עוד 10 סרטים שאני אוהב במיוחד

הרשימה הראשונה עוררה בי תשוקה לעשות רשימה נוספת. אז הנה, עוד עשרה סרטים שאני מאוד אוהב.

10 בעיר הלבנה. אלן טאנר (1983) Dans la ville blanche

בסינמטק הישן, בבית מפעל הפיס בת"א, בזמן מלחמת לבנון. שם ראיתי לראשונה את הסרט. הייתי חייל צעיר בחופשה ונכנסתי במקרה לאולם. לא ידעתי עליו כלום, על אלן טאנר הבמאי השוויצרי (יליד ז'נבה, 1929) ולא שמעתי דבר על סרטו. אבל את ברונו גאנץ אהבתי מאוד ב"ידיד אמריקאי" של ונדרס וזו היתה סיבה מספיק טובה לבדוק את Dans la ville blanche. גיליתי סרט שוויצרי שצולם בליסבון, היא העיר הלבנה. הגיבור הוא מלח, שיורד מהספינה, מתאהב בנערה מקומית ומגלה שכל חייו חוורים ושגרתיים, לעומת הריגוש העצום והחיוניות העזה שבאהבה החדשה. אבל הניתוק מהחיים הישנים הוא קשה והוא נודד, זר ומבולבל בעיר הלבנה ומחפש איך לחיות את חייו מרגע זה ואילך. לאשתו שבשוויץ הוא שולח מכתבים בצורת סרטים של 8 מ"מ, שעליהם הוא מנציח את מחשבותיו והדברים שהוא רואה וחווה. יצאתי מהקולנוע והלכתי ברגל שעה ארוכה כדי לנסות ולעכל את הרגשות שהשתוללו בי בעקבות הצפיה.

אהבה נסערת ובוערת "בעיר הלבנה"

 

.

9 המשפט. אורסון וולס (1963)

החזון המבעית של קפקא מטופל בידיו הגאוניות של וולס (ששינה את סוף הסיפור). יוסף ק. מתעורר בוקר אחד לתוך מציאות אחרת, שבה הוא נרדף ומחפש
על שום מה ולמה עלו חייו על המסלול המוביל ישירות לגיהנום, ולא מצליח להבין. אנטוני פרקינס מושלם בתור יוסף ק. האבוד. רומי שניידר עושה שם תפקיד נפלא והבימוי של וולס וירטואוזי. סרט שלצערי לא מוקרן כמעט במקומותינו. הדמות של יוסף ק. היתה בעיני תמיד טרגית לא משום שמדובר בכרוניקה של אסון ידוע מראש, אלא בטיפוס שנפשו מתנגשת חזיתית במציאות. נכון, ב"המשפט" זו מציאות קפקאית, סוריאליסטית ומסוייטת, אבל בשבילי זה היה סוג של משל. בתוך תוכי היה תמיד פער בין מי שאני לבין הקיום החיצוני.

מתוך "המשפט"

 

.

8 חלום של קוף. מרקו פררי (1978)  BYE BYE MONKEY

איש תיאטרון צרפתי (ז'ראר דפרדייה) שחי בגלות ניו יורק, מוצא על גדות נהר ההדסון את גופתו של קינג קונג. הוא יוצר קשר עם קשיש איטלקי (מרצ'לו מסטרויאני), מחפש אהבה, מגדל קוף שימפנזה קטן ותוהה על משמעות קיומו בתוך היקום האורבני הניו יורקי. עצוב, מוזר ויפה עד כאב. כל כך הרבה סצינות מכושפות יש בסרט הזה של פררי, שכל כולן בדידות וכמיהה למשהו שלעולם לא יושג.

מתוך הסרט "חלום של קוף"

 

.

7 גוסט דוג – דרכו של סמוראי. ג'ים ג'רמוש (1999)

מכל סרטיו של ג'ים ג'רמוש, זה האהוב עלי. למרות שהתחברתי נפשית גם לזרים וגם לפרחים שבורים שלו, עדיין גוסט דוג – דרכו של סמוראי הוא סרט שאין לי נוגדנים כלפיו. דמותו של הלוחם השחור הבודד מהגטו, שמאמץ את דרך החיים הסמוראית, מגדל יונים על גג ומתקשר באמצעותן עם האדון שלו אהובה עלי במיוחד. יש משהו הזוי, כמו חלום, בצילום בשכונות הנידחות, בפרברים האמריקאים, בשלל הדמויות שבשולי החיים, הנסיון לחפש משמעות בתוך צורת חיים מסויימת, אזוטרית ככל שתהיה, והמוזיקה: היפ-הופ אפל וממגנט של RZA – עושה את שלה, כרגיל אצל ג'רמוש אשף הפסקולים.

 

 

.

6 עיר ושמה גיהנום. קלינט איסטווד (1973)

High Planes Driffter

חלפו כבר 40 שנה מאז יצא הסרט הזה ועדיין אני צופה בו ושואל: האם הגיבור הוא איש מת מהלך? האם הוא מתחזה? מי הוא בכלל? הסיפור: אקדוחן בודד בא לעיר במערב הפרוע, והופך את סדריה, כמו היה שטן (או מלאך). האווירה המוזרה, הבדידות הקיומית שלו, הצילומים החדים והסצינה שבה כל בתי העיירה נצבעים באדום וההתכתבות המודעת עם האפוקליפסה מהברית החדשה גרמו ל"היי פליינס דריפטר" להתמקם בראש רשימת "הסרטים האמריקאים שאני הכי הכי אוהב".

