אל תנסו. פשוט תעשו

על המצבה כתוב: אל תנסו. בוקובסקי מבקש מכם לחיות. לא לנסות

"…ואז ישנתי, כלומר, ישנתי קצת. ואז הרגשתי שמלטפים אותי. הרמתי את המבט והיא הסתכלה לי ישר בעיניים כמו מטורפת.  היא היתה עירומה והשדיים שלה התנפנפו לי מול העיניים. השיער שלה דיגדג לי בנחיריים…הרמתי אותה, סובבתי אותה על הגב וחדרתי לתוכה"

(שירות הדואר, צ'רלס בוקובסקי, עמ' 84)

 את צ'רלס בוקובסקי הכרתי קודם כל בקולנוע, ולא דרך המילים שלו. זה היה בשנת 1983, ובקולנוע "תכלת" בתל אביב הוקרן סרטו של מרקו פררי האיטלקי "סיפור של שיגעון פשוט". הסרט טילטל אותי, זיעזע אותי, עורר אותי לחשוב. אחרי הצפיה הלכתי ללמוד עליו קצת. ככה הגעתי לבוקובסקי. האיש שחי על הקצה, שתיאר את אמריקה האחרת, הלא זוהרת, ששחט פרות קדושות כקצב מנוסה והיה זכר-אלפא אמיתי, בוטה, שקוע בסקס, כותב את החיים, חצרות אחוריות, מועדונים, בתי זונות. כותב עירוני שאין טבע בשיריו. איש שהכתיבה שלו גברית. היא נולדה מוויסקי וזיונים פרועים, חיים על הקצה. לא פלא שבגרמניה וצרפת העריצו אותו בזמן שבארה"ב התעלמו ממנו.  בעיני, קודם כל, ראשית ועיקר, בוקובסקי המחוספס והבוטה הוא רומנטיקן. השיר שלו "המקלחת" הוא אחת הדוגמאות העזות לכך. מצד אחד, תיאור שלוח-רסן של רגעים אינטימיים, ומצד שני – כמה אהבה וכמה התמסרות לאהבה הזו.

תראו אותו קורא את "המקלחת". תראו ותקשיבו. הרגע שהוא מזכיר את לינדה שלו, ופורץ בבכי הוא אחד הרגעים המרעידים שאני מכיר.

אנחנו אוהבים להתקלח אחרי זה (אני אוהב את המים יותר חמים ממנה) והפנים שלה תמיד רכות ושלוות והיא רוחצת אותי ראשון מפזרת לי את הסבון על הביצים מרימה את הביצים לוחצת אותן, אחר כך תופסת את כל השיער שם למטה – הבטן, הגב, הצוואר, הרגליים

אני מחייך מחייך מחייך אחר כך אני רוחץ אותה…קודם את הכוס, אני עומד מאחוריה, הזין שלי בפלחים של ישבנה מסבן בעדינות את שערות הכוס, רוחץ שם בתנועה חלקה, משתהה אולי יותר מהנחוץ, אחר כך אני מגיע לאחורי הרגליים, התחת, הגב, הצוואר, אני מסובב אותה, מנשק אותה, מסבן את השדיים, אותם ואת הבטן, הצוואר, החלק הקדמי של הרגליים, הקרסוליים, כפות הרגליים, ואחר כך הכוס, פעם נוספת, למזל..

עוד נשיקה, והיא יוצאת ראשונה, מתנגבת, לפעמים שרה כשאני נשאר בפנים מכוון את המים חם יותר מרגיש את הזמנים הטובים של נס האהבה אחר כך אני יוצא…בדרך כלל זה אמצע אחר הצהריים ושקט, וכשאנחנו מתלבשים אנחנו מדברים על מה אפשרלעשות עוד, אבל זה שאנחנו יחד פותר את הרוב, למעשה פותר את הכול כי ככל שהדברים האלו נשארים פתוחים בהיסטוריה של אישה וגבר, זה שונה לכל אחד יותר טוב או יותר גרוע לכל אחד – אשר לי, מספיק נהדר לזכור מעבר למצעד הצבאות והסוסים שהולכים בחוץ ברחובות מעבר לזיכרונות של כאב ותבוסה ואומללות: לינדה, את הבאת את זה אלי, כשתיקחי את זה ממני עשי זאת לאט ובעדינות. עשי כאילו אני מת בשנתי במקום בחיי, אמן.

תרגום – דורית וייסמן

בוקובסקי נולד בגרמניה לאמא גרמניה ואבא פולני שהיגרו לארה"ב והפך לאחד מגדולי היוצרים האמריקאים בכל הזמנים. אחד המשוררים והסופרים החשובים של המאה ה-20. הוא מת מלוקמיה ב-1994 אחרי חיים רוויי אלכוהול, עבודות ונשים מזדמנות, כתיבה בוטה, ישירה ומוחצת – כתיבת ג'אז, כשג'אז היה עדיין חתרני, ולא אוננות מוזיאונית, מניירה מעונבת של בוגרי בתי ספר מנופחים מחשיבות עצמית. בוקובסקי כתב כמו שמיילס דייויס ניגן. בפראות וחושניות, באנרגיה מינית שלוחת רסן כמו הנגינה של צ'רלי פרקר. ויש, כאמור, את ה סרט שנעשה לפי ספרו "סיפור של שיגעון פשוט" (בימוי: מרקו פררי, 1981).  

