חלק שני: דָּוִד הַמֶּלֶךְ בלונדון

נפלטים אל הרחוב הצפון-לונדוני ביציאה מתחנת הרכבת התחתית של המסטד. שמאלה ולמטה,  ברחוב המוביל חזרה אל העיר, לכיוון בלסייז פארק. בסוף הירידה, מיד בצד ימין אחרי שורת בתי הקפה – ניצב קרון. כבר למעלה מ-25 שנה הוא שם. האחיות הבלגיות פתחו אותו באייטיז והחלו לבצע שם קסמים בבצק דק וחמאה, אמנות הכנת הקרפ – ועם הרבה חמאה, כמובן. אין פעם בלונדון שאני לא מבקר אצלן.  הן לא מצטיינות בסימפטיה, ואפילו לא בנימוסים טובים מדי, אבל הן עושות את הקרפים הטובים ביותר שאכלתי מימי מחוץ לצרפת. גם הפעם, כמובן, לא ויתרתי על החטאים המתוקים שלהן.

קרפ בלגי בלונדון (צילומים: לילי פרץ כהן)

חברה טובה דאגה לנו מבעוד מועד, התייצבה בזמנו בדלת התערוכה במוזיאון "ויקטוריה ואלברט" והניחה יד נחושה ובוטחת על 4 כרטיסים לתערוכת השנה – אולי תערוכת העשור – DAVID BOWIE IS.  למעלה מ-300 פריטים – בגדים מכל התקופות, טיוטות טקסטים לשירים שהפכו למיתולוגים, ספרים, ציורים, עיתונים ומעצבים שהשפיעו על הגאון, קליפים מוקרנים על מסכי ענק, בובות וגיטרות, כל השפע הזה מסודר בצורה נועזת או תמוהה (תלוי במתבונן) לפי נושאים, לעתים, לפי סדר כרונולוגי, לפעמים, אבל האוזניות הצמודות שמקבלים בכניסה לתערוכה משדרות לך לתוך המוח את הצלילים והקולות של דָּוִיד הַמֶּלֶךְ כשכל מתחם מאפשר לך לצלול, אוטומטית, אל תוך משהו אחר (המוזיקה מתנגנת אוטומטית כשמתקרבים למוצג מסויים בתערוכה).  הבנות נהנו, אני הרגשתי סיפוק וגאווה שהוספתי להן עוד חוויית-בואי. 

דייויד אחר הוא דייויד אבוט. סופר.  סיפור שמתחיל בתאונה ב-2004, ואז חוזר בזמן ל-1999, סוף המאה העשרים, תום ואשתו האמריקאית נסה ובנם היחיד, בבית הלונדוני, תערובת וירטואוזית של קרעי זכרונות ונתחי מציאות, לפעמים אלימה, לעתים עגומה, לפרקים מסעירה. אם יש ספר שכדאי לתרגם לעברית, ומהר, זה הספר הזה של אבוט. והעטיפה…בשום מקום לא כתוב מי אחראי לעטיפה הנהדרת הזו.  בראיון איתו אבוט אומר שהעתק של הציור הזה היה תלוי בבית הוריו, והוא פשוט אהב אותו מאוד וידע שזה מה שהוא רוצה לעטיפת ספרו הראשון. (ונטעלי דויטש מ"כנרת זמורה" מעדכנת: הציור שעל העטיפה הוא “Rue des Boutiques Obscures – Scene 1”  – רחוב החנויות האפלות, סצינה ראשונה", בעברית, וצייר אותה האמן הצרפתי דניס פרמון)

קנווד האוס הוא בית אחוזה מרהיב מהמאה ה-18,  טובל בגנים  ובהם גם שלושה(!) אגמים קטנים. זהו אחד הסודות הפחות ידועים והיותר יפים של לונדון, שמצוי לו בשולי החלקה הפרועה והטבעית של האמסטד הית.  יצאנו לטיול ביער שבצפון לונדון. ריח האדמה הרטובה, הדממה השוררת שם, דקה וחצי מהרחוב הראשי של המסטד, תזכורת נוספת לכמה חשובות ריאות ירוקות בכרך הגדול. האנגלים תמיד ידעו את זה. במקום הזה, אגב, צולמו המון סרטים, ביניהם "מנספילד פארק" ו"נוטינג היל".  לעתים עורכים כאן קונצרטים קלאסיים, בקיץ, על כרי הדשא, באחו שמשקיף מלמעלה על אגם.

