אלה היו ימים של ורדים

 

 

 

מרכזיה, מספר בבקשה

עברו שנים כה רבות. האם היא תזכור את קולי הסדוק שנחנק מדמעות?

"הלו, הלו, זאת מרתה? זה תום פרוסט, ואני מתקשר מרחוק, אבל לא חשוב המחיר כי עברו 40 שנה, אז מרתה, זה אני, זוכרת? בואי ניפגש לקפה ונדבר על הכל…
.
אלה היו ימים של ורדים, שירה ופרוזה ושל מרתה, לי היה אותך ולך היה אותי, לא היה מחר, ארזנו את העצב ושמרנו אותו ליום סגריר…
.
ואני מרגיש הרבה יותר מבוגר וגם את מבוגרת יותר. איך בעלך? ואיך הילדים?
את יודעת, גם אני נשוי. טוב שמצאת מישהו שיעניק לך יציבות, כי היינו צעירים ופזיזים כל כך, ועכשיו התבגרנו.
.
והייתי כל כך נמהר, אני עדיין כזה, וכל מה שהיה חשוב לי אז זאת גבריותי. כנראה שלא באמת נועדנו להיות ביחד, אבל מרתה, מרתה, אני אוהב אותך – האם אינך רואה?

ואלה היו ימים של ורדים, שירה ופרוזה ושל מרתה, לי היה אותך ולך אותי, לא היה מחר, ארזנו את העצב ושמרנו אותו ליום סגריר.

ואני זוכר ערבים שקטים
רועד
קרוב אלייך…

אהבת שאול לאילאיל – מאת אולי כהן

 

שער הירחון "את", אוגוסט 1975. כך התגלתה אילאיל

שער הירחון "את", אוגוסט 1975. כך התגלתה אילאיל

 

הקדמה:

בשנות השבעים המוקדמות עבדה אמי, אוּלִי כהן בצלאל כתסריטאית במגזין "למשפחה", של הטלויזיה בערבית ופרסמה כתבות בירחון "את". בשנים 1971-1974 פגשה בקביעות את רחל רוזנשטיין, מורה לפיתוח קול, שגילתה לה את סודה: רוזנשטיין היתה "אילאיל" המיתולוגית, מושא אהבתו ותשוקתו של המשורר שאול טשרניחובסקי. רוזנשטיין הסכימה לדבר ולספר בתנאי אחד: שהכתבה תתפרסם רק אחרי מותה. באוגוסט 1975 פרסמה אמי את הסקופ הזה שעורר הדים רבים בזמנו. בנות רבות נקראו מאז בשם אילאיל, מבלי לדעת את מקור שמן. זו כתבת השער. הסקופ הספרותי "אילאיל של טשרניחובסקי", כלשונה וכפי שהופיעה אז ב"את" שערכה שרה ריפין

 

שער של המגזין את 1975

 

 

שמה הילך עלינו סם זר ומתוק. אילאיל. בעלת שם שכזה, אי-אפשר שתהיה בלתי נאהבת – כך חשבנו. לא ידענו בדיוק מה תארה, מה דמות פניה, רק זאת, כי אב ואם לא קבעו לה את שמה, אח או אחות לא הגו אותו. היה זה המשורר, אהוב-נעוריה, שבחר לה שם אשר מעולם לא חולל ברחובות הכרך: "בֵּינֵינוּ לְבֵין עַצְמֵנוּ לָהּ אֶקְרָא אִילְאִיל…"

במחרוזת השירים לאילאיל  בת אחד-עשר הפרקים הקדיש שאול טְשֶׁרְנִיחוֹבְסְקִי פינה אחת ויחידה לאהבת חייו. בהקדמה לשירים אלה הוא מציין כי מקץ הימים, כאשר נואש מאלוהים וגם לא האמין באליל, ברכוהו השמיים והוא פגש באילאיל.

מי היתה אילאיל? האם היתה כאישה בשר ודם או שמא היתה יציר דמיונו של המשורר? מה שמה האמיתי? כיצד פגש בה המשורר ומה היה אופי אהבתם?

בשירים של טשרניחובסקי אין תשובות לשאלות אלה. גם בביוגרפיה שאול טשרניחובסקי האדם והמשורר שכתב פרופסור יוסף קלוזנר אין זכר לשמה, אף כי בפרק המיועד ליחסו אל הנשים נזכרות נערות אחדות שפגש במשך שנות חייו ואשר לא היה משקל רב ליחסיו עמהן. וכך, פרט לקומץ קטן מאוד של מקורבים ביותר בתל אביב של שנות השלושים והארבעים, שידעו על יחסיו של טשרניחובסקי עם האשה הצעירה, נשארה פרשיה זו בצל עד למותה כגברת אלמונית בחורף האחרון.

*

נתוודעתי אליה בדרך מקרה. נשלחתי לראיין גברת תל אביבית, מורה לפיתוח קול, שאירגנה פעילות מוסיקלית של אמנים עולים מרוסיה. ביום קיץ חם עליתי לדירתה אשר בצפון תל אביב וקול סופראן מזמר מכוון אותי אל דלת הדירה. על לוחית נחושת קטנה היה כתוב:

ר ח ל     ר ו ז נ ש ט י י ן

הגברת שקיבלה אותי היתה אדיבה מאוד וחייכנית. היא נראתה בת בלי גיל. בעת פגישתנו הראשונה היתה כבת 70, דבר שלא ניכר בה כלל. היא היתה דקת גזרה ותמירה והילוכה קל. עד לסיום השיעור שנתנה לתלמידתה, זמרת נודעת, התבוננתי סביב בכתלים העמוסים ציורי-שמן, תמונות וצילומים. כמה וכמה תצלומים הראו את שאול טשרניחובסקי בתקופות שונות של חייו ואני נעצרתי ליד אחד מהם שבו נראה דיוקנו עם ברק מיוחד, שובב כלשהו, בעיניו.

"אוהבת את שיריו?" – שמעתי פתאום את רחל רוזנשטיין מאחורי, בהגישה לי כוס משקה צונן.

"כן. מאוד" – עניתי. ואז הורידה את הצילום מהקיר, הפכה אותו והצביעה על הקדשה בכתב-ידו של המשורר:

אִילְאִיל…!
בֵּינֵינוּ לְבֵין עַצְמֵנוּ לָהּ אֶקְרָא אִילְאִיל:
לִכְשֶׁאֶפְגְּשֶׁנָּה בַיַּעַר בַּשְּׁבִיל,
לִכְשֶׁאֲבָרְכֶנָּה בְּסַעַר הַגִּיל –
אִילְאִיל!

נפעמתי. גם בעיני רוחי לא הצלחתי מעולם לתת דמות ותואר לאילאיל. אך בסתר לב ביקשנו לראותה בדמות פייה מקסימה. על כי היתה כה יקרה לאהובה, שהמציא לה כינוי שלא היה מעולם. כינוי שייעלם ולא ייקרא יותר על אף אישה אחרת לאחר מותו (בזאת אמנם הוא טעה. ישנן היום כמה נערות בשם זה, ואחת מהן היא אילאיל הפעוטה, בת אחיינה של רחל רוזנשטיין עצמה).  ביקשתי שתספר לי על היכרותה עם טשרניחובסקי וסיבת בואי אליה נשתכחה ממני כליל. היא נאותה, אך סיפרה לי את קורותיה טיפין-טיפין, לא בלי הסתייגויות וחששות. אף כי חיה כאלמנה כבר כ-15 שנה, עדיין חששה שגילוייה יפגעו בזכר בעלה.

שנתיים וחצי הייתי באה והולכת אל ביתה. מאזינה לסיפוריה על העבר: בית הוריה ברוסיה, עלייתה לארץ ישראל, חייה בתל אביב הקטנה השזורים דמויותיהם של ביאליק, דיזנגוף, יואל אנגל וכמובן – הרופא והמשורר שאול טשרניחובסקי.

ככל שגבר אמונה בי נאותה לספר יותר ויותר. לא כל הזכרונות שלה היו נעימים. קליטתה בארץ ישראל היתה קשה. רמת חייה כאן ירדה מאוד לאחר חיי העושר בבית אביה ברוסיה. גם בתחום עבודתה ידעה תהפוכות. לאחר שהיתה הזמרת הראשונה של האופרה הישראלית חדלה פתאום לשיר בגלל מותו של המלחין יואל אנגל והסתפקה בהוראת המוסיקה בקונסרבטוריון "שולמית".  במרירות רבה סיפרה על ימי דחקו ועניו של שאול שטרניחובסקי, שידידיו זנחו אותו ולא הושיטו לו עזרה, על מחלת בתו היחידה, איזולדה, שדיכאה אותו ועל התהום שרבצה בינו לבין אשתו הפראבוסלאבית – מלאניה קרלובנה.