 

.

5 וונדרלנד. מייקל ווינטרבוטום (1999)

ג'ינה מק'קי שברה את לבי בסרט הזה. כמה רציתי להיכנס אל תוך המסך ולחבק אותה בשתי ידיים גדולות וחמות. כמה מהסצינות הכי מרעידות בקולנוע המודרני נמצאות בסרט הזה, שיא יצירתו של מייקל ווינטרבוטום, בעיני ,עם הצילומים של לונדון בגשם, הדמעות של מק'קי על חלון האוטובוס, בדרך הביתה מדייט כושל, והמוזיקה הממוטטת של מייקל ניימן – פסנתר ורביעיית מיתרים, אחד מפסי הקול היפים שאני מכיר. איזה סרט.

.

4 שנים-עשר קופים. טרי גיליאם (1995)

יש בי חיבה עזה ליצירות דיסטופיות ("על החוף", "שליחות קטלנית") ועלילת הסרט 12 קופים עוסקת בשליחה המגיע מהעתיד, מהעולם שבו בני האדם כלואים מתחת לפני האדמה מאימת נגיף קטלני שהשמיד את רוב בני האדם על פני כדור הארץ . מטרת שיגורו אל העבר היא להביא מידע שיאפשר להתגונן מפני הנגיף. הסרט שואב השראה מ"המזח" (La Jetée) סרטו של כריס מארקר, 1962.  ליהוק משולש פצצתי (ברוס ויליס, מדלן סטו, בראד פיט), עריכה גאונית וקצב פנטסטי הצליחו לגרום לי, לראשונה, להבין שטרי גיליאם הוא גאון מפוספס.

.

3 עיניים עצומות לרווחה. סטנלי קובריק (1999)

אני מעריץ שרוף של סטנלי קובריק. שרוף. אני אוהב כל פריים שהאיש הזה ביים. אני סוגד ליכולת המדהימה שלו להפוך ספרים בלתי אפשריים לעיבוד, לסרטים נפלאים "התפוז המכני"   ו"אודיסאה 2001"), אבל גם הסרט האחרון שלו, שנוצר לפי סיפור חלום מאת ארתור שניצלר הוינאי, הצליח להפנט אותי למסך, בכל פעם שראיתי את הסרט. השימוש של קובריק בשפה קולנועית ייחודית כדי ליצור תחושת מסתורין, חרדה ופרנויה, כמו גם הליהוק של בעל ואישה (טום קרוז וניקול קידמן) לתפקידי …בעל ואישה, והבימוי הנועז – גרמו לי להתאהב בסרט הזה עד כלות.

.

2 התפוז המכני. סטנלי קובריק (1971)

מתוך "התפוז המכני"

הפעם הראשונה מהממת אותך. מערבלת את כל מה שחשבת שאתה יודע על קולנוע בפרט ואמנות בכלל. הפעם השניה מבהירה דברים שלא הבנת בצפיה הראשונה. הפעם העשירית מעוררת בך הערצה לאיש שיצר את החזון העתידני הזה, לבמאי היוצר הגאון שהצליח להפוך יצירה קולנועית לאלמותית, לכל כך חריגה, שהיא אינה מתיישנת לעולם, גם 40 שנה אחרי. מפתיע מאוד לגלות ב-2013 ש"התפוז המכני" עדיין רלוונטי ומהמם את חושיך כמו מכות החשמל שסופג אלכס בוי, הסרט הולם בך והולך איתך, גם בפעם העשרים שצופים בו. לעולם לא ניתן להתרגל לקצב שלו, לאנגלית הרצוצה מוזרה של הגיבורים, לעיצוב המופלא והצבעוני, לצילום המופלא והמופרע של ג'ון אלקוט הגאון (שצילם לקובריק גם את "בארי לינדון" שלו). לעולם לא ניתן להישאר אדישים לשילוב שבין מוזיקה קלאסית (בטהובן) לבין פס הקול האלקטרוני והאורגנים המוזרים של וולטר קרלוס  (שאגב, שינה את מינו אחרי סיום הצילומים והפך לגברת וונדי קרלוס). העולם משתנה, אבל השילוב הבלתי נתפס של יופי וזוועה, אימה והומור (משום מה אף פעם לא מתייחסים לפן הזה בסרט של קובריק) עדיין עובד עלי. מאוד.

.

1 גונבי האופניים. ויטוריו דה סיקה (1948)

ואל הסרט שיש לו מעמד מיוחד בלבי ובנפשי. "גונבי האופניים". סוף שנות הארבעים. איטליה מלקקת את פצעי מלחמת העולם השניה. אבטלה. הרס. עוני.

הצילומים נערכו אך ורק ברומא, בחוץ, ובמקום להשתמש בשחקנים מקצועיים, דה-סיקה נעזר באנשים רגילים בלי שום ניסיון קודם במשחק – כולל השחקן הראשי למברטו מג'וראני, שהיה בכלל פועל בבית חרושת.  גם הצלם קרלו מונטורי התבקש לעבוד בסגנון סרטי התיעודה ולא לסגנן את הפריים. 

התחושה שביקש הבמאי להעביר היתה שהסרט הוא אכן על אנשים אמיתיים. והאימפקט הרגשי של כל זה היה באמת עצום, גם בשנות הארבעים, וגם כשראיתי את הסרט 40 שנה אחר-כך. זהו הסרט האחד והיחיד בכל ימי חיי שגרם לי למרר בבכי.