ואנחנו נשב בחושך, ונביט אל האור

 

"מקרין הסרט, החשך את האולם

שלא נראה אחד את השני,

ולא ניאלץ להביט זה בזה בעיניים

ועכשיו,

הראה לנו סרט

שיהיה מרתק

ויהיה קל ומלא צבע

ויהיו בו אנשים יפים ומאושרים

לבושים היטב

ובחורות יפות ועירומות

ובתים מוקפי גנים ומכוניות מבריקות ומהירות

ואנחנו נשב בחושך, ונביט אל האור

ונטביע בו למשך שעתיים את הצער והעלבון של חיינו

וּנְדמה בליבנו שאנחנו האנשים היפים

ואנחנו הבחורות היפות והעירומות

ושלנו הם הבתים מוקפי הגנים והמכוניות המבריקות והמהירות

סרט קולנוע, פס רוטט של אור

בך תלויה כל תקוותנו

ובך, מקרין הסרט, היושב מעל לראשינו

והנותן לנו, תמורת עשר לירות לאיש

שעתיים של חיי אמת

בתוך השקר של חיינו".

 

 

Bibi-Andersson_-Elliott-Gould----Ingmar-Bergman__s-The-Touch-_1971_

 

ביבי אנדרסון ואליוט גולד ב"המגע" של אינגמר ברגמן, 1971

 

אני זוכר את הימים האלה, שבהם הייתי יוצא מהבית, ונוסע. לקולנוע תמוז או קולנוע כוכב, לקולנוע תכלת או לקולנוע פריז או לסינמטק תל אביב (אשר בבית מפעל הפיס), כדי לחוות שעתיים של מילוט. של התאהבות. המפלט האחרון, המקלט האחרון, הקולנוע של ילדותנו, בית קולנוע שכונתי, קרקעי, לא ממוקם בתוך קניון סטרילי רועש והמוני. היו אלה שעתיים של מילוט מ"ארץ הבהמות הגסות", כפי שהגדיר את המציאות הישראלית המשורר העברי הנערץ עלי, דוד אבידן

("שירים בלתי-אפשריים + דו"ח אישי על מסע ל.ס.ד., הוצאת המאה השלושים, 1968).

 

"ארץ הבהמות הגסות בסינרי-מטבח

ארץ הבהמות הדקות בתלבושות אחידות

ארץ הבהמות הגסות והדקות בשיכונים גסים בעלי

קירות דקים

ארץ שמדברותיה ערים ועריה מִדְבָּרוֹת.."

316585_1_big

אלה היו ימים של ורדים

 

 

 

מרכזיה, מספר בבקשה

עברו שנים כה רבות. האם היא תזכור את קולי הסדוק שנחנק מדמעות?

"הלו, הלו, זאת מרתה? זה תום פרוסט, ואני מתקשר מרחוק, אבל לא חשוב המחיר כי עברו 40 שנה, אז מרתה, זה אני, זוכרת? בואי ניפגש לקפה ונדבר על הכל…
.
אלה היו ימים של ורדים, שירה ופרוזה ושל מרתה, לי היה אותך ולך היה אותי, לא היה מחר, ארזנו את העצב ושמרנו אותו ליום סגריר…
.
ואני מרגיש הרבה יותר מבוגר וגם את מבוגרת יותר. איך בעלך? ואיך הילדים?
את יודעת, גם אני נשוי. טוב שמצאת מישהו שיעניק לך יציבות, כי היינו צעירים ופזיזים כל כך, ועכשיו התבגרנו.
.
והייתי כל כך נמהר, אני עדיין כזה, וכל מה שהיה חשוב לי אז זאת גבריותי. כנראה שלא באמת נועדנו להיות ביחד, אבל מרתה, מרתה, אני אוהב אותך – האם אינך רואה?

ואלה היו ימים של ורדים, שירה ופרוזה ושל מרתה, לי היה אותך ולך אותי, לא היה מחר, ארזנו את העצב ושמרנו אותו ליום סגריר.

ואני זוכר ערבים שקטים
רועד
קרוב אלייך…

אהבת שאול לאילאיל – מאת אולי כהן

 

שער הירחון "את", אוגוסט 1975. כך התגלתה אילאיל

שער הירחון "את", אוגוסט 1975. כך התגלתה אילאיל

 

הקדמה:

בשנות השבעים המוקדמות עבדה אמי, אוּלִי כהן בצלאל כתסריטאית במגזין "למשפחה", של הטלויזיה בערבית ופרסמה כתבות בירחון "את". בשנים 1971-1974 פגשה בקביעות את רחל רוזנשטיין, מורה לפיתוח קול, שגילתה לה את סודה: רוזנשטיין היתה "אילאיל" המיתולוגית, מושא אהבתו ותשוקתו של המשורר שאול טשרניחובסקי. רוזנשטיין הסכימה לדבר ולספר בתנאי אחד: שהכתבה תתפרסם רק אחרי מותה. באוגוסט 1975 פרסמה אמי את הסקופ הזה שעורר הדים רבים בזמנו. בנות רבות נקראו מאז בשם אילאיל, מבלי לדעת את מקור שמן. זו כתבת השער. הסקופ הספרותי "אילאיל של טשרניחובסקי", כלשונה וכפי שהופיעה אז ב"את" שערכה שרה ריפין

