מה? חלפה רבע מאה?

אומרים שכל שנה אחרונה בכל עשור מסכמת את עשר השנים ומצד שני גם מנבאת את העתיד לבוא. זה היה נכון ב-1959, ב-1969, ב-1979 וקו התפר של שנות השמונים ושנות התשעים היה מעניין במיוחד. 1989 היתה שנה מיוחדת. בפברואר של אותה שנה הצבא האדום יצא מקאבול, פיטר וילם בותה התפטר מתפקידו כנשיא דרום אפריקה ואחרי 35 שנות שלטון דיכוי אכזרי הודח נשיא פרגוואי, אלפרדו סטרוסנר. בסין אמנם דיכאו באכזריות רבה את ההתקוממות העממית, אבל באירופה הגוש הקומוניסטי התמוטט. מהפכת הקטיפה בצ'כוסלובקיה גרמה לכך שהכוחות הרוסים עזבו בלי שפיכות דמים את ארצם של מילן קונדרה, מילוש פורמן ו-ואצלב האוול, שהתמנה לנשיא. בפולין קרה אותו דבר. לשלטון עלה לראשונה אחרי 42 שנה נשיא לא קומוניסטי. ב-9 בנובמבר הופלה חומת ברלין וגרמניה המערבית אוחדה עם גרמניה המזרחית.

ומה במוזיקה?

Doolittle של הפיקסיז מבוסטון מיצב את הרוק האמריקאי האלטרנטיבי בלב לבה של התעשיה. זהו לא רק אחד האלבומים המשמעותיים של 1989, אלא אחד התקליטים החשובים ביותר של הרוק.  בוושינגטון בערה האדמה. Louder Than Love של סאונדגרדן מסיאטל סימן את התפרצותו הגעשית העומדת לבוא של הגראנג' לצד Bleach - אלבום הבכורה של נירוונה ו- Buzz Factory התקליט הרביעי של מרק לאנגן וחבריו מסקרימינג טריז. בחוף המערבי, רחוק משם (בלוס אנג'לס) יצא לאור  Mother's Milk  התקליט הרביעי של רד הוט צ'ילי פפרס, והראשון עם הגיטריסט המצוין ג'ון פרושיאנטה, עם שינוי דרמטי בסאונד ובגישה.

דוליטל של הפיקסיז

דוליטל של הפיקסיז

סאונדגרדן

סאונדגרדן

נירוונה

הבליץ' של נירוונה

מרק לאנגן והחברים. סקרימינג טריז

מרק לאנגן והחברים. סקרימינג טריז

רד הוט צ'ילי פפרס

ובינתיים בחוף המערבי

השנה שבה החל לבעבע ולגעוש הגראנג' היא גם השנה שבה ניל יאנג, האיש שניבא את הגראנג', חזר עם אלבום מופת בשם Freedom שנפתח ונסגר עם אותו שיר מה שהפך אותו לסוג של אלבום קונספט: Rockin' in the Free World סימן ללהקות הצעירות את הדרך. "כל שנה שמסתיימת בספרה 9 היא שנה טובה לניל יאנג", כתבו באחת הביקורות. האיש שב-1969 הוציא את Everybody Knows This Is Nowhere וב-1979 את יצירת המופת שלו Rust Never Sleeps עשה את זה גם ב-89'.

ב-1989 חזרו לכושר גם היוצרים האישיים היהודים בוב דילן עם  Oh Mercy  ולו ריד עם תקליטו המעולה New York  (בעיני אחד משלושת תקליטיו הטובים ביותר).

ניל יאנג

ניל יאנג יוצא לחופשי וזוכה להצלחה המסחרית הגדולה ביותר שלו מאז שנות השבעים

הו, דילן

הו, דילן. איזה תקליט נפלא

לו ריד חוזר הביתה

לו ריד חוזר הביתה. "ניו יורק"

התקליט האחרון שהקליט סטיבי ריי ווהן (הוא נהרג פחות משנה אחר-כך) הוא בעיני גם האלבום הטוב ביותר שלו. גם In Step יצא ב-1989 והוא מבשר את תחיית הבלוז-רוק של שנות התשעים, שובו של אריק קלפטון (שהוציא גם תקליט טוב ב-89', Journeyman) לדרכים ולז'אנר שבנה אותו והמלכתה מחדש של הגיטרה החשמלית.

אבל 1989 הביאה איתה גם שני תקליטים שנויים במחלוקת, מצד אחד, אבל כאלה שבישרו את מהפכת שנות התשעים ואני מדבר על  Pretty Hate Machine של ניין אינץ' ניילז וכמובן Paul's Boutique  של ביסטי בויז. ז'אנרים שנראו ונדמו רחוקים זה מזה, היפ-הופ, אלקטרוניקה ורוק גיטרות אכזרי, ישלבו ידיים תוך כמה שנים. ושני התקליטים האלה של NIN ושל ביסטי בויז נשמעים היום, במרחק 25 שנה, הרבה יותר טובים ומעניינים באזניי מכפי שהיו בזמן אמת.

האחרון של ריי ווהן

האחרון של ריי ווהן

קלפטון. 1989

קלפטון אריק חזר! ואפילו הופיע בישראל!

NIN - חדים וארוכים

מסמרים ארוכים. 9 אינץ'

היפ-הופ, ראפ רוקנרול, טקסטים וגיטרות. הבוטיק של פול. ביסטי בויז

היפ-הופ, ראפ רוקנרול, טקסטים וגיטרות. הבוטיק של פול. ביסטי בויז

באותה שנה, 1989, הייתי תקופה לא קצרה באנגליה. בממלכה המאוחדת יצאו כמה מהתקליטים הנפלאים ביותר של שנות השמונים ביניהם גם תקליט הבכורה של הרכב ממנצ'סטר שהקדים לבשר את הולדת הבריט-פופ: סטון רוזז.   אלבום של מפץ גדול. שירים כמו ששירים צריכים להיות. כאלה שאתה שואג, בין אם אתה לבד בסלון המשקיף אל הגינה, ובין אם אתה בפאב עם המון חברים. באותה תקופה שתינו תה, טבלנו עוגיות אוכמניות, הורדנו כוסות של וויסקי סקוטי, רקדנו במסיבות, ראינו כדורגל, והתרגשנו מהמוזיקה החדשה. מסקוטלנד הגיע תקליט טרי של ג'יזס אנד מארי צ'יין, פיטר מרפי הוציא סולו משובח ובלונדון, ממש ביום האחרון של השנה, יצא התקליט של הסאנדייז – שילוב של מתיקות נעורים, המנוני תיכון ומלנכוליה אנגלית עם גיטרות מעורבלות ומעורפלות.

סטון רוזז

סטון רוזז

פיטר מרפי

פיטר מרפי

הפינה הסקוטית

הפינה הסקוטית

קריאה כתיבה וחשבון. הסאנדייז. התקליט האחרון של השנה ההיא, 1989

קריאה כתיבה וחשבון. הסאנדייז. התקליט האחרון של השנה ההיא, 1989

ואיך אפשר לקנח בלי עוד שלושה תקליטים שהיו לי חברים כה נאמנים וטובים אז, כשישנתי על שני מזרונים בדירת חדר, אחרי פרידה כואבת, ישן, וקורא וכותב ושומע מוזיקה ובונה את חיי מחדש?  

את הראשון הכיר לי עמי, חברי הטוב. זרעי האהבה של TEARS FOR FEARS היה תקליט בטעם ביטלס, ושמענו אותו שוב ושוב בדירה הקטנה של עמי ברמת-גן, בלילות ארוכים של שיחות וארוחות שחיתות, פסטה בולונז וצ'יפס בקערות ענק עם בקבוקי יין אדום, על מחצלת וכורסת קש.

דמעות במקום פחדים

התקליט Blind Man's Zoo של  10,000 Maniacs  האמריקאים גרם לי לקום ולעלות על רכבת בקיימברידג', ולנסוע 4 שעות למנצ'סטר רק כדי לראות אותם בהופעה בתיאטרון אפולו. באופן משמח במיוחד הצלחתי אפילו להשיג ראיון עם הסולנית ומנהיגת הלהקה, נטלי מרצ'נט. שלוש שנים אחר-כך הם התפרקו.

בליינד מן זו

ונותר רק לומר כמה דברים על  Disintegration של הקיור, שקניתי אותו כתקליט, כקסטה ובסוף גם כדיסק ולפני שנה כדיסק דה-לוקס עם בונוסים. אני קשור בעבותות לאלבום הזה של רוברט סמית וחבריו שהצליחו לבנות יצירה בעלת נפח, שכמו מסכמת ומהדקת את כל שנות השמונים, תקופת שלטון תאצ'ר, התהפוכות החברתיות והבעיות הנפשיות שחווה דור שלם של צעירים בבריטניה, יצירה שמצליחה גם להזיז את הגוף וגם להדמיע את העיניים, שחודרת אל תוך האפלה וחוזרת אל עוצמות הרגש של תחילת הדרך, אבל באופן בשל ועמוק יותר. זה היה אמור להיות תקליט סולו של רוברט סמית אבל בסופו של דבר הפך לתקליט הגדול ביותר של הקיור ולאחד מ-20 תקליטי האי הבודד שלי.