יום אחד היתה נוברת בקופסת-עץ ישנה בה שמרה על מכתבי שאול אליה, במסעותיה הרבים בעולם, ביניהם מכתבים מן השנים טרם עליתו לארץ ישראל (1931). לפתע חדלה ושילחה אותי בעדינות: "די, אוּלִי. מספיק לנו להיום. עכשיו אני רוצה להיות לבדי. איתו. נדמה לי שהכל התרחש לא מזמן. אולי אתמול".

*

פעם אחרת, כשביקשתי ממנה לקרוא באחד ממכתבי שאול אליה, הסתבר לי שכתב אליה תמיד ברוסית (הם גם נהגו לרוב לשוחח יחד רוסית, ועד יומה האחרון לא דיברה רחל עברית רהוטה). היא ניסתה לתרגם לי קטע אחד , בו מספר לה שאול היושב על חוף הים בשבדיה, כי הוא כותב את שמה על החול הרטוב, אך גלי הים הקרבים מוחקים את האותיות האהובות א.י.ל.א.י.ל והוא חוזר וחורש באצבעו וכך הים, כמוהו, מתעקש לו. ואז נצטעפו עיניה והיא אמרה: "זה עושה לי עצוב. מאז פגשתיך שוב מתעוררים בי הזכרונות וכל הארועים צפים ועולים. יש געגועים לאותם ימים, וזה קשה…"

אך כאשר היתה חוזרת ומפנה מבט לאחור, לימי נעוריה ברוסיה הצארית ולתקופת היכרותה עם שאול טשרניחובסקי, היה קולה מתרונן ועיני השקד הירוקות היו קורנות אור שהזיקנה לא העכירה אותו.

*

היא נולדה בשם רוזה רחל אלכסנדר בפטרבורג (היום לנינגרד) שברוסיה, בדיוק בראשית המאה, כבתו השלישית של י. אלכסנדר לבית שניאורסון, תעשיין ובעל מכרות עשיר. בבית הוריה ראתה חיי עושר ומותרות והתרועעה עם בני האצולה הרוסית. האב, איש נמרץ ורחב אופקים, היה ידיד משפחת הצאר ושאף להקנות לילדיו חינוך אוניברסאלי וגינוני אצילות, לעשותם בני העולם הגדול. אך הוא לא הצליח להחדיר בהם תודעה יהודית או זיקה לציונות וכך היתה רוח הדת ומסורתה זרים ובלתי ידועים לרחל אלכסנדר. הבית הגדול בפטרבורג המה אורחים, אמנים ואנשי-שם בחיי התרבות הרוסית וכך התפתחה נטייתה של רחל לאמנות והיא בחרה בלימודי מוסיקה בקונסרבטוריון המלכותי הרוסי. בין באי ביתם נמנו גם אמנים יהודים ופעילים ציוניים, שנעזרו בקשריו הטובים של האב עם השלטונות. כך נתוודעה רחל אל ש. אנ-סקי, אשר ביקש לרתום את אביה לפעילות ציבורית ציונית. ערב אחד, כשישב אצלם אנ-סקי, ביקש לקרוא בפניהם קטע ממחזה שכתב. היה זה המחזה הדיבוק ולרחל הצעירה – חוויתה הראשונה הקשורה בעולם היהדות.

פעם אחת אמר לה אנ-סקי: "את יהודיה וצריכה להכיר משורר יהודי גדול שחי עתה בעיר. שמו שאול טשרניחובסקי". באותם ימים, ערב המהפיכה ברוסיה, פעלו בבפטרבורג אמנים יהודיים בתחומי השירה והמוסיקה, דיברו ביניהם עברית ושאפו לעשות נפשות לתחיית התרבות העברית. בחוג זה פעלו גם יואל אנגל ושאול טשרניחובסקי. הם קיימו מדי פעם ערבי שירה ומוסיקה. בערב תרבות כזה, באחד הלילות של שנת 1917, נפגשה לראשונה רחל אלכסנדר, העלמה בת ה-17, עם  טשרניחובסקי שהיה אז בן 42. הפגישה הולידה את סיפור האהב הנועז והמסתורי של אותם ימים. אהבה שתחילתה ברוסיה, המשכה בגרמניה וסופה בתל אביב הקטנה שבארץ ישראל.

"בערב בו ראיתי לראשונה את שאול, לא התפעלתי ממנו במיוחד", סיפרה לי רחל. "אני אמנם חשתי כבר הערצה לשירתו בהשפעת היחס של סובביו, ובעיקר נוכח ההתלהבות של יואל אנגל, אותו חיבבתי מאוד מאוד. לא הבנתי את הקשר המיוחד שהיה למשורר אל היהדות והשפה העברית.

'איך אתה כותב עברית?' שאלתיו אז. 'הרי שפתך היא הרוסית!'

'את טועה', הוא אמר לי, 'העברית היא שפתי ואינני יכול לכתוב אחרת'.

היחס המאופק של רחל אל שאול לא היה הדדי. כבר באותו לילה ביקש המשורר "רשות ללוותה לביתה". היא סירבה בפסקנות.  כששאל אותה לפשר סירובה, אמרה:

"אם תהיה פעם שניה, אומר לך אז…"

טשרניחובסקי לא היה רגיל לקבל סירוב מבנות המין היפה. זה כבר היתה ידועה חיבתו לנשים יפות, והוא היה נוהג לחזר ללא היסוס אחר כל אישה שנשאה חן מלפניו. לכן לא ייפלא, שסירובה של הנערה ותשובתה המסתורית, שהיתה ספק-דוחה, ספק-מבטיחה, רק הלהיבו את דמיונו. הזדמנות שניה ניתנה לו רק כעבור כמה שנתיים. רחל כבר היתה אישה נשואה ויחד עם בעלה, ד"ר משה רוזנשטיין, עורך-דין וכלכלן ציוני, ביקרה בברלין לרגל ועידה של הועד הפועל הציוני. היתה זו תקופה שאננה של נשפים ואירועים שונים ובנשף שהתקיים לכבודו של הצייר מרק שאגאל פגשה רחל שנית בשאול טשרניחובסקי.

"לא שכחתי את הבטחתך החמקנית מימי פטרבורג", אמר לה.

"אני נשואה", אמרה לו בהציגה את טבעת הנישואים שלה.

"ומה בכך?" חייך המשורר. "גם אני נשוי", והציג את ידו ענודת הטבעת גם היא.

"הייתי מאוד מאושרת באותו לילה, ואני זוכרת עדיין מה לבשתי", סיפרה רחל בהתעוררות. "שמלת משי הדוקה מאוד בגוון אפור-כסף, שהוזמנה במיוחד מפאריס". בשער ערמוני בהיר וגוף דק וחסון אך נשי מאוד – טבעי היה שטשרניחובסקי לא נשאר אדיש לקסמיה וחיזר אחריה בלהט, בלתי מוטרד כלל מעובדת היותה אישה נשואה. באותה תקופה הופיעה רחל בברלין גם בערב ספרות ומוסיקה, שבו השתתף גם טשרניחובסקי וקרא את שיריו בעברית. התגובות היו נלהבות להופעתם של האמנים היהודיים וכך נתהדקו קשרי הידידות שלהם. נדמה כי היותה בת-עשירים מפונקת ועיסוקה באמנות ציינו את רחל מכל אהבותיו של המשורר והעמידוה בראש מעייניו באותה עת.

בשנת 1923 עלתה רחל בעלה ומשפחתה לארץ-ישראל ונשתקעה בתל אביב. בזכות בעלה נתקרבה אל הציונות ואף למדה עברית. רק עתה למדה לראות את היופי בשירתו של שאול והרבתה לשיר את שיריו הראשונים שהולחנו על-ידי יואל אנגל ואחרים. המפורסמים ביותר מבין השירים אותם שרה היו הלחן הראשון של "אומרים ישנה ארץ", "ויהי בישורון מלך" (שנכתב במיוחד לכבודה של רחל) ו"גלים נעים". אך רחל לא הסתפקה ברמת הזמרה שלה ונסעה לאיטליה להשתלם אצל טובי המורים דאז. מאיטליה הרבתה במסעות ברחבי אירופה נפגשה עם טשרניחובסקי וקיימה עמו קשר  הדוק.

