רגע לפני המלחמה ההיא

שימו לב לתאריך. יום א' – 30.9.73.   בעת כתיבת המכתב הייתי כמעט בן 10 ואחותי חגית כמעט בת שלוש (שנינו ילידי דצמבר). היום האחרון בספטמבר 1973. יום ראשון. זה השבוע שהסתיים בשבת ה-6 באוקטובר, פרוץ מלחמת יום הכיפורים. 

באותו ערב אמא לא היתה בבית ושמרתי על אחותי ואף השכבתיה לישון. 

בשנות השבעים, אחר הצהריים היה לאמא מנהג קבוע. בשעה חמש בדיוק היא היתה מוזגת לי תה, פורסת לחם שחור אחיד ומורחת חמאה וריבת תפוזים, ומכינה לעצמה נס קפה של "עלית". היינו בוחרים לנו איזה תקליט לשמוע - כרמלה ופאקו איבנז, "המשיח" של הנדל, אריק איינשטיין, ביטלס – וזו היתה "שעת התה" המקודשת. עד שהלכתי לצבא היא הקפידה עליה.

בחמש וחצי היו מתחילים השידורים לילדים. רוב הזמן אמא היתה קוראת ספר כשראיתי טלויזיה, אבל את מנהרת הזמן בימי שני היא היתה רואה יחד איתי, בשל אהבתה העצומה להיסטוריה. ככה, ביחד, התמכרנו שנינו לעלילות דאג וטוני הנוסעים בזמן למלחמת טרויה, לסיפונה של הטיטאניק, פרל הארבור, מלחמת האזרחים בארה"ב או לרומא העתיקה.

 

בתמונה: ספטמבר 1973. אמא אולי, בועז וחגית על ספסל אבן בגינה הציבורית

שתי תמונות של סטיבי ניקס. מזכרת-ימי-נעורים

 

שלוש שנים אחרי השחרור מצה"ל עדיין הייתי כמו אותו בחור שיצא מהבקו"ם ותעודת שחרור בידו: מבולבל, תלוש, אבוד, תוהה, טועה. קינאתי בכל מי שהיה ממוקד וידע לאן פניו מועדות, לאן הוא הולך, ומדוע. חברים השתחררו מהצבא ונרשמו ללימודי הנדסה, ראיית חשבון, משפטים. הם היו בני גילי, אבל פקחים ומפוכחים ממני. לי לא היה כישרון למקצועות ריאליים וגם לא היה לי חשק ללמוד דברים שלא מפעילים את הלב והיצר. 

אז חיפשתי את עצמי. עבדתי בשלל עבודות כדי להחזיק מעמד. הייתי מלצר במחלקת שירות-חדרים ב"פלאזה". בימי שישי שטפתי מכוניות בתחנת הדלק ברחוב קרליבך.  ניסחתי עלונים עבור האגודה למלחמה בסרטן. ניקיתי חדרי מדרגות. פרסמתי מודעה בלוח "קח/תן" של "העיר" ובזכותה הגיעו אלי כמה זקנים שביקשו שאשמע, אתמלל ואדפיס במכונת הכתיבה שלי את הביוגרפיות שלהם. מדי פעם ניסיתי להתקבל לעיתון כזה או אחר אבל ללא הצלחה. פרסמתי כמה רשימות ב"דבר", כתבתי במדור הספורט של "העיר".  שום דבר משמעותי.

שלוש פעמים בשבוע עבדתי בלילות בארכיון "מעריב", עבודה שאהבתי מאוד, כי היא איפשרה לי לקרוא המון וללמוד על תחומים שונים ומשונים. למדתי, למשל, על תנועת "מצפן" ושקעתי בכתבות על אנשים קיצוניים שסיקרנו אותי כמו ד"ר אורי דייויס או דן ורד שהורשע בריגול למען סוריה, חקרתי את  תיאורייות הקונספירציה סביב הנחיתה על הירח – האם באמת נחתו אסטרונאוטים על הירח, או שהכל היה מבוים?; ונתקלתי לראשונה בסיפורו העצוב של נפתלי יבין.