צפון לונדון, קנווד האוס

אחוזת קנווד, שירת האגם הרוגע

קנווד האוס, השביל בתוך היער

והנה הדויד השלישי  – דָּוִד פוגל והספר שכישף אותי.  "רומן וינאי" של דָּוִד הַמֶּלֶךְ פוגל לכד אותי בעלילתו המתחילה בפאריז ונמשכת בוינה של תחילת המאה העשרים. אני אוהב את העברית הישנה של פוגל, שהיה סופר אירופי שכתב במקרה – ולמזלנו – בעברית של תחילת המאה ה-20,  ומיקם במרכז ספרו הזה סיפור תאווה משולש ורב-יצרים בין בחור צעיר בשם מיכאל רוסט שמנהל רומן בו-זמנית עם גרטרוד הבשלה, שמבוגרת ממנו ב-20 שנה ועם בתה היפה ארנה בת ה-16. בין לבין יש גם ביקורים בבתי זונות ובתי מרזח וגלריה של טיפוסים, רובם מכמירי-לב או מרתיעים, סביב מיכאל רוסט הצעיר.  נשכבתי בהייד פארק על הדשא וגמעתי את הרומן הוינאי הזה.

פורטובלו

1986. לונדון. מהר! מהר! בוא מהר! – הוא צעק לי, מעברו של השני של הכביש, ואני עזבתי הכל, וזינקתי אחריו. הוא רץ במעלה דרך פורטובלו, בין האנשים, מבעד למעברים הצרים שבין הדוכנים, ואז עצר. אחז לי בזרוע ולחש בצעקה באוזן: "שם…תראה…הכובעים…"

דייויד גילמור עמד שם ומדד כובעים. הוא שם אחד על ראשו, הסתכל במראה התלויה על הדוכן. הזקן האנגלי הסביר לו במבטא קוקני מדוע הכובע השחור מחמיא לו יותר. גילמור חייך, הוציא את הארנק ושילם עבור שניהם. גם החום, גם השחור. עמדנו משותקים. שותקים. מאובנים. נטועים במקומנו. הלומי גילמור. ככה זה, כשארבע שנים מחייך, כל ארבע השנים של התיכון, הגיטריסט של פינק פלויד תלוי כפוסטר ענק על דלת הארון שלך, שערו ארוך וחלק, והוא בלי חולצה, בחזה חשוף, עם פנדר סטראטוקסטר שחורה, בהופעה. והנה הוא, גילמור, בשוק של פורטובלו, קונה כובעים, ומשלם, כאחד האדם, והולך בין האנשים ההומים – ואנחנו נפשו הומה גם היא ולא יודעת את נפשה.

דייויד גילמור

השוק של פורטובלו. אני אוהב את המקום הזה. עתיקות, ספרים ישנים, שעונים, תקליטים, פירות, חגורות. נוטינג היל, מערב לונדון. אין ביקור בעיר שאני לא מגיע לשם. עדיין, כמו במאה ה-19, כשנפתח, זה בעיקר שוק של פירות וירקות ואוכל-רחוב. אבל בתקופת "לונדון הרוקדת", אמצע שנות השישים, נכנסו לשוק גם סוחרי הנוסטלגיה. הרבה עתיקות. ציורים. מטבעות. גרמופונים. לפני 40 שנה.

שם גם צילמו את הסרט הקסום המיטה המעופפת עם אנג'לה לנסברי. הייתי בן 8, כשאמא שלי לקחה אותי לראות את הסרט, בקולנוע "ארמון" בחולון. לפני שנתיים מצאתי באחת החנויות בשוק את הכרזה המקורית של הסרט, למכירה.