עדות לתקופה זו ביחסיהם של האישה הצעירה והמשורר הכריזמטי מצויה בסיפורו של טשרניחובסקי "האישה מלנינגרד", המופיע בקובץ שלושים ושלושה סיפורים (הוצאת שוקן, 1941). טשרניחובסקי, שכבר היה רופא, מציין כי האישה הלנינגרדית באה אצלו לבקש מרפא לבתה היחידה. לאימתו של דבר לא זכתה רחל ללכדת ילדים, על אף ניתוח שעברה אשר תלתה בו תקוות. בסיפור זה היא מתוארת כ"אישה דווקא לא יפה, כלומר פניה לא יפים אבל גופה החזק רומז מתוך חן ושפע בריאות לשפע שכרון של אישה במבחר שנותיה…." עוד הוא מעיד עליה כי הנשים כולן בעצם דומות זו לזו:

"את כותנתה לבשרה השליכה היא עצמה בכוח ממנה והלאה. אז התחיל בינינו משחק האהבים המשגע. הרגשתי כי זה כבר לא סער דמי בכוח, כמו שסער אז, על ידי אותה גבירה צעירה וחזקה ובזרועי רעדו מתוך תשוקה יוקדת אבריה של אישה אכולת חמדה…והיא התקוממה לי, נלחמה בי בכל כוחה ובכל אונה וגם מתחננת אלי: 'הלא אינך רוצה לכבשני? האם לא תרצה לאנסני?' וכשהייתי מרפה ממנה, שוב רטט גופה לעומתי ושוב שמעתי קולה הצרוד: 'כמה אני חושקת בך…'"

מצד אחד היו לה מעצורים אשר בלמו את משיכתה לגבר הזר, המבוגר. חינוכה הטוב, אהבתה לבעלה המשכיל ויחס הכבוד שלה אליו עמדו מול נהייתה אל המשורר סוער המזג, שנהג בה כבאלילה קדמונית והעריץ את נשיותה. חושק בה בשיגעון. כל אלה החרידו את שלוות רוחה. טשרניחובסקי לא הירפה ממנה. הוא היה כותב לה על נושאים שונים ולא רק מכתבי אהבה וגעגועים. כך התלונן באחד ממכתביו (ברלין 1927) כי מצבו הכספי גרוע וכי כתב לביאליק ואף כי הודיע לו שיהיה נאלץ למשכן אחד מחפציו, ולא נענה. באותם ימים ישב טשרניחובסקי בטירה עתיקה של ידידו ריבקין בסווינימונדה אשר בשבדיה ובשהותו שם כתב ל"כהנת הכרמל" שלו שירים רבים. היה נוהג להיועץ בה אודות שיריו ומגיש לה אותם כתובים רוסית. וכפי שמתברר בשיר ח' במחרוזת ה"שירים לאילאיל", היתה היא המוזה שלו. וכך הוא כותב:

הֲמִשִׁגְיוֹנִי בְּאַהֲבָתֵךְ הַמַּקְסַמְתֵּנִי

אֲקַו לְשִׁיר?

הֲמַנְגִּינָתִי וּבַחֲרוּזִים קוֹלֶטֶת אוֹתָךְ

כְּטַל-נִיר?

פרט מעניין הוא שאף אחת מאהובותיו של טשרניחובסקי לא דיברה עברית. באחד משיריו – "לו ידעתם על מה אהבתיה" - הוא קובל כי "שְׂפַת שִׁירִי הֵן זָרָה לַנָּאוָה…"

גם השם אילאיל אינו עברי. לצליל האלילי הקדמון יש רקע רוסי דווקא. שאול היה קורא למושא תשוקתו רקיל (ברוסית אין שימוש לאות ח') והיה כותב "רק-איל". מאוחר יותר נולד הכינוי "אילאיל".

בשנים 1929–1930 שהה בארצות הברית וב-1931 עלה עם אשתו מלאניה ובתו לארץ ישראל והשתקע בדירה קטנה ברחוב אחד העם 89 בתל אביב. עבד כרופא של בתי הספר בתל אביב וגם שימש כחבר ב"וועד הלשון העברית" ועורך ספר מונחים בעברית לרפואה ולמדעי הטבע. רחל, בדברה על רעיית המשורר, לא גילתה כל טינה. היתה זו היא, האישה הרוסיה, אשר היתה עוינת למאהבת רחל ולא פגשה אותה מעולם. לשאול היו קשיי פרנסה גם בתל אביב ובביוקריו התכופים בית הזוג רוזנשטיין היה לעתים מספר על כך. היו ימים שפקד את ביתם כמעט מדי יום ביומו, סועד אצלם את סעודת הערב שהיתה סעודתו היחידה במשך היום. "אך הוא היה כמו ילד קטן", נזכרת רחל, "תמיד חייכני וטוב מזג. היה שוכח את עניו בחברת ידידים ומילים טובות…"

כיצד הגיבו הסביבה, המשפחה, הבעל, ליחסים המיוחדים של רחל והמשורר?

מספרת על כך מרים (מאשה) גנדלסמן, אחותה הבכירה של רחל: "גיסי ד"ר רוזנשטיין היה תלמיד חכם, איש ספר, שאהב להתייחד שעות ארוכות ולעסוק בעבודתו. הוא היה אומר שאם רחל מאושרת עם שאול, אזי תנהג כחפצה, לו לא היה איכפת, רק רצה באושרה. גם אמנו, שזכתה לעלות עם בני ביתה לארץ ישרלא, עצמה עין וקיבלה ברוח טובה את פרשת יחסיה של י רחל עם טשרניחובסקי".

טשרניחובסקי המשיך לחזר אחרי רחל בעקשנות ולבקש את אהבתה וקרבתה. יש שהיה מנסה להתחרר מתאוותו אליה, ובאחד משיריו הוא מכריז:

אֵינֶנִּי אוֹהֵב אוֹתָהּ…אֵינֶנִּי אוֹהֵב כְּלָל!…

אֲנִי אָהַבְתִּי כַּמָּה, אָהַבְתִּי – וַחֲסָל!

אך קסמה היה חזק ובכל התנאים חזר להעריצה. והוא ממשיך את השיר:

אַךְ לִבִּי הוּא שׁוּב דּוֹפֵק בְּשִׁגְעונוֹת דּוֹר וָדוֹר,

עִם שִׁגְיוֹן צִפּוֹר שָׁרָה, עִם טֵרוּף עִשְׂבֵי-מוֹר"

סמוך למותו, בקיץ 1943, חשבה לראשונה שאולי שגתה. טשרניחובסקי חלה במחלת דם ממארת שקיפדה את חייו. בהיותו רופא ידע שהפעם אין לו מרפא וקצו קרוב. רחל כתבה לו באותו קיץ ולא נעתה. היתה זו פליאה בעיניה. "באתי לבקרו בדירה שבקומת הקרקע ברחוב אחד העם בתל אביב", סיפר לי רחל, ואף כי עברו שלושים שנים מאותו קיץ אחרון שלהם, נתמלאו עיניה עצב רב. "כשראיתיו, לא הכרתי את הגבר החסון, העליז. הוא היה רזה מאוד. רעמת שערו השובבה נתדללה. סרטן הדם היכה בו והוא לא רצה להיראות בפני במצב זה. שאלתי: סאול, מדוע לא סיפרת לי שאתה כל כך חולה? והוא ענה: אני אהיה בריא, הכל יהיה כמו קודם'…

ליד מיטתו ראתה רחל ספר בעברית על כוכבים ושאלה אותו על פשר התעניינותו בנושא. התברר שהוא שאל מספרית בית ביאליק את "תולדות השמיים" מאת חיים זליג סְלוֹנִימְסקי,  ששימש רקע לשירו האחרון "כוכבי שמיים רחוקים". השיר ראה אור רק לאחר מותו בספטמבר 1943 ערב חג הסוכות.

כּוֹכְבֵי שְׁמֵי-קְרִים שְׂאוּ בִרְכָתִי!  יְרִיעַת קְטִיפָה מַשְׁחִירָה

 לֹא עֲלֵיכֶם הִתְגַעְגֵּע

לִבִּי בְאִבִּי, לֶב עֶלֶם בְּעֶצֶם תִּפְרַחְתּוֹ הַנָּאָה,

מָלֵא כּוֹכָבָיו שֶׁלּוֹ, מָלֵא שִׁיר עֲתִידוֹתָיו

ILIL-2

ILIL-2-2ILIL-3ILIL-4

ריח המגנוליות. שקיעת השמש. רוח הים

 

 

 

 

moderato-cantabile-BOOK

 

בסיס חיל האויר. לפני 30 שנה. כל יום היתה הפסקה. בין אחת לבין שתיים. שעה אחת לארוחת צהריים, התרעננות, מנוחה קלה ובחזרה ללשכה. הזמן עבר לאט. המאוורר הסתובב. המסמכים סווגו ל"סודי" ו"סודי ביותר" ותויקו בתיקים המתאימים. מדי פעם מישהי שאלה אם מישהו רוצה לשתות. ושתינו. משרד צבאי, תחילת שנות השמונים, הרדיו פתוח בקביעות על גלי צה"ל.

בדרך כלל ויתרתי על ארוחת צהריים. השעה היקרה נוצלה לדברים אחרים. הייתי יוצא מהבסיס בקריה אל בית אריאלה. בספריה הגדולה, הממוזגת, בין הספרים, הרגשתי שאני משיב לעצמי חמצן נפשי. טובל את עצמי בים הספרות והאמנות הגדול. זה היה חשוב לי יותר מלאכול. היתה לי מחברת צבאית ורשמתי בה את כל שמות הספרים שפגשתי ורציתי לקרוא. במהלך השירות הצבאי הצלחתי לעשות V ליד כל אחד מ-100 הספרים שסימנתי לי כמטרה לקרוא.