ב-1987 אספתי את כל הכסף שחסכתי וטסתי ללונדון. בלי מטרה ברורה. היה לי חבר שגר בביתה של הדודה שלו בקנטיש טאון. הדודה נסעה לאנשהו והוא שמר לה על הבית וטיפח את הגינה. הגעתי אליו ומצאתי בית אנגלי טיפוסי, עם מטבח קטן ומאובזר ומערכת סטריאו שלצדה תקליטים של פיטר מרפי, ג'טרו טול ואגברטו ג'יסמונטי. בערב הראשון שמענו מוזיקה עד ארבע בבוקר, אכלנו טוסטים עם גבינת צ'דאר וחיסלנו חבילות שלמות של עוגיות ממולאות בריבת אוכמניות, שוטפים את הכל עם קפה נפלא ותה "ארל גריי" ריחני. אני זוכר את הלילה הזה, כי בחוץ טיפטף הגשם, ובפנים היה נעים וחמים, ואני טבלתי וזללתי, והמוזיקה התערבלה מסביב, והנחתי את הכוס, והתעלפתי אל תוך שינה.

הימים עברו בעצלתיים. היה לנו כרטיס חודשי לרכבת התחתית וניצלנו אותו היטב. "מחר נלך לחרוש" היה שם הקוד לחפירה אובססיבית בחנויות התקליטים. "מחר נעשה יום ירוק" היה הכינוי הקבוע לשיטוט חסר מטרה בפארקים של לונדון.

הרגשתי שהלב של העולם נפתח אלי. שיחקנו באולינג, ראינו הופעות רוק, עקבנו אחרי העיר הלובשת חג לקראת כריסמס, חיסלנו ליטרים של יוגורט יווני. המנורות הנתלות על הצמרות והעמודים בריג'נט ואוקספורד, אכלנו ארוחות בוקר בבית הדואר הישן שליד גני קיו, או ב"קפה האמנים" בהמסטד. הכל פיעפע לתוכנו כמו תמיסת קוקאין מומסת, מחוממת בנר בוער מתחת לכפית, מוזרקת אל הוריד, העולם הפך נוזלי, היופי היה מוחלט, גם השיחרור. עושים מה שרוצים, ורוצים את מה שעושים.

הימים חלפו, עברו, דלפו מבין האצבעות, לא עשינו כלום, ועשינו המון. התעוררנו בבוקר וחשבנו, כמו העופות הדורסים ב"ספר הג'ונגל", מה עושים עכשיו. מה עושים עכשיו. כל רגע היה הרגע. חיינו את הרגע.

ואז שמענו שפליטווד מק יופיעו בוומבלי ארינה. קנינו כרטיסים. נסענו ברכבת. אלפי אנגלים צועדים בצורה מאורגנת אל תוך המתחם. לא יודע איך זה קרה, אבל הצלחנו לשבת קרוב מאוד לבמה. ממש מרחק נגיעה מסטיבי ניקס. אלה היו הימים שבהם נלחמו האמנים בחירוף-נפש בכל נסיון לצלם או להקליט אותם. את המצלמה הצלחנו להטמין עמוק בתוך תיק גב קטנטן עם בטנה כפולה. שלפנו את המצלמה לקראת הסוף. סטיבי ניקס, שהערצנו כל כך, פקחה עיניים ועצמה עיניים וחייכה. המצלמה נשלפה, בחשאי, שתי לחיצות מהירות, ובחזרה אל תוך התיק, לפני שמישהו יקלוט.

והנה, שתי תמונות של סטיבי ניקס, בעיניים פקוחות, בעיניים עצומות, שתי תמונות תוך פחות מעשר שניות מהופעה של פליטווד מק, שתי מזכרות-ימי-נעורים.

תמונות מאלבום משפחתי נשכח

דצמבר 1970.  אני בן 7. חולון. שכונת ג'סי כהן. אמא באה הביתה עם דבר חדש וזו אחותי חגית. היא משכיבה אותה על השמיכה, לידי. אני שוכב על הבטן, בוחן בסקרנות מקרוב-קרוב, את היצור המוזר שזה עתה התווסף לבית ל(חצי) חדר שבו אני ישן. אמא מנצלת את ההזדמנות ומצלמת את שני ילדיה הדצמבריסטים.

תשעה חודשים אחר-כך. אוגוסט 1971. על הכורסא הרחבה במרפסת של סבתא מרגלית. האור החזק נשפך מבעד לרפפות התריסים. ידי השמאלית חובקת את מתניה של אחותי הקטנה. ידה השמנמנה מונחת על ירכי. אני מחייך. חגית רצינית. שימו לב שאני גורב גרביים, למרות שאני לבוש מאוד קייצי. סבתא תמיד האמינה בגרביים.  החולצה שאני לובש היתה אהובה עלי מאוד.  חולצה מבד מגבת, לבנה, עם עיטורים כחולים בשרוולים ובקצוות. כשאני מסתכל על התמונה אני יכול לשמוע את התקליט של דמיס רוסוס, או פול אנקה, או יהורם גאון, שהתנגן (כנראה) ברקע.