 

שער של המגזין את 1975

 

 

שמה הילך עלינו סם זר ומתוק. אילאיל. בעלת שם שכזה, אי-אפשר שתהיה בלתי נאהבת – כך חשבנו. לא ידענו בדיוק מה תארה, מה דמות פניה, רק זאת, כי אב ואם לא קבעו לה את שמה, אח או אחות לא הגו אותו. היה זה המשורר, אהוב-נעוריה, שבחר לה שם אשר מעולם לא חולל ברחובות הכרך: "בֵּינֵינוּ לְבֵין עַצְמֵנוּ לָהּ אֶקְרָא אִילְאִיל…"

במחרוזת השירים לאילאיל  בת אחד-עשר הפרקים הקדיש שאול טְשֶׁרְנִיחוֹבְסְקִי פינה אחת ויחידה לאהבת חייו. בהקדמה לשירים אלה הוא מציין כי מקץ הימים, כאשר נואש מאלוהים וגם לא האמין באליל, ברכוהו השמיים והוא פגש באילאיל.

מי היתה אילאיל? האם היתה כאישה בשר ודם או שמא היתה יציר דמיונו של המשורר? מה שמה האמיתי? כיצד פגש בה המשורר ומה היה אופי אהבתם?

בשירים של טשרניחובסקי אין תשובות לשאלות אלה. גם בביוגרפיה שאול טשרניחובסקי האדם והמשורר שכתב פרופסור יוסף קלוזנר אין זכר לשמה, אף כי בפרק המיועד ליחסו אל הנשים נזכרות נערות אחדות שפגש במשך שנות חייו ואשר לא היה משקל רב ליחסיו עמהן. וכך, פרט לקומץ קטן מאוד של מקורבים ביותר בתל אביב של שנות השלושים והארבעים, שידעו על יחסיו של טשרניחובסקי עם האשה הצעירה, נשארה פרשיה זו בצל עד למותה כגברת אלמונית בחורף האחרון.

*

נתוודעתי אליה בדרך מקרה. נשלחתי לראיין גברת תל אביבית, מורה לפיתוח קול, שאירגנה פעילות מוסיקלית של אמנים עולים מרוסיה. ביום קיץ חם עליתי לדירתה אשר בצפון תל אביב וקול סופראן מזמר מכוון אותי אל דלת הדירה. על לוחית נחושת קטנה היה כתוב:

ר ח ל     ר ו ז נ ש ט י י ן

הגברת שקיבלה אותי היתה אדיבה מאוד וחייכנית. היא נראתה בת בלי גיל. בעת פגישתנו הראשונה היתה כבת 70, דבר שלא ניכר בה כלל. היא היתה דקת גזרה ותמירה והילוכה קל. עד לסיום השיעור שנתנה לתלמידתה, זמרת נודעת, התבוננתי סביב בכתלים העמוסים ציורי-שמן, תמונות וצילומים. כמה וכמה תצלומים הראו את שאול טשרניחובסקי בתקופות שונות של חייו ואני נעצרתי ליד אחד מהם שבו נראה דיוקנו עם ברק מיוחד, שובב כלשהו, בעיניו.

"אוהבת את שיריו?" – שמעתי פתאום את רחל רוזנשטיין מאחורי, בהגישה לי כוס משקה צונן.

"כן. מאוד" – עניתי. ואז הורידה את הצילום מהקיר, הפכה אותו והצביעה על הקדשה בכתב-ידו של המשורר:

אִילְאִיל…!
בֵּינֵינוּ לְבֵין עַצְמֵנוּ לָהּ אֶקְרָא אִילְאִיל:
לִכְשֶׁאֶפְגְּשֶׁנָּה בַיַּעַר בַּשְּׁבִיל,
לִכְשֶׁאֲבָרְכֶנָּה בְּסַעַר הַגִּיל –
אִילְאִיל!

נפעמתי. גם בעיני רוחי לא הצלחתי מעולם לתת דמות ותואר לאילאיל. אך בסתר לב ביקשנו לראותה בדמות פייה מקסימה. על כי היתה כה יקרה לאהובה, שהמציא לה כינוי שלא היה מעולם. כינוי שייעלם ולא ייקרא יותר על אף אישה אחרת לאחר מותו (בזאת אמנם הוא טעה. ישנן היום כמה נערות בשם זה, ואחת מהן היא אילאיל הפעוטה, בת אחיינה של רחל רוזנשטיין עצמה).  ביקשתי שתספר לי על היכרותה עם טשרניחובסקי וסיבת בואי אליה נשתכחה ממני כליל. היא נאותה, אך סיפרה לי את קורותיה טיפין-טיפין, לא בלי הסתייגויות וחששות. אף כי חיה כאלמנה כבר כ-15 שנה, עדיין חששה שגילוייה יפגעו בזכר בעלה.

