בוקר טוב. היום ה-16 ביוני. יומו של בלום. הצדעה ל"יוליסס" של ג'יימס ג'ויס

 

אני מעריץ את ג'יימס ג'ויס, שהלך בעקבות תשוקותיו, לא התבייש בהן, ביטא אותן בכתב, לא בגד בערכיו ובאמונותיו ונסע ממקום למקום, כשהוא מוכן לשלם מחיר כבד תמורת מימוש הדברים שהוא מאמין בהם. הוא עזב את מולדתו, סירב להתכחש למיניות העזה שפעמה בו (ובאה לידי ביטוי בחייו ובכתביו) גם במחיר של חיי עוני, חרם ונידוי.

ג'יימס ג'ויס נולד ב-1882. גאון בשכלו וחלוש בגופו. בגיל 22 השתנו חייו בגלל אשה כשב-16 ביוני 1904 פגש את נורה בארנקל, חדרנית יפה, חריפת-שכל ושלוחת-רסן. הם יצאו לטיול מהפאב, על חופו של נהר הליפי. בסוף הערב היא לא היססה להעניק לו הרפיה מהירה והוא התאהב בה מיד. חוקי אירלנד אסרו על מגורים משותפים ללא נישואים וג'ויס שלא האמין בנישואים לקח את נורה ויצא למסעות בגלות. הם נדדו בין רומא, טרייסט, פאריז וציריך. ג'ויס מת מאולקוס בינואר 1941. בן 58 בלבד היה במותו.

"יוליסס" שלו הוחרם בשל פרק אחד שכלל את המונולוג של מולי בלום. קשה להבין זאת היום, פחות ממאה שנה אחרי שיצא לאור, אבל "יוליסס" נחשב לפורנוגרפי ומגונה. עותקים מהספר נשרפו במקומות שונים בעולם. ג'ויס העז לתאר את מיניותה של האשה ותשוקותיה. הדבר נחשב לחטא בלתי נסלח.

בדצמבר 1999, בסקר שערך המוסף לספרות של ה"סאנדיי טיימס", נבחר "יוליסס" כספר החשוב ביותר של המאה ה-20 – למרות שברור וידוע שמעטים טרחו להשקיע את המאמץ הדרוש לקריאתו.  נדרשה לי שנה וחצי כדי לצלוח את שני הכרכים.  המאמץ היה שווה.

בכלל, ג'ויס אהוב עלי מאוד. על דבלינאים שלו כתבתי במסגרת הפרויקט של איתמר זוהר. את דיוקן האמן כאיש צעיר קראתי בנשימה עצורה ובהתרגשות ועדיין, מדי פעם, אני חוזר לעיין בו. יש לי בבית גם את הביוגרפיה שנכתבה עליו וגם ספר נדיר שיצא בניו יורק, ג'יימס ג'ויס בפאריז: שנותיו האחרונות הכולל טקסט של סימון דה-בובואר וצילומים של הגאון ואהובתו.

כשפורסמו מכתביו של ג'יימס ג'ויס לנורה, אהובתו, הזדעזעו פוריטנים רבים מהביטויים העזים והקיצוניים של מיניות לוהטת שהיו בהם. ג'ויס כתב שם, בין היתר, שהוא מתגעגע לריח תחתוניה של נורה, לפיה הצבוע אדום היונק ממנו, לאצבעותיו הדקות הפולשות אל תוך אחוריה, ועוד. ג'ויס, שכל חייו היה איש דתי ורוחני, ראה גם בפורנוגרפיה ביטוי של יצריו וסוג של ביטוי אלוהי.