ובאפריל 1984 נתקלתי ב"מודראטו קנטבילה" (תרגום: ק.א. ברתיני, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978). את מרגריט דיראס הכרתי בזכות "הירושימה אהובתי", הסרט של אלן רנה שראיתי  כמה פעמים ואהבתי מאוד. ופתאום הספר הזה, הצנום, עם הציור "השיעור בפסנתר" של אנרי מאטיס עליו.  פתחתי בעמוד הראשון וקראתי:

אתה רוצה לקרוא מה שכתוב מעל התווים שלך? שאלה הגברת.

מודראטו קנטבילה, אמר הילד.

הגברת הדגישה את התשובה בנקישת עיפרון על הפסנתר. הילד נשאר ללא נוע, ראשו מוסב אל התווים.

ומה פירוש מודראטו קנטבילה?

- לא יודע.

אשה, שישבה במרחק שלושה מטרים משם, נאנחה.

- אתה בטוח שאינם יודע מה פירוש מודראטו קנטבילה? חזרה ושאלה המורה.

הילד לא ענה. המורה פלטה קריאת אין-אונים כבושה, עם ששבה ונקשה בעפרונה על הפסנתר. אף ריס של הילד לא זע. המורה הסתובבה.

- גברת דיבארד, איז ראש יש לבן שלך, אמרה.

אן דיבארד שבה ונאנחה. "למי את אומרת זאת", אמרה.

הילד, בלי נוע, עינו מורדות, הוא לבדו נזכר כי עתה זה רד הערב.

 

הילד לומד פסנתר. אמו היפה, התועה ברחובות העיר שעל שפת הים, לוקחת אותו איתה. היא מחפשת משהו, מקרה שיקרה אם אפשר במקרה. היא צמאה לחום. אן דיבארד היפה. המסדרונות הריקים הגדולים ושטופי האור בביתה של אן דיבארד, ריח המגנוליה בפריחתה, רחש הגלים המתנפצים אל החוף, העיר החשוכה בלילה והאורות המרצדים בה, בית הקפה הקטן שבו אן דיבארד שותה יין, עוד ועוד יין, צוללת אל תוך קרבה עם גבר בשם שוון, שיש לו עיניים כחולות והוא פועל בבתי היציקה השייכים, כנראה, לבעלה של אן.

כתבה דומיניק אורי (הלא היא פולין ריאז', מחברת הספר "סיפורה של או"): "הספר מודרטו קנטבילה בנוי פחות ממוסיקה ומלחן ויותר מאור דומם, חודרני ופתאומי כאור הפנסים המבצעים סיבוב, וכמו שהאור החותך משאיר בעין סימן של אש, כך משאירה מרגריט דיראס ברוחו של הקורא רצועת זרחן דמומה יוקדת".

ומוסיף גאטן פיקון: "במודרטו קנטבילה לא רק מה שמתרחש לא נאמר, אלא ייתכן שלא מתרחש כלום…אכן, דבר לא מתרחש, אף-על-פי שהאמתלה שבספר היא התרחשות מקרית דרמטית ביותר: רצח מתוך קנאה. בבאר הרג גבר אישה. אולם אין מעשה זה קיים אלא בגין הקסם שהוא מפעיל על גבר אחר ועל אשה אחרת".

 

חזרתי לספר אחרי שנים רבות. ראשית, יש לציין שהיה קשה מאוד להשיגו. בשבע חנויות ספרים משומשים אמרו לי שאזל מזמן, הפך נדיר. בדרך מקרה עברתי בצו קריאה ברחוב אבן גבירול בתל אביב, נכנסתי פנימה ושאלתי האם הספר נמצא, המוכרת החביבה ביקשה שאחפש במדף עם האות "ד" – והיה זה הספר הראשון שנגלה לעיני. קראתי אותו כל אחר הצהריים, בלגימה אחת, ארוכה ומוקסמת.

הספר של דיראס יצא בצרפת ב-1958. הוא הפך לרב-מכר ונמכר בחצי מיליון עותקים. ועדיין, לא פתורה לי שאלת קסמו המכשף. לכאורה, לא מתרחש דבר לכל אורכו של הספר. יש שם חלל, שמרגריט דיראס מסרבת למלאו. היא לא נותנת תשובות. היא לא פותרת את התעלומה. היא רק מציגה אותה. היצירה נעה במעגלים שאינם מגיעים בסוף למיצוי ופיצוי. הם נותרים כגלי ים שחוזרים, ומתרחקים וחוזרים. יש בספר 15 דיאלוגים. חמש-עשרה שיחות בין הגבר שוון לבין האישה אן דיבארד, שידיה רועדות מהתרגשות בכל פעם מחדש, אבל המתח (כמעט ו)לא מתפרק. נגיעות קלות. שפתיים נצמדות. לא יותר. גבר נמשך. אישה מרוגשת מחפשת חום ואהבה. זו אמנות הסוגסטיה. זו השתיקה הגמורה שבין המילים שיוצרת את העוצמה השקטה של מודראטו קנטבילה.

ובכל זאת, ניסיתי להבין מדוע התרגשתי שוב לקרוא אותו. האם ההזדהות שלי עם הילד שלומד פסנתר ומורתו הקשוחה עומדת מעליו? האם זה הגבר שנוהג בה באצילות גברית ישנה, אבל גם מביע בה ענין מיני אמיתי? האם אלה תיאורי העיר שעל הים, הפועלים המהלכים לעבודתם, הבריות המתקבצות בבית הקפה שבו שותים אן דיבארד ושוון קנקנים של יין?

"משונה, אין לי חשק לחזור הביתה, אמרה אן דיבארד. הוא נטל בבת ראש את כוסו, הריק אותה בלגימה אחת, לא ענה, נטש אותה בעיניו.

- נראה ששתיתי יותר מדי, המשיכה, אתה מבין, זהו.

- זהו, כן, אמר האיש".

 

כשהאם ובנה צועדים לאורך שדרות הים, העיר שקועה בחשכת הערב היורד, אורות נדלקים בבתים הרחוקים, ריח ארוחת הערב, רוח באה מהים, הילד רץ, ושב וחוזר ושם את ידו בתוך ידה של אמו. היא אוהבת אותו. היא משועממת מחייה הבורגנים. מסעודות של ברווז בתפוזים וקנקן יין בורדו ואורחים צפויים מדי.

מודראטו קנטבילה זה מתון ושירתי, זה קל.  אומרת אן דיבארד לבנה הקטן.

שיערה בהיר, שמלתה שחורה עם מחשוף גדול, לחייה ורודות מהיין. ריח המגנוליות. שקיעת השמש. רוח הים. הם צועדים הביתה בסוף של יום.

 

ושוב הם חוזרים שניהם אל ביתה של העלמה ז'ירו, המורה לפסנתר, שזועמת כהרגלה, והילד מנגן בדרכו את הסונאטינה.

 "הסונאטינה בוצעה תחת ידיו של הילד – שהיה מפורז – אבל היא בוצעה שוב ושוב, נישאת באי-זריזותו האדישה עד לקצה עוצמתו. ככל שנבנתה והלכה, פחת אור היום באופן מורגש. חצי-אי כביר של עננים דלוקים התרומם באופק, והדרו השביר והחולף כפה את המחשבה לעבר כיוונים אחרים. סאון הים המעורב בקולות האנשים שבאו על הרציף עלה עד לחדר.

- בעל-פה, אמרה העלמה ז'ירו, בפעם הבאה בעל-פה תצטרך לדעת זאת, אתה שומע?"

 

LA LECON DE PIANO Henri Matisse שיעור פסנתר. הנרי מאטיס

LA LECON DE PIANO Henri Matisse
שיעור פסנתר. הנרי מאטיס, 1916

 

ב-1960 הפך מודראטו קנטבילה לסרט. פיטר ברוק ביים 89 דקות עם ז'אן מורו וז'אן-פול בלמונדו.  אתם יכולים לצפות בו כאן

 

moderato-cantabile

מה? חלפה רבע מאה?

אומרים שכל שנה אחרונה בכל עשור מסכמת את עשר השנים ומצד שני גם מנבאת את העתיד לבוא. זה היה נכון ב-1959, ב-1969, ב-1979 וקו התפר של שנות השמונים ושנות התשעים היה מעניין במיוחד. 1989 היתה שנה מיוחדת. בפברואר של אותה שנה הצבא האדום יצא מקאבול, פיטר וילם בותה התפטר מתפקידו כנשיא דרום אפריקה ואחרי 35 שנות שלטון דיכוי אכזרי הודח נשיא פרגוואי, אלפרדו סטרוסנר. בסין אמנם דיכאו באכזריות רבה את ההתקוממות העממית, אבל באירופה הגוש הקומוניסטי התמוטט. מהפכת הקטיפה בצ'כוסלובקיה גרמה לכך שהכוחות הרוסים עזבו בלי שפיכות דמים את ארצם של מילן קונדרה, מילוש פורמן ו-ואצלב האוול, שהתמנה לנשיא. בפולין קרה אותו דבר. לשלטון עלה לראשונה אחרי 42 שנה נשיא לא קומוניסטי. ב-9 בנובמבר הופלה חומת ברלין וגרמניה המערבית אוחדה עם גרמניה המזרחית.