דצמבר 1974. שנה וקצת אחרי המלחמה. אמא שלי וחגית אחותי על המרפסת של הסבתא השניה, סבתא יפה, בשכונת שפירא. אמא בחליפה בהירה, חגית בשמלת צמר שסרגה הדודה שרה מצרפת.

אמא אולי על הנדנדה.  מאי 1972.  יש לי אהבה עצומה, משוגעת, לנדנדות ולמגלשות. אני חושב ש(גם) את זה קיבלתי בתורשה מאמא שלי.

 

אִמִּי אָפְתָה לִי אֶת כָּל הָעוֹלָם

בְּעוּגוֹת מְתוּקוֹת.

מִלְּאָה אֶת חַלּוֹנִי בְּצִמּוּקֵי כּוֹכָבִים.

וְהַגַּעְגּוּעִים סְגוּרִים בִּי כְּבוּעוֹת אֲוִיר

בְּכִכַּר הַלֶחֶם.

מִבַּחוּץ אֲנִי חָלָק וְשָׁקֵט וָחוּם.

הָעוֹלָם אוֹהֵב אוֹתִי.

אַךְ שְׂעָרִי עָצוּב כַּגֹּמֶא בַּבִּצָּה הַמִּתְיַבֶּשֶׁת וְהוֹלֶכֶת –

כָּל הַצִּפֳּרִים הַנְּדִירוֹת וִיפוֹת הַנּוֹצָה

נָסוֹת מִמֶּנִּי.

יהודה עמיחי

חתיכת עיתון ישן עם פאריז בגשם

חיל האויר. 1982. אני יושב במשרד הצבאי, שעות ארוכות, שתמיד נדמו כארוכות יותר ויותר, ארוכות לאין קץ, על השולחן מולי הררי מסמכים משמימים, סיכומי ישיבות של מפקד החיל וסגניו, דו"חות של תאונות אויר בבסיסים שונים - פעם נחיתת אונס, פעם ציפור שנשאבה למנוע, פעם בעיות על המסלול – ערימות בלתי נגמרות של נייר, סטנסטילים משוכפלים, צילומים על נייר כימי ישן, מברקים מטושטשים עם "סודי ביותר" מודפס עליהם.

הייתי חייב לדבוק במשהו שיציל אותי מאובדן שפיות. היו חיילים ששרטטו טבלאות-יאוש, וכל יום שחלף סומן באיקס שחור, לקראת השחרור המיוחל.

היו כאלה שעסקו באובססיביות במצבם בהומור. היה לי בדחן-כפייתי אחד בחדר, שהיה מתיש את סביבתו במטחי יריות של בדיחות, בעיקר גסות-רוח וטפלות.

אני התכנסתי אל תוך עצמי וכדי לברוח מהיומיומיות האפרורית הצבאית חיפשתי תמונות ממקומות אחרים, רחוקים.

יום אחד התגלגל לידי עיתון ובו ציור שלא ידעתי את שמו ולא את שם הצייר שצייר אותו. זה נראה לי כמו פאריז, או עיר אירופית דומה לה, במאה ה-19, בגשם.

תליתי את גזיר העיתון על הקיר שלידי וברגעים של חולשת דעת ורפיון כללי הייתי נועץ מבטים בציור, ומנסה בתודעתי להיכנס אל תוך העולם האחר, המצויר בו.

חלפו שנים רבות מאוד. שכחתי מהציור, שכחתי מהמשרד הצבאי ההוא, מהאהבות שהשגתי ואיבדתי בבסיס ההוא, הנשים שנתנו לי אהבה, ואז הלכו לשחק עם גבר אחר.

לפתע נתקלתי בו, היום, במקרה, בין שלל מסמכים ישנים בארון. נתקלתי בציור הזה שוב, באופן מקרי, אחרי כל השנים הללו והוא המם אותי בכוחו המחודש. פתאום גיליתי בו פרטים שלא הייתי מודע להם אז.

ופתאום הרגשתי את כוחה של האמנות ועד כמה אני חייב לו, לגזיר העיתון החיוור, שבסך הכל היה רפרודוקציה עלובה ודהויה למקור היפהפה, ועדיין היה יצוג של עולם יפה יותר.

רחוק. אחר. קריר. שפוי. אלגנטי. עם ג'נטלמנים מהלכים במגבעות ונשים תלויות על זרועם, שניהם יחד תחת מטריה אחת, בדרכם לקונצרט – או למיטה – ביום חורף פאריזאי.