כרזת הסרט "המיטה המעופפת" מ-1972

הסרט בוים על ידי רוברט סטיבנסון. גרסת המקור כללה 3 שעות, אבל לקראת הקרנת הבכורה (באוקטובר 1971) קיצצו ממנו שעה. אולפני וולט דיסני זכו בפרסים עבור האפקטים המיוחדים שבסרט "המיטה המעופפת" – ובצדק (שילוב מופתי של שחקנים חיים ואנימציה), אבל כדאי לזכור את השיר מתוך הסרט, שנכתב בהשראת השוק של פורטבלו. תנו לעצמכם כמה דקות של נחת, עם הקלאסיקה האנגלית הנפלאה הזו, שכמו כל השירים  בסרט, גם הוא נכתב על ידי ריצ'רד ורוברט שרמן.

המקום המקסים הזה נתן השראה גם לקט סטיבנס שכתב שיר על דרך פורטובלו, זה לא הפך ללהיט גדול, אבל כל כך הרבה חן בגיטרה הפשוטה והשריקות שלו. נעים להיזכר.

בדרך פורטובלו 179 יש פאב מפורסם, Duke of Wellington שמו, שדונובן  וג'ימי פייג' נהגו לשתות בו, ג'ימי הנדריקס בילה בו את הלילה האחרון בחייו ומרק קנופלר ואחיו דייויד (שנולדו בסקוטלנד, אך עברו ללונדון באמצע שנות השבעים) אהבו לבלות בו עשר שנים מאוחר יותר. קנופלר התאהב באחותו של המנהל וכתב לה את השיר היפהפה. ב-1979 הוציאה דייר סטרייטס את התקליט השני שלה, קומיוניקה, ושם היה את השיר האדיר הזה. פורטובלו בל.

ואיך נשכח את ביתו של ג'ורג' אורוול הגדול, שממוקם ברחוב הזה?

הרחוב הוא האתר העיקרי שבו מתרחשת עלילת הסרט "נוטינג היל" שבו משחקים ג'וליה רוברטס ויו גרנט. הנה הסצינה היפהפיה מהסרט. יו גרנט הולך בשוק לצלילי השיר המעולה של ביל ווית'רס – השמש לא זורחת, אחרי שהיא הולכת לדרכה.

ולקינוח: חנות התקליטים המיתולוגית וחברת התקליטים המיתולוגית לא פחות, ראף טרייד. הסמית'ס, הסאנדייז, בל אנד סבסטיאן, סקריטי פוליטי – אפילו הסטרוקס כמו גם אנטוני והג'ונסונס – חתמו בחברה הזו, שהתחילה בכלל מחנות תקליטים קטנה של ג'ף טראויס, שהיה משוגע לדבר, בעל חלומות, שרק רצה לעשות את מה שהוא אוהב כל היום: לשתות תה ולשמוע מוזיקה טובה. אז הוא פתח חנות. כל השאר – היסטוריה. אי אפשר לעבור בלי להיכנס, לפשפש, להוציא ארנק, לקנות, לצאת עם אוצרות. אי אפשר.

מיתולוגיה: חנות התקליטים ראף טרייד, פורטובלו

נכון שבא לכם על סיור שם, עכשיו?

דרך פורטובלו

"במשך היום ישבתי בחדר, והשעות חלפו. לפנות ערב יצאתי לפורטובלו. קניתי את הדיילי טלגרף והתיישבתי לקרוא על ספסל בגינה הציבורית הקטנה שליד הבית.

מוזר, השעה שמונה ועדיין אפשר לקרוא בקלות לאור הדמדומים. לא קר. אין גשם" 

פנחס שדה, מתוך "נסיעה". הוצאת שוקן, 1971

באתי מתוך עצמי כמתוך אדמה

מחר זה יגיע שוב. יום השנה. 25.11.1974. יום מותו של ניק דרייק. אם דרייק היה מצליח בקריירה ושורד את החיים האלה, היינו חוגגים לו יום הולדת 63. אבל הצעיר היפה, המופנם והגבוה מת בגיל 26, אחרי שלושה תקליטים ובתחושה של החמצה משוועת. בשבילי ניק דרייק היה האנגלי האולטימטיבי כמו שרלוק הולמס. דמויות אגדתיות ובסופו של דבר – בודדות.

