מקולל, לעזאזל

באוקטובר 1986 נסעתי עם "סילבי / אורליה" מפריז לברצלונה, היה זה עם זוגתי הראשונה, נסענו באוטובוס, 15 שעות, קראתי וקראתי והגעתי עד 20 עמודים לפני הסוף, כשהגענו לתחנה המרכזית של ברצלונה.

 מרוב התרגשות, שכחתי את הספר באוטובוס הספרדי.

 ומאז ועד עצם היום הזה, לא סיימתי לקרוא את הספר ההוא.

========================================================================================

בשבוע שעבר התחילו לפרסם בהמשכים במוסף תרבות וספרות של הארץ את "סילבי (או: זיכרונות מחבל ולואה)" בתרגומו של בני ציפר. סילבי, שירת הגעגועים של דה נרוואל לחיי הכפר ונעוריו בחבל ולואה.

את המושג "המשוררים המקוללים" המציא המשורר והמחזאי אלפרד דה ויניי. הוא טען ש"המשוררים הם גזע שלנצח ייחשב מקולל על ידי בעלי העוצמה", והוסיף: "היוצרים חיים מחוץ להגדרות הנורמה החברתיות". בין המשוררים המקוללים שניסו לזעזע את החברה צריך לציין את פרנסואה וִיוֹן, משורר צרפתי, גנב, שודד ורוצח שהעביר שנים רבות מחייו בכלא,  שארל בודלייר (שנחשב למשורר מסומם והמוני), פול ורלן (הומוסקסואל ואלכוהוליסט שניסה להרוג את רמבו, אהובו, ירה בו ונדון לשנתיים בכלא) וארתור רמבו, שנטש את השירה בגיל 20 ואהב חשיש, סקס הומוסקסואלי וסחר בכלי נשק באתיופיה, עד שלקה בסרטן והוא מת בגיל 37 מהרעלת דם.

ז'ראר דֶה-נֶרוָואל איש המאה ה-19, אולי הראשון ברשימת היוצרים המקוללים בספרות הצרפתית, נולד ב-1808, ותלה את עצמו בליל חורף קפוא בינואר 1855, באחד מרחובותיה של הצרים של פאריס העתיקה. בן 46 היה במותו. בכיסו נמצא כתב יד של "אורליה". תיעוד-של-מחלה, צלילה לעומק טירוף הדעת, הירידה אל השאול הנפשי, ניסיון לברר את מקורות החלום המענה, חלום רווי מיסטיקה ומאגיה שמחלחל אל תוך החיים המעשיים כמו שמן שחור אל באר מים צלולים. מרסל פרוסט אמר עליו: "כמה היינו רוצים להיות מחבריהם של הדפים הללו!".

ב-1983 יצאו בעברית (סימן קריאה והמפעל לתרגומי מופת) בתרגומה של אביבה ברק שתי הנובלות. "אורליה" שהוא אפלה סמיכה וכהה, ו"סילבי" שהוא המסע שלא נגמר אל ימי העבר, המסע המפותל, מעגל בתוך מעגל, אל מחוזות הילדות שטופי האור. דה נרוואל הצטיין בטישטוש גבולות הזמן והמקום. הכתיבה שלו שואבת אותך אל מחוזות לא ברורים בתוך עצמך, מילים-בתוך-מילים-בתוך-מילים, מילים שהופכות לצלילים וכבר מאבדות ממשמעותן המקורית, ונותרות כהבהובים של אורות רחוקים ממקום שהיה פעם שלך, ולעולם כבר לא תחזור אליו: הילדות.

הנה, ככה הוא כותב, למשל:
"הכל חי, הכל פועל, הכל מתואם הקרניים המגנטיות הנובעות ממני, או מן האחרים, עוברות, בלא מעצור, בתוך שרשרת הברואים האינסופית סבכה שקופה פרושה על העולם וחוטיה הדקים מתחברים אט-אט אל הפלאנטות ואל הכוכבים. אני שבוי כרגע על האדמה, ושיח ושיג לי עם מקהלת הכוכבים".

גשם, אקדח, פסנתר, פסנתרן

 

 "כשראיתי אותו חוזר, גבוה ומתנדנד, ידיו טמונות בכיסי מעילו הגדול הפתוח שדשיו מורמים,

הבנתי שהוא מקרין תחושה עזה של אופי שיש תמיד למי שנושאים עימם  סיפור

כמו למי שנושאים אקדח.

אבל זאת אינה השוואה ספרותית נבובה: היה לו סיפור והוא נשא אקדח".