"הוא ממש משוגע בנושא של התחתונים ישר רואים עליו תמיד הוא תוקע עיניים בחצופות האלה שרוכבות על אופניים והחצאית עפה להן עד הקורקבן. אפילו כשמילי ואני היינו איתו ביריד, ההיא שלבשה מוסלין שקוף בצבע קרם נעמדה לה בדיוק נגד השמש, ככה שהוא יוכל לראות כל חלקיק שהיא לבשה מתחת…

כשהוא ראה אותי מאחור, אז שהוא הלך אחרי בגשם, אבל אני ראיתי אותו לפני שהוא ראה אותי, עומד בצומת הרולד רואד, בדיוק בפינה עם מעיל גשם חדש, ועם צעיף בצבעים צועניים, בשביל להבליט את הצבע עור שלו ועם כובע חום נראה כולו ממזרי…"

(מתוך "פנלופי"; תרגום: יעל רנן)

"הצטרכתי לבקש ממנו שיינק ממני, הם היו כל כך קשים

הוא אמר שזה יותר מתוק וסמיך מחלב של פרה ואחרי זה הוא רצה לחלוב ממני לתוך התה

טוב, הוא באמת עבר כל גבול

אין לו מתחרים…

הוא התעסק איתם איזה שעה, בחיי, כמו תינוק גדול צמוד אלי

כל דבר הם רוצים להכניס לפה

כמה הנאה שהגברים האלה מוציאים מנשים

אני מרגישה את הפה שלו אוי אלוהים אני מוכרחה להתמתח הלוואי שהוא היה כאן או שהייתי יכולה ללכת איתו עד הסוף ולגמור עוד פעם ככה אני ממש בוערת בפנים הכל אש … כשהוא הדליק אותי בפעם השניה בדגדוג עם האצבע מאחור גמרתי וגמרתי במשך חמש דקות אולי עם הרגליים שלי עליו הייתי מוכרחה להיצמד אליו אחרי אוי אלוהים רציתי לצעוק כל מיני דברים תזיין אותי או הכוס שלי או משהו…"

(עוד מהמונולוג של מולי בלום, "יוליסס", חלק ב'; תרגום: יעל רנן)

עוד ג'ויס:

1 אני מרגישה את הפה שלו, אוי אלוהים

2 זימה וזוהמה צרופה

סוויד, 1993 – או: חוטים עדינים של זהב ועצב

החורף נמשך ודלף אל תוך זמן אביב. היה קר מאוד. רוחות חזקות. שלג.  הגעתי אל 1993 בגפי. נפרדתי ממי שהיתה אשתי. חזרתי לגור אצל ההורים. זה היה זמן אירגון-מחדש. מעגל אחד נסגר בחיי, מעגל חשוב ויקר, ומעגל חדש טרם התחיל. תמיד התרופה היתה לונדון. מכרתי את האוטו, לקחתי את כל הכסף וטסתי לשם. היה קר. היה נהדר.

ובלונדון, של 1993, הלכתי עם אשה אחת, ידידה, סטודנטית לאמנות – לסיור בתוך השלג בין יוסטון להולבורן, עברנו על פני ראסל סקוור, ריחות קארי וליצ'י עלו מהמסעדות האסיתיות. אורז לבן ואטריות מוקפצות, ומהארובות על גגות הבתים עלה הבל חם. ההסקה פעלה בכל מקום. לבשתי מעיל ארוך וחם, שתיתי תה עם חלב ואז – במהלך הכנת ארוחת הערב – היא חתכה את עצמה אנושות. כמויות הדם היו בלתי נתפסות. שלוליות עצומות של דם ניגרו על הכיור, הרצפה ובגדיה. כמעט עקרתי את דלת הפריזר, הוצאתי קוביות קרח, עטפתי את ידה במגבת עם קרח ולקחתי אותה על הידיים לבית החולים ביוסטון, שם תפרו לה וחבשו לה את היד.  ארוחת ערב כבר אכלנו בחוץ וכשחזרנו מליל הבלהות היא לקחה משככי כאבים ושמנו בטייפ קסטות כפול את כל האלבום הראשון של סוויד.  היא שכבה על המיטה, אני על השטיח. שמענו אותו בעיניים עצומות, מתחילתו ועד סופו. כשנגמר, יצאתי בלי לומר מילה אל השלג הלונדוני.