שנתיים וחצי הייתי באה והולכת אל ביתה. מאזינה לסיפוריה על העבר: בית הוריה ברוסיה, עלייתה לארץ ישראל, חייה בתל אביב הקטנה השזורים דמויותיהם של ביאליק, דיזנגוף, יואל אנגל וכמובן – הרופא והמשורר שאול טשרניחובסקי.

ככל שגבר אמונה בי נאותה לספר יותר ויותר. לא כל הזכרונות שלה היו נעימים. קליטתה בארץ ישראל היתה קשה. רמת חייה כאן ירדה מאוד לאחר חיי העושר בבית אביה ברוסיה. גם בתחום עבודתה ידעה תהפוכות. לאחר שהיתה הזמרת הראשונה של האופרה הישראלית חדלה פתאום לשיר בגלל מותו של המלחין יואל אנגל והסתפקה בהוראת המוסיקה בקונסרבטוריון "שולמית".  במרירות רבה סיפרה על ימי דחקו ועניו של שאול שטרניחובסקי, שידידיו זנחו אותו ולא הושיטו לו עזרה, על מחלת בתו היחידה, איזולדה, שדיכאה אותו ועל התהום שרבצה בינו לבין אשתו הפראבוסלאבית – מלאניה קרלובנה.

יום אחד היתה נוברת בקופסת-עץ ישנה בה שמרה על מכתבי שאול אליה, במסעותיה הרבים בעולם, ביניהם מכתבים מן השנים טרם עליתו לארץ ישראל (1931). לפתע חדלה ושילחה אותי בעדינות: "די, אוּלִי. מספיק לנו להיום. עכשיו אני רוצה להיות לבדי. איתו. נדמה לי שהכל התרחש לא מזמן. אולי אתמול".

*

פעם אחרת, כשביקשתי ממנה לקרוא באחד ממכתבי שאול אליה, הסתבר לי שכתב אליה תמיד ברוסית (הם גם נהגו לרוב לשוחח יחד רוסית, ועד יומה האחרון לא דיברה רחל עברית רהוטה). היא ניסתה לתרגם לי קטע אחד , בו מספר לה שאול היושב על חוף הים בשבדיה, כי הוא כותב את שמה על החול הרטוב, אך גלי הים הקרבים מוחקים את האותיות האהובות א.י.ל.א.י.ל והוא חוזר וחורש באצבעו וכך הים, כמוהו, מתעקש לו. ואז נצטעפו עיניה והיא אמרה: "זה עושה לי עצוב. מאז פגשתיך שוב מתעוררים בי הזכרונות וכל הארועים צפים ועולים. יש געגועים לאותם ימים, וזה קשה…"

אך כאשר היתה חוזרת ומפנה מבט לאחור, לימי נעוריה ברוסיה הצארית ולתקופת היכרותה עם שאול טשרניחובסקי, היה קולה מתרונן ועיני השקד הירוקות היו קורנות אור שהזיקנה לא העכירה אותו.

*

היא נולדה בשם רוזה רחל אלכסנדר בפטרבורג (היום לנינגרד) שברוסיה, בדיוק בראשית המאה, כבתו השלישית של י. אלכסנדר לבית שניאורסון, תעשיין ובעל מכרות עשיר. בבית הוריה ראתה חיי עושר ומותרות והתרועעה עם בני האצולה הרוסית. האב, איש נמרץ ורחב אופקים, היה ידיד משפחת הצאר ושאף להקנות לילדיו חינוך אוניברסאלי וגינוני אצילות, לעשותם בני העולם הגדול. אך הוא לא הצליח להחדיר בהם תודעה יהודית או זיקה לציונות וכך היתה רוח הדת ומסורתה זרים ובלתי ידועים לרחל אלכסנדר. הבית הגדול בפטרבורג המה אורחים, אמנים ואנשי-שם בחיי התרבות הרוסית וכך התפתחה נטייתה של רחל לאמנות והיא בחרה בלימודי מוסיקה בקונסרבטוריון המלכותי הרוסי. בין באי ביתם נמנו גם אמנים יהודים ופעילים ציוניים, שנעזרו בקשריו הטובים של האב עם השלטונות. כך נתוודעה רחל אל ש. אנ-סקי, אשר ביקש לרתום את אביה לפעילות ציבורית ציונית. ערב אחד, כשישב אצלם אנ-סקי, ביקש לקרוא בפניהם קטע ממחזה שכתב. היה זה המחזה הדיבוק ולרחל הצעירה – חוויתה הראשונה הקשורה בעולם היהדות.