מסע התפוררות. הקיור

מסע התפוררות. הקיור

רבע מאה חלפה מאז 1989. בלתי נתפס. 25 שנה. חזרתי היום לשמוע במלואם כמה מהתקליטים שהוזכרו כאן. להפתעתי ולשמחתי הם לא איבדו מתוקפם. איכשהו הם הצליחו לחמוק ממלכודת האופנתיות ונותרו רלוונטים יפים ומעניינים גם עמוק לתוך המאה ה-21.

תחנות ההשראה שלי

היוזמה של איריס פוגל בן חמו. פרוייקט משותף של בלוגרים הכותבים על מקורות ההשראה שלהם. זו תרומתי.

תחנות רוח. כה רבות, שונות ומגוונות. מה באמת נותן לי השראה? המון. מוזיקה, ספרים, סרטים, תערוכות. שירה, שיטוטים בלונדון, בפאריז, בניו יורק. ישיבה על ספסל בפארק ומחשבות ביני לביני. אורסון וולס אמר ששלושה דברים חשובים במיוחד בחיים. סקס טוב, ארוחה טובה ושיחה טובה.  אהבתי את ה"שיחה" שהוא כלל בשילוש המקודש שלו. אין כמו שיחה טובה, כנה, פתוחה, חכמה. שיחה טובה מסוגלת להביא אותי לפסגות של אושר. כל ילדותי, נעוריי והתבגרותי חיפשתי אנשים חכמים ומבוגרים ממני, שאוכל לשוחח איתם וללמוד מהם. ה-סיבה העיקרית שגרמה לי לעסוק בעיתונות לפני 25 שנה היתה הלימוד התמידי. עיתונאי, לפחות אז בשנות השמונים והתשעים, היה סטודנט נצחי. בבוקר אתה לא יודע כלום על משהו, ואחרי יומיים שחקרת ודשת ובדקת וחפרת בארכיונים אתה יכול לתת הרצאה על הנושא.

ועדיין, מוזיקה וספרים היו ונשארו מוקד ההשראה העיקרי שלי. אולי מפני שהם מופשטים מספיק. ספרים הם מקבץ של מילים וסימנים שעיניך קוראות ומוחך אמור לפענח למשמעות. מוזיקה היא אסופה של צלילים במבנים משתנים שמקבלים את צורתם בתוך נפשך פנימה, אחרי שהם נקלטים בך. גם קריאה וגם האזנה אמיתית למוזיקה דורשים סבלנות, התעמקות, צלילה, בריאה של עולם שלם.  הנה חלק מהדברים שבלעדיהם לא הייתי מי שאני. מוזיקה מעוררת השראה יש כל כך הרבה.  באך, שומאן, בטהובן, מיילס דייויס, דיוק אלינגטון, ביל אוונס, ביטלס, ג'נסיס, פינק פלויד, לד זפלין, הקלאש, הסמיתס, הקיור, טוק טוק, רדיוהד, סוויד, מוהאווה 3, פורקיופיין טרי, פיקצ'ר סנטר, אלטון ג'ון, ניק דרייק, פריטנדרס, פרל ג'אם, ג'ון קייל, אל סטיוארט, וויליאם אקרמן, פט מתיני, רלף טאונר, קית ג'ארט, גלן גולד. אפשר להמשיך עם זה לנצח.  בחרתי, בכל זאת, 10 ספרים שהיו מספיק חזקים בכדי להאיר את נשמתי ודרכי באור גדול.


"הקיץ האחרון בחייו של קלינגסור" – הרמן הסה
אני אוהב את הרמן הסה אהבת-נפש, ההומניסט, הצייר והסופר הגרמני שהנאצים שנאו, שחצה את הגבול לשוויץ (מסע שתיאר וצייר ב"נדודים"), ולמרות שקראתי לפחות 10 מספריו שתורגמו לעברית (ביניהם "דמיאן", "סידהרתא", "נרקיס וגולדמונד" ו"זאב הערבה"), האהוב עלי מכולם הוא "הקיץ האחרון בחייו של קלינגסור" – שלושה סיפורים ארוכים. שלוש נקודות פריצה, שלוש תחנות במהלך החיים, בדרך אל החופש. הראשון ממוקם בילדות. "נפשו של ילד" מציג תהליך של מחאה נגד הכפייה של בית ההורים; ב"קליין וּוגנר" – הילד בן 30, והוא נשוי וכלוא בנישואים בורגניים ומשמימים. כמו הילד בסיפור הראשון, שמנער מעליו את הוריו, קליין ווגנר מנער את חייו ומתנער מאשתו וממסגרת הנישואין.

אבל הסיפור השלישי והמסכם הוא זה שטילטל את נפשי בת ה-17, ב-1981, והוא זה שנתן לקובץ את שמו: "הקיץ האחרון בחייו של קלינגסור" – נובלה מושלמת, שנכתבה בהשראת חייו ויצירתו של וינסנט ואן-גוך. סיפור של שיגעון לא פשוט ופריצת הדרך של האמן היוצר החופשי. המורד. "חמניות זעקו בגינה בצבע הזהוב שלהן לעבר הכחול השמיימי. קלינגסור ראה פרברים שרופים, כבישים מאובקים, הנמשכים תחת שדרות עצים גבוהות, סוכות צבועות אדום וכתום לאורך שפת הים החולית, משאיות ומגרשי אחסנה למטעני ספינות המשא, חומות ארוכות צבועות סגול וערב-רב ססגוני של אנשים עניים. הוא ישב שפוף בעשה חרוך מחום השמש שבשפת הרחוב ונמשך על ידי הצבעים העזים של אוהלי השעשועים. בכול כוח ריכוזו התעמק קלניגסור בשפתו הסגולה-דהה של אחד האוהלים, וכן בירוק ובאדום העסיסי של קרון מגורים שעמד סמוך לאוהל, ובמוטות הפיגום הצבועים בכחול ולבן"…

סיפור יצרי וסוער רגשית, צבעוני ושטוף שמש, כמו השמש של ארל, כראוי לסיפורו של צייר שנשרף מהר באשם של החיים הבוערים. הסה מתאר את בדידותו של האמן כאיש (שמת) צעיר: בגיל 42 (ואן-גוך מת בגיל 37), רווי באלכוהול. קראו את זה, למשל:

"אנו האחרים, התועים בדרכי החיים, אנו הכוכבים והשביטים – מדממים. שבע, וארבע-עשרה חניתות של רגש ננעצו בחזותינו המאושרים. אני אוהב אותך, האשה הבלונדינית, וגם אותך, את, השחורה…עלובי חיים כמוני. ילדים מסכנים הנכם וחצאי אלים, מפגרים, בדיוק כמו קלינגסור השתיין השכירו. היו ברוכים, אתם החיים היקרים! היה ברוך גם אתה, מלאך המוות היקר!"

שלושת הסיפורים נכתבו בשנים 1918-1919, שיא יצירתו של הסה. המתיחויות בין האנרגיות הנפשיות־רוחניות של האדם ובין המוסדות המשותקים של החברה הבורגנית – הן מן הנושאים המרכזיים של יצירת הסה בכללה, שעליה קיבל את פרס נובל בשנת 1946. "מעשינו נעשים לפעמים ללא מאמץ כל שהוא, כאילו בהיסח הדעת וללא נשיאה באחריות כלשהי", כך נפתח הסיפור "נפשו של ילד". "אנחנו יוצאים ובאים, עושים מעשה זה או אחר והכול מתבצע בקלות. קרוב לוודאי שהדברים היו יכולים להתרחש גם בצורה אחרת. אולם לפעמים נכפים עלינו המעשים מראש ולא ייתכן כלל שיתרחשו אחרת. פעולותינו אינן עוד קלות ונטולות אחריות. המעשה האחד גורר אחריו בהכרח את הצעד הבא אחריו….המעשים המכונים בפינו 'מעשים טובים', ואשר נוח לנו לדבר עליהם – משתייכים כמעט כולם לאותו סוג ראשון, הסוג הקל, ובקלות שוכחים אותם. מעשים אחרים, המכבידים עלינו את הדיבור עליהם, אינם נשכחים מלבנו לעולם. במידה מסויימת הם אישיים לנו יותר מאשר מעשינו האחרים. צלם נופל במלוא אורכו עלינו ממאפיל את כל ימי חיינו".

IDIOT
2

"אידיוט" – פיודור דוסטוייבסקי.  מכל ספרי דוסטוייבסקי, זה פקח את עיני והרעיש אותי והעניק לי את התחושה שאני מגלה משהו, סוד עצום, חדש, שלא ידעתי, על גברים, נשים ומה שביניהן. העובדה שהגבר הטוב, התמים, "האידיוט", לא זוכה בנערה (נסטסיה פיליפובנה, מדמויות הנשים המרתקות ביותר בספרות), העובדה המצערת שתכונות שנתפסות כחיוביות בעיני (תום, פשטות, נדיבות, עדינות) אינן בהכרח אטרקטיביות לעומת רברבנות, כוחנות, אדישות וקשיחות. דמותו של מישקין, האנטי-גיבור של דוסטוייבסקי, שימשה לי מוצא לויכוחים רבים ומרים במשך השנים.