 סנטיאגו בירלבו רצח גבר בפורטוגל, בליסבון. בירלבו – פסנתרן ג'אז ספרדי – הרג את בעלה לשעבר של אהובתו החושנית והמסתורית. הוא בורח מהמשטרה אבל גם מפני שותפיו האלימים של הפושע הנרצח. במדריד הוא מתחיל לנגן בשם הבדוי ג'קומו דולפין בבארים זולים. במקרה, הוא פוגש את מי שמספר את הסיפור, חברו ורעו לשתייה מלפני שנים. פגישה מיקרית בין שני הידידים בבר שבו סנטיאגו ביראלבו מנגן לפרנסתו, מולידה שיחה ארוכה, במהלכה משחזר הפסנתרן את סיפור אהבתו ללוקרסיה.

ההתחלה היא שברי זכרונות של ציפיה וגעגועים, הדמויות מטושטשות והזמנים מבולבלים. אבל כשהדמויות שבתחילה רק מוזכרות, מופיעות ומדברות בגוף ראשון, הסיפור תופס תאוצה בבת אחת, כל הפרטים מצטרפים ומתבררת התמונה השלמה:  סיפור על אהבה נואשת, ההופך לסיפור מתח של רדיפה, הסתתרות ובריחה.

 ה"רעים" הם טיפוסים אכזריים וקנאים, ו"הטובים" הם הגיבור ואהובתו, אכולי ייאוש וכמיהה, אבודים כפליטים נצחיים, אך אוהבים נאמנים. ה"ראיות" הן: כמה מכתבי אהבה מועטים ונדירים.   ושני מקרי רצח – אחד אכזרי וברוטלי, והאחר- כמעט מקרי, לא מכוון ולא מתוכנן.    חוץ מזה, יש כמובן אקדח. אקדח שעובר מיד ליד אך בסוף כלל אינו מממש את הרצח המובטח. אך התעלומה האמיתית היא אהובתו של בירלבו, לוקרסיה – דמות חידתית, הנעלמת ומופיעה ללא הסבר, חושפת חיים של אומללות והשפלות, ומרמזת על מה שהוא עתיד לגלות בהמשך.

 פגישותיהם החטופות מרגשות בשל הייאוש והכמיהה הפורצים מהן, והם תוהים בעצמם מה מחבר ביניהם, מה קושר אותם אחד לשני.

"BIG COMBO", שנקרא בעברית "האירגון". פילם נואר מ-1955

 התמונה למעלה לקוחה מ"האירגון", פילם נואר גדול, שעלילתו עוקבת אחר המאבק הנוקשה בין שוטר אובססיווי לבין גנגסטר סאדיסטי,  מאבק שבו האשה היא כלי המשחק העיקרי. ג'וזף ה' לואיס ביים את הסרט באופן מרשים ויש בו כמה סצינות גדולות, שהשפיעו מאוד מיכלאנג'לו אנטוניוני האיטלקי וז'אן-לוק גואר הצרפתי. מדהימה במיוחד סצינת הוצאה להורג המתבצעת בדממה קולנועית מוחלטת.

מה הופך את "החורף בליסבון" לספר נפלא כל-כך, מוסיקלי כל-כך, ליצירת מופת שהיא בו-זמנית ריאליסטית מאוד, אך בו-בעת מופשטת. מולינה בנה ספר שהוא "פילם נואר" ומכיוון שבניגוד לסרט כמו "קזבלנקה", אי אפשר לשמוע את סם מנגן בפסנתר, בפאב, ישנם תיאורים של מוסיקה. "הוא ניגן כמי שמשקיע במוסיקה מאמץ מועט ככל האפשר", נכתב על הפסנתרן המסתורי בירלבו, ש"ניגן בעיניים מצומצמות וסיגריה בין שפתיו". באחד הקטעים המרגשים ביותר בספר, כותב מולינה: "גיליתי שהמוסיקה לא חייבת להיות בלתי-מפוענחת והיא יכולה להכיל סיפורים". איזו תובנה מקסימה! הרי כל גיטרה מייבבת חרש מספרת סיפור, כל סקסופון ג'אזי מלטף, כל אקורד פסנתר מהורהר, רישרוש מברשות על מצילות תופים, הם חלק מאותו סיפור גדול שהמוסיקה בונה בתוך ראשנו, עמוק בנפשנו.

בירלבו גם אומר משהו על מהות הקיום של נגן-מבצע: "נגן יודע שהעבר לא קיים. ..אלה שמציירים או כותבים רק מעמיסים את העבר על הכתפיים, מילים או ציורים. נגן תמיד נמצא בחלל הריק. המוסיקה שלו מפסיקה להתקיים ברגע שהוא גמר לנגן אותה. זה הווה טהור". 