גוּסְטָב קֵייבּוֹט, "ככר אירופה ביום גשום" (1877)

הבדידות והיופי של כריס בל

קראו לו כריסטופר בראנפורד בל והוא מת בגיל 27. כמו רוברט ג'ונסון. כמו ג'ים מוריסון, ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס, מייק ברנט או בריאן ג'ונס מרולינג סטונס. למי שהכיר את להקת ביג סטאר הנפלאה, השם כריס בל אמר משהו. אבל רוב העולם לא ידע ולא שמע. התקליט היחיד שלו  I Am the Cosmos  יצא אחרי מותו. כמו אמנים אחרים שנעשה איתם חסד רק אחרי לכתם (ניק דרייק, פרנץ קפקא, וינסנט ואן גוך) גם כריס בל מקבל הערכה ואהבה יותר ויותר שנים רבות אחרי לכתו.

לפני 40 שנה בדיוק יצא אלבום הבכורה של ביג סטאר. כריס בל חלק את מלאכת הכתיבה והביצוע עם אלכס צ'ילטון. שניהם היו הלנון ומקרטני של הרוק האמריקאי האלטרנטיבי. כתבו יחד, שרו יחד, יצרו הרמוניות קוליות. אחת ההגדרות למה שהם עשו שם היתה "פאואר פופ". השפעות: ביטלס, קינקס, "המי" – מצד הפולשים הבריטים. בירדז וביץ' בויז מתוך האמריקנה. התקליט ההוא, שיצא ב-1972, הוא עד היום אחד התקליטים שאני הכי אוהב. יש בו את כל מה שאדם עם שתי אזניים ולב גדול יכול לבקש. אהבה, רכות, אנרגיה שגורמת לנפש להמריא.

אבל ב-1974 בל עזב את הלהקה. הוא היה מבולבל. מאוכזב מחוסר ההצלחה המסחרית. בן 23 בלבד. הוא כתב שירים והלחין אותם ושר, לפעמים גם הקליט, לא היתה תכנית מסודרת, אבל נאגדו שירים טובים, חלקם מעולים.

מלנכוליה ויופי. קסם ועצבות. אובדניות ופיוט. פסיכדליה, פופ, בלוז, רוק גיטרות. איך אפשר לתאר את התקליט היחיד של כריס בל?  אני בחרתי להשתמש במילים של המשורר הצ'כי (שכתב בגרמנית) ריינר מריה רילקה:

"להיות בודד הוא כמו הגשם

הוא מטפס לכיוון הערב ממישורי הים

וממרחבים שטוחים ורחוקים הוא מטפס לשמיים, מקום מושבו מכבר

ורק בעזבו את השמיים הוא נוחת על העיר…

…הוא הזמן בו הבדידות זורמת עם הנהר"

 מתוך "כל הערים השלוות שלכם". (תרגום: איתן מילר)

 

שניים מהשירים של כריס בל חודשו בידי ההרכב/פרוייקט THIS MORTAL COIL, כשהמפורסם שבהם הוא כמובן "You and your sister"

אבל אני, ביני לבין כריס בל, עומד שיר אחד שמהפנט אותי מחדש בכל האזנה, לוכד ומכמיר-לב. Speed Of Sound הוא נקרא, צד ראשון, שיר שלישי. אם הייתי צריך לבחור את עשרת השירים הכי יפים של יוצר כלשהו בשנות השבעים, היה לשיר הזה מקום בעשיריה שלי, לצד טום וויטס, ג'ון קייל וג'ון לנון. עד כדי כך אני אוהב אותו. שיר שברון הלב המופלא.

האכזבה המרה. העצב הטוטאלי. "אני זוכר את הפעם הראשונה שאמרת שאת אוהבת / חיכיתי כל סוף השבוע / אבל מעולם לא התקשרת", הוא שר.

"ובזמן שאהבתי אלייך גדלה / אהבתך שלך נגמרה".

ב-27 בדצמבר 1978 קצת אחרי חצות, חזר כריס בל מהמסעדה של אבא שלו בממפיס. בדרכו הביתה איבד שליטה על ההגה במכונית הטריומף הקטנה, סטה מן הכביש, התנגש בצד הדרך ונהרג מיד.

הלוויתו התקיימה ביום שלמחרת, ה-28 בדצמבר, יום הולדתו של אלכס צ'ילטון, חברו ללהקת האם, ביג סטאר (שגם משתתף בכמה קטעים באלבום היחיד של כריס בל).