3

"ירח מלא" – אנטוניו מוניוס מולינה.  מספרדית: טל ניצן קרן, עם עובד

"יום ולילה התהלך בעיר וחיפש מבט". זה המשפט שפותח את יצירת המופת המונומנטלית של אנטוניו מוניוס מולינה – גדול הסופרים החיים כיום בעולם ובעיני, לפחות, אחד מגדולי הכותבים בכל הזמנים. התמהיל המושלם בין דוסטוייבסקי לבין צ'נדלר. במרכז עלילת "ירח מלא" נמצא מפקח משטרה בעיר עגומה בצפון-ספרד, המסתובב ברחובות ומחפש בעקשנות נואשת רוצח שתקף מינית והרג ילדה. "המפקח, עדיין זר בעיר" גורר מבטי הערצה וחשדנות, הוא גיבור בודד שנחישות ואומץ לב וגם התקפי טירוף משמשים בו בערבוביה. אשתו מאושפזת בסנטוריום, אחרי שיצאה מדעתה, יש לו קשר חזק עם כומר מרקסיסטי בשם אודוניה ורומן מסעיר עם סוסנה, אחת מדמויות הנשים המקסימות ביותר בספרות המודרנית, מי שהיתה מורתה של הילדה שנרצחה. "המפקח", כך הוא נקרא לכל אורכו של רומן המופת הממוטט הזה – שכל בן תרבות מוכרח להכיר. שני ספרים נוספים של מולינה יצאו בעברית, "החורף בליסבון" ו"אשרי האיש". השנה אמור לצאת רומן נוסף של הגאון הספרדי המשופם.

4

"דיוקן האמן כאיש צעיר" – ג'יימס ג'ויס. עם עובד

בבית דודי, יצחק בצלאל, ישבתי לקרוא לראשונה בעצמי ספר של ג'ויס. "דיוקן האמן כאיש צעיר", בעטיפה ירוקה. זה היה בסוף 1983. הייתי בן 20. עד היום שורה בי תחושת המתיקות הנוגה שירדה עלי מיד עם העמודים הראשונים. תיאור מגרשי המשחקים רחבי הידיים, הנערים הצועקים, אויר הערב החיור והצונן, הכדורגלנים הדוהרים אל השער, "מוטב היה להימצא באולם הלימודים מאשר כאן בחוץ, בצינה. השמיים היו חיורים וקרים, אך בטירה דלקו אורות". עוגות החמאה, האורות החלושים.

מוצא חן בעיניך? שאל דודי יצחק. מאוד, עניתי בעיניים נוצצות.  הוא לקח את הספר, שלף עט ורשם:

לבועז -

לאיש צעיר

עם נשמת אמן

בהרבה חיבה

יצחק

סוף 1983

ונתן לי את הספר הישן במתנה. עד היום הוא יקר ללבי מאוד. "נעים יהיה לשכב על המרבד לפני הקמין, להשעין את הראש על הידיים ולהרהר במשפטים האלה" (עמ' 10) כותב ג'ויס את האוטוביוגרפיה המרעידה של סטפן דדאלוס, הוא ג'יימס ג'ויס הצעיר, האמן, שאת דיוקנו הפרטי הוא משרטט. את יוליסס אני מעריץ.  את דיוקן האמן כאיש צעיר אני אוהב מאוד.

5

הֱיֵה שָׁלוֹם, מַר צִ'יפְּס / ג'יימס הילטון; תרגום: יצחק לבנון, הוצאת ספרים יזרעאל, 1963

העותק שיש לי מרופט, דהוי ומקושקש. יש עליו חותמת של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, מועצת פועלי חולון – הספריה ע"ש י. אהרונוביץ. זו הספריה שהייתי הולך אליה בילדותי בשנות השבעים. לקחתי אותו בהשאלה, איבדתי אותו, שילמתי את הקנס ואחרי שנים מצאתי אותו בארגז נשכח. מכל הסיבות שבעולם יש לו ערך סנטימנטלי רב לגבי.

העלילה פשוטה ומצומצמת: מורה זקן שיצא לפנסיה לפני 10 שנים, סוקר אחורנית את חייו שהיו עמוסי עבודה, חריצות, קפדנות ורצון טוב, בבית הספר ברוקפילד (ליס סקול) של תחילת המאה ה-20. מר צ'יפס, אלמן קשיש, שחי בערוב ימיו אצל מרת וויקט: "מעבר לדרך, מול בית הספר, כאן הוא גר זה יותר מעשר שנים, מאז פרש באון וסופי מן ההוראה". צ'יפס היה הומניסט, פציפיסט, אוהב-אדם. הוא סלד מקרבות החניתות ("סוג נחות של אמנות הרג") וספד למורה לגרמנית שנהרג במלחמת העולם הראשונה, למרות שלבש את מדי האויב. הוא היה צנוע ונטול ציפיות ושאיפות גדולות. הוא לא התאכזב שלא מינו אותו להיות מנהל בית הספר, אלא הביאו ברנש מטורזן, צעיר ויהיר. צ'יפס היה בעל חשיבה ייחודית, מורה חלומי, חלוש פיזית אך מלא וגדוש בידע ובאהבת הלימוד והאדם.חלום של מורה. זה היה הספר הראשון שגרם לי להבין את מצבו של האדם הזקן, ולהזדהות איתו.

הילטון היה בן 33, בוגר קיימברידג' עם ספר אחד ברזומה ("האופק הנעלם"), כשהגיעה אליו פניה מהשבועון "בריטיש וויקלי", לכתוב סיפור ארוך למוסף חג המולד. בפרץ אדיר של השראה כתב הילטון את הֱיֵה שָׁלוֹם, מַר צִ'יפְּס תוך ארבעה ימים בלבד, והספר יצא לאור זמן קצר אחר-כך, כשהוא מזכה את הילטון בתהילת עולם משני עברי האוקיינוס. לפי הספר נעשו כמה סרטי קולנוע וטלוויזיה אבל בעברית קשה מאוד להשיגו, שכן חלפו הרבה מאוד שנים מאז תורגם לאחרונה – וחבל.

 

KAFKA

6

"תיאור של מאבק" – פרנץ קפקא  מגרמנית: שמעון זנדבק, שוקן, 1978

מהסופרים האהובים עלי ביותר. מאלה שקראתי כל מילה ומילה שלהם, שתורגמה לעברית. כשעמדתי מול כל ספריו המצויים על מדפיי, הבנתי שלבי נתון בעיקר ל"תיאור של מאבק", אולי בשל העובדה הפרוזאית, שהוא היה הקפקא הראשון שנחשפתי אליו, בביתה של חברתי הראשונה נירה, שהיתה מבוגרת ממני בשנה וחצי, בקרית אונו ב-1980. אחותה שרונה, שהיתה תולעת ספרים ומומחית גדולה, ביקשה להקריא לי משהו. אני לעולם לא אשכח את השורות:

אנשים בבגדי חמודות

מטיילים, כשהם מתנודדים על החצץ,

תחת השמיים הגדולים האלה,

המשתרעים מגבעות רחוקות

אל גבעות רחוקות

אסוציאטיבית, זה נקשר לי מיד עם לד זפלין. over the hills and far away – ולכן לקחתי את הספר הסגול ובעיניים קרועות לרווחה גמעתי את "בנין חומת סין" ואת "יציר-כלאיים", את "שתיקת הסירנות" ו"פרומתיאוס". הספר הפך אותי לגרופי של קפקא. מצאתי בו הדים לפשר החלום של פרויד ולציורי הפיטורה-מטאפיזיקה הגאוניים, המלנכוליים והבודדים של ג'ורג'יו דה-קיריקו. במהלך החודשים אחרי כן, קראתי אך ורק קפקא. את "הטירה" ו"המשפט" ו"אמריקה" ו"סיפורים ופרקי התבוננות" והמכתבים לאביו ולמילנה והיומנים. הכל. ואגב: תרגומו של שמעון זנדבק הוא האהוב עלי מכל התרגומים. העברית היפהפיה, הנושאת את ריחו של העולם הישן. הנה, למשל, "הרף" – שאותו הרביתי לצטט במהלך השנים:

הרף!

היתה שעת-בוקר מוקדמת מאוד, הרחובות נקיים וריקים, שרוי הייתי בדרכי אל תחנת הרכבת. כשהשוויתי את שעוני עם שעון מגדל אחד, נתברר שהשעה מאוחרת הרבה יותר ממה שחשבתי, צריך הייתי למהר מאוד, הבהלה שמחמת הגילוי הזה נטלה ממני את בטחוני בדרך, עדיין לא הייתי בקי ביותר בעיר הזאת, למזלי נמצא לי שוטר בקירבת מקום, רצתי אליו ושאלתיו בקוצר-נשימה לדרך. הוא חייך ואמר: "אותי אתה שואל לדרך?" "כן", אמרתי, "שעל-כן איני מוצא אותה בעצמי". "הרף מזה, הרף", אמר ונפנה הצדה בתנופה, כמי שמבקש להתייחד עם צחוקו.