ב-1986 שהיתי תקופה בדירה של חבר בקווינס פארק. הימים נמשכו ללא אופק. שמענו הרבה תקליט אוסף שהיה לי בשם Heaven In A Wild Flower (שנעלם איפשהו, עם השנים, והיום נחשב לנדיר). דרייק, בקולו העמוק והיצירה הרוויה במלנכוליה ביטא עבורי את העצב המתוק והקסם החמקמק של האנגליות. אי השלמות שלו הפכה אותו למושלם בעיני. דווקא העובדה שהוא לא הצליח בחייו, שהוא מת צעיר, נסיך העצב והיופי, דווקא זה היה בשבילי סוג של משהו שאני יכול להזדהות איתו. ובתקופה ההיא, כשהחבר שלי הלך בבוקר לאוניברסיטה, אני חיפשתי ספסל לונדוני לשבת עליו ולקרוא את יהודה עמיחי. דווקא עמיחי.

עמיחי הגדיר אותי באופן מושלם. לא במקרה חרטתי על לוח לבי ובתודעתי משפטים של עמיחי. קראתי את "בקצה השדה" וחשבתי: הוא כותב עלי. הוא מתאר אותי.

רבים הם ההולכים בכיוון אחד,
אילו רק ידעו, אך זאת יודעים רק מעט.
באתי מתוך עצמי כמתוך אדמה, חם,
עז, לוהט ונשפך בין כולם
לעולם הגדול
עז, לוהט ונשפך בין כולם
לעולם הגדול.

הרגשתי "עז לוהט ונשפך" לעולם הגדול. הייתי רעב לאהבה אדירה ועם זאת כל מה שראיתי סביבי זה את אותה ניק דרייקיות של החיים. כלומר: זה מושלם, דווקא כשזה לא מושלם.  האהבות הכי גדולות בספרות היו אהבות  אסורות. לא אהבות של והם-חיו-באושר-ועושר, אלא דווקא אהבות שאינן מבוססות על יציבות, שהיה בהן משהו ארעי, היה בהן משהו שלא נתן להן להפוך לבטוחות ודווקא זה מה שהפך את האהבות הללו לחזקות, הסוערות (ובסופו של דבר אולי גם הטהורות והאמיתיות ביותר).  מרומיאו ויוליה של שקספיר והגברת עם הכלבלב של צ'כוב דרך בחזרה לבריידסהד  של אוולין וו ועד יהודה עמיחי.

קראו, למשל, את השיר הבא של עמיחי שנכתב באנגליה ב-1962:

כופפי את ראשך מן החלון

חוטים ייאחזו בשערך,

שבשי את לוח הזמנים,

הביני את מעשי. התנסי

בנסיון אחרון. הפשילי שמלתך

ואל תראי את הכרטיס לביקורת. בל יידע איש לאן את נוסעת.

השליכי סיגריה בוערת מן החלון. עשי תבערה בחוץ,

אחות גדולה לתבערות שבעיני.

השאירי את הדלת פתוחה, השאירי את האדמה פתוחה.

זרקי. הישעני. הוציאי. אל תראי את זהותך…דברי.

אהבי אותי.

(מתוך "הוראות לנסיעה",  הוצאת שוקן)

עשי תבערה….התבערות שבעיני…בל יידע איש לאן את נוסעת…הפשילי שמלתך…אהבי אותי. ככה משורר גדול אוהב איש נחשקת. אהבה גדולה שאינה יכולה להיות מושלמת, אבל היא אהבה עזה. בוערת. סוערת.

חשאית.

אסורה.

הנר הבוער. ערב לונדוני (צילום: לילי פרץ כהן)

וכותב המשורר הערבי הנהדר נעים עריידי  בשירו "כל פעם שאדם מתאהב" על אותה מעלית אהבות שעולה ויורדת, אותה תחושת החמצה חוזרת ופסיכוזה שמשתלטת עליו בכל פעם שעיניה היפות של אישה נשואה נפתחות וננעלות כמעלית שאינו נכנס לתוכה.

כל פעם שאדם מתאהב 
הולך אחר אהבתו. 
כל עוד עיניה היפות של אשה נשואה

נפתחות וננעלות כמעלית 
הוא ממתין דוקא למעלית העולה. 