פעם אחת אמר לה אנ-סקי: "את יהודיה וצריכה להכיר משורר יהודי גדול שחי עתה בעיר. שמו שאול טשרניחובסקי". באותם ימים, ערב המהפיכה ברוסיה, פעלו בבפטרבורג אמנים יהודיים בתחומי השירה והמוסיקה, דיברו ביניהם עברית ושאפו לעשות נפשות לתחיית התרבות העברית. בחוג זה פעלו גם יואל אנגל ושאול טשרניחובסקי. הם קיימו מדי פעם ערבי שירה ומוסיקה. בערב תרבות כזה, באחד הלילות של שנת 1917, נפגשה לראשונה רחל אלכסנדר, העלמה בת ה-17, עם  טשרניחובסקי שהיה אז בן 42. הפגישה הולידה את סיפור האהב הנועז והמסתורי של אותם ימים. אהבה שתחילתה ברוסיה, המשכה בגרמניה וסופה בתל אביב הקטנה שבארץ ישראל.

"בערב בו ראיתי לראשונה את שאול, לא התפעלתי ממנו במיוחד", סיפרה לי רחל. "אני אמנם חשתי כבר הערצה לשירתו בהשפעת היחס של סובביו, ובעיקר נוכח ההתלהבות של יואל אנגל, אותו חיבבתי מאוד מאוד. לא הבנתי את הקשר המיוחד שהיה למשורר אל היהדות והשפה העברית.

'איך אתה כותב עברית?' שאלתיו אז. 'הרי שפתך היא הרוסית!'

'את טועה', הוא אמר לי, 'העברית היא שפתי ואינני יכול לכתוב אחרת'.

היחס המאופק של רחל אל שאול לא היה הדדי. כבר באותו לילה ביקש המשורר "רשות ללוותה לביתה". היא סירבה בפסקנות.  כששאל אותה לפשר סירובה, אמרה:

"אם תהיה פעם שניה, אומר לך אז…"

טשרניחובסקי לא היה רגיל לקבל סירוב מבנות המין היפה. זה כבר היתה ידועה חיבתו לנשים יפות, והוא היה נוהג לחזר ללא היסוס אחר כל אישה שנשאה חן מלפניו. לכן לא ייפלא, שסירובה של הנערה ותשובתה המסתורית, שהיתה ספק-דוחה, ספק-מבטיחה, רק הלהיבו את דמיונו. הזדמנות שניה ניתנה לו רק כעבור כמה שנתיים. רחל כבר היתה אישה נשואה ויחד עם בעלה, ד"ר משה רוזנשטיין, עורך-דין וכלכלן ציוני, ביקרה בברלין לרגל ועידה של הועד הפועל הציוני. היתה זו תקופה שאננה של נשפים ואירועים שונים ובנשף שהתקיים לכבודו של הצייר מרק שאגאל פגשה רחל שנית בשאול טשרניחובסקי.

"לא שכחתי את הבטחתך החמקנית מימי פטרבורג", אמר לה.

"אני נשואה", אמרה לו בהציגה את טבעת הנישואים שלה.

"ומה בכך?" חייך המשורר. "גם אני נשוי", והציג את ידו ענודת הטבעת גם היא.

"הייתי מאוד מאושרת באותו לילה, ואני זוכרת עדיין מה לבשתי", סיפרה רחל בהתעוררות. "שמלת משי הדוקה מאוד בגוון אפור-כסף, שהוזמנה במיוחד מפאריס". בשער ערמוני בהיר וגוף דק וחסון אך נשי מאוד – טבעי היה שטשרניחובסקי לא נשאר אדיש לקסמיה וחיזר אחריה בלהט, בלתי מוטרד כלל מעובדת היותה אישה נשואה. באותה תקופה הופיעה רחל בברלין גם בערב ספרות ומוסיקה, שבו השתתף גם טשרניחובסקי וקרא את שיריו בעברית. התגובות היו נלהבות להופעתם של האמנים היהודיים וכך נתהדקו קשרי הידידות שלהם. נדמה כי היותה בת-עשירים מפונקת ועיסוקה באמנות ציינו את רחל מכל אהבותיו של המשורר והעמידוה בראש מעייניו באותה עת.

בשנת 1923 עלתה רחל בעלה ומשפחתה לארץ-ישראל ונשתקעה בתל אביב. בזכות בעלה נתקרבה אל הציונות ואף למדה עברית. רק עתה למדה לראות את היופי בשירתו של שאול והרבתה לשיר את שיריו הראשונים שהולחנו על-ידי יואל אנגל ואחרים. המפורסמים ביותר מבין השירים אותם שרה היו הלחן הראשון של "אומרים ישנה ארץ", "ויהי בישורון מלך" (שנכתב במיוחד לכבודה של רחל) ו"גלים נעים". אך רחל לא הסתפקה ברמת הזמרה שלה ונסעה לאיטליה להשתלם אצל טובי המורים דאז. מאיטליה הרבתה במסעות ברחבי אירופה נפגשה עם טשרניחובסקי וקיימה עמו קשר  הדוק.