האלבום הזה משקף באופן מובהק את תחושותיי מאותם חודשים. הייתי בלונדון. ביליתי הרבה בבנין של MTV בקמדן טאון. ראיתי הופעות. גם הופעה חגיגית של סוויד שהשיקו את התקליט בקילבורן. באותו זמן כתבתי כתבות ל"7לילות" של ידיעות אחרונות. גם על סוויד כתבתי. זה עדיין אחד מאלבומי הניינטיז האהובים עלי ביותר.  התקליט שמתחיל ב"כל כך צעירים" ומסתיים ב"החיים הבאים". מין מסע כזה, של צעיר מבולבל, מלא רצון לאהבה, מישהו שמחפש דרך, שמנסה להתגבר על משבר נפשי. יש את כל זה באלבום הבכורה של סוויד.

ואם יש שיר שמחובר במיוחד בחוטים עדינים של זהב ועצב לנשמתי הדואבת של אותם ימים, זה השיר הזה.

 

גם האלבום הבא אחריו היה נפלא, אבל בשבילי הצריבה התודעתית הראשונה תהיה זו של התקליט ההוא. העטיפה האדרוגינית המעומעמת (גבר מנשק אישה? גבר מנשק גבר? אישה מנשקת אישה?), שלל השירים החזקים, רגשיים, ערפיליים. הקול של ברט אנדרסון. הגיטרות של ברנרד באטלר. כל שיר נשמע כמו להיט פגז פוטנציאלי. הייתי משוכנע שזו הלהקה שהולכת לקחת את העולם בהליכה. ובכלל – זו היתה שנה יוצאת דופן. 1993. גם רדיוהד הוציאה תקליט ראשון, מעולה בעיני, וגם אדורבל הנפלאים. רוק אנגלי שלנצח יזכיר לי מי הייתי ומה רציתי. אז.

 

לפעמים, כשהלילה יורד

אדם, לבד, תחנת דלק. אי שם באמריקה / אדוארד הופר

לפעמים, כשהלילה יורד, ראשי שוקע אל תוך הכר ועיניי עצומות, ורגע לפני שהשינה חוטפת אותי אני נזכר בך. איך זה היה לגעת בך. ולנשק אותך באותו להט מטורף שרק אלה שנגעה בהם האש יודעים. אחרי שבחרת ללכת בדרכך וביקשת את ברכת הדרך שלי, האמנות עטפה אותי בהגנה רכה, סיפקה לי נחמה שרק אמנות טובה יכולה.

לא. לא תדעי מה עברתי. לא תביני עד כמה רציתי שתשביעי את רעבוני, כמה ייחלתי לגופך שישקיט את השיגעון. איך ישבתי ליד הטלפון הלבן וקראתי ומדי פעם קמתי להכין לי קפה, לרחוץ פנים, להפוך את התקליט לצד השני, אבל הטלפון לא צילצל ולא שמעתי עוד את קולך הצרוד, קורא לי לבוא ולבקש – ולקבל – עיר מקלט במיטתך. למרות שייחלתי לכך ש…הלוואי. אולי, ותהיתי מתי. זה לא קרה אף פעם. הטלפון לא צילצל. והזמן חלף. וחלף.

היה זה כמו מוות מהיר. הָיתה אִישׁה חושקת – וּרְאוּ: אֵינֶנּה עוֹד; קדֶם זְמַנּוֹ מֵת הרומן הזה.  האם זה יכול היה להיות אחרת?  הצעתי לה מפתח למתחם התענוגות הארצי, כניסה חופשית לגן נעלם של אושר גנוב. היא בחרה שלא לבוא לשם. במאבק שהתחולל בתוכה – קונפליקט טיטני בין התאווה העיוורת והריגוש הגופני והאינטלקטואלי לבין הביטחון והיציבות  - היא בחרה באפשרות השניה. ואני כיבדתי את בחירתה. והלכתי.  בלב כבד ובצער, אבל הלכתי. זו היתה הבחירה שלה. ועכשיו, כשהערב יורד והשמש שוקעת, אני שם תקליט ישן לבן של טוק טוק, כל כך אוהב את טוק טוק, ומביט בציור של אדוארד הופר בספר הגדול מהחנות ההיא, בברלין –  ומריח את הקפה החם. זה אופף אותי. עכשיו ניחוח המשקה החם, והספר שמחכה לי. אני אטביע את עצמי בזה כי את הרעב האמיתי איני יכול להשביע עכשיו.

