זעמן שחור – מרק קוזלק בהופעה

 

 

 

נדרשו לי כמעט 36 שעות כדי לעכל את המופע הזה. כדי שאוכל להגיב אליו, באופן כלשהו.  כדי שאצליח לבטא במשהו את האפקט הרגשי שיצר השילוב המוזר-מכשף-מטלטל-מרגש בין שירים מלנכוליים, שירי אובדן עצב ועגמומיות, לבין דברי קישור וסיפורים בין השירים, שכל כולם ציניות וסרקזם, ביקורת חריפה על הקהל, ועל עצמו, הומור שחור, דיאלוגים בוטים, צחקוקים מטורפים והתייחסות בלתי פוסקת לקהל.

מרק קוזלק הוא טיפוס מיוחד במינו. יש לי סוג של הסטוריה איתו.  ב-1992 פגשתי אותו לראיון שמעולם לא הושלם ולא פורסם. קוזלק היה נרגן וסרקסטי, אני הייתי נסער ונבוך, נפרדנו לא כידידים. אבל זה לא שינה את הערצתי האדירה ליצירתו. בהתחלה עם רד האוס פיינטרס, אחר כך עם סאן קיל מון ולאחרונה גם בעבודות הסולו שלו. ואז, בדיוק 20 שנה אחרי הראיון-שלא-קרה, קוזלק הגיע לישראל וראיינתי אותו פעמיים, שני ראיונות פיוס, אחד למוסף גלריה של הארץ והשני לבלוג הזה, שבו סיפר על האלבומים ששינו את חייו.

קוזלק הופיע בזאפה בשנה שעברה (2012) וחזר שוב, לאותו מקום, השבוע. הוא התחרפן (בצדק) מזאת שישבה למרגלותיו, וסימסה באמצע שיר שלו – "ידעתי שאני גרוע היום, 4 שירים בתוך ההופעה, והיא כבר כותבת לחברה שלה. . . מה את כותבת שם?"

נועה, היא ענתה לו במבוכה.

נועה? מה את כותבת שם, באמצע הופעה שלי?

כתבתי שההופעה שלך טובה, היא ענתה לו מהקהל.

קוזלק ביקש ממנה לבחור שיר שלו, והוא יבצע אותו. "זו שאלה מורכבת", היא ענתה.  קוזלק אמר בתגובה: "ידעתי. את לא מכירה אף שיר שלי. אין לך מושג מי אני".

הוא המשיך עם הקו הזה גם אחר-כך, סונט בחבורת הגברים שישבה מולו והריעה "למה אתם חבורה של בחורים שיושבים פה, ואיפה החברות שלכם, איפה הנשים, איפה הבחורות?", אחר כך סיפר שאף פעם הוא לא מסכים שיחממו אותו בהופעות, אבל אחרי שראה תמונה של זואי פולונסקי מבלה טאר, הוא הסכים מיד. פולונסקי היתה נהדרת, אגב. ממש. חימום מושלם לאמן כמו קוזלק.

והוא המשיך להתקוטט עם הקהל. מישהו שדיבר עם חברו זכה לכינוי "המורה לגיטרה". קוזלק החליט שלאותו "מורה לגיטרה" פטפטן יש השגות בנוגע לנגינה שלו. הוא הקדיש שירים לאנשים בחייו שמתו, וסיפר סיפורים על חבר שמת, ועוד חבר שמת, ועל אבא שלו שלקח אותו פעם לראות את הרכבת, לפני שמת, ועל החברה שלו שתמיד שואלת אותו כשהוא חוזר מסיבוב הופעות "את מי זיינת? עם מי שכבת? כמה נשים היו לך? מה הן עשו לך", והוסיף קטילה אכזרית של אנגליה ("מכאן אני טס ללונדון, אתם לא אמורים לקנא בי") וירד על האוכל הגרוע של הבריטים, מזג האויר המחורבן, בתי המלון האפורים. הוא גם הוסיף ואמר שישראל לא נמצאת על שום קו הגיוני, של שום סיבוב הופעות ("אתם אפילו יותר רחוקים מאיסטנבול") ואמר שהוא בא לכאן שוב, אחרי ההופעה של שנה שעברה, רק בזכות המפיקה יעל מרגלית מ"המון ווליום".

דנה, שבאה איתי, קלטה אותו מיד. "הוא ממש מיסטר גרמפי", היא אמרה. וצדקה. אני הגדרתי אותו "זעמן שחור". אנשים מהקהל (כולל אותי) צעקו לו שמות של שירים, ומרק ענה "פאק יו, אני לא הולך לשיר את זה", ושר שירים אחרים.

דנה אמרה: "הוא לא ישיר שום שיר שהקהל יבקש הערב", והיא צדקה שוב. קוזלק שר מה שהתחשק לו. וניגן מה שבא לו. רק שבסוף, בהדרן השלישי, הוא נכנע להפצרות וביצע את Natural LIGHT  לא לפני שרטן "זה בכלל לא שיר שלי, זה שיר של חבר שלי, אואן" – והוא מתכוון ל Owen Ashworth מקליפורניה, מנהיג הפרוייקט  Casiotone for the Painfully Alone.

והגרסה של קוזלק

מרק קוזלק הוא גאון אמיתי. אקסצנטרי. רגיש עד אימה. מי שלא מקבל את הצדדים השונים וה(לכאורה) סותרים שבו, לא יוכל להתאהב בו עד כלות, כמוני. קשה להבין אותו אבל קל להאמין לו. כל כולו רגישות קיצונית לכל תנודה, כל ניד וכל ניע סביבו.  הוא מנגן גיטרה (עם מיתרי ניילון) כמו אף אחד אחר, כמו ג'וליאן ברים אבל כזה ששר שירים.  המופע היה ארוך מאוד, למעלה משעתיים, איש עם גיטרה אחת ושני בקבוקי מים מינרלים שמצליח להחזיק קהל מרותק אליו. 

קוזלק הוא מהאמנים שהופכים כל שיר לשלהם. הוא מקזלק כל שיר שהוא מאמץ אליו. שימו לב למשל לגרסה שלו לשיר של AC DC

זו הגרסה של האוסטרלים

וזו הגרסה של קוזלק

הבנתם?

אחרי המופע הלכתי להגיד לו שהיה מופע יוצא דופן. לחצתי לו יד. הוא היה מעורפל. "רגע", הוא אמר, "תן לי חיבוק". חיבקתי אותו. אחר כך הוא אמר "בוא נצטלם". אז דותן סיטבון לחץ על הכפתור וזה הצילום.

מרק קוזלק ואני. 24.10.2013, יום חמישי. זאפה תל אביב. צילום: דותן סיטבון