עדות לתקופה זו ביחסיהם של האישה הצעירה והמשורר הכריזמטי מצויה בסיפורו של טשרניחובסקי "האישה מלנינגרד", המופיע בקובץ שלושים ושלושה סיפורים (הוצאת שוקן, 1941). טשרניחובסקי, שכבר היה רופא, מציין כי האישה הלנינגרדית באה אצלו לבקש מרפא לבתה היחידה. לאימתו של דבר לא זכתה רחל ללכדת ילדים, על אף ניתוח שעברה אשר תלתה בו תקוות. בסיפור זה היא מתוארת כ"אישה דווקא לא יפה, כלומר פניה לא יפים אבל גופה החזק רומז מתוך חן ושפע בריאות לשפע שכרון של אישה במבחר שנותיה…." עוד הוא מעיד עליה כי הנשים כולן בעצם דומות זו לזו:

"את כותנתה לבשרה השליכה היא עצמה בכוח ממנה והלאה. אז התחיל בינינו משחק האהבים המשגע. הרגשתי כי זה כבר לא סער דמי בכוח, כמו שסער אז, על ידי אותה גבירה צעירה וחזקה ובזרועי רעדו מתוך תשוקה יוקדת אבריה של אישה אכולת חמדה…והיא התקוממה לי, נלחמה בי בכל כוחה ובכל אונה וגם מתחננת אלי: 'הלא אינך רוצה לכבשני? האם לא תרצה לאנסני?' וכשהייתי מרפה ממנה, שוב רטט גופה לעומתי ושוב שמעתי קולה הצרוד: 'כמה אני חושקת בך…'"

מצד אחד היו לה מעצורים אשר בלמו את משיכתה לגבר הזר, המבוגר. חינוכה הטוב, אהבתה לבעלה המשכיל ויחס הכבוד שלה אליו עמדו מול נהייתה אל המשורר סוער המזג, שנהג בה כבאלילה קדמונית והעריץ את נשיותה. חושק בה בשיגעון. כל אלה החרידו את שלוות רוחה. טשרניחובסקי לא הירפה ממנה. הוא היה כותב לה על נושאים שונים ולא רק מכתבי אהבה וגעגועים. כך התלונן באחד ממכתביו (ברלין 1927) כי מצבו הכספי גרוע וכי כתב לביאליק ואף כי הודיע לו שיהיה נאלץ למשכן אחד מחפציו, ולא נענה. באותם ימים ישב טשרניחובסקי בטירה עתיקה של ידידו ריבקין בסווינימונדה אשר בשבדיה ובשהותו שם כתב ל"כהנת הכרמל" שלו שירים רבים. היה נוהג להיועץ בה אודות שיריו ומגיש לה אותם כתובים רוסית. וכפי שמתברר בשיר ח' במחרוזת ה"שירים לאילאיל", היתה היא המוזה שלו. וכך הוא כותב:

הֲמִשִׁגְיוֹנִי בְּאַהֲבָתֵךְ הַמַּקְסַמְתֵּנִי

אֲקַו לְשִׁיר?

הֲמַנְגִּינָתִי וּבַחֲרוּזִים קוֹלֶטֶת אוֹתָךְ

כְּטַל-נִיר?

פרט מעניין הוא שאף אחת מאהובותיו של טשרניחובסקי לא דיברה עברית. באחד משיריו – "לו ידעתם על מה אהבתיה" - הוא קובל כי "שְׂפַת שִׁירִי הֵן זָרָה לַנָּאוָה…"

גם השם אילאיל אינו עברי. לצליל האלילי הקדמון יש רקע רוסי דווקא. שאול היה קורא למושא תשוקתו רקיל (ברוסית אין שימוש לאות ח') והיה כותב "רק-איל". מאוחר יותר נולד הכינוי "אילאיל".

בשנים 1929–1930 שהה בארצות הברית וב-1931 עלה עם אשתו מלאניה ובתו לארץ ישראל והשתקע בדירה קטנה ברחוב אחד העם 89 בתל אביב. עבד כרופא של בתי הספר בתל אביב וגם שימש כחבר ב"וועד הלשון העברית" ועורך ספר מונחים בעברית לרפואה ולמדעי הטבע. רחל, בדברה על רעיית המשורר, לא גילתה כל טינה. היתה זו היא, האישה הרוסיה, אשר היתה עוינת למאהבת רחל ולא פגשה אותה מעולם. לשאול היו קשיי פרנסה גם בתל אביב ובביוקריו התכופים בית הזוג רוזנשטיין היה לעתים מספר על כך. היו ימים שפקד את ביתם כמעט מדי יום ביומו, סועד אצלם את סעודת הערב שהיתה סעודתו היחידה במשך היום. "אך הוא היה כמו ילד קטן", נזכרת רחל, "תמיד חייכני וטוב מזג. היה שוכח את עניו בחברת ידידים ומילים טובות…"

כיצד הגיבו הסביבה, המשפחה, הבעל, ליחסים המיוחדים של רחל והמשורר?