מתוך תיאור של מאבק – סיפורים, פראגמנטים ואפוריזמים מן העזבון. תרגום: שמעון זנדבק, הוצאת שוקן

BORIS

7

העשב האדום – בוריס ויאן, ספרית פועלים – תרגום: אביטל ענבר
ויאן היה חצוצרן ג'אז וזמר, מחזאי וסופר, אינטלקטואל ולהטוטן של מילים וצלילים, גיבור מקומי של בתי הקפה בגדה השמאלית של פאריז, שאחרי מלחמת העולם השניה. פציפיסט והומניסט, סוריאליסט ומעריץ של פסיכולוגיה, מדע בדיוני וקומיקס. חברם הפחות ידוע של קאמי וסארטר (שזכו בפרס נובל), שנהג להתווכח איתם ללא הרף. בוריס ויאן, שמת בגיל 39 מדום לב, ש(רק) ארבע מיצירותיו הגדולות תורגמו לעברית (וגם הן מוכרות למעטים), ובשעה ש"עוד אירק על קבריכן" מזעזע באכזריותו, "חרש הלבבות" מפעים במקוריותו ו"צל הימים" עוצר נשימה בשל המצאותיו – "העשב האדום" פשוט מרגש. כל נסיון להגדירו נדון לכשלון, אבל זה משהו שבין "מדע בדיוני רומנטי" לבין "חלום סוריאליסטי". מסע במכונת זמן אל תוך האגו, בנבכי האני, שילוב של פסיכואנליזה אוטוביוגרפית ושל ספר מד"ב. מסע ארוך אל תוך הזכרון המוקדם, אל מעבה היער של הרגשות, הכמיהות והתשוקות.

וכך זה מתחיל: "הרוח, חמימה ומנומנמת, הטיחה שוב ושוב חופן עלים בחלון. וולף התבונן, מוקסם, בפינת אור היום הקטנה, שרתיעת ענף היתה חושפת מדי פעם. לפתע, ללא סיבה, התנער, השעין ידיו על שולי המכתבה, וקם. אגב הליכה החריק אריח חרקני בריצפת העץ, ועל כן סגר הדלת בשקט. הוא ירד במדרגות, יצא החוצה, ורגליו עלו בשביל המרוצף לבנים והמוקף סירפדים מחורצים שהוליך, בתוך העשב האדום המצוי, אל המיתחם. כמאה פסיעות הלאה ממנו הזדקר גוף הפלדה האפור של המכונה…"

להיאבק אין פירושו להתקדם כותב ויאן ב"העשב האדום". ובמקום אחר הוא אומר: "הוא היה גיבור, אבל מי בודד יותר מאשר גיבור?" – וזהו ויאן, שכתב את "העריק" – שיר-מכתב סרבנות יוצא מן הכלל, של חייל הכותב לנשיא צרפת על סרבנותו להשתתף במלאכת שפיכות הדמים. יש לי את 4 ספריו של ויאן על המדף, אבל "העשב האדום" הוא זה שאני חוזר אליו, ושב, ושוב קורא – ותמיד מתאהב מחדש..

8

"מסתורין" – קנוט המסון הוצאת שוקן מנורבגית: פסח גינצבורג

פעמיים בלבד, בכל ימי חיי, בכיתי בגלל ספר. בפעם השניה זה קרה לי עם "אל תעזבי אותי, מותק" של עוזי וייל, מתוך "ביום בו ירו בראש הממשלה". בפעם הראשונה מ"מסתורין" של קנוט המסון, זוכה פרס נובל לספרות (1920). גיבור הספר, יוהאן נילסן נאגל, מגיע בקיץ של 1891 בספינת קיטור, לעיר חוף קטנה בנורבגיה. נאגל הוא גאון צעיר שבא להתארח במשך חופשת הקיץ בעיר, ומתאהב בבת הכומר שהיא ארוסתו של גבר אחר. העיר רוויית מוזרות, סודות ומסתורין – ונאגל המאוהב מנסה ליצור קשר עם אנשי העיר אבל גם מנסה לחפש את עתידו ולהבין את מניעיו ורגשותיו. המסון מתאר בדייקנות את נפתולי נפשו של האדם הבודד ומאבקו עם המציאות, עם סערותיו הפנימיות ותשוקתו העזה לחסד האהבה. מרוב שאהבתי, לא יכולתי לנשום. העוצמה הטוטאלית של הלב הבוער בתוך העיר הצפונית הנורווגית הקרה מילא אותי עד גדות. שבוע שלם אחרי "מסתורין" לא יכולתי לקרוא דבר. וגם זה לא קרה לי כמעט אף פעם בחיי.


9

"סולאריס" – סטניסלב לם תרגום: אהרן האופטמן, מעריב

הייתי תלמיד תיכון, ב-1981, כשקראתי את "סולאריס" לראשונה. אני זוכר היטב את תחושת הכישוף שהשרה עלי הספר, את הברק האינטלקטואלי והעוצמה הרגשית שנשזרו בידי רב-אמן פולני, בעלילה שמתרחשת הרחק מגבולות כדור הארץ, אבל יותר מכל היא עוסקת בכוחות הנסתרים הפועלים בתוכנו אנו. יומיים אחרי שסיימתי את קריאתו בפעם הראשונה, התחלתי לקרוא אותו שוב. זה קרה לי פעמים ספורות בחיי. ב-2003 קראתי אותו בשלישית; גם אחרי כל השנים הללו הספר היפנט אותי, ושבתי וגיליתי בו רבדים שלא מצאתי בגיל הנעורים. הספר שמככב אצלי בשתי רשימות שונות. 10 הספרים הגדולים של חיי ו-10 ספרי המד"ב הגדולים של חיי.

10

"חורשת לבנים" – ירוסלב איוושקביץ מפולנית: יורם ברונובסקי, עם עובד

שתי נובלות מופלאות של ירוסלב איושקביץ', (1894-1980), מגדולי הסופרים של פולין, שאף אחת מיצירותיו האחרות לא תורגמה לעברית. "חורשת לבנים" ו"העלמות מוילקו" כן, וזהו אחד הכותרים האדירים ביותר שיצאו ב"ספריה לעם". עכשיו אפשר להשיגו בעם עובד ב-15 שקלים בלבד(!). אני לא מכיר עסקה שווה מזו.

"חורשת לבנים", הנובלה הראשונה, עוסקת בסטאש, חולה שחפת צעיר החוזר מבית-המרפא בשווייץ שבו שהה שנתיים, לפולין מולדתו כדי לסיים את חייו בביתו של אחיו, שומר היערות. על רקע חורשת הלִבנים שליד בית היערן מגלה סטאש הגווע את טעמם של החיים ושל האהבה, והוא מבקש להיקבר באדמת החורשה הקסומה.

"העלמות מוילקו", הנובלה השניה, גם עוסקת בפריחה מאוחרת. ויקטור רובן, בן 39, העובד בקייטנה לילדים עוורים, מתאבל על מות חברו הטוב ויוצא לחופשת קיץ באחוזה כפרית בוילקו, מקום שבו בילה 15 שנים קודם לכן, קיץ מכושף עם כמה נשים צעירות ולוהטות: העלמות מוילקו. שתי הנובלות רוויות במידה שווה קסם ואובדן, עצב עמוק ומתיקות נוסטלגית. הבמאי הפולני אנדז'יי ויידה ביים בשנות השבעים שני סרטי קולנוע לפי שתי הנובלות הללו. בתחילת העשור ובסופו. את "חורשת לבנים" ב-1970 ואת "העלמות מוילקו ב-1979

"שלושת הימים הבאים, ימים שהגשם ירד בהם ללא הרף, היו הימים המאושרים בחייו של סטאש. ההרמוניה העולמית שנתגלתה לו באותו ערב, עוררה בו רגש של מלאות שלא תיאמן, אשר מעליה נישא לחש הגשם החמים, הגשם שאינו פוסק מלרדת. הכול היה כה יפה, כמו שולב ביד אמן בציור או ביצירה מוסיקלית. התרזה המשעינה את עליה הלחים על הגג וכמעט על חלון חדרו עוצבה כמין סיפור עשוי היטב, הנחלק ברוב תושיה לענפים ולהסתעפויות, מכותר ירק. כשהיה מתחיל להתעורר עם בוקר, היו חודרים אל הכרתו המנומנמת עדיין צלילי הטיפות הנוטפות בקצב מן הגג ורחש המים היורדים במרזב אל החבית העומדת ומחכה להם. מוסיקה זו, שנמהלה בשינה, הזכירה צלילי תזמורת המגיעים אלינו ממרחק בלילה".