ומה במוזיקה?

Doolittle של הפיקסיז מבוסטון מיצב את הרוק האמריקאי האלטרנטיבי בלב לבה של התעשיה. זהו לא רק אחד האלבומים המשמעותיים של 1989, אלא אחד התקליטים החשובים ביותר של הרוק.  בוושינגטון בערה האדמה. Louder Than Love של סאונדגרדן מסיאטל סימן את התפרצותו הגעשית העומדת לבוא של הגראנג' לצד Bleach – אלבום הבכורה של נירוונה ו- Buzz Factory התקליט הרביעי של מרק לאנגן וחבריו מסקרימינג טריז. בחוף המערבי, רחוק משם (בלוס אנג'לס) יצא לאור  Mother's Milk  התקליט הרביעי של רד הוט צ'ילי פפרס, והראשון עם הגיטריסט המצוין ג'ון פרושיאנטה, עם שינוי דרמטי בסאונד ובגישה.

דוליטל של הפיקסיז

דוליטל של הפיקסיז

סאונדגרדן

סאונדגרדן

נירוונה

הבליץ' של נירוונה

מרק לאנגן והחברים. סקרימינג טריז

מרק לאנגן והחברים. סקרימינג טריז

רד הוט צ'ילי פפרס

ובינתיים בחוף המערבי

השנה שבה החל לבעבע ולגעוש הגראנג' היא גם השנה שבה ניל יאנג, האיש שניבא את הגראנג', חזר עם אלבום מופת בשם Freedom שנפתח ונסגר עם אותו שיר מה שהפך אותו לסוג של אלבום קונספט: Rockin' in the Free World סימן ללהקות הצעירות את הדרך. "כל שנה שמסתיימת בספרה 9 היא שנה טובה לניל יאנג", כתבו באחת הביקורות. האיש שב-1969 הוציא את Everybody Knows This Is Nowhere וב-1979 את יצירת המופת שלו Rust Never Sleeps עשה את זה גם ב-89'.

ב-1989 חזרו לכושר גם היוצרים האישיים היהודים בוב דילן עם  Oh Mercy  ולו ריד עם תקליטו המעולה New York  (בעיני אחד משלושת תקליטיו הטובים ביותר).

ניל יאנג

ניל יאנג יוצא לחופשי וזוכה להצלחה המסחרית הגדולה ביותר שלו מאז שנות השבעים

הו, דילן

הו, דילן. איזה תקליט נפלא

לו ריד חוזר הביתה

לו ריד חוזר הביתה. "ניו יורק"

התקליט האחרון שהקליט סטיבי ריי ווהן (הוא נהרג פחות משנה אחר-כך) הוא בעיני גם האלבום הטוב ביותר שלו. גם In Step יצא ב-1989 והוא מבשר את תחיית הבלוז-רוק של שנות התשעים, שובו של אריק קלפטון (שהוציא גם תקליט טוב ב-89', Journeyman) לדרכים ולז'אנר שבנה אותו והמלכתה מחדש של הגיטרה החשמלית.

אבל 1989 הביאה איתה גם שני תקליטים שנויים במחלוקת, מצד אחד, אבל כאלה שבישרו את מהפכת שנות התשעים ואני מדבר על  Pretty Hate Machine של ניין אינץ' ניילז וכמובן Paul's Boutique  של ביסטי בויז. ז'אנרים שנראו ונדמו רחוקים זה מזה, היפ-הופ, אלקטרוניקה ורוק גיטרות אכזרי, ישלבו ידיים תוך כמה שנים. ושני התקליטים האלה של NIN ושל ביסטי בויז נשמעים היום, במרחק 25 שנה, הרבה יותר טובים ומעניינים באזניי מכפי שהיו בזמן אמת.

האחרון של ריי ווהן

האחרון של ריי ווהן

קלפטון. 1989

קלפטון אריק חזר! ואפילו הופיע בישראל!

NIN - חדים וארוכים

מסמרים ארוכים. 9 אינץ'

היפ-הופ, ראפ רוקנרול, טקסטים וגיטרות. הבוטיק של פול. ביסטי בויז

היפ-הופ, ראפ רוקנרול, טקסטים וגיטרות. הבוטיק של פול. ביסטי בויז

באותה שנה, 1989, הייתי תקופה לא קצרה באנגליה. בממלכה המאוחדת יצאו כמה מהתקליטים הנפלאים ביותר של שנות השמונים ביניהם גם תקליט הבכורה של הרכב ממנצ'סטר שהקדים לבשר את הולדת הבריט-פופ: סטון רוזז.   אלבום של מפץ גדול. שירים כמו ששירים צריכים להיות. כאלה שאתה שואג, בין אם אתה לבד בסלון המשקיף אל הגינה, ובין אם אתה בפאב עם המון חברים. באותה תקופה שתינו תה, טבלנו עוגיות אוכמניות, הורדנו כוסות של וויסקי סקוטי, רקדנו במסיבות, ראינו כדורגל, והתרגשנו מהמוזיקה החדשה. מסקוטלנד הגיע תקליט טרי של ג'יזס אנד מארי צ'יין, פיטר מרפי הוציא סולו משובח ובלונדון, ממש ביום האחרון של השנה, יצא התקליט של הסאנדייז – שילוב של מתיקות נעורים, המנוני תיכון ומלנכוליה אנגלית עם גיטרות מעורבלות ומעורפלות.

סטון רוזז

סטון רוזז

פיטר מרפי

פיטר מרפי

הפינה הסקוטית

הפינה הסקוטית

קריאה כתיבה וחשבון. הסאנדייז. התקליט האחרון של השנה ההיא, 1989

קריאה כתיבה וחשבון. הסאנדייז. התקליט האחרון של השנה ההיא, 1989

ואיך אפשר לקנח בלי עוד שלושה תקליטים שהיו לי חברים כה נאמנים וטובים אז, כשישנתי על שני מזרונים בדירת חדר, אחרי פרידה כואבת, ישן, וקורא וכותב ושומע מוזיקה ובונה את חיי מחדש?  

את הראשון הכיר לי עמי, חברי הטוב. זרעי האהבה של TEARS FOR FEARS היה תקליט בטעם ביטלס, ושמענו אותו שוב ושוב בדירה הקטנה של עמי ברמת-גן, בלילות ארוכים של שיחות וארוחות שחיתות, פסטה בולונז וצ'יפס בקערות ענק עם בקבוקי יין אדום, על מחצלת וכורסת קש.

דמעות במקום פחדים

התקליט Blind Man's Zoo של  10,000 Maniacs  האמריקאים גרם לי לקום ולעלות על רכבת בקיימברידג', ולנסוע 4 שעות למנצ'סטר רק כדי לראות אותם בהופעה בתיאטרון אפולו. באופן משמח במיוחד הצלחתי אפילו להשיג ראיון עם הסולנית ומנהיגת הלהקה, נטלי מרצ'נט. שלוש שנים אחר-כך הם התפרקו.

בליינד מן זו

ונותר רק לומר כמה דברים על  Disintegration של הקיור, שקניתי אותו כתקליט, כקסטה ובסוף גם כדיסק ולפני שנה כדיסק דה-לוקס עם בונוסים. אני קשור בעבותות לאלבום הזה של רוברט סמית וחבריו שהצליחו לבנות יצירה בעלת נפח, שכמו מסכמת ומהדקת את כל שנות השמונים, תקופת שלטון תאצ'ר, התהפוכות החברתיות והבעיות הנפשיות שחווה דור שלם של צעירים בבריטניה, יצירה שמצליחה גם להזיז את הגוף וגם להדמיע את העיניים, שחודרת אל תוך האפלה וחוזרת אל עוצמות הרגש של תחילת הדרך, אבל באופן בשל ועמוק יותר. זה היה אמור להיות תקליט סולו של רוברט סמית אבל בסופו של דבר הפך לתקליט הגדול ביותר של הקיור ולאחד מ-20 תקליטי האי הבודד שלי.

מסע התפוררות. הקיור

מסע התפוררות. הקיור

רבע מאה חלפה מאז 1989. בלתי נתפס. 25 שנה. חזרתי היום לשמוע במלואם כמה מהתקליטים שהוזכרו כאן. להפתעתי ולשמחתי הם לא איבדו מתוקפם. איכשהו הם הצליחו לחמוק ממלכודת האופנתיות ונותרו רלוונטים יפים ומעניינים גם עמוק לתוך המאה ה-21.