פרד מקמוריי וברברה סטנוויק ב"שיפוי כפול"

בישראל קראו לזה "שיפוי כפול", אבל גם השם הנורא לא ישנה את העובדה שמדובר באחת ממלודרמות המתח המבריקות ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי. בילי ויילדר וריימונד צ'נדלר כתבו את התסריט על פי ספרו של ג'יימס מ' קיין, והתוצאה, שיצאה לאקרנים ב-1944, היתה לקלאסיקה בזכות הבימוי המדויק של בילי ויילדר, הדיאלוגים השנונים והופעתם של שלושת כוכבי הסרט. ברברה סטנוויק בפאה בלונדינית, צמיד לקרסולה, מגלמת את הפאם פאטאל שמערבת סוכן ביטוח (פרד מקמורי) במזימת רצח. אדוארד ג' רובינסון הוא עמיתו של מקמורי, שחוקר את הפרשה.

חוץ מהמוסיקה ש"החורף בליסבון" רווי בה, יש הרבה הרבה אווירה: שיטוטים תעייה ברחובות אפלים וקרים בערים גדולות ומנוכרות – מדריד, ברלין, ליסבון, מרדפים ומעקבים בפינות רחוב, בתחנות מוניות וברכבת, הסתתרות בחדרי מלון עלובים, חילופי דברים במועדונים אפלים עם אורות עמומים, והרבה סיגריות, כוסות קפה ובעיקר ברנדי, בורבון ובירה. התיאורים המזוקקים של המקומות, הטיפוסים והמוסיקה – יפים ופיוטיים עד כי המציאות הפיזית הופכת למופשטת, ללא ממשית. ולאהבה צרופה ונשגבת כמו שלהם אין סיכוי.

משהו ללבוש

גרי קופר

"אפשר להיראות טוב מבלי לדעת להתלבש", היא אמרה.

כן, הנהנתי.

אבל נתחיל מהמסקנה הכואבת: כשאתה נראה כמו ג'ורג' קלוני או ריאן גוסלינג אתה יכול להסתובב עם פרצוף לא מגולח, סנדלי אצבע ומכנסי שבע שמיניות והעולם יתעלף.

אבל מה לגבי אנשים רגילים, סבירים?  האם אפשר להיראות נפלא, מבלי לדעת להתלבש?

כל מה שרציתי מגיל צעיר היה להיות כמו אחד המודלים שלי. המפרי בוגרט, קלינט איסטווד, גרי קופר, מרצ'לו מאסטרויאני. אז חיפשתי דרכים אל הגרדרובה המנצחת. זה היה יקר, זה היה מאיכות מצוינת ולפי חוקי הטרנד, אבל לא נראיתי טוב. הלכתי לראות אם אפשר להשאיל לוק-של-אחרים. התברר לי שלא. בכל פעם הרגשתי כמו דג בחליפת ארמאני. או יותר גרוע: כמו פדופיל בקסקט של RZA

למדתי על בשרי, תרתי משמע, שבגדים – גם אם הם עולים כמו מכונית יד שניה – וגם אם הם נראים מיליון דולר על דוגמן-קוביות-הבטן במגזין או על המנקין האנורקטי בחלון הראווה לא בהכרח ייראו טוב עלי. חסר היה לי את אותו תבלין חמקמק, איזו אישיות גברית מנומקת שתאפשר לבגדים להתחבר לבחור. במלים פשוטות:  כל חיי חיפשתי את הלוק שלי , את האלמנט שיוציא את הבועז שבפנים, ולא הצלחתי למצוא. אז מה עשיתי? הלכת לעשות שופינג בין כל מיני סוגי גבריות.

קודם שדדתי את המלתחות של הרוקרים. אפשר להגיד על פרינס שהוא נראה כמו גמד טבול בשיערות ערווה, אבל הבן-אדם היה כובש-סדרתי של מושאי-תשוקה. אפשר לתהות לגבי בריאן פרי והחליפות האלה, שמזכירות סוכן ביטוח משעמם בסיטי של לונדון, אבל על כל עטיפות התקליטים של "רוקסי מיוזיק" היו נערות פלייבוי מהחלומות. פרי טעם את כולן. דייויד בואי נראה כל שנות השבעים כמו מלכת דראג פיליפינית. מיק ג'אגר היה מאותגר אורכית עם שפתיים רטובות ומנופחות של זונה קובנית. אז מה?  

