הו, סופרמן, הו, אמא ואבא

בפעם הראשונה ששמעתי את או, סופרמן רעדתי. זה היה מפגש עם יישות אחרת. המשפטים של לורי אנדרסון עוררו בי צמרמורות:

"הנה באים המטוסים. אז יותר טוב שתתכונן";

"זוהי היד, היד שלוקחת";

"אז חבקי אותי, אמא, בזרועותייך הארוכות. בזרועותייך האוטומטיות. בזרועותייך האלקטרוניות.." 

 

או, סופרמן. הו, האימה, האימה.

 

השיר המדהים הזה יצא כסינגל(!) בשנת 1981 (שמונה דקות ו-25 שניות של סינתיסייזר וקול בלבד) צעד במצעדים שבועות ארוכים (אביבה משמרי תרגמה אותו במלואו בבלוג שלה) וב-1982 נכלל "או סופרמן" בתקליט של לורי אנדרסון Big Science

 

 

 

אופרה אפית אלקטרונית "לונדון. בחוץ יורד גשם לסירוגין. טוטנהאם קורט רואד. "דומיניון תיאטר". ריח חזק של נקניקיות. בכניסה לאולם, בחזית התיאטרון, תלוי שלט ניאון גדול "בקרוב – דולי פארטון!" לורי אנדרסון פוגשת שוב את השלט, אלא שהפעם אין כאן מסכי קטיפה זולים, אלא מסך ענקי שעליו מוקרנים שעונים המורים שעות שונות. הקהל: 3,500 איש, תערובת של פאנקיסטים, עיתונאים, חובבי רוק, ראשי ביצה לונדוניים, אמנים, מוזיקאים, קהל מהפרובינציה ומהמטרופוליטן. הרבה צלמים. הכרטיסים אזלו חדשיים מראש. UNITED STATES היה אירוע, פרפורמנס, בארבעה חלקים. "בתנועה" (בערב הראשון), "פוליטיקה" בערב השני, "כסף" היה החלק השלישי ו"אהבה" היה החלק הרביעי. זו אמנות-חיה, live art מיקס משונה של תיאטרון, שקופיות, וידיאו, סרטים, קונצרט רוק, מסכת כיתה, מופע אמנותי, אופרה אפית אלקטרונית, עם יער של מיקרופונים ושדה מלא בסינתיסייזרים ומקרני שקופיות ומסרטות". (הסופר והאמן מאיר אגסי מדווח מלונדון. "ידיעות אחרונות" ינואר 1984)

 

"היום באתי הביתה ואתה סידרת מחדש את כל הריהוט,

 ואתה שינית את השם שלך,

 ואף פעם לא ראיתי אותך לובש את חולצת הפסים הזאת,

 ואז הבנתי שהגעתי בטעות לבית הלא נכון"

("הזר", קול, כינור וטייפ)

איך מפצחים את הדבר הזה, שנקרא "לורי אנדרסון"? איך מפענחים יצור אנדרוגני, חללי, ביזארי, עם כינור חשמלי וקול-מכונה, ספק רובוט ספק בת-אנוש? איך מבינים את "לורי אנדרסון"? שיערה הקיפודי-פאנקיסטי צבוע בסגול אדום, משוח בברילנטין, פניה חטובות וחדות, היא לובשת חליפה שחורה ועניבה, אשה-גבר, נערה-אנדרוגינוס, ביסקסואלית, משנה קולות וצבעים וצלילים, פעם היא נער מתבגר, פעם קולו של הקפטן במטוס ענק הלוקח את כולנו על מעבר לעננים ולאבדון, לפעמים האשה שנמצאת לבד בדירה שפתאום נוחת בה סופרמן, או שבכלל אלה הקולות שבראש שלה שמדברים איתה, פעם בקול של אבא, פעם בקול של אמא. לורי אנדרסון אמנית, ניו יורקית, פסלת, מרצה לתולדות האמנות המצרית, ציירת, משוררת, כנרת, צלמת, מחברת סיפורים סוריאליסטיים, אמנית וידיאו, פמיניסטית פעילה, ממציאה, רב תחומית, רב גבולית, פרי הילולים מוזר של האוונגרד הניו יורקי של שנות השבעים – זה שהצמיח גם את לידיה לאנץ' (זמרת, מוזיקאית, שחקנית פורנו), את קית' הרינג (צייר ואמן שנפטר מאיידס ב-1990),  סינדי שרמן  (צלמת, אמנית מיצג ובמאית) או פרופסור קן גודמן.

 

"חלמתי שאני אהובתו של רונלד רייגן. אני גרה בבית הלבן. יש שם המון חדרים. כל האהובות שלו גרות שם. ורייגן אמר שהוא רוצה להציג את המועמדות של כל הנשיאים שמתו כבר. כי ככה. זאת הדרך הכי דמוקרטית"

("הדרך הדמוקרטית")

בחצי אפילה חצי אור מן החלל עומדת האשה-הנער הזו-הזה בשחור ומגיש/ה בקולות שונים את "המגזין האודיו ויזואלי שלי". מבעד לפילטרים אלקטרונים, ווקודר, מיקרופון עם אקו מהדהד, בין אוקטבות גבוהות לנמוכות, זה ג'אז. זה אלקטרוני. זה רוק חללי. זה לא אף אחד מהם. וזה הכל יחד.

 "למוזיקה שלי אין בסיס קלאסי. כללית – זוהי מוזיקה שמבוססת על דופק מונוטוני מאוד, על יצירת סיטואציה מטרונומית, חיים לפי הדופק, זו לא סיטואציה מוזיקלית…העבודות שלי בנויות על הפעימה. אני משתמשת בדיבור, בלי להיות כבולה למבנה שיר, לא צמודה למשקל, לא לחרוז..חופשיה… זו אמנות של כוכב זר, ללא כוח משיכה" (אנדרסון בראיון למלווין בראג, סאות' בנק שואו ITV).

 

הנה כי כן, גם בתוך המאה ה-21, בתוך הבנאליות של החיים יש תמיד אלמנט לורי אנדרסוני. אניגמטי. מסתורי. עצבי. המוח שלנו מתרגם את האמנות שלה באופן אחר מ"מוזיקה".  ויברציות המטלטלות את התת-מודע שלנו, כי היא דוברת בכמה קולות: היא הבוס הנוקשה, היא המניאק קר הרוח שמחכה לנו בחדר המדרגות, היא הבירוקרט חסר הלב, היא המאצ'ו האמריקאי, היא שדרן החדשות הזחוח והקול של כתב הטלוויזיה המתפעל מעצמו, היא הקול של הנערה האנונימית על הגשר והקול של סופרמן שכבר לא יכול לעוף ולהציל, והיא אנדי וורהול ממין נקבה, והיא גם מה שאנדי וורהול לא העז (או לא הספיק) לעשות: לכתוב את האופרה המודרנית של רחובות ניו יורק, את האופרה האלקטרונית למרתפים של מנהטן, את הסונטה לרכבת התחתית המטונפת עם הגרפיטי, ניו יורק של מועקה, של פרנויה, של קלאסטרופוביה, של שברונות-לב גדולים, של התאבדויות קטנות יום-יום.

לכתוב את האופרה המודרנית של רחובות ניו יורק, את האופרה האלקטרונית למרתפים של מנהטן, את הסונטה לרכבת התחתית המטונפת עם הגרפיטי, ניו יורק של מועקה, של פרנויה, של קלאסטרופוביה, של שברונות-לב גדולים, של התאבדויות קטנות יום-יום