מספרת על כך מרים (מאשה) גנדלסמן, אחותה הבכירה של רחל: "גיסי ד"ר רוזנשטיין היה תלמיד חכם, איש ספר, שאהב להתייחד שעות ארוכות ולעסוק בעבודתו. הוא היה אומר שאם רחל מאושרת עם שאול, אזי תנהג כחפצה, לו לא היה איכפת, רק רצה באושרה. גם אמנו, שזכתה לעלות עם בני ביתה לארץ ישרלא, עצמה עין וקיבלה ברוח טובה את פרשת יחסיה של י רחל עם טשרניחובסקי".

טשרניחובסקי המשיך לחזר אחרי רחל בעקשנות ולבקש את אהבתה וקרבתה. יש שהיה מנסה להתחרר מתאוותו אליה, ובאחד משיריו הוא מכריז:

אֵינֶנִּי אוֹהֵב אוֹתָהּ…אֵינֶנִּי אוֹהֵב כְּלָל!…

אֲנִי אָהַבְתִּי כַּמָּה, אָהַבְתִּי – וַחֲסָל!

אך קסמה היה חזק ובכל התנאים חזר להעריצה. והוא ממשיך את השיר:

אַךְ לִבִּי הוּא שׁוּב דּוֹפֵק בְּשִׁגְעונוֹת דּוֹר וָדוֹר,

עִם שִׁגְיוֹן צִפּוֹר שָׁרָה, עִם טֵרוּף עִשְׂבֵי-מוֹר"

סמוך למותו, בקיץ 1943, חשבה לראשונה שאולי שגתה. טשרניחובסקי חלה במחלת דם ממארת שקיפדה את חייו. בהיותו רופא ידע שהפעם אין לו מרפא וקצו קרוב. רחל כתבה לו באותו קיץ ולא נעתה. היתה זו פליאה בעיניה. "באתי לבקרו בדירה שבקומת הקרקע ברחוב אחד העם בתל אביב", סיפר לי רחל, ואף כי עברו שלושים שנים מאותו קיץ אחרון שלהם, נתמלאו עיניה עצב רב. "כשראיתיו, לא הכרתי את הגבר החסון, העליז. הוא היה רזה מאוד. רעמת שערו השובבה נתדללה. סרטן הדם היכה בו והוא לא רצה להיראות בפני במצב זה. שאלתי: סאול, מדוע לא סיפרת לי שאתה כל כך חולה? והוא ענה: אני אהיה בריא, הכל יהיה כמו קודם'…

ליד מיטתו ראתה רחל ספר בעברית על כוכבים ושאלה אותו על פשר התעניינותו בנושא. התברר שהוא שאל מספרית בית ביאליק את "תולדות השמיים" מאת חיים זליג סְלוֹנִימְסקי,  ששימש רקע לשירו האחרון "כוכבי שמיים רחוקים". השיר ראה אור רק לאחר מותו בספטמבר 1943 ערב חג הסוכות.

כּוֹכְבֵי שְׁמֵי-קְרִים שְׂאוּ בִרְכָתִי!  יְרִיעַת קְטִיפָה מַשְׁחִירָה

 לֹא עֲלֵיכֶם הִתְגַעְגֵּע

לִבִּי בְאִבִּי, לֶב עֶלֶם בְּעֶצֶם תִּפְרַחְתּוֹ הַנָּאָה,

מָלֵא כּוֹכָבָיו שֶׁלּוֹ, מָלֵא שִׁיר עֲתִידוֹתָיו

ILIL-2

ILIL-2-2ILIL-3ILIL-4

ספרים. מוזיקה. שקט כדי לנשום

BOAZ IN KEFAR BLUM-3

 

כשהיינו ילדים, לא היה צורך לפנות זמן. היה זמן. היה פנאי. הלימודים היו בזמן הלימודים. אחר כך היינו באים הביתה. ארוחת הצהריים היתה ארוחת הצהריים. והמנוחה אחר-כך. והירידה למטה, בארבע, כדי לשחק. והטבע היה טבע. העצים היו שם כדי שנטפס עליהם, נריח אותם, נשחק לידם, בצלם. הם היו חלק מהילדות.

 

BOAZ PARIS 2013

 

העולם התקדם. נדמה שבמקום לנסוע בהילוך רביעי, במהירות נסיעה שפויה, העולם נכנס לסחרור מטורף. דבר רודף דבר. מה שקרה הבוקר כבר לא רלוונטי לערב. שטף המידע. גודש האירועים. המילים. הסרטונים. הכל מתחרה על אותו זמן מוגבל ביממה. 24 שעות בסך הכל. מתוכן ממילא שליש אנחנו מכלים באכילה ובשינה ועוד חלק ניכר בעבודה שלא נגמרת, כי העבודה הולכת איתך הביתה, ולחופש.

לכן לכפר בלום לא לקחתי מחשב ולא טלפון נייד. חופשה היא חופש. מהכל.