על קו פרשת המים של חיי אני חושב, מה היה קורה אם רק היתה נותנת לנו לעוף, לו רק היתה מתמסרת ומתמכרת לעונג, לחום שהמיס אותנו יחד, התיך את תשוקותינו לתוך פלגים בוערים סוערים. אבל זו היתה הבחירה שלה. אני מזכיר לעצמי. זו היתה הבחירה שלה. אנשים הולכים בדרך שבה הם בוחרים ללכת ואסור להפריע להם לנוע במסלול שלהם, גם אם הם שוגים, גם אם זה מסב לך עצב. אל תעמוד בדרכם של אלה המבקשים ללכת ממך, מכל סיבה שהיא.  "לך עם מי שאוהב אותך", אבא חזר ואמר, ושינן וחזר. "לך עם מי שאוהב אותך ורוצה אותך".

ערב קיץ. אדוארד הופר

והאמנות היא אהבה ושכבת הגנה מפני המציאות. כך ברור לי שאני אוהב את ג'יימס ג'ויס ואת קפקא וגם את איאן בנקס ואת קליפורד סימאק ממש כפי שאני אוהב את קינג קרימזון, הסמית'ס וטוק טוק, כמה שאני אוהב את טוק טוק. אוהב את מרק הוליס, כמו שאני אוהב להביט לעומק השדות המתפרשים מתמתחים נמתחים אל האופק, לשכוח מהזמן החולף ולאבד את הראש, אני אוהב כשהזמן מאבד משמעות ואוהב את האורות הצפוניים של רנסנס ואת השמיים הצפוניים של ניק דרייק ואת נורת'רן פיקצ'ר לייבררי – וגם את כל מה שבין שקספיר למוריסי, בין ג'יימס בונד לבין ג'ון קייל ואוהב את ניחוח הוורדים ותנועת צמרות עצי האקליפטוס, את לונדון, קיימברידג', קנטרברי, אדינבורו והגלים הלוחכים והשבילים הנעלמים והמילים הנאלמות כשמשהו טוב מגיע לחיי, לפעמים, לעתים, ושוטף אותי בגליו אל איזשהו חוף רוגע לזמן מוגבל. תמיד לזמן מוגבל.

היו ימים שיצאתי מבתי קולנוע בתל אביב, בפריז, בלונדון, בניו יורק, והייתי מאוהב עד כלות בביבי אנדרסון של "המגע", במיו מיו של "הכינו את הממחטות", בג'יין סיברג ב"עד כלות הנשימה", בגרטה סקאצ'י של "גבר מאוהב" באורנלה מוטי ב"סיפור של שיגעון פשוט". היו לילות לאין ספור שבהם נפלטתי לבדי אל העיר מאולמות קונצרטים בהם צללתי לתוך שוברט וברהמס ושומאן ובאך, עם אותה תחושת נשגבות שמוזיקה אלוהית מאצילה עלי. מוזיקה תמיד היתה עבורי ההוכחה לקיומו של אלוהים. מוזיקה כמו זו של ביל אוונס בקונצרט ההוא בפאריז או ניק דרייק ב-Five Leaves Left כשהוא כל כך עצוב, ואת תחושת האנגליות של הקינקס או ביל פיי, ואני נודד בתוך ראשי אל מקומות שאינם עוד – אל פרדסי התפוזים והאשכוליות של נעוריי ודיונות החול המוזהבות של ילדותי.

אני מרגיש שהמפרי בוגרט הוא חלק ממני, אבל גם קלינט איסטווד משקף לי חלקים באישיותי, ואני אוהב את הצד האפל ואת הקולנוע האפל, ואוהב את כל סרטי טרקובסקי ואת "מות הזקן" של א.ב. יהושע ואת "הר העצה הרעה" של עמוס עוז, ואת "נמלים" של יצחק אורפז ואת "צרעה" של יעקב בוצ'ן  ו"סוף דבר" של יעקב שבתאי, ואת זכרון הקסטה שוקו-וניל על החוף וארטיק שוקו-שוקו והאבטיחים עם הגבינה הבולגרית מול הים.

