כשמכל שיעור יצאתי מ ושכל, עם תובנות חדשות. בדיוק כמו שהיא רצתה שנצא אל החיים: רעבים לדעת, מטורפים מתשוקה לחוויות רגשיות. לתרבות ואמנות. ומהו געגוע אם לא כמיהה למשהו שלא יחזור, שעוצמתו בראשוניותו. אני מתגעגע לפעם הראשונה שלי בחו"ל. לפעם הראשונה שנגעתי בבחורה עירומה. לפעם הראשונה ששמעתי את YES.