IMG_5765

אבל לקחתי ספרים. ובשקט הנעים של מלון פסטורל, ליד הטיילת של כפר בלום, בין הציוצים לבין הצרצרים, אפשר היה להתמסר ולהתמכר לקריאה. לצלול, כמו פעם, לתוך הספר – ורק בערב להגיח מהחדר אל אירועי התרבות של המלון, שחלק מחדריו נושאים שמות סופרים. אני, כמה סמלי, קיבלתי את חדר "ארנסט המינגוויי".

 

IMG_5767

ריח המגנוליות. שקיעת השמש. רוח הים

 

 

 

 

moderato-cantabile-BOOK

 

בסיס חיל האויר. לפני 30 שנה. כל יום היתה הפסקה. בין אחת לבין שתיים. שעה אחת לארוחת צהריים, התרעננות, מנוחה קלה ובחזרה ללשכה. הזמן עבר לאט. המאוורר הסתובב. המסמכים סווגו ל"סודי" ו"סודי ביותר" ותויקו בתיקים המתאימים. מדי פעם מישהי שאלה אם מישהו רוצה לשתות. ושתינו. משרד צבאי, תחילת שנות השמונים, הרדיו פתוח בקביעות על גלי צה"ל.

בדרך כלל ויתרתי על ארוחת צהריים. השעה היקרה נוצלה לדברים אחרים. הייתי יוצא מהבסיס בקריה אל בית אריאלה. בספריה הגדולה, הממוזגת, בין הספרים, הרגשתי שאני משיב לעצמי חמצן נפשי. טובל את עצמי בים הספרות והאמנות הגדול. זה היה חשוב לי יותר מלאכול. היתה לי מחברת צבאית ורשמתי בה את כל שמות הספרים שפגשתי ורציתי לקרוא. במהלך השירות הצבאי הצלחתי לעשות V ליד כל אחד מ-100 הספרים שסימנתי לי כמטרה לקרוא.

ובאפריל 1984 נתקלתי ב"מודראטו קנטבילה" (תרגום: ק.א. ברתיני, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978). את מרגריט דיראס הכרתי בזכות "הירושימה אהובתי", הסרט של אלן רנה שראיתי  כמה פעמים ואהבתי מאוד. ופתאום הספר הזה, הצנום, עם הציור "השיעור בפסנתר" של אנרי מאטיס עליו.  פתחתי בעמוד הראשון וקראתי:

אתה רוצה לקרוא מה שכתוב מעל התווים שלך? שאלה הגברת.

מודראטו קנטבילה, אמר הילד.

הגברת הדגישה את התשובה בנקישת עיפרון על הפסנתר. הילד נשאר ללא נוע, ראשו מוסב אל התווים.

ומה פירוש מודראטו קנטבילה?

- לא יודע.

אשה, שישבה במרחק שלושה מטרים משם, נאנחה.

- אתה בטוח שאינם יודע מה פירוש מודראטו קנטבילה? חזרה ושאלה המורה.

הילד לא ענה. המורה פלטה קריאת אין-אונים כבושה, עם ששבה ונקשה בעפרונה על הפסנתר. אף ריס של הילד לא זע. המורה הסתובבה.

- גברת דיבארד, איז ראש יש לבן שלך, אמרה.

אן דיבארד שבה ונאנחה. "למי את אומרת זאת", אמרה.

הילד, בלי נוע, עינו מורדות, הוא לבדו נזכר כי עתה זה רד הערב.

 

הילד לומד פסנתר. אמו היפה, התועה ברחובות העיר שעל שפת הים, לוקחת אותו איתה. היא מחפשת משהו, מקרה שיקרה אם אפשר במקרה. היא צמאה לחום. אן דיבארד היפה. המסדרונות הריקים הגדולים ושטופי האור בביתה של אן דיבארד, ריח המגנוליה בפריחתה, רחש הגלים המתנפצים אל החוף, העיר החשוכה בלילה והאורות המרצדים בה, בית הקפה הקטן שבו אן דיבארד שותה יין, עוד ועוד יין, צוללת אל תוך קרבה עם גבר בשם שוון, שיש לו עיניים כחולות והוא פועל בבתי היציקה השייכים, כנראה, לבעלה של אן.

כתבה דומיניק אורי (הלא היא פולין ריאז', מחברת הספר "סיפורה של או"): "הספר מודרטו קנטבילה בנוי פחות ממוסיקה ומלחן ויותר מאור דומם, חודרני ופתאומי כאור הפנסים המבצעים סיבוב, וכמו שהאור החותך משאיר בעין סימן של אש, כך משאירה מרגריט דיראס ברוחו של הקורא רצועת זרחן דמומה יוקדת".

ומוסיף גאטן פיקון: "במודרטו קנטבילה לא רק מה שמתרחש לא נאמר, אלא ייתכן שלא מתרחש כלום…אכן, דבר לא מתרחש, אף-על-פי שהאמתלה שבספר היא התרחשות מקרית דרמטית ביותר: רצח מתוך קנאה. בבאר הרג גבר אישה. אולם אין מעשה זה קיים אלא בגין הקסם שהוא מפעיל על גבר אחר ועל אשה אחרת".