רוקרים יודעים משהו שאני לא יודע, אוקיי? אחרי הכל הרוקר הוא זכר האלפא הגדול ביותר של המאה העשרים , שולטן סווינג שההרמון שלו הוא איצטדיון, שמסוגל להיראות גברי אפילו במכסחי המפשעה האולטימטיביים -  מכנסי העור, וגם אם הוא מגיע, כשהוא נמתח היטב למטר שישים ותשע סנטימטר. רוק הוא אבקת קסם , הילה מכשפת ההופכת את החננה של השכונה לפצצת-סקס מתקתקת ומלאת סטייל.

הארכתי שיער כמו דייויד גילמור מפינק פלויד (אבל – איך לומר זאת בעדינות? – לא נראיתי כמו אחיו הצעיר), וקרעתי ג'ינס כמו ג'וני ליידון מסקס פיסטולס ונראיתי כמו פאנקיסט צעצוע, ילד אוויל שקורע בבשרו של ג'ינס טוב ותוקע סיכות ביטחון בחולצה כדי להיראות מגניב. נראיתי חרא. לא.  זה לא היה רעיון מוצלח לחקות את ג'ו סטראמר אבל ישועה לא נמצאה גם בחולצות הסגולות כמו מוריסי. זה היה עגום כי נראיתי כפקיד מס היוצא לחפש פורקן זול אצל נער בגן.

בגלל ברוס ספרינגסטין ניסיתי בנדנה אדומה. הבחורה אמרה בסוף הערב שהיה לה נחמד, למרות ש… – הממממממ… – אם אני רוצה שיהיה דייט שני, שאתרום את הבנדנה לאיזה קוסם בר-מצוות.

מכיוון שיש לי את הגנים האזאריים-אפגניים של אבא וסבא שלי, ולא את אלה של קארי גרנט, בגיל 30 איתרתי שצפויה כאן קרחת, חשבתי שאולי אלך בעקבות בוב דילן ואתחמש לי בכובעים נאים. קניתי שניים-שלושה, אחד קסקט של ראפרים, אחד עשוי לבד גס של ג'וני קאש. "לא, לא מתאים לך כובע", פסק צוות השופטים, שהורכב משופטות נחושות.

 "מה זה הכובע הזה??" הזדעזעה אשתי פעם. "תוריד אותו מיד".

 בגלל דייויד ביירן מטוקינג הדס קניתי מכנסי פנסים אפורים, עם פס מגוהץ למשעי, וז'אקט תואם עם חולצת כפתורים לבנה, בול כמו השער של "מלודי מייקר". "הנה חתן הבר מצוה", התמוטט שי מצחוק, מול החליפה האפורה המבויישת. "עכשיו רק נשאר לנו להזמין מקום בבלינצ'ס של שושנה".

נסיונות כואבים מותירים מזכרות תלויות בארון.  24 עניבות מסנוורות ביופיין, למשל, כלא שהן על תקן "לראותן בלבד". אדם כמוני לא יכול להסתובב עם עניבה וחולצה מחוייטת מבלי להיראות כמו הדוד הפרסי בחתונה של בת הדודה מחולון באולמי המוצץ.

איבוד הבתולים הגרדרובי שלי אירע בלונדון, עם האישה הראשונה. היא היתה מישהי שראתה עולם. היא ריתקה אותי בסיפורים על החיים בסינגפור, בניו יורק, בפאריז. בגיל 22 היא ידעה הכל. ככה חשבתי אז, לפחות, ואני הייתי פרחח לטנטי. הגענו ללונדון והיא לקחה אותי לשיחת "בגדיך  – לאן".

זה לא יכול להמשיך ככה, היא אמרה.

מה? נבהלתי.

להתלבש ככה, היא אמרה בחוסר סבלנות. זה לא לענין. אין לך את זה.

אני משתדל, אמרתי בקול ענות חלושה.

להשתדל זה יפה, אבל זה לא מספיק. היא קבעה. אתה פשוט חסר כשרון. אין לך מושג בבגדים.

שתקתי בבושה.

אתה צריך עזרה.

המשכתי לנעוץ מבטים בנעליים השחורות, שנראו לי לפתע מסורבלות ומכוערות.

אני לא מתכוונת לפגוע בך, אתה יודע את זה, אבל זה לא ייתכן להמשיך ולהסתובב ככה בעולם.

הפקדתי את עצמי בידיה הבוטחות.