 

בוקובסקי חי רוב חייו בלוס אנג'לס. אביו היה  מובטל ומתוסכל והתעלל בצ'רלס הקטן מילולית ופיזית. הוא עזב את הבית בגיל 16, למד אמנות וספרות  בקולג' ובגיל 24, התפרסם לראשונה סיפור קצר שלו, וסיפור קצר נוסף פורסם שנתיים מאוחר יותר. הסיפורים לא משכו תשומת לב והוא חדל לכתוב והחל להסתובב ברחבי ארצות הברית, כשהוא עובד בעבודות מזדמנות ולן באכסניות זולות. אשתו הראשונה, ברברה פריי, טענה בפניו שוב ושוב שלעולם לא יהיה משורר או סופר חשוב כי הוא וולגרי מדי וכתיבתו בינונית.

 

בשנות ה-50  עבד כדוור בשירות הדואר של ארצות הברית בלוס אנג'לס, עבד כפקיד בדואר במשך יותר מעשור. ב-1969 חל אירוע מפתיע בחייו, כשקיבל מלגה חודשית לכל החיים מג'ון מרטין, מי שהיה הבעלים של ההוצאה לאור 'אנקור שחור'. בוקובסקי התפטר מהדואר והשתקע בכתיבה בלבד. "היו לי שתי אפשרויות – להמשיך לעבוד בדואר ולהשתגע … או להיות כותב ולגווע ברעב. העדפתי לגווע".

 

פחות מחודש לאחר שעזב את עבודתו בדואר,  סיים את הרומן הראשון שלו 'שירות הדואר', שיצא בעברית בדיוק לפני עשר שנים (זמורה ביתן, 1999, תירגום: יונתן פרידמן). בוקובסקי לא עושה חשבון. לא מייפייף את המציאות. לא מערפל בכתיבת-תחרה עתירת רומנטיקה מזוייפת את היצר הבוער. "ואז משהו העיר אותי. זו היתה ויי. היא העמידה לי אותו והתישבה מעלי. "קדימה, מותק, קדימה!", אמרתי לה. מדי פעם כופפתי את הגב. היא הסתכלה אלי מלמעלה בעיניים קטנות וחמדניות. נאנסתי בידי מכשפה גדולה וצהובה" (עמ' 122). אני אהבתי את "שירות הדואר", אבל אין ספר של בוקובסקי שלא אהבתי. הוא כותב ישירות לתוכי. אני מבין אותו באופן אינטואיטיבי, ראשוני, עמוק.

בספרה המצויין "דיכוי הארוטיקה – צנזורה וצנזורה עצמית בספרות העברית 1930-1980" (ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב). מכסחת ד"ר ניצה בן-ארי, את תיאורי המין בספרות המקורית.  מעטים מאוד וספורים מאוד (עוזי וייל. יעקב בוצ'ן. גדי טאוב)  יודעים לכתוב סקס מוצלח בעברית, כזה שנמלט מקלישאות איומות וגם מעפעופי עפעפיים מתחסדים. בוקובסקי פתח את הדלת לרבים שבאו בעקבותיו בגרמניה, אנגליה ואיטליה. לא מפתיע שדווקא במולדתו הוא זכה להכרה והערכה הרבה אחרי שסגדו לו באירופה. ארה"ב תמיד היתה חסודה, צדקנית ומוסרנית יותר.  אצל בוקובסקי הגאולה (הזמנית) היא דרך הביבים. מה שמתחת לתחתונים. הוא לא מכבס את המציאות ואת המלים שמתארות את התאווה הוא לא מעביר דרך שום פריזמה מזוייפת. בוקובסקי תיאר את זה טוב במיוחד בשירו "שנינו הכרנו אותו":

…הוֹרַדְתִי אֶת
מִכְנָסַי, יָשַׁבְתִי, חָשַׁבְתִי

 שֶׁלִדְפּוֹק לֹא קָשׁוּר בִּכְלָל  לְלִהְיוֹת "אוֹהֲבִים"

 

וְלִדְפּוֹק לְעִתִים רְחוֹקוֹת
קָשׁוּר לְסִפְרוּת

 

 וְסִפְרוּת בִּכְלָל
לֹא קְשׁוּרָה לִדְפִיקוֹת חוּץ
מִלִכְתוֹב עֲלֵיהֶן כְּשֶׁאֵין מַשֶׁהוּ
יוֹתֵר חָשׁוּב בָּאֹפֶק, וְרֹב הַסִּפְרוּת
מַמָשׁ דְפוּקָה.

(תרגום: מואיז בן הראש)

 

 

קראתי עשרה ספרים של בוקובסקי. אני קורא לעתים קרובות את השירים שלו. בכל פעם אני מגלה דרכם משהו חדש, רובד נוסף. בעולם הנוכחי, שמצחין מרוב פוליטיקלי קורקט ונימוס מופלג ועכבות מיניות, הכתיבה של בוקובסקי מרעננת במיוחד.

וכמו במקרה של הנרי מילר, שאמר "כל רגע שבו אנחנו מוותרים על מימוש הריגוש – הוא עוד רגע קטן של מוות בעודנו בחיים", גם בוקובסקי חתום על משפט שאני מאמץ בשתי ידיי:

"אם אתם מבזבזים את כל חייכם בלנסות, אז כל מה שאתם עושים זה לנסות.

אל תנסו. פשוט תעשו".