הבלוגים הנוספים שמשתתפים בפרוייקט האור:

איריס פוגל בן חמו – Colourful Way

שלי גרוס – המלבישה

חדוה קלינהנדלר- Rooms and words

אורית גידלי – ג'ינג'

דניה ויינר ודיאנה לינדר- מתכוניישן

"20 שנה שלא ראיתי פרפר". אריק איינשטיין מדבר 1997

1997

קודם כל סיפור: הייתי בן 10. השנה היתה 1974. אמא ואבא לקחו אותי לראות את "זמנים מודרנים" של צ'רלי צ'פלין בקולנוע לימור. רצה המזל, ולקולנוע נכנסו אורי זוהר ואריק איינשטיין. "לך, בועז", עודד אותי אבי, "בקש מהם חתימה". צעדתי בלב דופק ובידיים רועדות, הבטתי בשני הגברים הגבוהים ושאלתי את איינשטיין בקול רועד מהערצה: "סליחה, אני נורא אוהב את השירים שלך ויש לי את כל התקליטים שלך בבית…אתה מוכן בבקשה לתת לי חתימה?"  אורי זוהר הביט בי בזעף. "לך מפה ילד. אתה לא רואה שאנחנו עסוקים? באנו לראות סרט". מבויש ומבוהל הסתובבתי ופניתי ללכת. ואז שמעתי את הקול העמוק, המוכר של אריק: "אורי, למה ככה? הוא ילד…." ופנה אלי: בוא, ילד, בוא. אני אחתום לך, איך קוראים לך?". וחתם. "לבועז החמוד, מאריק איינשטיין".  25 שנים אחר-כך ליוויתי אותו שבוע עם סיום העבודה על "לאן פרחו הפרפרים".  הייתי כתב מגזין בידיעות אחרונות ועורך-משנה של 7לילות והוא עדיין מלך הזמר העברי, סבא לשמונה נכדים, עם אותה כריזמה. הכתבה שפורסמה ב-1 באוגוסט 1997 עוררה רעש גדול (זו היתה הפעם היחידה ב-10 השנים שעבדתי בידיעות אחרונות שקיבלתי מחמאה כלשהי מעורך העיתון), אבל רק בשל מה שנתפס כסנגוריה של אריק איינשטיין על ראש הממשלה נתניהו. כמה חבל שהפסקה הזו ניצבה כמשקולת למרגלות הראיון כולו. הראיון הזה עם אריק איינשטיין, בעיני, הוא הרבה מאוד יותר מהפסקה הזו על נתניהו. קראו ושפטו בעצמכם.  זו הפעם הראשונה שהטקסט הזה עולה במלואו לרשת. איינשטיין על נשמתו המתענה, על הניתוק מאורי זוהר, היחסים עם בנותיו החרדיות, על העוול שעושים לביבי, על האנשים היקרים שמסמנים את האור בקצה, על שנאתו לקאוורים שעושים לשירים שלו, על ההחמצות הגדולות של חייו, פורנוגרפיה וחיזור, ועוד ועוד.  איינשטיין מדבר על הכל

מאת בועז כהן 

ARIK 1997 CATAVA-SHORT

אריק איינשטיין דווקא רצה לעשות אלבום כיף. מלא שמחה וצהלה. אבל 'לאן פרחו הפרפרים' אלבומו המשותף עם שם-טוב לוי שיוצא היום לחנויות, למרות רגעי החום והאהבה שעוברים בו, מותיר אותך נוגה ותוהה. איינשטיין עייף. זה ניכר לעין. האיש נטול אנרגיה לחלוטין. אין לו כוח. אין לו חשק לכלום. סע לחו"ל, אמרתי לו. תנוח קצת. "השתגעת?" הוא מגיב מיד. "20 שנה לא יצאתי מהארץ. כשאני רוצה להירגע אני נוסע לגולן, לגליל.  זה חוץ לארץ בשבילי".

הוא לא בדיכאון. לא. הוא פשוט עייף. "היום", הוא אומר ברצינות מבודחת, "אפילו לקום מהכורסה ולהיכנס למטבח לעשות קפה זה דורש ממני החלטה. ואין לי כוח להחליט". וכשאני שואל אותו אחרי כמה ימים – איך אתה מרגיש, אריק? הוא עונה לי: "אני תמיד קצת חולה, ובזמן האחרון במיוחד".

האלבום החדש 'לאן פרחו הפרפרים' מעביר היטב את התחושות הללו. "ירדו עלי נורא פעם", הוא נזכר ומושך עוד סיגריה מהקופסא, "כששרתי 'הו ארצי מולדתי את הולכת פייפן' אבל כמה חודשים אחר-כך פרצה האינתיפאדה. התחושה שלי של 'מה יהיה, מה יהיה' היא לא חדשה. היא הולכת איתי כבר 15 שנה מאז מלחמת לבנון. מה אפשר לעשות, אני לא יודע. הרצון הבסיסי שלי הוא לא להיות בדיכאון. למרות כל הכאב שאנחנו עוברים כאן. אני מקווה שלא יצא לי אלבום מדכא מדי".

הוא לא מדכא. הוא צובט בלב.

"עם זה אני יותר שלם. גם דברים כואבים צריך לדעת להעביר באופן שלא ישאיר את המאזין הרוס על הרצפה.

*

בגיל 58, אחרי 45 תקליטים ב-40 שנות קריירה עדיין יש לו קהל עצום ונאמן שממתין לאלבום חדש שלו. האחרון 'יש בי אהבה'  נמכר בלמעלה מ-100 אלף עותקים.  25 שנה מפרידות בין האופטימיות של 'אני ואתה נשנה את העולם' לבין אוקיינוס הדמעות הגודש את 'לאן פרחו הפרפרים'.  "וגם את כמו כולם שאיבדו את דרכם תחפשי איזה אור בחושך", הוא שר ב'האור בקצה' שהלחין לו יהודה פוליקר. "רחובות שטופים בבכי, הדמעות זולגות על לחיי" הוא שר ב'שלום חבר' שכתב רוטבליט. "ועכשיו קודרים שמיה, עננים ירדו עליה, היא חורקת בשיניה, מסתירה את דמעותיה" ('זה פתאום נפל עליה'). והאלבום מסתיים במלותיה של לאה גולדברג: "שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את פניו…הבהבה גם דמעתנו, עד שבאה רוח ערב".

איינשטיין מסביר: "פרפרים הם סמל לאהבה, יופי, חופש. גם פרפרי בטן, ריגושים, הם פרפרים. אבל הפרפרים פרחו מכאן. אנשים שפעם היו קרובים, התרחקו. דברים שהיו כאן, אינם עוד. נשארו האכזבות, תחושות ההחמצה. דווקא התעייפתי מלהיות עצוב, כואב ומיואש ורציתי לעשות תקליט של כיף. התחלנו לעבוד וארבעת השירים הראשונים, כמו שהם מופיעים באלבום, באמת היו מלאי אהבה. ואז התברר לי שאעשה שקר בנפשי אם אעשה עוד אלבום של שירי אהבה, בזמן שהנשמה שלי מתענה".

מה גורם לך לעינוי הזה?

"מה שקורה בארץ כלפי חוץ ומה שקורה בפנים, בינינו. אני מיואש לגמרי מהקיטוב הזה. הפירוד בין החלקים השונים בעם נראה לי לפעמים בלתי ניתן לגישור. קשה לי בארץ מתחרדת והולכת. קשה לי עם השנאה האיומה בין שני המחנות, הדתיים והלא-דתיים. המילה 'חילוני' מפריעה לי. אני לא סובל אותה כי היא מעוררת אסוציאציה של חול לעומת קודש, כאילו לדתיים יש מונופול על הקדושה. לי יש הרבה דברים שהם מקודשים לי. אני רוצה להיות חף ממליצות אבל כבוד האדם קדוש לי, וגם האהבה קדושה בעיני".

LEAN

אשתך הקודמת אלונה, שתי בנותיך שירי ויסמין וגם חברך הטוב ביותר אורי זוהר חזרו בתשובה לפני 20 שנה. במשך כל השנים שחלפו מאז היה איזשהו רגע שחשבת להצטרף אליהם?

"לא. בחיים לא. אף פעם. יש בי פליאה גדולה איך בכלל אפשר לחזור בתשובה כשיש ניגוד כל-כך גדול בין החיים השוטפים מול מה שהדת מציעה. כל כך הרבה צדיקים שרע להם ורשעים שטוב להם. אינספור אסונות שיורדים על אנשים דתיים ולא-דתיים, מבלי להבחין ביניהם, ועל ילדים תמימים. אחרי שאני רואה את כל זה קשה לי לומר – ה' נתן ה' לקח יהי שם ה' מבורך…קשה לי. מישהו אמר לי פעם משפט חכם: 'אני מאמין רק במה שאני מבין'. אני לא מבין את הדרך הזו שהדתיים מציעים. לא מבין אותה".

מאז רצח רבין אתה לא אותו אריק.