"כשלמישהו אין שמץ של מושג ואין לו טעם, הוא צריך להתחיל מהבסיס", היא אמרה. "זה כמו מישהו שלא מבין כלום במוזיקה. תן לו קודם כל באך, בטהובן, ביטלס, לד זפלין ומיילס דייויס, ואחר כך תמשיך הלאה".

יצאתי מסיבוב השופינג איתה עם 3 ג'ינסים ליוויס 501 משופשף, 2 חולצות לבנות גרי קופר סטייל, זוג מגפיים קצרים תוצרת איטליה בצבע שחור,שגם קלינט איסטווד היה יורה בשבילם, וחמש חולצות T שחורות. תואמות. חלקות. מרלון ברנדו סטייל. זו המלתחה שלך, היא אמרה.

בבית, בערב, ראיתי אותה אורזת בשקית זבל את חולצותיי הישנות, כל הטי שירט הצבעוניות עם הכיתובים ואת נעלי ההתעמלות המהוהות, שחשבתי להו-כה-מגניבות. הכל הלך לפח.

זה הכל? תמהתי.

כן, היא אמרה. תתחיל בזה. אחר-כך נמשיך.

כל יום? ללבוש ג'ינס וטריקו שחורה?

בדיוק. היא אמרה. תתאמן בלהיראות נורמלי.

התאמנתי יפה. "סוף סוף אתה נראה כמו גבר, לא כמו תיכוניסט דביל", אמרה לי ידידה טובה כשחזרתי ארצה. "אנגליה עשתה לך טוב".

גבר גבר. המפרי בוגרט

חלפה שנה, האשה הראשונה עזבה לניו יורק, התחתנתי עם אשה אחרת – וגם היא שמרה עלי ממחוזות הזוועה שנמשכתי אליהם. כששלחתי ידי פעם למשש עניבה עם הדפסים של וולט דיסני – בחיי (היתה תקופה כזו בעולם, תשאלו את פליטי-ניצולי בועת ההייטק משנות התשעים) – היא נעצה בי מבט מקפיא.  "גבר, התחתנתי עם גבר", היא אמרה, "לא עם ליצן פופ מהחלל החיצון".

כל מיני טרנדים באו והלכו, אבל אני נשארתי צמוד לתכנת הבייסיק של הלבוש כמו חייל מארינס לתכנית האימונים שלו. אז בחורף – גולף שחור ומעיל עור, ג'ינס ומגפיים. זה היה קל להבין. ז'קט ג'ינס היה מקובל עליה. גם מעיל גשם ארוך שחור נוסח שדרות החלומות השבורים של ג'יימס דין עבר את האודישן. "אל תנסה להיות יצירתי", היא אמרה. "לך על בטוח. עזוב את הרוקרים. תחפש בקולנוע".

הטאץ' האיטלקי. מרצ'לו מאסטרויאני

זו היתה הארה, שצרה צרורה בצדה. סגידתי להמפרי בוגרט, גרי קופר ורוג'ר מור לא יכולה להתבטא בלבוש בתוך מרחץ הזיעה המזרח תיכוני הזה. הרצון העז לגונן, להציל, להקסים בשרמנטיות לא יכול להתממש כאן בלי להסתובב בחליפות באמצע אוגוסט ולהראות, מקסימום, כמו כומר-קברן במיסיסיפי.  

 מצד שני, סוף סוף הבנתי מי אני באמת. לא בראד פיט  ושלל נערי הפוסטר החדשים. אני גבר ישן. לא קול, לא פרש ולא טרנדי. גבר ישן, שתובע את זכותו לתרפיית-טקסטיל, שעומד על זכותו לחלום להיות מה שהוא לא. מה יש. רק לנשים מותר?

וזה אני. פברואר 2010. צילום: אילן בשור

שנות השבעים, אחר הצהריים: גרמניה אחרת

"אני לא פגשתי מעולם את פסבינדר. גם וים ונדרס שונה ממני לחלוטין. הוא בכלל מאוהב באמריקה. ושלנדורף? הוא מאוהב בספרות. בחיים לא היה בינינו שום קשר או חזון משותף. איך אפשר לקרוא לנו קבוצה?"

(ורנר הרצוג, 1982)

"בית אסיה" בתל אביב

 

בכל פעם שאני עובר בשדרות שאול המלך בתל אביב, ליד שורת הבנינים המודרנים – "בית אסיה" ו"בית IBM" ו"בית אמריקה", משהו נצבט בי בלב. בבית IBM שכנה מערכת כתב העת "מחשבות", שהיה מגזין אינטלקטואלי שערך צבי ינאי, והיה מחולק חינם, ללא מטרות רווח, והוא העשיר את חיי וגרם ללבי להתרונן מאושר, בכל פעם כשיצא גיליון חדש, והייתי נכנס בשערי הבנין, ניגש לשומר, ומקבל עותק. בחינם.