תחנות ההשראה שלי

היוזמה של איריס פוגל בן חמו. פרוייקט משותף של בלוגרים הכותבים על מקורות ההשראה שלהם. זו תרומתי.

תחנות רוח. כה רבות, שונות ומגוונות. מה באמת נותן לי השראה? המון. מוזיקה, ספרים, סרטים, תערוכות. שירה, שיטוטים בלונדון, בפאריז, בניו יורק. ישיבה על ספסל בפארק ומחשבות ביני לביני. אורסון וולס אמר ששלושה דברים חשובים במיוחד בחיים. סקס טוב, ארוחה טובה ושיחה טובה.  אהבתי את ה"שיחה" שהוא כלל בשילוש המקודש שלו. אין כמו שיחה טובה, כנה, פתוחה, חכמה. שיחה טובה מסוגלת להביא אותי לפסגות של אושר. כל ילדותי, נעוריי והתבגרותי חיפשתי אנשים חכמים ומבוגרים ממני, שאוכל לשוחח איתם וללמוד מהם. ה-סיבה העיקרית שגרמה לי לעסוק בעיתונות לפני 25 שנה היתה הלימוד התמידי. עיתונאי, לפחות אז בשנות השמונים והתשעים, היה סטודנט נצחי. בבוקר אתה לא יודע כלום על משהו, ואחרי יומיים שחקרת ודשת ובדקת וחפרת בארכיונים אתה יכול לתת הרצאה על הנושא.

ועדיין, מוזיקה וספרים היו ונשארו מוקד ההשראה העיקרי שלי. אולי מפני שהם מופשטים מספיק. ספרים הם מקבץ של מילים וסימנים שעיניך קוראות ומוחך אמור לפענח למשמעות. מוזיקה היא אסופה של צלילים במבנים משתנים שמקבלים את צורתם בתוך נפשך פנימה, אחרי שהם נקלטים בך. גם קריאה וגם האזנה אמיתית למוזיקה דורשים סבלנות, התעמקות, צלילה, בריאה של עולם שלם.  הנה חלק מהדברים שבלעדיהם לא הייתי מי שאני. מוזיקה מעוררת השראה יש כל כך הרבה.  באך, שומאן, בטהובן, מיילס דייויס, דיוק אלינגטון, ביל אוונס, ביטלס, ג'נסיס, פינק פלויד, לד זפלין, הקלאש, הסמיתס, הקיור, טוק טוק, רדיוהד, סוויד, מוהאווה 3, פורקיופיין טרי, פיקצ'ר סנטר, אלטון ג'ון, ניק דרייק, פריטנדרס, פרל ג'אם, ג'ון קייל, אל סטיוארט, וויליאם אקרמן, פט מתיני, רלף טאונר, קית ג'ארט, גלן גולד. אפשר להמשיך עם זה לנצח.  בחרתי, בכל זאת, 10 ספרים שהיו מספיק חזקים בכדי להאיר את נשמתי ודרכי באור גדול.


"הקיץ האחרון בחייו של קלינגסור" – הרמן הסה
אני אוהב את הרמן הסה אהבת-נפש, ההומניסט, הצייר והסופר הגרמני שהנאצים שנאו, שחצה את הגבול לשוויץ (מסע שתיאר וצייר ב"נדודים"), ולמרות שקראתי לפחות 10 מספריו שתורגמו לעברית (ביניהם "דמיאן", "סידהרתא", "נרקיס וגולדמונד" ו"זאב הערבה"), האהוב עלי מכולם הוא "הקיץ האחרון בחייו של קלינגסור" – שלושה סיפורים ארוכים. שלוש נקודות פריצה, שלוש תחנות במהלך החיים, בדרך אל החופש. הראשון ממוקם בילדות. "נפשו של ילד" מציג תהליך של מחאה נגד הכפייה של בית ההורים; ב"קליין וּוגנר" – הילד בן 30, והוא נשוי וכלוא בנישואים בורגניים ומשמימים. כמו הילד בסיפור הראשון, שמנער מעליו את הוריו, קליין ווגנר מנער את חייו ומתנער מאשתו וממסגרת הנישואין.

אבל הסיפור השלישי והמסכם הוא זה שטילטל את נפשי בת ה-17, ב-1981, והוא זה שנתן לקובץ את שמו: "הקיץ האחרון בחייו של קלינגסור" – נובלה מושלמת, שנכתבה בהשראת חייו ויצירתו של וינסנט ואן-גוך. סיפור של שיגעון לא פשוט ופריצת הדרך של האמן היוצר החופשי. המורד. "חמניות זעקו בגינה בצבע הזהוב שלהן לעבר הכחול השמיימי. קלינגסור ראה פרברים שרופים, כבישים מאובקים, הנמשכים תחת שדרות עצים גבוהות, סוכות צבועות אדום וכתום לאורך שפת הים החולית, משאיות ומגרשי אחסנה למטעני ספינות המשא, חומות ארוכות צבועות סגול וערב-רב ססגוני של אנשים עניים. הוא ישב שפוף בעשה חרוך מחום השמש שבשפת הרחוב ונמשך על ידי הצבעים העזים של אוהלי השעשועים. בכול כוח ריכוזו התעמק קלניגסור בשפתו הסגולה-דהה של אחד האוהלים, וכן בירוק ובאדום העסיסי של קרון מגורים שעמד סמוך לאוהל, ובמוטות הפיגום הצבועים בכחול ולבן"…

סיפור יצרי וסוער רגשית, צבעוני ושטוף שמש, כמו השמש של ארל, כראוי לסיפורו של צייר שנשרף מהר באשם של החיים הבוערים. הסה מתאר את בדידותו של האמן כאיש (שמת) צעיר: בגיל 42 (ואן-גוך מת בגיל 37), רווי באלכוהול. קראו את זה, למשל:

"אנו האחרים, התועים בדרכי החיים, אנו הכוכבים והשביטים – מדממים. שבע, וארבע-עשרה חניתות של רגש ננעצו בחזותינו המאושרים. אני אוהב אותך, האשה הבלונדינית, וגם אותך, את, השחורה…עלובי חיים כמוני. ילדים מסכנים הנכם וחצאי אלים, מפגרים, בדיוק כמו קלינגסור השתיין השכירו. היו ברוכים, אתם החיים היקרים! היה ברוך גם אתה, מלאך המוות היקר!"

שלושת הסיפורים נכתבו בשנים 1918-1919, שיא יצירתו של הסה. המתיחויות בין האנרגיות הנפשיות־רוחניות של האדם ובין המוסדות המשותקים של החברה הבורגנית – הן מן הנושאים המרכזיים של יצירת הסה בכללה, שעליה קיבל את פרס נובל בשנת 1946. "מעשינו נעשים לפעמים ללא מאמץ כל שהוא, כאילו בהיסח הדעת וללא נשיאה באחריות כלשהי", כך נפתח הסיפור "נפשו של ילד". "אנחנו יוצאים ובאים, עושים מעשה זה או אחר והכול מתבצע בקלות. קרוב לוודאי שהדברים היו יכולים להתרחש גם בצורה אחרת. אולם לפעמים נכפים עלינו המעשים מראש ולא ייתכן כלל שיתרחשו אחרת. פעולותינו אינן עוד קלות ונטולות אחריות. המעשה האחד גורר אחריו בהכרח את הצעד הבא אחריו….המעשים המכונים בפינו 'מעשים טובים', ואשר נוח לנו לדבר עליהם – משתייכים כמעט כולם לאותו סוג ראשון, הסוג הקל, ובקלות שוכחים אותם. מעשים אחרים, המכבידים עלינו את הדיבור עליהם, אינם נשכחים מלבנו לעולם. במידה מסויימת הם אישיים לנו יותר מאשר מעשינו האחרים. צלם נופל במלוא אורכו עלינו ממאפיל את כל ימי חיינו".

IDIOT
2

"אידיוט" – פיודור דוסטוייבסקי.  מכל ספרי דוסטוייבסקי, זה פקח את עיני והרעיש אותי והעניק לי את התחושה שאני מגלה משהו, סוד עצום, חדש, שלא ידעתי, על גברים, נשים ומה שביניהן. העובדה שהגבר הטוב, התמים, "האידיוט", לא זוכה בנערה (נסטסיה פיליפובנה, מדמויות הנשים המרתקות ביותר בספרות), העובדה המצערת שתכונות שנתפסות כחיוביות בעיני (תום, פשטות, נדיבות, עדינות) אינן בהכרח אטרקטיביות לעומת רברבנות, כוחנות, אדישות וקשיחות. דמותו של מישקין, האנטי-גיבור של דוסטוייבסקי, שימשה לי מוצא לויכוחים רבים ומרים במשך השנים.