"שבוע לא הפסקתי לבכות. הזעזוע היה כל-כך נורא ואמיתי, שנשבעתי לעצמי לא לשכוח. לעולם לא לא לשכוח את זה. אני זוכר מישהו מההתנחלויות שבא ועמד עם שלט 'אני מתבייש' וכבר אז הרגשתי שהרצח המחריד הזה ירדוף אותנו עד המוות. תראה, כבר שנתיים שאנחנו באבל. החיים נמשכים, אבל הם לא נמשכים אותו דבר. אז תשאל אותי מה אני מציע? אין לי הצעות. אבל החיים לעולם לא יהיו מה שהם היו לפני שלוש היריות ההן".

ונשבעת לא לשכוח.

"לא לשכוח ולא לסלוח. לעולם לא. חברים אומרים לי לפעמים, 'עזוב, אתה משכנע את המשוכנעים', ואני אומר – לא נכון. גם המשוכנעים צריכים שיזכירו להם. זקוקים שיזכירו להם שלא ייתנו להם לברוח מהאמת, ממה שקרה, מהצער. כאב מתקהה עם הזמן ואז מאבדים את האמת.

אני רוצה לספר לך משהו. אחרי תאונת הדרכים הנוראית שעברתי פעם, הייתי חמור גדול בן 42, שכבתי בבית חולים חצי מת, ואני זוכר ששיננתי לעצמי – 'אל תשכח את ההרגשה הנוכחית שלך, את כל האהבה שמרעיפים עליך'. משה איש כסית, שהיה נשמה אמיתית, זהב, ישב ליד הדלת, ענק טוב לב כזה, ויום ולילה שמר עלי ולא נתן לאנשים סתם להיכנס, וכל הזמן דאג להרטיב לי את השפתיים עם מטפחת רטובה שהוא היה סוחט. אלה דברים שאסור לבן אדם לשכוח, ואני לא שכחתי".

* * *

איינשטיין לא שוכח כלום. הוא יודע לספר בפרטי-פרטים אירוע שקרה לו בטיסה עם אורי זוהר לביר-גפגפא לפני 30 שנה, כשחשב שנקלעו לנחיתת-אונס באמצע המדבר, הוא מזכיר מהלכי כדורגל ממשחקים של הפועל תל אביב משנות השבעים ומצטט שירים של לאה גולדברג ופתגמים בערבית. אבל במיוחד הוא זוכר כל מילה שנכתבה עליו בעיתון, לטוב ולרע.

למה מרגיז אותך מה שכותבים עליך? אתה מיתוס. מצליח. משמיעים בלי סוף את השירים שלך, החדשים והישנים. יש לך חברים, משפחה, אהבה.

"יש בי רגישות מאוד גדולה לעוול. אי-צדק עקרוני מרגיז אותי. ואז אני ממש רותח. העיתונות היא מכשיר חשוב, שבלעדיו אי אפשר היה לנהל כאן דמוקרטיה, אבל יש עיתונאים שמכערים את המקצוע. כתבו, למשל, שאני ושלום חנוך לא מדברים. זה לא נכון. לא הבנתי מאיפה הביאו את זה".

אולי משום שמאז 'חמוש במשקפיים' ב-1980 הוא לא כתב לך אף שיר ולא שיתפתם פעולה ב-17 השנים האחרונות.

"אז מה? תמיד אהבתי את שלום, מעולם לא הפסקנו להיות חברים ולא ניתקנו קשר. פשוט באיזשהו שלב כל אחד מאיתנו הלך לדרך אחרת. הוא חצב את דרכו ברוק ואני פניתי לכיוונים אחרים. עכשיו, עם העבודה על האלבום, התחברתי מיד ל'שלום חבר' שרוטבליט כתב ושלום הלחין. זה אירוע נדיר מאוד, כי לעתים רחוקות מאוד אני לוקח שיר מוכן ממישהו. אני תמיד מעורב בכל שלבי היצירה של שיר חדש שאני עומד לבצע. אבל יש מקרים כמו 'לבכות לך' שאביב גפן נתן לי לשמוע וזה תפס אותי מיד".

בין הכתיבה של השירים לבין הכניסה לאולפן להקליט אותם חולף הרבה זמן. איך אתה שומר על הרגש בשירה?

"כששלום סיים להלחין את 'שלום חבר' עברה בי צמרמורת איומה בכל הגוף. הייתי על סף אי-יכולת לשיר. היה בי רצון להירגע זמן כלשהו עד שאוכל להקליט אותו. הקלטות זה הרבה עבודה טכנית. אני נכנס לחדר, מצד אחד אני שר מנהמת לבי, מצד שני הטכנאי באולפן. היה קשה, אבל הייתי מוכרח לשמור על ההרגשה שהיתה לי בשבוע שאחרי רצח רבין. רציתי לשיר פשוט. חודר. שים לב שיש חידוש גדול באלבום הזה. בפעם הראשונה ויתרתי לחלוטין על הרי"ש היפה, הגרונית, כמו שלימדו כאן דורות של זמרים לשיר. החלטתי הפעם להיות טבעי. לא לנסות לשיר יפה, אלא הכי טבעי בעולם. בשבילי זו התקדמות ופריצת דרך".

אתה בן 58. אתה מרגיש שאתה מזדקן?

"אני לא מרגיש צעיר. בכל זאת, חביבי, אתה מדבר פה עם סבא לשמונה נכדים…כולם משירי, בתי הבכורה, שתהיה בריאה".

איך הקשר ביניכם?

"טוב מאוד. האהבה מצליחה לגשר על הפער שבין העולמות. ראיתי תכנית טלוויזיה על משפחה שבה הילדים חזרו בתשובה ולא באו לבקר את ההורים, כי הבן טען שאמא שלו הולכת עם שמלה בלי שרוולים בקיץ. זה קרע לי את הלב. זו אמא שלך, מניאק! אתה מתכחש להורים שלך?! אני טוען שמה שלא יהיה, אסור שזה יקרה. אסור להפנות גב. אצלי, למזלי, זה לא קרה. אני נפגש הרבה עם בנותיי החרדיות, כי או שיש לידה, או שיש ברית, או בר-מצוה, או חג כלשהו. לא חסרות הזדמנויות".

ועם חברך-מחותנך  אורי זוהר אתה נפגש?

"ככה סתם? לא. אנחנו רואים אחד את השני רק באירועים משפחתיים, כי בכל זאת יש לנו נכדים משותפים".

הוא לא מרים טלפון, סתם ככה?

"איפה…אני לא מעניין אותו בכלל. המרחק בינינו הרבה יותר גדול מהמרחק שבין דירתי שבתל אביב לשכונתו החרדית בירושלים".

וזה כואב לך?

"בועז, כשתגיע לגילי תראה שכשאתה מתבגר האכזבות לא כל-כך חריפות וגם השמחות די מצומצמות. מתחילה תקופת המסקנות. אתה משתדל להצטער כמה שפחות ומנסה לשמוח ממה שאפשר".

תגיד, מה משמח אותך באמת?
"אשתי האהובה, ילדיי האהובים, וספורט כמובן".

ספורט עושה אותך מאושר?

"הוא נותן טעם לחיי, צובע ימים אפורים בגוונים אחרים. כשאני מתעורר בבוקר ויודע שבערב יש איזו אליפות אתלטיקה או משחק כדורסל באן-בי-איי או משחק כדורגל בגביע אירופה, כל היום שלי נראה ומרגיש אחרת.

אתה אוסף בסלון את החברים, וצועק בהתלהבות?

"חס וחלילה. ספורט אני רואה רק לבד. כשבאים חברים אי אפשר להיות מרוכז במה שקורה על המסך. שניה מסיחים את דעתך, והפסדת מהלך מדהים. המשפחה שלי יודעת עם איזה משוגע יש להם עסק ויש לנו יותר ממכשיר טלוויזיה אחד בדירה, ככה שאין בעיות".

מה אתה עושה כל היום, בעצם?

"עובד על שירים חדשים או שאני מתעסק בענייני, בתוך ביתי. אני הכי אוהב להיות בבית".

לילדים כיף. אבא נמצא כל הזמן סביבם.

"דינה בת שבע ואני איתה הרבה. כן. אמיר כבר בן 15, ומי רואה אותו בכלל?….הוא עם החבר'ה שלו, חוגג, יורד לאילת, מסתובב עם בחורות. ..מה אני אגיד לך, כשאני רואה אותו אני מרגיש זקן. הצעירים האלה חיים בקצב מטורף. אנחנו, הדור שלי, בגיל 24 התחלנו להסתכל על העולם סביבנו. להתחיל להבין מי נגד מי, ליהנות, לחגוג קצת. היום בגיל 15 הם כבר בתוך איזושהי אינטנסיביות מטורפת. אני חושב שהבן שלי, כמו כל בני גילו, נולד לעולם של סדום ועמורה. וקשה להם להתמודד עם שפע הפיתויים".