וכל מה שהיה איננו עוד, סדרות הבי.בי.סי ההן, עולם שחי בשחרור גמור, גיבורי סרטים שמעשנים גם כשהם מתגלחים,  פסי קול של סרטים ישנים בשחור לבן, ואת מיי בלאדי ולנטיין של שנות השמונים, קוקטו טווינס, ג'יזס אנד מארי צ'יין, את חלומות הימים שחלפו וכל האופקים שלא הגעתי אליהם, ואת הברקים ואת הבקרים השמיימיים של סטיב האקט ואת האיים הסקוטיים ותחושת המרחבים ואת החופש. ואני אוהב את אורגון ואת ניקי סאדן, ואת כל מה שמפתיע אותי פתאום ואופף אותי בחיי, כמו הרגע הזה שבו בונו מביט באוהביו במתיקות מהורהרת, באותה הופעה מיתולוגית, ואני מביט ותוהה לדעת מה הוא חשב כשהוא הביט בהם.

אני אוהב. אני אוהב. ספריות ציבוריות שקטות וקרירות ורחובות קטנים בפריז ובלונדון, את ואן גוך ואן אייק ואן דר גראף ג'נרייטור, ואת אור הנר הרך ואור הלבנה במילואה ואת האש ואור הפנס על עמודי הספר והכותרות בסוף הסרט "גונבי האופניים" שחנק את גרוני,  ואת רבע השעה האחרונה של "זהות גנובה" של אנטוניוני תמיד תמיד תמיד ואת כל הסרטים כולם של טרקובסקי מהראשון ועד האחרון ואת כל השירים כולם של הביטלס ואוהב ללכת לישון עם מוזיקה ולהתעורר עם מוזיקה, ואת האלבום הזה של טוק טוק, שאני שומע כבר כמה ימים מהתחלה ועד סוף, וחוזר חלילה, האלבום שעשוי מהחומרים שמהם עשויות נשמות, או לפחות הנשמה שלי, ואוהב את הזיכרון הצרוב הזה שלך, עומדת במרכז החדר, עירומה לגמרי, כולך שלי ובשבילי, אז, לזמן מוגבל, זמן קסם שחלף ונעלם.

אישה בשמש. אדוארד הופר, 1961

טומי ואניקה, סייר החלל ושרלוק הולמס, פיליאס פוג וג'נינגס

אני אוהב ספרים שיש להם הסטוריה. ספרים ישנים. אני אוהב את הצניעות שלהם. את הכריכות הפשוטות, הבלתי מתחכמות. לפעמים בבורדו עם כיתוב בזהב. לפעמים בכחול עמוק עם שם הספר שהוטבע כתחריט על גבי הכריכה הקשה.תקופה מסויימת בחיי הייתי אפילו אספן. ליקטתי סדרות.

כך מצאתי את כל כתבי ארתור קונן דויל העוסקות בבלש המיתולוגי האהוב עלי, שרלוק הולמס

 

חיפשתי ומצאתי את רוב ספרי הילדות האהובים שלי, שהיו חבריי הטובים והנאמנים. הנחתי יד על עותק חדש של גילגי (שהפכה ל"בילבי" בגירסה הטלוויזיונית), למשל, במהדורה העברית הראשונה והמקורית. גילגי (בילבי) מגיעה יום אחד להתגורר בעיירה שלווה בשבדיה, אחרי שנים של מסעות על הים עם אביה רב החובל. גילגי גרה לבד, והיא יכולה לעשות כל מה שבא לה. לגרוב גרביים בצבעים שונים; לישון עם הרגליים על הכרית; לשטוף את הרצפה עם סקטים, להרים את הסוס על הידיים (כי היא הילדה הכי חזקה בעולם), לזלול כל היום ממתקים או לתפוס גנבים. לא פלא שהשכנים שלה, האחים השבדים הבלונדיים והחננות טומי ואניקה, מתאהבים בה. יחד איתם גילגי יוצאת ומסתבכת בהרפתקאות משונות, וניצלת בזכות חוכמתה, שנינותה וכוחה הפיזי העצום. 

 

 

בירושלים מצאתי את שלושת כרכי "באין משפחה" של הקטור מלו, מהדורה משנת 1948, והרי זה היה הספר שגרם ללבי להתכווץ מכאב שנים קודם לכן, בכיתה ו, בגלל אותו ילד בודד ואסופי שאיש לא רצה בו.  