 

חזרתי לספר אחרי שנים רבות. ראשית, יש לציין שהיה קשה מאוד להשיגו. בשבע חנויות ספרים משומשים אמרו לי שאזל מזמן, הפך נדיר. בדרך מקרה עברתי בצו קריאה ברחוב אבן גבירול בתל אביב, נכנסתי פנימה ושאלתי האם הספר נמצא, המוכרת החביבה ביקשה שאחפש במדף עם האות "ד" – והיה זה הספר הראשון שנגלה לעיני. קראתי אותו כל אחר הצהריים, בלגימה אחת, ארוכה ומוקסמת.

הספר של דיראס יצא בצרפת ב-1958. הוא הפך לרב-מכר ונמכר בחצי מיליון עותקים. ועדיין, לא פתורה לי שאלת קסמו המכשף. לכאורה, לא מתרחש דבר לכל אורכו של הספר. יש שם חלל, שמרגריט דיראס מסרבת למלאו. היא לא נותנת תשובות. היא לא פותרת את התעלומה. היא רק מציגה אותה. היצירה נעה במעגלים שאינם מגיעים בסוף למיצוי ופיצוי. הם נותרים כגלי ים שחוזרים, ומתרחקים וחוזרים. יש בספר 15 דיאלוגים. חמש-עשרה שיחות בין הגבר שוון לבין האישה אן דיבארד, שידיה רועדות מהתרגשות בכל פעם מחדש, אבל המתח (כמעט ו)לא מתפרק. נגיעות קלות. שפתיים נצמדות. לא יותר. גבר נמשך. אישה מרוגשת מחפשת חום ואהבה. זו אמנות הסוגסטיה. זו השתיקה הגמורה שבין המילים שיוצרת את העוצמה השקטה של מודראטו קנטבילה.

ובכל זאת, ניסיתי להבין מדוע התרגשתי שוב לקרוא אותו. האם ההזדהות שלי עם הילד שלומד פסנתר ומורתו הקשוחה עומדת מעליו? האם זה הגבר שנוהג בה באצילות גברית ישנה, אבל גם מביע בה ענין מיני אמיתי? האם אלה תיאורי העיר שעל הים, הפועלים המהלכים לעבודתם, הבריות המתקבצות בבית הקפה שבו שותים אן דיבארד ושוון קנקנים של יין?

"משונה, אין לי חשק לחזור הביתה, אמרה אן דיבארד. הוא נטל בבת ראש את כוסו, הריק אותה בלגימה אחת, לא ענה, נטש אותה בעיניו.

- נראה ששתיתי יותר מדי, המשיכה, אתה מבין, זהו.

- זהו, כן, אמר האיש".

 

כשהאם ובנה צועדים לאורך שדרות הים, העיר שקועה בחשכת הערב היורד, אורות נדלקים בבתים הרחוקים, ריח ארוחת הערב, רוח באה מהים, הילד רץ, ושב וחוזר ושם את ידו בתוך ידה של אמו. היא אוהבת אותו. היא משועממת מחייה הבורגנים. מסעודות של ברווז בתפוזים וקנקן יין בורדו ואורחים צפויים מדי.

מודראטו קנטבילה זה מתון ושירתי, זה קל.  אומרת אן דיבארד לבנה הקטן.

שיערה בהיר, שמלתה שחורה עם מחשוף גדול, לחייה ורודות מהיין. ריח המגנוליות. שקיעת השמש. רוח הים. הם צועדים הביתה בסוף של יום.

 

ושוב הם חוזרים שניהם אל ביתה של העלמה ז'ירו, המורה לפסנתר, שזועמת כהרגלה, והילד מנגן בדרכו את הסונאטינה.

 "הסונאטינה בוצעה תחת ידיו של הילד – שהיה מפורז – אבל היא בוצעה שוב ושוב, נישאת באי-זריזותו האדישה עד לקצה עוצמתו. ככל שנבנתה והלכה, פחת אור היום באופן מורגש. חצי-אי כביר של עננים דלוקים התרומם באופק, והדרו השביר והחולף כפה את המחשבה לעבר כיוונים אחרים. סאון הים המעורב בקולות האנשים שבאו על הרציף עלה עד לחדר.

- בעל-פה, אמרה העלמה ז'ירו, בפעם הבאה בעל-פה תצטרך לדעת זאת, אתה שומע?"

 

LA LECON DE PIANO Henri Matisse שיעור פסנתר. הנרי מאטיס

LA LECON DE PIANO Henri Matisse
שיעור פסנתר. הנרי מאטיס, 1916

 

ב-1960 הפך מודראטו קנטבילה לסרט. פיטר ברוק ביים 89 דקות עם ז'אן מורו וז'אן-פול בלמונדו.  אתם יכולים לצפות בו כאן

 

moderato-cantabile

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 1,079 שכבר עוקבים אחריו