 * * *

אף אחד לא יחשוד באיינשטיין בהשתייכות לצד הימני של המפה הפוליטית ולכן היה מפתיע לשמוע אותו מסנגר דווקא על בנימין נתניהו, ראש הממשלה. "לא הצבעתי לו, בדעותיי אני רחוק ממנו, והוא עשה טעויות. עם זאת נוהגים איתו באי-צדק נורא. מתעללים בו ואני פשוט מזועזע מעוצמת הזלזול והשנאה שמפגינים כלפיו. עד כמה אפשר למצוץ לו את הדם, ברכילויות מזויינות, בתאווה שכזו? גועל נפש! עד כמה גדולה תאוות ההכפשה? עד לאן אפשר ללכת עם הכניסה לחדרי החדרים, למיטה, לתחתונים שלו? זו זוהמה. אני חושב שאיבדו את הצפון גם בטיפול באריה דרעי, ואני שואל: איפה החוק? האם צריך חוקים נוקשים שיגבילו את התקשורת, אבל ישמרו על כבוד הפרט, או שצריך לדבר ללבם של כתבים ועורכים? זה מאכזב אותי".

מה הכי מאכזב אותך?

"זה לא שפעם היה כל כך טוב, אבל פעם לא היה כל כך רע. לא היו גילויים של זוועה. תראה, אני גר בתל אביב מאז שנולדתי. בחיים לא עזבתי אותה. אבל היא משתנה לרעה כל הזמן. כבר 20 שנה שלא ראיתי פרפר בתל אביב. אין יותר מדרכות, רק מכוניות בכל מקום, ובתור הולך רגל זה משגע אותי. כמות החרא שברחובות מזעזעת. העיר מזוהמת. מטונפת. רציתי לכלול שיר באלבום  'מפלס דרכי / בין ערימות החרא / במעלה רחוב חובבי ציון'. בכל מקום מוקשי נעל. זבל. טינופת".

איך אתה רואה את ישראל של 1997?

"כמו חנות שחלון הראווה שלה איום ונורא אבל הוא לא מעיד על מה שיש בחנות. יש בארץ אנשים צנועים. יפים. טובים. לא תמיד שומעים אותם ומודעים לקיומם. לפעמים אני פותח רשת א', ואיזה תענוג! היום משום מה המילה יפה-נפש או אינטלקטואל נחשבות לקללה. אבל יש בארץ הרבה חובבי מוזיקה וציור ותיאטרון, וזה שאין לזה רייטינג – עוד מילה איומה – לא אומר שצריך להתעלם מהם. אני לא מתפלא שיש גל כזה של חזרה בתשובה. כי צעירים שמחפשים עומק הולכים אל הדת.  לא משום שהם יודעים מה הם רוצים, אלא בגלל שהם משוכנעים במה שהם לא רוצים. הפריצות, הרוע. הרדיפה אחרי קריירה. הכוחנות.

סתם דוגמא אני אתן לך. אולי אני תמים. אולי אני באמת כבר זקן, אבל אני פותח עיתונים ולא מאמין למודעות שאני רואה 'קרע לי את התחת', 'אני רוצה למצוץ לך', מה זה.??! אין לי כלים להתמודד עם זה. בשנות השישים והשבעים היתה תמימות והרבה יותר ארוטיקה בין גברים ונשים. היום הכל חשוף, גס ובוטה. הפכו את הריגוש הכי עצום בעולם לפורנוגרפיה דוחה, מסחר זול בסקס".

* * *

במשך שבוע שלם אני מתלווה לאריק איינשטיין לאולפן. למסעדה הקבועה שלו, כתר המזרח באבן גבירול. למשרדי 'המון הפקות'. לפגישה עם היח"צנית שלו מירי בן יוסף. באחד הימים בשבוע הזה אני מוצא את עצמי הולך עם אריק איינשטיין בשדרות נורדאו, מאבן גבירול ועד לים. בדרך אנחנו רואים פוסטר של גידי גוב, וזה מזכיר לי לשאול את אריק מה הוא חושב על הביצוע של גידי גוב ושלמה ארצי ל'עוף גוזל', אחד השירים המרעידים והמופלאים – והכל-כך מזוהים עם אריק איינשטיין.

אנחנו יושבים על ספסל בשדרה. איינשטיין זז באי-נוחות. מדליק לעצמו סיגריה. מותח את רגליו הארוכות והרזות, שמגיחות ממכנסיים קצרים וצבעוניים. "מה אני אגיד לך…", הוא אומר, וכבר למדתי בשבוע האחרון שכשאיינשטיין מתחיל משפט ב'מה אני אגיד לך' ברור שהוא לא מרוצה ממשהו.

תגיד. תגיד.

"גידי זמר נהדר. זמר נפלא. אבל אני לא אוהב שנועצים שיניים בשירים שלי".

לאחרונה בני שמעוני וזהר צברי הקליטו גרסה מזרחית ל'אני ואתה'.

"אז מה אתה רוצה שאני אגיד על זה?"

רוקפור הוציאו אלבום שלם, 'בחזרה לשבלול', שכולו שירים שלך. אני סקרן לדעת מה אתה מרגיש עם זה.

"בועז, יש לך תינוקת, נכון? אז איך אתה מרגיש כשמישהו זר פתאום בא ולוקח אותה, מרים אותה באוויר ומנשק אותה? אתה מרגיש לא נוח, נכון?"

נכון מאוד.

"אז זהו זה. כל שיר שלי הוא תינוק כזה. וגם אם אחרים באים אליו מתוך אהבה, עדיין לא נוח לי שמלבישים אותו בבגדים אחרים. אבל מה שהכי גרוע זה שלפעמים מישהו לוקח שיר שלי והורג אותו ביד גסה, ובשיא החוצפה אפילו לא מתקשר לבקש רשות! נכון, זה חוקי – הוא לא צריך לבקש רשות, כי שיר שהקלטת הוא נחלת הכלל – אבל מה עם קצת נימוס? בכל זאת, אני כתבתי את השיר הזה ואני הקלטתי אותו והוא התפרסם בביצוע שלי. לא מבין את זה".

אני חייב לשאול אותך משהו שחשבתי עליו הרבה. אתה תופעה נדירה. תופעה די מדהימה. אמן שמוכר עשרות אלפי אלבומים, אבל מסרב בתוקף להופיע. 17 שנה שלא עלית על במה.

"זה נדיר, הא? …עכשיו כשאתה אומר את זה, אני חושב…הופעות.?  אני לא אוהב. זה קשה לי. גם כשעשיתי את זה בעבר הרגשתי רע כל היום שלפני ההופעה. אז באיזשהו שלב אמרתי לעצמי, אריק, בחייאת, בשביל מה אתה צריך את זה? אתה סובל. עזוב אותך מזה. והפסקתי".

אבל גם כשמצבך הכלכלי היה לא טוב, והציעו לך מיליון שקל נטו ביד להופעה אחת ויחידה בפארק הירקון, אמרת לא. למה?

"הציעו לי מיליון שקל, ואחר-כך אמרו לי – קח איזה נגנים שאתה רוצה, תשיר איזה שירים שבא לך, תקבל מיליוני שקלים – ואמרתי: לא. ככל שהסכומים שהציעו לי הפכו יותר דמיוניים ועצומים, ככה הסירוב שלי הפך יותר מוחלט. אני לא יכול לעשות את זה. לא יכול להופיע. אני לא מרגיש טוב עם זה. נקודה. כשהגעתי למצב כלכלי ממש רע עשיתי פרסומות. שנאתי את זה, אבל עשיתי, כי כבר הגיעו מים עד נפש. יש לי אישה וילדים לפרנס ויש לי אחריות לגביהם. לא היתה לי ברירה. תאמין לי שלא היתה לי ברירה".

העדפת לעשות פרסומות ולא להופיע תמורת סכום מטורף?

בדיוק ככה.

אז אין סיכוי שנראה אותך אי פעם על הבמה?

"לא. אין שום סיכוי כזה".

על מה אתה מתחרט שעשית בחייך?

"שני דברים עיקריים לא הייתי עושה, אם היו מחזירים אותי עכשיו לגיל 18 ונותנים לי הזדמנות שניה לחיות את חיי. לא הייתי מתחיל לעשן ולא הייתי מוותר על הספורט. הייתי אלוף ישראל, ספורטאי מצטיין, הבטחה גדולה, ואז נטשתי הכל התגייסתי ו….חבל. חבל מאוד".

היית מוותר על השירה, האלבומים הגדולים, הסרטים ששיחקת בהם, על 'לול'?

"אני לא יודע…יכול להיות….הריגוש שהעיסוק בספורט נתן לי לא דומה לשום דבר אחר.  ויכול להיות שגם הייתי יכול לשלב בין הדברים, איכשהו".