ו"בית אסיה"? הבנין הזה מזכיר לי יותר מדי. יותר מדי געגועים לחוויות פילמאיות עזות, למוזיקה מרגשת ששמעתי שם, לקולנוע מסעיר. כשאני עובר שם תוקף אותי הרעב הישן, הרעב האמנותי המטורף של הנער בן ה-15 שרק רצה עוד, ועוד ועוד. עוד ספרים, עוד סרטים, עוד תקליטים. עוד. עוד. רעב שאינו יודע שבעה, עד היום.

בינואר 1979 גיליתי את מכון גתה  בתל אביב. המיקום שלו היה אידאלי. בית אסיה – שדרות שאול המלך פינת ויצמן. קו 68 או קו 55 מקיראון הגיעו קרוב מאוד; ומשם בהליכה נעימה אל העולם האחר. מכון גתה לתרבות הביא את כל טוב שנות השבעים אל הקהל שרצה את זה. הקהל הזה כלל בעיקר אנשים מבוגרים, ייקים דוברי גרמנית

מישהו גילה לי שמקרינים סרטים גרמנים במכון גתה וזה היה בינואר 1979, כשהשאח ברח מאיראן למצרים - אירוע שהסעיר מאוד את המשפחה שלי – והתחיל המשפט של סיד וישס, אירוע שהסעיר אותי.  הייתי מנוי מכור של הסינמטק בבית מפעל הפיס ופתאום נפתחה לי עוד אפשרות לצריכת סרטים ייחודיים. הקהל היה רבגוני. היו שם נשים ייקיות מבוגרות ומטופחות וסטודנטיות צעירות שלמדו גרמנית, גברים שקטים לבושי חליפות וצעירים בג'ינס עם שיער ארוך (כמוני) שנכנסו עם תיק בית ספר.

לב של זכוכית של ורנר הרצוג היה הסרט הראשון שראיתי שם. herz Aus Glas המהפנט (תרתי משמע) משנת 1976, אגדה בווארית המתרחשת בכפר קטן בימי הביניים על אמן זכוכית שנפטר מבלי להוריש נוסחה סודית של אמנות ייצור הזכוכית. הרצוג היפנט את שחקניו במהלך הצילומים והביא למסך תמונות עוצרות נשימה ביופיין ואווירה סהרורית-חולמנית, כשהמוזיקה המדהימה של פופול וו והצילום והאור מזכירים ציורים עתיקים. ההורים שלי, שבאו איתי, שנאו את הסרט. אני התמכרתי להרצוג.

 

הרצוג עסק במצבים גבוליים ומוזרים של בני אנוש. בסגנונו החזותי הושפע מהאקספרסיוניזם הגרמני. לב של זכוכית שבה אותי, אז עקבתי בדריכות מאותו רגע ולכדתי בתכניה של מכון גתה כל סרט שלו. הסרט השני שראיתי היה אגירה, זעם האל ובאותה שנה ראיתי, בסופו של דבר, את כל סרטיו כולם. המסתורין של קספר האוזר; גם גמדים התחילו קטנים; וויצק; סטרושק.  כולם.

קלאוס קינסקי ב"אגירה, זעם האל". 1972

 

הרצוג הפך לבמאי אהוב במיוחד. יוצר שמרגש אותי. היה זה חיבור בין אגדות שהיו באמת, מחוזות רחוקים ונופים מוזרים, אמיתיים לחלוטין, דמויות מחורפנות, גמדים, לוחמים, נשים יפות, ילדים פרועים, קופים, צעירים מיואשים ומוזיקה מהפנטת. הוא נותר נאמן ללהקת פופול וו – והם עשו לו פסי קול מושלמים לחלומות המופרעים שהרצוג העלה על הבד.

פסקול הסרט "אגירה, זעם האל". עטיפת התקליט של פופול וו

ואז התגלה לי גם וים ונדרס. ראיתי את כל סרטיו. אהבתי את כולם. את "אליס בערים" (1971), אבל גם את "מהלך הזמן" (1976), "ידיד אמריקאי" (1977) ו"חרדת השוער בזמן הפנדל" (1972). הרבה גברים בודדים יש בסרטים של ונדרס. ומסעות. ושתיקות. ונדרס היה האלוהים של הזמן החדש. המציאות של גרמניה בשנות השבעים, גרמניה שאחרי מלחמת העולם השניה, של נשים יפות וגברים נודדים בודדים, תוהים, טועים. סרטיו ריגשו והסעירו אותי מאוד.