3

"ירח מלא" – אנטוניו מוניוס מולינה.  מספרדית: טל ניצן קרן, עם עובד

"יום ולילה התהלך בעיר וחיפש מבט". זה המשפט שפותח את יצירת המופת המונומנטלית של אנטוניו מוניוס מולינה – גדול הסופרים החיים כיום בעולם ובעיני, לפחות, אחד מגדולי הכותבים בכל הזמנים. התמהיל המושלם בין דוסטוייבסקי לבין צ'נדלר. במרכז עלילת "ירח מלא" נמצא מפקח משטרה בעיר עגומה בצפון-ספרד, המסתובב ברחובות ומחפש בעקשנות נואשת רוצח שתקף מינית והרג ילדה. "המפקח, עדיין זר בעיר" גורר מבטי הערצה וחשדנות, הוא גיבור בודד שנחישות ואומץ לב וגם התקפי טירוף משמשים בו בערבוביה. אשתו מאושפזת בסנטוריום, אחרי שיצאה מדעתה, יש לו קשר חזק עם כומר מרקסיסטי בשם אודוניה ורומן מסעיר עם סוסנה, אחת מדמויות הנשים המקסימות ביותר בספרות המודרנית, מי שהיתה מורתה של הילדה שנרצחה. "המפקח", כך הוא נקרא לכל אורכו של רומן המופת הממוטט הזה – שכל בן תרבות מוכרח להכיר. שני ספרים נוספים של מולינה יצאו בעברית, "החורף בליסבון" ו"אשרי האיש". השנה אמור לצאת רומן נוסף של הגאון הספרדי המשופם.

4

"דיוקן האמן כאיש צעיר" – ג'יימס ג'ויס. עם עובד

בבית דודי, יצחק בצלאל, ישבתי לקרוא לראשונה בעצמי ספר של ג'ויס. "דיוקן האמן כאיש צעיר", בעטיפה ירוקה. זה היה בסוף 1983. הייתי בן 20. עד היום שורה בי תחושת המתיקות הנוגה שירדה עלי מיד עם העמודים הראשונים. תיאור מגרשי המשחקים רחבי הידיים, הנערים הצועקים, אויר הערב החיור והצונן, הכדורגלנים הדוהרים אל השער, "מוטב היה להימצא באולם הלימודים מאשר כאן בחוץ, בצינה. השמיים היו חיורים וקרים, אך בטירה דלקו אורות". עוגות החמאה, האורות החלושים.

מוצא חן בעיניך? שאל דודי יצחק. מאוד, עניתי בעיניים נוצצות.  הוא לקח את הספר, שלף עט ורשם:

לבועז -

לאיש צעיר

עם נשמת אמן

בהרבה חיבה

יצחק

סוף 1983

ונתן לי את הספר הישן במתנה. עד היום הוא יקר ללבי מאוד. "נעים יהיה לשכב על המרבד לפני הקמין, להשעין את הראש על הידיים ולהרהר במשפטים האלה" (עמ' 10) כותב ג'ויס את האוטוביוגרפיה המרעידה של סטפן דדאלוס, הוא ג'יימס ג'ויס הצעיר, האמן, שאת דיוקנו הפרטי הוא משרטט. את יוליסס אני מעריץ.  את דיוקן האמן כאיש צעיר אני אוהב מאוד.

5

הֱיֵה שָׁלוֹם, מַר צִ'יפְּס / ג'יימס הילטון; תרגום: יצחק לבנון, הוצאת ספרים יזרעאל, 1963

העותק שיש לי מרופט, דהוי ומקושקש. יש עליו חותמת של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, מועצת פועלי חולון – הספריה ע"ש י. אהרונוביץ. זו הספריה שהייתי הולך אליה בילדותי בשנות השבעים. לקחתי אותו בהשאלה, איבדתי אותו, שילמתי את הקנס ואחרי שנים מצאתי אותו בארגז נשכח. מכל הסיבות שבעולם יש לו ערך סנטימנטלי רב לגבי.

העלילה פשוטה ומצומצמת: מורה זקן שיצא לפנסיה לפני 10 שנים, סוקר אחורנית את חייו שהיו עמוסי עבודה, חריצות, קפדנות ורצון טוב, בבית הספר ברוקפילד (ליס סקול) של תחילת המאה ה-20. מר צ'יפס, אלמן קשיש, שחי בערוב ימיו אצל מרת וויקט: "מעבר לדרך, מול בית הספר, כאן הוא גר זה יותר מעשר שנים, מאז פרש באון וסופי מן ההוראה". צ'יפס היה הומניסט, פציפיסט, אוהב-אדם. הוא סלד מקרבות החניתות ("סוג נחות של אמנות הרג") וספד למורה לגרמנית שנהרג במלחמת העולם הראשונה, למרות שלבש את מדי האויב. הוא היה צנוע ונטול ציפיות ושאיפות גדולות. הוא לא התאכזב שלא מינו אותו להיות מנהל בית הספר, אלא הביאו ברנש מטורזן, צעיר ויהיר. צ'יפס היה בעל חשיבה ייחודית, מורה חלומי, חלוש פיזית אך מלא וגדוש בידע ובאהבת הלימוד והאדם.חלום של מורה. זה היה הספר הראשון שגרם לי להבין את מצבו של האדם הזקן, ולהזדהות איתו.

הילטון היה בן 33, בוגר קיימברידג' עם ספר אחד ברזומה ("האופק הנעלם"), כשהגיעה אליו פניה מהשבועון "בריטיש וויקלי", לכתוב סיפור ארוך למוסף חג המולד. בפרץ אדיר של השראה כתב הילטון את הֱיֵה שָׁלוֹם, מַר צִ'יפְּס תוך ארבעה ימים בלבד, והספר יצא לאור זמן קצר אחר-כך, כשהוא מזכה את הילטון בתהילת עולם משני עברי האוקיינוס. לפי הספר נעשו כמה סרטי קולנוע וטלוויזיה אבל בעברית קשה מאוד להשיגו, שכן חלפו הרבה מאוד שנים מאז תורגם לאחרונה – וחבל.

 

KAFKA

6

"תיאור של מאבק" – פרנץ קפקא  מגרמנית: שמעון זנדבק, שוקן, 1978

מהסופרים האהובים עלי ביותר. מאלה שקראתי כל מילה ומילה שלהם, שתורגמה לעברית. כשעמדתי מול כל ספריו המצויים על מדפיי, הבנתי שלבי נתון בעיקר ל"תיאור של מאבק", אולי בשל העובדה הפרוזאית, שהוא היה הקפקא הראשון שנחשפתי אליו, בביתה של חברתי הראשונה נירה, שהיתה מבוגרת ממני בשנה וחצי, בקרית אונו ב-1980. אחותה שרונה, שהיתה תולעת ספרים ומומחית גדולה, ביקשה להקריא לי משהו. אני לעולם לא אשכח את השורות:

אנשים בבגדי חמודות

מטיילים, כשהם מתנודדים על החצץ,

תחת השמיים הגדולים האלה,

המשתרעים מגבעות רחוקות

אל גבעות רחוקות

אסוציאטיבית, זה נקשר לי מיד עם לד זפלין. over the hills and far away – ולכן לקחתי את הספר הסגול ובעיניים קרועות לרווחה גמעתי את "בנין חומת סין" ואת "יציר-כלאיים", את "שתיקת הסירנות" ו"פרומתיאוס". הספר הפך אותי לגרופי של קפקא. מצאתי בו הדים לפשר החלום של פרויד ולציורי הפיטורה-מטאפיזיקה הגאוניים, המלנכוליים והבודדים של ג'ורג'יו דה-קיריקו. במהלך החודשים אחרי כן, קראתי אך ורק קפקא. את "הטירה" ו"המשפט" ו"אמריקה" ו"סיפורים ופרקי התבוננות" והמכתבים לאביו ולמילנה והיומנים. הכל. ואגב: תרגומו של שמעון זנדבק הוא האהוב עלי מכל התרגומים. העברית היפהפיה, הנושאת את ריחו של העולם הישן. הנה, למשל, "הרף" – שאותו הרביתי לצטט במהלך השנים:

הרף!

היתה שעת-בוקר מוקדמת מאוד, הרחובות נקיים וריקים, שרוי הייתי בדרכי אל תחנת הרכבת. כשהשוויתי את שעוני עם שעון מגדל אחד, נתברר שהשעה מאוחרת הרבה יותר ממה שחשבתי, צריך הייתי למהר מאוד, הבהלה שמחמת הגילוי הזה נטלה ממני את בטחוני בדרך, עדיין לא הייתי בקי ביותר בעיר הזאת, למזלי נמצא לי שוטר בקירבת מקום, רצתי אליו ושאלתיו בקוצר-נשימה לדרך. הוא חייך ואמר: "אותי אתה שואל לדרך?" "כן", אמרתי, "שעל-כן איני מוצא אותה בעצמי". "הרף מזה, הרף", אמר ונפנה הצדה בתנופה, כמי שמבקש להתייחד עם צחוקו.