בקומה ששכח מספרה אינו יודע 
מה צפוי לו. ולכן 
הוא מחליט לעלות במדרגות לקראת 
אהבה חדשה שאולי ממתינה 
בקומה הבאה למעלית היורדת. 

אדם שמתאהב הולך אחרי אהבתו 
והאהבות 
עולות ויורדות

דווקא 
במעלית שאינו נכנס  

לתוכה. 

ועוד משורר מאוהב, ת.ס. אליוט, כתב ב-1922:

ועדיין כאשר שבנו מאוחר מגן היסמין

ידייך מלאות ושערך רטוב     

לא יכולתי לדבר

ועיני כשלו

לא הייתי בין החיים או המתים

ולא ידעתי דבר

בהביטי אל לב האור, השקט".

 

אחת לאיזה זמן מוגבל פגשתי גם את תחושת האושר-שוב-מכה הנכספת. זה לא מחזיק מעמד יותר מדי, אבל גם שנה-שנתיים-שלוש של אושר צרוף, אהבה ותאווה, הן משהו ששווה לחיות למענו ולכתוב עליו. באותו זמן קסם, 1991, עת שהיתי גבוה ברקיע היהלומים של חיי פגשתי את התיאור הבא בקובץ הסיפורים הנפלא ביותר של עוזי וייל ועיני מלאו דמעות, לא כמטאפורה – אלא באמת:

"לפתע ידעה שהיא תהיה שלו עד סוף ימיו. לא רבים הרגעים האלה בחיים, ולרוב הם נעלמים לפני שמבחינים בהם. היא היתה צריכה לעבור שנות נדודים, ואחר-כך נזירות, כדי להגיע לרגישות המאפשרת לתפוס את הרגע הזה, כשהוא בא. היא שלחה את ידה ללטפו אך חששה להעיר אותו, ולכן משכה את ידה בחזרה והמשיכה להביט בו. בינתיים השמיים ירדו והתערבבו בתקרה עד שאי-אפשר היה להבדיל ביניהם. היא הניחה את ראשה על הכר, והרגישה מתיקות כמו שלא הרגישה מעולם ממלאת אותה"

חיים כמעט מתוקים, עוזי וייל, 1991

(מתוך הקובץ "ביום שבו ירו בראש הממשלה", עם עובד/ידיעות אחרונות/ספרי חמד)

ואולי בכלל הסופר ההודי טרון ג' טג'פל צודק.

"סקס, לא אהבה, הוא הדבק החזק ביותר שמחבר בין שני אנשים", הוא כותב בספרו האלכימיה של התשוקה. "חוקי הפיזיקה הבסיסיים גורסים שקשה יותר לנתק שני גופים הצמודים זה לזה במרכזם, מאשר גופים המחוברים בחלקם העליון או התחתון. כשעזבתי אותה עדיין הייתי מאוהב בה עד טירוף, אבל התשוקה כבר גוועה וחרף כל אותן שנים של קרבה ושיתוף וגילויים ונדודים – דבר לא היה בכוחו לעצור בעדי מלברוח".

לונדון בגשם. צילום: לילי פרץ כהן

אם תרצי שאראה לך את העיר באפור

לונדון קולינג

תני לי יד ואוביל אותך דרך הרחובות של לונדון. זה יהיה מסע אחר. בלתי רגיל. לונדון אף פעם לא נטעמת באותו אופן והעיר הגדולה היא תמיד אופציה, כי כפי שכתב מחבר המילון האנגלי הראשון, סמיואל ג'ונסון ב-1777  – "כאשר אדם עייף מלונדון, הוא עייף מהחיים, כי יש בלונדון כל מה שחיים יכולים להעניק". לונדון, בשבילי, היא לא עיר. היא קיום נפשי מופשט לחלוטין. היא הצורה הטהורה ביותר של המונח אהבה. אחרי 22 פעם שנחתתי בה, לשלושה ימים או לשלושה חודשים, אני כבר יודע שהעיר היא אורגניזם חי. אף פעם היא לא היתה יעד תיירות בשבילי, אלא משהו הרבה יותר עצום ומסעיר. כן. זו המילה. מסעיר.