ברונו גאנץ. "ידיד אמריקאי". 1977

"במהלך הזמן", וים ונדרס בשיאו

והיה את פולקר שלנדורף.  במבט לאחור, האיש היה במאי די פרברטי. אני מניח שבגיל 15 יכולתי לסבול את "תוף הפח" אבל היום לא הייתי שורד את הסרט הדוחה ההוא, שנעשה לפי גינתר גראס -  והייתי בטח אוהב גם היום את "נבוכותיו של החניך טרלס" לפי רוברט מוסיל והייתי מבין יותר את "הכבוד האבוד של קתרינה בלום" לפי היינריך בל - אבל אני חושד בו, בשלנדורף, שהוא השתמש במקורות ספרותיים כדי לבטא נפש חולה. היה משהו מסקרן בעיוות הנפשי של גיבורי הסרטים שלו, ואז מצאתי בהם ענין גדול, אבל היום אולי הייתי בורח מהאולם אחרי רבע שעה.

ילד מפלצת. "תוף הפח" של שלנדורף, 1979

מתוך "ברלין אלכסנדרפלאץ" של פאסבינדר

 

גם ריינר ורנר פסבינדר לא היה אוהב אדם גדול. "הדמעות המרות של פטרה פון קאנט" או "יסוריה של מריה בראון" היו דקדנטיים. מותו, בגיל 37, לא הפתיע אותי. הוא חי את אמנותו והפך את הניהיליזם לדרך חיים. ברלין אלכסנדרפלאץ שלו הוקרן במשך שלושה ערבים רצופים. הסדרה עוקבת אחר פרנץ ביברקופף שלאחר שחרורו מהכלא, בעודו משוטט בברלין הכאוטית של ימי רפובליקת ויימאר, נקלע למסכת אירועים ומפגשים מבולבלים ומבלבלים. העיבוד הקולנועי לרומן של אלפרד דבלין היה שיא יצירתו ופסגת שאיפותיו של פאסבינדר מפני ש"ברלין, אלכסנדרפלאץ" היה, לדבריו, הספר שהציל את חייו. הוא סיפר כי בנעוריו, לאחר שגילה כי הוא הומו ועזב את בית הספר, האיר הספר את דרכו וסייע לו לפתור קונפליקטים שעמם התמודד.

סכין בראש

וחוץ מזה היה גם סרט בשם "סכין בראש", בכיכובו של ברונו גאנץ הגדול, שנה אחרי "ידיד אמריקאי", תשע שנים לפני "מלאכים בשמי ברלין". הבמאי הוא ריינרד האוף. לא ראיתי שום דבר אחר שלו. מעט מאוד אנשים מכירים אותו, אבל האמינו לי: זה סרט מדהים!

וכמה חבל שכל כך מעט אנשים מכירים את הסרט הזה: סכין בראש. ריינהרד האוף, 1978

 

ולא רק במאים. גם סופרים כותבי גרמנית היו להיט בתפריט שלי באותו הזמן בזכות הספריה של מכון גתה, ממנה לקחתי בהשאלה וקראתי את "אומללות שמחה בחלקה" של פטר הנדקה, שכתב את "חרדת השוער" (וביים בעצמו את "האישה האיטרת"), קראתי היינריך בל – כל מה שנפל לידי (כולל הסיפור הקצר הנפלא "שתיקותיו המקובצות של ד"ר מורקה"), את זיגפריד לנץ ואת גינטר גראס, ועוד רבים – וטובים – אחרים.

 

ספרים גרמנים. הסה, הנדקה, תומס מאן, דבלין, לנץ

השנה היתה 1979. גרמניה זו גרמניה, לא זו של סרטים על השואה בשחור לבן, אלא של אנשים בודדים ונופים אירופיים קרירים, וצלילי אלקטרוניקה מיוחדים וספרים יוצאי-דופן.

מתוך "פיצקרלדו", וורנר הרצוג. 1982

 

 

כשיצאנו מגרמניה הקטנה שבמכון גתה אל המזרח התיכון, אכלנו בורקס ב"סמי בורקס".