מתוך תיאור של מאבק – סיפורים, פראגמנטים ואפוריזמים מן העזבון. תרגום: שמעון זנדבק, הוצאת שוקן

BORIS

7

העשב האדום – בוריס ויאן, ספרית פועלים – תרגום: אביטל ענבר
ויאן היה חצוצרן ג'אז וזמר, מחזאי וסופר, אינטלקטואל ולהטוטן של מילים וצלילים, גיבור מקומי של בתי הקפה בגדה השמאלית של פאריז, שאחרי מלחמת העולם השניה. פציפיסט והומניסט, סוריאליסט ומעריץ של פסיכולוגיה, מדע בדיוני וקומיקס. חברם הפחות ידוע של קאמי וסארטר (שזכו בפרס נובל), שנהג להתווכח איתם ללא הרף. בוריס ויאן, שמת בגיל 39 מדום לב, ש(רק) ארבע מיצירותיו הגדולות תורגמו לעברית (וגם הן מוכרות למעטים), ובשעה ש"עוד אירק על קבריכן" מזעזע באכזריותו, "חרש הלבבות" מפעים במקוריותו ו"צל הימים" עוצר נשימה בשל המצאותיו – "העשב האדום" פשוט מרגש. כל נסיון להגדירו נדון לכשלון, אבל זה משהו שבין "מדע בדיוני רומנטי" לבין "חלום סוריאליסטי". מסע במכונת זמן אל תוך האגו, בנבכי האני, שילוב של פסיכואנליזה אוטוביוגרפית ושל ספר מד"ב. מסע ארוך אל תוך הזכרון המוקדם, אל מעבה היער של הרגשות, הכמיהות והתשוקות.

וכך זה מתחיל: "הרוח, חמימה ומנומנמת, הטיחה שוב ושוב חופן עלים בחלון. וולף התבונן, מוקסם, בפינת אור היום הקטנה, שרתיעת ענף היתה חושפת מדי פעם. לפתע, ללא סיבה, התנער, השעין ידיו על שולי המכתבה, וקם. אגב הליכה החריק אריח חרקני בריצפת העץ, ועל כן סגר הדלת בשקט. הוא ירד במדרגות, יצא החוצה, ורגליו עלו בשביל המרוצף לבנים והמוקף סירפדים מחורצים שהוליך, בתוך העשב האדום המצוי, אל המיתחם. כמאה פסיעות הלאה ממנו הזדקר גוף הפלדה האפור של המכונה…"

להיאבק אין פירושו להתקדם כותב ויאן ב"העשב האדום". ובמקום אחר הוא אומר: "הוא היה גיבור, אבל מי בודד יותר מאשר גיבור?" – וזהו ויאן, שכתב את "העריק" – שיר-מכתב סרבנות יוצא מן הכלל, של חייל הכותב לנשיא צרפת על סרבנותו להשתתף במלאכת שפיכות הדמים. יש לי את 4 ספריו של ויאן על המדף, אבל "העשב האדום" הוא זה שאני חוזר אליו, ושב, ושוב קורא – ותמיד מתאהב מחדש..

8

"מסתורין" – קנוט המסון הוצאת שוקן מנורבגית: פסח גינצבורג

פעמיים בלבד, בכל ימי חיי, בכיתי בגלל ספר. בפעם השניה זה קרה לי עם "אל תעזבי אותי, מותק" של עוזי וייל, מתוך "ביום בו ירו בראש הממשלה". בפעם הראשונה מ"מסתורין" של קנוט המסון, זוכה פרס נובל לספרות (1920). גיבור הספר, יוהאן נילסן נאגל, מגיע בקיץ של 1891 בספינת קיטור, לעיר חוף קטנה בנורבגיה. נאגל הוא גאון צעיר שבא להתארח במשך חופשת הקיץ בעיר, ומתאהב בבת הכומר שהיא ארוסתו של גבר אחר. העיר רוויית מוזרות, סודות ומסתורין – ונאגל המאוהב מנסה ליצור קשר עם אנשי העיר אבל גם מנסה לחפש את עתידו ולהבין את מניעיו ורגשותיו. המסון מתאר בדייקנות את נפתולי נפשו של האדם הבודד ומאבקו עם המציאות, עם סערותיו הפנימיות ותשוקתו העזה לחסד האהבה. מרוב שאהבתי, לא יכולתי לנשום. העוצמה הטוטאלית של הלב הבוער בתוך העיר הצפונית הנורווגית הקרה מילא אותי עד גדות. שבוע שלם אחרי "מסתורין" לא יכולתי לקרוא דבר. וגם זה לא קרה לי כמעט אף פעם בחיי.


9

"סולאריס" – סטניסלב לם תרגום: אהרן האופטמן, מעריב

הייתי תלמיד תיכון, ב-1981, כשקראתי את "סולאריס" לראשונה. אני זוכר היטב את תחושת הכישוף שהשרה עלי הספר, את הברק האינטלקטואלי והעוצמה הרגשית שנשזרו בידי רב-אמן פולני, בעלילה שמתרחשת הרחק מגבולות כדור הארץ, אבל יותר מכל היא עוסקת בכוחות הנסתרים הפועלים בתוכנו אנו. יומיים אחרי שסיימתי את קריאתו בפעם הראשונה, התחלתי לקרוא אותו שוב. זה קרה לי פעמים ספורות בחיי. ב-2003 קראתי אותו בשלישית; גם אחרי כל השנים הללו הספר היפנט אותי, ושבתי וגיליתי בו רבדים שלא מצאתי בגיל הנעורים. הספר שמככב אצלי בשתי רשימות שונות. 10 הספרים הגדולים של חיי ו-10 ספרי המד"ב הגדולים של חיי.

10

"חורשת לבנים" – ירוסלב איוושקביץ מפולנית: יורם ברונובסקי, עם עובד

שתי נובלות מופלאות של ירוסלב איושקביץ', (1894-1980), מגדולי הסופרים של פולין, שאף אחת מיצירותיו האחרות לא תורגמה לעברית. "חורשת לבנים" ו"העלמות מוילקו" כן, וזהו אחד הכותרים האדירים ביותר שיצאו ב"ספריה לעם". עכשיו אפשר להשיגו בעם עובד ב-15 שקלים בלבד(!). אני לא מכיר עסקה שווה מזו.

"חורשת לבנים", הנובלה הראשונה, עוסקת בסטאש, חולה שחפת צעיר החוזר מבית-המרפא בשווייץ שבו שהה שנתיים, לפולין מולדתו כדי לסיים את חייו בביתו של אחיו, שומר היערות. על רקע חורשת הלִבנים שליד בית היערן מגלה סטאש הגווע את טעמם של החיים ושל האהבה, והוא מבקש להיקבר באדמת החורשה הקסומה.

"העלמות מוילקו", הנובלה השניה, גם עוסקת בפריחה מאוחרת. ויקטור רובן, בן 39, העובד בקייטנה לילדים עוורים, מתאבל על מות חברו הטוב ויוצא לחופשת קיץ באחוזה כפרית בוילקו, מקום שבו בילה 15 שנים קודם לכן, קיץ מכושף עם כמה נשים צעירות ולוהטות: העלמות מוילקו. שתי הנובלות רוויות במידה שווה קסם ואובדן, עצב עמוק ומתיקות נוסטלגית. הבמאי הפולני אנדז'יי ויידה ביים בשנות השבעים שני סרטי קולנוע לפי שתי הנובלות הללו. בתחילת העשור ובסופו. את "חורשת לבנים" ב-1970 ואת "העלמות מוילקו ב-1979

"שלושת הימים הבאים, ימים שהגשם ירד בהם ללא הרף, היו הימים המאושרים בחייו של סטאש. ההרמוניה העולמית שנתגלתה לו באותו ערב, עוררה בו רגש של מלאות שלא תיאמן, אשר מעליה נישא לחש הגשם החמים, הגשם שאינו פוסק מלרדת. הכול היה כה יפה, כמו שולב ביד אמן בציור או ביצירה מוסיקלית. התרזה המשעינה את עליה הלחים על הגג וכמעט על חלון חדרו עוצבה כמין סיפור עשוי היטב, הנחלק ברוב תושיה לענפים ולהסתעפויות, מכותר ירק. כשהיה מתחיל להתעורר עם בוקר, היו חודרים אל הכרתו המנומנמת עדיין צלילי הטיפות הנוטפות בקצב מן הגג ורחש המים היורדים במרזב אל החבית העומדת ומחכה להם. מוסיקה זו, שנמהלה בשינה, הזכירה צלילי תזמורת המגיעים אלינו ממרחק בלילה".

הבלוגים הנוספים שמשתתפים בפרוייקט האור:

איריס פוגל בן חמו – Colourful Way

שלי גרוס – המלבישה

חדוה קלינהנדלר- Rooms and words

אורית גידלי – ג'ינג'

דניה ויינר ודיאנה לינדר- מתכוניישן

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 1,056 שכבר עוקבים אחריו