בבוידעם ישן של מישהו גיליתי עותק של "מסביב לעולם ב-80 יום" בהוצאה ישנה, וגם זהו ספר שבגיל 10 גרם ללבי לדפוק בהתרגשות עד לסוף הטוב, שבו נשמתי לרווחה כשפיליאס פוג השלים את משימתו בהצלחה, הקיף את העולם ב-80 יום וזכה בהתערבות. וגם בבחורה. לונדון, 1872. פִיליַאס פוֹג, ג'נטלמן בריטי עקשן ושאנן, ומשרתו הצרפתי הנאמן פֶּספֶּרטוּ יוצאים למרוץ נגד הזמן, מסע מסביב לעולם ב-80 יום שכל כולו הרפתקאה אופטימית משעשעת גדושת תהפוכות.

"'עשרים אלף לירות שטרלינג!' הצטעק ג'ון סליבן. 'עשרים אלף לירות שטרלינג שאיחור בלתי צפוי יגרום לך להפסיד!'

'הבלתי צפוי אינו קיים,' השיב  פִיליַאס פוֹג בפשטות צוננת".

כשחיסלו את מחסני הוצאת הספרים "מסדה" בגבעתיים, חיטטתי, מצאתי וקניתי את "טימור וחבורתו" של ארקדי גידר, הספר שעורר בי הערצה גדולה לילדים הרוסים הגיבורים שנשארו בעורף במלחמת העולם הראשונה.

בחיפה השגתי את סדרת "סייר החלל"  (Space Agent) שכוללת 8 כרכים, סדרת המד"ב הראשונה שתורגמה בשלמותה לעברית שכתב הסופר הסקוטי אנגוס מק-ויקר ופורסמה בבריטניה בין השנים 1953-1964. "סייר החלל" מתארת את הנער המחונן ג'רמי גרנט ודודו המדען מקקינון, שמגיעים אל הסיקוס, כוכב הלכת האבוד "מאז ימי הפילוסוף היווני אפלטון", ושם הם מוצאים תרבות יוצאת דופן ביופיה. בסדרה מצליח סייר החלל להציל את הכוכב מאסטרואיד המאיים להתנגש בו, צמח ממאדים שמסוגל לשלוט בבני אדם, סוחרי נשק אכזריים ומחייזרים אינטיליגנטים שמופיעים בצורת להבות אש ואסטרואיד המאיים להתנגש בו. בספר האחרון – שהוא מדהים וחריג בסדרה – סייר החלל חוזר בזמן לעבר הרחוק של כדור הארץ, לפני עשרים אלף שנה. אלי אשד כתב על זה יפה כאן באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטסיה.

לא ויתרתי גם על הספרים שתיארו את עלילותיו של ג'נינגס, שנפרשו בתשעת ספרי הסדרה שכמו "סייר החלל" גם נולדה מתסכיתי הרדיו שכתב וערך הסופר אנטוני באקרידג' ב – 1948. הספר הראשון בסידרה – "הרפתקאות ג'נינגס בבית הספר" יצא לאור ב-1950 ההמשך, "ג'נינגס הבלש" יצא ב -1951, ובאותה שנה הופיע גם "הבקתה הקטנה של ג'נינגס").  הסדרה עוסקת בהרפתקאותיהם של ג'נינגס וחברו הטוב בפנימיה האנגלית הטיפוסית "לינבורי" - כולל קשיי ההסתגלות שלהם  ואירועים אלימים-עצובים-משמחים שהם עוברים.

ובעיקר שמחתי לקנות את ההוצאה המלאה של "מסע הפלאים של נילס הולגרסן עם אווזי הבר", שלעולם לא אשכח את המשפט הראשון שבו: "היֹה היה נער". נילס הקטן חצה את שבדיה רכוב על אווז הבר עד לפלנד הקפואה ואני נדדתי איתו עד שאמא דרשה ממני: "לכבות את האור וללכת לישון, כי ילדים צריכים לישון כדי לגדול".