השדרות הסיציליאניות,. לונדון. יוני 2011

 

תחנת הרכבת התחתית של הולבורן. אני אוהב אותה. סמוך לה נמצאות השדרות הסיציליאניות עם בית קפה שהייתי יושב בו כל בוקר, פעם. בכניסה לתחנת הרכבת של הולבורן מתרחשת סצינת הפגישה המפתיעה בין האם הלבנה לבת השחורה בסרט סודות ושקרים של מייק לי. בצד השני יש גן. על ספסל בגן לונדוני אני יכול לשבת זמן רב וזו פינה נעימה, שהעצים הגבוהים משרים עליה אווירה של שלווה. יש הרבה פינות כאלה בלונדון, אבל זו חביבה עלי במיוחד. מהולבורן על סאותהמפטון רואו אל ראסל סקוור. הגן הזה, בלב העיר, העצים הגבוהים. כל מה שצריך זה ספר, קפה עם קרואסון, מבט חולמני. לב רעב.

כל מה שצריך זה רק קרואסון, קפה, ספר ולב רעב

"השמיים מתכסים בים כבשים", כתב שלום חנוך בשנת 1967, "והשמש מציירת עיגולים. העיניים מאירות כמו פנסים, מישהו בחוץ דורך על העלים. כן, הם שוב חוזרים אלינו הימים, הימים הארוכים העצובים".  עשר שנים אחר כך שלום חנוך יכתוב וישיר על לונדון את "עיר זרה": "אדם בלילה בעיר זרה, איך הבתים נראים לו? צללים פושטים ולובשים צורה, את מה הם מציירים לו?  איך הרחובות עוברים לו? את מה הם מזכירים לו? אדם בלילה בעיר זרה, גם בדידותו אחרת, רגליו פוסעות בלי מטרה, זהיר נוגעות בדרך, עלים שטים בזרם. רכבת לא עוצרת".

הרכבת עוצרת בהולבורן. גם בראסל סקוור. אבל דווקא האוטובוס האדום הדו-קומתי מספר 68 הוא זה שאקח אותך אליו. נשב מול החלון הגדול בספסל הראשון ונביט על הדרך החולפת מיוסטון ועד להמסטד. "היום יום ראשון, הכל שקט, החנויות סגורות. אני משוטט ברחוב הראשי של רובע-מגורי, המפסטד", כתב פנחס שדה בספרו (המופלא) "נסיעה" שיצא בהוצאת שוקן בשנת 1971 ומאז אזל מהחנויות ולא יצא מחדש. "אחר-הצהריים, דמדומים, ליד החלון. אני רואה כי שוב מתחיל לרדת שלג קל. נערה עוברת ברחוב לפני חלוני, על שערה החום פתיתי שלג. אני קורא בז'ורנאל, שנטלתי עמי מבית המלון, מאמר על חיי המשורר וורדסוורת".

ואני נזכר במשפט המפורסם של המשורר הבריטי המפורסם וויליאם וורדסוורת' שכתב על לונדון: "אין לה לתבל דבר יפה יותר (מלונדון) להציגו. מי אשר יכול לעבור מבלי משים על פני מראה כה מרטיט בהדרו – ריקה היא נפשו". ואני אומר: אנשים שלא אוהבים את לונדון לא מכירים את לונדון, או שהם לא אוהבים את החיים. הנה שיר של המשורר האנגלי שבחר רוני סומק:

בלונדון גיליתי את פשר המושג עצבות מתוקה. יש בלונדון תחושה של געגוע. מרוב ששוטטתי בעיר הזו, פעמים רבות לבדי ועם עצמי, הבנתי לעומק למה התכוונו פינק פלויד כששרו:

Hanging on in quiet desperation is the English way

הסינגל הכפול מתוך הצד האפל של הירח. פינק פלויד 1973

לונדון מעוררת את לבי לאהבה גדולה. לא תמיד נענה לבי הבוער בתשובה הולמת. התאהבתי בנגנית צ'לו שנסעה איתי מדי בוקר ברכבת התחתית עד פדינגטון. מעולם לא דיברתי איתה. לא ידעתי מה לומר לה. אבל הרהרתי והגיתי בה רבות.  קראתי את הספר "ברנר בלונדון" שכתב אשר ביילין. הוא כותב שם על ברנר, הסופר היהודי הגדול, היושב בשכונת וויטצ'אפל, ועורך את כתב העת האגדי "המעורר". כותב ביילין: "היו שני מקרי אהבה. בשני המקרים הללו היו הגיבורות נשים אי-אהובות על בעליהן. אחת מהן באמת היתה ענוגה ונחמדה. יחסו (של ברנר) אליה היה קצת יותר רציני מאשר אל האחרות. הוא היה קורא לפניה את כתביו וגם הקדיש סיפור לשמה".  הרגע הזה, שבו הסופר יושב בלונדון בחדרו ומקריא משהו שכתב לאישה יפה היושבת מולו, הוא אחד הדברים הרומנטיים ביותר עלי אדמות.

בכלל, ספרים הם ענין רומנטי מאוד. ספרים ישנים ותקליטי ויניל על אחת כמה וכמה. עכשיו, אם תתני לי את ידך ונלך, אוליכך אל השוק בפורטובלו, מהרחוב הראשי אל הסמטה הקטנה, המתפצלת. נעצור מול בית הלבנים שבו חי ג'ורג' אורוול, נביט על הפרחים הפורחים, צבעוניים כל כך על רקע האפור-לבן של הבנין. אורוול היה גאון. הוא כתב: "כדי לראות את מה שמתחת לאף נדרש מאבק מתמיד". את המשפט הזה כתבתי פעם מעל לשולחני. בלונדון תמיד ניסיתי לראות את מה שמתחת לאף. חלונות הראווה. הפמוטים המוכספים. הגלובוסים בחנות הגאוגרפית. כלי הזכוכית הסגולים והכחולים, חגורות העור עם הריח החזק, דוכן הפירות הססגוני, הפאב בפינה. הזוג היושב על הספסל וקורא יחד מגזין מוזיקה. אורוול מנסה להסביר למה הוא כותב, ובין יתר הסיבות ("אגואיזם לשמו, רצון להיראות חכם, שידברו עליך, שיזכרו אותך אחרי מותך, להיפרע מהמבוגרים שזילזלו בך במופגן בילדות") הוא כותב גם על "העניין האסתטי". אותה תפיסה של יופי בעולם שבחוץ וסידורו במילים, וכאן בא משפט המחץ: "רצון לשתף בחוויה שמרגישים שהיא בעלת ערך ואסור להחמיץ אותה".  הו-פה! זהו זה! ככה אני מרגיש. ככה אני חי. אני מיסיונר של יופי, איכות, מהות ומשמעות. כשמשהו בעל ערך בעיני, אני מרגיש שאסור שאנשים יחמיצו אותו. מבלי לדעת, התובנה הזו של אורוול היתה האור המנחה של חיי.

עכשיו אני הוזה את הבית שמול הנהר, בריצ'מונד, אחרי נסיעת אופניים לאורך התמז, בין דשאים ובין שבילים מתפצלים, עד לבית הריק בטוויקנהאם. שם הייתי רוצה ימים של אהבה איתך.

"אהבה אני שר אני אומר אהבה / אהבה אני שומע אני נותן אהבה / בקר עיניים אור אהבה נשיקה טעימה תודה אהבה" כתב מאיר ויזלטיר (קיצור שנות הששים, הקיבוץ המאוחד).  ועוד כותב המשורר באותו ספר בשירו "גלוית נוף" את אחד השירים הקסומים והמסעירים שנכתבו בעברית על מגע גבר ואישה:

הם נרדמו, רדומים ישנים על ערוצי הסדין. מעליהם, שמיכת פוך לבנה כעננת תום תלבין.

בין שתי רגליה ראשו מהביל, קטר מהורהר בתחנה נידחת. בשפל בטנו, פיה הרך נח מעמל

בשעת בוקר מוקדמת, זיכרון שוקע, אגדה נרקמת".