* * *

יומיים אחר כך, ברחוב, אנחנו נפגשים במקרה. "נו, סיימת כבר את הכתיבה שלך?", הוא שואל. אני עומד מולו והוא גבוה ממני בראש. אריק איינשטיין, אליל ילדותי, גיבור נעוריי, האיש הגבוה, היפה, הזמר הענק. גם עכשיו, אחרי שבוע שלם יחד, אריק איינשטיין מצליח להחזיר לי את תחושת הילד המתפעם, המעריץ, שביקש ממנו פעם חתימה. "זה לא יעבור לך אף פעם", מבטיחה לי מירי בן יוסף, אשת יחסי הציבור שלו. "אני עובדת איתו כבר 25 שנה, ובכל פעם שהוא מצלצל לי בדלת, נופל לי הלב מרוב התרגשות".

איך מצב הרוח שלך?

"אני מרגיש שאנחנו חיים בתקופה קשה ביותר, ומצד שני תמיד יש בי את הצד שאומר 'עזוב אותך, אל תהיה כבד, זה העולם, וככה זה בכל העולם, והמין האנושי בכלל הוא תמיד ככה'. אבל לא תמיד אני מצליח…"

אתה שר "יש אור בקצה המנהרה". אתה מאמין בזה?

"כן, כי במקביל לכל הצער והכאב אני פוגש הרבה אנשים יקרים בארץ הזאת. הרבה. זה נותן לי איזושהי תקוה, שאלה האנשים שיעצרו בסוף את המפולת".

 ARIK 1997 CATAVA 2

סוף

הראיון התפרסם ב"7לילות" של ידיעות אחרונות ביום שישי ה-1 באוגוסט 1997

בבית זה, ברחוב שלמה המלך בת"א, גדל המשורר עלי מוהר

3

היום לפני שבע שנים נפטר עלי מוהר. הוא סירב לקרוא לעצמו "משורר", אבל אם "שיעור מולדת" אינו שירה, אינני יודע מהי שירה. עלי מוהר מחובר אצלי לאריק איינשטיין. שני ענקים שהפיצו אור, אהבה, מהות ומשמעות – וגם ענווה ופשטות. ציונים, חילונים, שפויים. 

קישורים: יחיאל מוהר כתב את המילים לסולו הראשון של אריק איינשטיין ("רוח סתיו"). עלי מוהר שיתף פעולה עם איינשטיין 20 שנה אחר-כך. נעמי סנדרסון שכתבה את הכתבה היתה אשתו של דני סנדרסון, מנהיג להקת כוורת שהקליטה גם שיר של יחיאל מוהר ("הורה האחזות") וגם שיר של בנו עלי ("שיעור מולדת"). דני סנדרסון חוגג היום יום הולדת (63). 

 1

שימו לב לאסתטיקה הפשוטה אך המוקפדת, לבית שכולו אהבת ספרים ואמנות ויופי. הביטו וראו את סדרת הספרים של עם עובד ושל מלקוש (שהוציאה גם ספרות מקור וגם יצירות שתירגם מאיר מוהר, סבו של עלי).  

התמונות נסרקו מגליון "את" של מעריב יוני 2000

התמונות נסרקו מגליון "את" של מעריב יוני 2000

השולחן, הכסא, כוס המים

השולחן עם שיבוצי המוזאיקה. הכסאות מקש. אהיל הבמבוק. כוס המים. הוילון הלבן בסלון הקטן.

5

פינת האוכל. החלון המואר

פינת האוכל. החלון המואר

המדף. המנורה. הספרים.

המדף. המנורה. הספרים.

ארץ ישראל הישנה והטובה

9

מתוך כתבתה של נעמי סנדרסון שפורסמה ב"את" של מעריב ביוני 2000

מתוך כתבתה של נעמי סנדרסון שפורסמה ב"את" של מעריב ביוני 2000

לא רק הדירה נעלמה לבלי שוב. עלי מוהר נפטר היום לפני שבע שנים.  גם עדינה מוהר, אשתו של יחיאל ואמא של עלי הלכה לעולמה. גם נעמי סנדרסון שכתבה את הכתבה כבר לא איתנו. 

תה, בורקס וגלן גולד

אמא שלי שמעה אך ורק מוסיקה קלאסית. ואת הביטלס.  אבל מוסיקה קלאסית היתה אהבה גדולה שלה.

בשלב מסויים התחלתי לשדל אותה להאזין לתקליטים שלי. ידעתי איך לעשות את זה. למשל, דרך Atom Heart Mother של פינק פלויד.

באמצעות מודי בלוז Days Of Future Past

או ברקלי ג'יימס הרבסט Other Short Stories

וגם ג'טרו טול, ג'נסיס ו-YES – בקטעים השקטים.

אז אמא שלי השתכנעה שיש משהו גם באגף התקליטים שלי ומכאן אפשר היה להתקדם. בשעות אחר הצהריים, אני על הספה, היא על הכורסא, אני שותה שוקו, היא שותה קפה בכוס שקופה, רחבה ונמוכה.  כריכים קטנים עם ריבה על צלחת. שומעים מוזיקה. היתה לה דרך אלגנטית אך פסקנית להביע חוסר נחת ממשהו. כשהייתי שואל אותה: איך זה? והיא היתה עונה: "לא משגע" – ידעתי שהיא לא אוהבת.

אבל היא השתכנעה לא פעם לשבת ולהאזין לתקליטים שלי. היא היתה מקשיבנית מעולה.  אני חושב שלמדתי ממנה איך להקשיב – להקשיב ולא רק "לשמוע". היא היתה מעניקה את מלוא תשומת הלב ליצירה המתנגנת. גם אם היא נמשכה 20 דקות. גם אם היו בה קטעים של קקופוניה (מיטב להקות הפרוגרסיב חטאו בכך). שילוב של סבלנות, מצד אחד, וכבוד כפול ליצירה ולמי שמשמיע לה את היצירה.

בחלק מהדברים לא הצלחנו לישר קו. היא לא סבלה את לד זפלין (אך הודתה ש"הולכים לקליפורניה" הוא שיר יפה כמו גם החצי הראשון של "מדרגות לגן עדן"). היא לא חיבבה, בלשון המעטה, את ג'ון קולטריין ("זה עושה לי כאב ראש") וחשבה שמיק ג'אגר חמוד ("אבל קטן ורזה מדי") ושיש לו "שפתיים רטובות וחרמניות", ובזה הסתכם יחסה לרולינג סטונס.

מכיוון ששנינו אהבנו פסנתרנים, אז "סולו" של אגברטו ג'יסמונטי היה מתנגן בסלון אחר הצהריים, בסוף שנות השבעים, כמו גם "קרימינל רקורד" של ריק וויקמן, וגם אלטון ג'ון ופול מקרטני היו מחביבי הסלון שלנו, אבל תמיד לקינוח היא היתה מבקשת לשמוע "פסנתרן אמיתי", או במילים אחרות – את אלפרד ברנדל, דניאל ברנבוים, ולדימיר הורוביץ, ארתור רובינשטיין.

אמא שלי אהבה מאוד פסנתרנים אך הסתייגה מגלן גולד. אני עד היום לא יודע למה ומדוע, בדיוק. היא חשבה שעושים ממנו הרבה יותר מכפי שהוא שווה. אז ככה שחלק מ"מרד הנעורים" (עאלק) שלי היה להאזין הרבה דווקא לגלן גולד שמנגן את באך. זה התחיל כשבגיל 14 (שנת 1978) עמי ואני ראינו את הסרט "בית מטבחיים חמש" – ולעמי היה את התקליט. פס הקול. תקליט מאוד נדיר, היום. והמשיך אחר-כך, כשהייתי דוחף את התקליטים של גולד מנגן באך אל תוך היום-יום. גולד היה משוגע. אני אהבתי משוגעים. כמו ג'וני רוטן. כמו פורטיס. חמש שנים לפני שנולדתי, בחודש נובמבר 1958, הגיע גלן גולד להופעות בישראל, הוא היה בן 26, נדלק על המדינה הצעירה והחליט להישאר כאן חודש וחצי. בזמן הזה הוא ניגן בהיכל התרבות בתל אביב עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, נתן כיתות אמן בהתנדבות ודיבר עם מבקרים ומעריצים. נגינתו המופלאה של הקנדי הגאון והמוזר הוציאה את הישראלים מדעתם מרוב התלהבות, כמו גם המנהגים המשונים שלו: השרפרף שלקח איתו לכל מקום, המעיל העבה שלבש גם בשיא החום, דרכו הייחודית לשטוף את כפות ידיו במים חמים לפני העליה לבמה, העובדה שהופיע ללא נעליים (רק עם גרביים), ועוד.

אמא שלי כבר לא איתנו. המוזיקה ההיא עדיין איתי. אני נזכר לא פעם בשעות אחר הצהריים, שנות השבעים, עם התה, הבורקס והפסנתרנים הגדולים, נזכר באופן שבו לימדתי ולמדתי – למדתי מוזיקה מאמי, לימדתי אותה בחזרה את המוזיקה שאהבתי אני. זה היה משחק תמידי. רעב קבוע לעוד ועוד מוזיקה, מכל מיני סוגים, בכל מיני טעמים. המוזיקה היתה חשובה מאוד. היא היתה – והיום אני מבין שגם נשארה – סוג של טעם לחיים.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 994 שכבר עוקבים אחריו