הוצאת עם עובד הוציאה מהדורה מצוינת של "מסע הפלאים", וזהו ללא כל ספק אחד הספרים הנפלאים שנכתבו אי-פעם לילדים. הספר נולד ב-1906 לפי הזמנה, אחרי שהסופרת השבדית סֶלְמָה לַגֶרְלֶף התבקשה לכתוב ספר לימוד במקצוע המולדת. שלוש שנים סיירה לַגֶרְלֶף במולדתה לאורכה ולרוחבה, פגשה אנשים ולמדה אותה לעומק כשכל אותו זמן חשבה על רעיון, שיאפשר לה להפוך את כל מה שספגה, לְסֵפֶר לילדים.

 

ילדות נשכחת.

החינוך הסנטימנטלי

חשבתי על כך לאחרונה, שאני כנראה אוהב את אנגליה כפי שישראלים אוהבים את אמריקה. זו אהבה מכאיבה, מתגעגעת, ביקורתית, ובכל זאת, אהבה. כמו של מי שתמיד רוצה להשתייך ותמיד יהיה קצת זר ולא לגמרי מקובל. סבא שלי היה עצוב כשהבריטים עזבו את ארץ ישראל, וגם אני מוצא את עצמי מתגעגע לעתים קרובות למשהו שלא הכרתי, קצת חולם על החזרת המנדט.

התגעגעתי לאנגליה לפני שבכלל ביקרתי בה והיום, עם כשלונו העגום של המפעל הציוני, אני חולם לא על שיבת ציון, אלא על שיבת הבריטים.  גם השנה, כמו ב-22 השנים האחרונות, אסע לאיים הבריטים. המסעות האלה בבריטניה –  לסקוטלנד, וולס, אירלנד, אנגליה – המעברים מלונדון לאוקספורד לקיימברידג' ליורק לליברפול – הם הנסיון שלי להנחיל את האנגלופיליה שלי לדור הבא. בחורף אהיה בן 50. זה זמן טוב להתחיל ולהעביר ערכים תרבותיים לצאצאיך, שתי בנות, במקרה שלי. קארין שתהיה בת 17. ושירה שתחגוג 13.

   אני תמיד נזהר שלא להיות כפייתי מדי, נשמר משתלטנות יתר. אני לא מאמין בחינוך אגרסיבי לקריאה, אבל בהחלט מאמין שאם הן רואות אותי קורא ונהנה מאוד, משהו מזה יעבור אליהן. כך שבלונדון, חוץ ממוזיאון "מאדאם טוסו" וגלגל הענק "לונדון איי" הבלתי נמנעים, הן ראו אותי בחנות של "ראף טרייד" בפורטובלו, נובר בתאווה בלתי נשלטת בארגז תקליטי הוויניל בחיפוש אחר אלבומי פאנק ופרוגרסיב נשכחים משנות ה-70',  ואחרי שגררתי אותם אל מעבר החציה הכי מפורסם בעולם, באבי רואד, והתיאור הפרטני והמדוקדק של ההופעה החיה האחרונה, על הגג, בינואר 1969, הרגשתי שהשטח מוכן.

   במכונית שכורה, כל הדרך מלונדון לאוקספורד, ואז מהעיר האוניברסיטאית אל מערב האי, השמעתי להן ביטלס. יש חוק בנסיעות שלנו. הן יכולות לבחור כל אלבום שהן רוצות, מתוך השלל שאני מביא איתי.  אבל כל אלבום אנחנו שומעים מתחילתו ועד סופו.  לדור הטוויטר-מאה-ארבעים-תוים בעידן ה"קח-סיפור-באס.אם.אס" מדובר בגזירה לא פשוטה, להקדיש עכשיו 40 דקות ללהקה שכבר לא קיימת 40 ומשהו שנה.