ועוד מאיר ויזלטיר, ועוד קצת לונדון: "על האגם הזהוב סירה שקופה נעה, אתה רואה שקט. הנה צבעים הנה אור הנה יופי. הכל עובר הכל הולך בשקט". ויזלטיר היה בבירת הממלכה בשנים 1965-1966 וכתב שם, בין היתר, גם את "מה אומר משורר": "מה אומר משורר שנגמרו לו הסיגריות לפתע, בלילה גשום, בעיר צפונית מפויחה? הוא מדליק את מציתו ומכבה אותו חליפות, על החלון מתיז גשם, פיח הודף את הערפילים, מה אומר משורר שנגמרו לו הסיגריות, קופסת קרטון ריקה עם ניר-כסף סופג ריצודי אור?"

קיצור שנות הששים, שירים 1959-1972, הוצאת הקיבוץ המאוחד

לונדון היא מהות, כבר אמרתי. המהות הזו איננה באתרי תיירות. מהות היא דבר נפשי. היא באויר. היא בתרבות. תרבות היא הכל. כותב יורם ברונובסקי ב"מכתבים מאנגליה": "לאנגלים יש ספרות גדולה, שירה שאולי אין גדולה ממנה בעולם, יש להם גם מוסיקה נפלא, אך "לצייר לא ידעו מעולם"…את זה מיטיב להוכיח יותר מכול הציור הפרה-רפאליטי שיש בו ספרות ושירה, שיש בו אף מוסיקה, אם תרצו, אך דבר אחד אין בו: ציור" (מכתבים מדומים, עמ' 119, הוצאת כרמל, 2002).  אך אני אוהב עד מאוד את ה"לא ציור" האנגלי. אין זו אמנות דומיננטית ומוחצת בעוצמתה כפי שידעו לעשות האיטלקים ברנסנס. אין זו אמנות וירטואוזית עוצרת-נשימה כפי שידעו ליצור ההולנדים והבלגים כמו ברויגל, ואן-אייק, הרונימוס בוש או ואן גוך. גם הספרדים (גויא, ולסקז, סלבדור דאלי) והצרפתים העמידו תנועות אמנותיות שלמות שאיגדו אינספור ציירי על.

ועם זאת, כשתבואי איתי מתוך המולת הרחוב הלונדוני אל חדרי האקדמיה המלכותית לאמנויות, ואת פנייך היפות יקבלו הנופים הנינוחים הכפריים של ג'ון קונסטבל כמו גם תמונות הסערה הימיות והנפשיות של וויליאם טרנר, רגלייך תינטענה במקומן, הקסם ילכוד אותך אל תוכו. את תנשמי עמוק ושוב תנשמי את הרגע הזה שבו זהרורי האור, הצבע והרגש ייספגו בנשמתך. אחר כך, במזרח העיר, מעברו השני של הנהר, על גדות הנמל הישן שחודש ושופץ, בפאב העתיק שנשמר כפי שהוא, תוכלי להביט אל המים ולהרגיש איך העבר וההווה מתאחדים בתוכך. אלה הרגעים שייחרטו בך, מבלי לדעת מדוע ולמה.

וויליאם טרנר, שריפה. 1864

ג'ון קונסטבל, "המסטד הית'". 1821

אוכל בשביל החיים, אמנות בשביל שיהיה טעם לחיים. בפורטובלו יש את אוכל טעים. גם ברחוב, בשוק עצמו, גם בפאבים שלאורך הרחובות. הדגים הטריים, פשטידת הרועים או סתם תפוח אדמה ענק, לוהט ומבוקע, שמולא בשעועית אפויה או בגבינת צ'דאר מגורדת וכתומה הם לפעמים טעם גן-עדן, בעיקר כשקר. ואז אפשר להמשיך אל חנות התקליטים של ראף טרייד. שם הוחתמו הסמית'ס. שם יצאו אלבומי מופת. שם, עד היום, אפשר למצוא את המוזיקה הטובה ביותר בעולם, בוינילים בתוך עטיפות קרטון קשות ומרגשות.

חנות התקליטים ראף טרייד, פורטובלו

כשתרצי שאראה לך את העיר באפור אני אראה לך עולם שלם בירוק וכחול. נתיבים שונים אל תוך המסתורין, הטריטוריה הלא מוכרת, "הניחוח של אירופה האפלה", כמו שכתב נסים אלוני  ב"רשימות של חתול רחוב": "אזוב…סתיו…ערפל".