האקסטזה והעצב של מיכלאנג'לו בּוּאוֹנָרוֹטִי

בגיל 16 החלטתי לקרוא את הביוגרפיה של מיכלאנג'לו. באנגלית. ידעתי שמדובר ביצירת מופת ידועה של אירווינג סטון, ממילא הייתי צריך ללמוד על אמני תקופת הרנסנס, במסגרת לימודי תולדות האמנות בתיכון. החלטתי לתפוס שתי ציפורים במכה אחת, ולשפר בהזדמנות זו את האנגלית. בירושלים, במדרחוב, היתה חנות לממכר ספרים באנגלית. שם מצאתי את הספר, בכריכה קשה, במצב טוב ולמרבה תדהמתי – גם בחתימת הסופר עצמו.

אירווינג סטון נולד בתחילת המאה ה-20 (בשנת 1903) בקליפורניה, כבן לדור שלישי של יהודים באמריקה ומת ב-1989. המוכר בחנות הירושלמית סיפר לי שסטון גר תקופה לא קצרה בישראל ולכן, כנראה, הסתובבו כאן עותקים חתומים מספריו. סטון היה אמריקאי בפאריז, שם למד שפה וספרות צרפתית וגם אמנות. ב-1934 נערכה בעיר תערוכת ענק, רטרוספקטיבית, מיצירות הגאון ההולנדי וינסנט ואן גוך. סטון הוכה בהלם. הוא החליט לחפור ולחקור את הביוגרפיה של ואן גוך ופירסם זמן קצר אחר-כך את התאווה לחיים שהפך לרב מכר בינלאומי.

סטון ידע לכתוב עלילות חיים של אמנים. הוא השכיל לשלב מחקר רציני ומעמיק, עובדות מדויקות ודמיון של סופר יוצר. אבל כדי להעלות על הכתב את מגילת חייו ואהבותיו של מיכלאנג'לו, מגדולי הגאונים שידעה האנושות, סטון היה צריך לצלול לעמקי העומקים של הרנסנס – התקופה הססגונית המרהיבה של בתולדות ימי איטליה ולכן נסע לארץ המגף הנפלאה, וחי שם שנים אחדות, כדי לכתוב את ספרו על מיכלאנג'לו בואונרוטי – או כפי שקראו לו אז: "בן האלוהים" – אחד משלושת הגאונים שהאירו כמו אלף שמשות זוהרות את העידן בו חיו (השניים האחרים היו כמובן רפאל ולאונרדו דה-וינצ'י).  מיכלאנג'לו היה פסל, צייר, משורר, אדריכל ומהנדס. בין 1508 ל-1512 הוא צייר את תקרת הקפלה הסיסטינית, אחד ממבצעי היצירה הכבירים בכל הזמנים. גילם בחייו את המעבר מחשכת ימי הביניים אל תור הזהב של הרנסנס, העידן בו פרחו האמנויות והמדעים.  אז הייתי בן 16, כשקראתי את הביוגרפיה עליו, וממנה גם למדתי שמיכלאנג'לו היה בדיוק בגילי, בן 16 בלבד, כשיצר את שתי העבודות הראשונות בחייו: תבליט של המדונה אשר מניקה את ישו התינוק ותבליט של קרב הקנטאורים.

הספר יצא לאור ב-1961 ותורגם מיידית (גם) לעברית, כשהוא מופיע בשני כרכים במסגרת הספריה לעם של עם עובד.

ואחרי כמה שנים באמת קראתי אותו בעברית, שוב, בהתענגות גדולה וגמורה על האיש, יצירתו ותקופתו.

המהדורה החדשה, כריכה קשה

 

המעניין הוא שבמקור נקרא ספרו של סטון The Agony and the Ecstasy – ואכן היה מיכלאנג'לו זעוף, מלנכולי, קפדן עד טירוף, פרפקציוניסט עגום שלא היה מרוצה מעבודתם של עוזריו, פעמים רבות, והיה מוחק את מה שעשו ומשתטח על הפיגומים מתחת לתקרת הקפלה כדי לצייר בעצמו.

השבוע הזכירה לי אישה אהובה את הספר הזה. מעולם לא דיברנו עליו ובכל זאת, אמרה "חשבתי עליך כשנתקלתי בו השבוע, כשסידרתי את הספריה". גם אני נזכרתי בו, בזכותה. חיפשתי אותו וגם מצאתי ועתה הוא מונח ליד מיטתי, מעורר בי כמיהה לאיטליה, לפירנצה, לגני בובולי ולפיצות המושלמות שליד גלריה אופיצי, לאד הקל הרובץ על העיר בימות הקיץ החמים ולפסלי האבן הצוננים שמנציחים את חד-פעמיותה של התקופה ההיא, ממש כמו שספרים כמו "חיי מיכלאנג'לו" משמרים את תחושת הגאונות ששרתה אז על איטליה.