 החוק קשה, אבל זהו החוק. ככה שבין "הכבש ה-16" ל"דיזייר" של דילן, בין I am an Asronaut של סנואו פטרול לבין You and I של ווילקו, בין ג'יימס טיילור לבין איימי וויינהאוס, שמענו גם לא מעט ביטלס. יותר נכון: שמענו ה-מ-ו-ן ביטלס. מ"פליז פליז מי" עד "לט איט בי" , וחוזר חלילה. LET IT BE, אגב, הוא האלבום שאני הכי קשור אליו. לא זה שאני הכי אוהב – אני הכי אוהב את 'אבי רואד' ואת האלבום הלבן – אבל ל'לט איט בי' אני הכי קשור (סיפור ארוך, שכרוך בשביתת המורים הגדולה ב-1978, כשהייתי בן 14, ועבדתי בחנות תנורים בדיזנגוף ונקלעתי למרתון סרטי ביטלס שהיה בקולנוע 'תכלת' המיתולוגי – אבל זה סיפור לפעם אחרת).

     היה לי חשוב מאוד להביא אותן לליברפול. האמנתי בכל לבי שלראות את סמטת פני ואת מועדון ה"קאוורן" שבו טחנו הביטלס הופעות, זה לא אותו דבר כמו לקנות להן דיסק-און-קי עם כל הדיסקוגרפיה של החבר'ה. אז גילינו שליברפול אינה עיר אטרקטיבית. היא עיר חד-סטרית, שבלולית, אפלולית, עם שכונות פועלים קודרות ומתחמים שלא שופצו מאז מלחמת העולם השניה. אבל היה לי חשוב שהבנות תראינה את כל זה.  אני לא יכול להסביר את זה במושגים רציונליים. גם האהבה שלי לביטלס אינה רציונלית. אני פשוט מאמין שזה חשוב.

   רחוב וויליאם בראון, ליברפול, בלילה

אחרי ערב משונה בעיר, על גדות הנהר, יצאנו בבוקר למוזיאון הביטלס, בסיור בעקבות הביוגרפיה והדיסקוגרפיה שלהם. למרות האנטגוניזם שלי, והשנאה שאני רוחש לחמדנות ולניצול הציני של הממורביליה (המוזיאון עולה טונה של כסף שלא לדבר על כך שהאלבומים עצמם יקרים באופן היסטרי). אבל זה פשוט לוכד אותך, הקסם החמקמק הזה של הגאונות והתחושה של נס שמרחפת מעל כל זה. כשאתה רואה את המרחק הקצר שבין הבית של ג'ורג' הריסון לבין הבית של הדודה של ג'ון לנון, ואתה תופס את עצמך מבין פתאום שכמו שאמרו פעם על באך ש"המוזיקה שלו היא הוכחה לקיומו של אלוהים", אז גם העובדה שברדיוס כל-כך קטן, בפאקינג ליברפול של שנות ה-50' וה-60', גדלו ופעלו ארבעת הבחורים ששינו את המוזיקה כפי שהכרנו אותה עד אז. זה נס. וסליחה אם אני נשמע קצת דתי.

   מליברפול המשכנו לשבוע באירלנד. לשדה התעופה של ליברפול קוראים ג'ון לנון איירפורט. זה שדה התעופה השני, למיטב ידיעתי, הנקרא על שם רוקר, אחרי שדה התעופה הבילנאומי על שם אלביס פרסלי בממפיס.  אז עכשיו גם הבנות מבינות, אני חושב, למה אבא מתעקש תמיד אך ורק על משקפיים עגולים, גם כשהמוכרים מנסים להסביר ש"זה לא באופנה מה שאתה מחפש", אבא עונה להם שלנון תמיד באופנה.

   המהלך שלי, בכל מקרה, הוכתר בהצלחה גדולה. קארין שרה ביטלס. היא קנתה לה תיק צד אופנתי עם ציור של צוללת צהובה. שירה מגלה עניין רב דווקא בפועלו של רינגו סטאר, וזאת אחרי חשיפה אינטנסיבית למינונים גבוהים של השירים וביקור אחד במוזיאון. זה לא היה קורה לה עם מוזיאון הרולינג סטונס או מוזיאון אריק קלפטון, אם היו כאלה. רק שהביטלס, לדעתי, פשוט כתבו המון שירי ילדים, בלי לקרוא להם כך. ואין דבר יותר מחמם לב מלשמוע את הילדות שלך שואגות את "לאבלי ריטה" במכונית בדרך מאצטדיון אנפילד דרך אלברט רוק שעל גדות נהר המרסי .