ארכיון תג: ספרים

מכונת הכתיבה, מכונת הזמן

פול אוסטר מעולם לא התפתה לחידושי הטכנולוגיה; הסופר היהודי אמריקאי (שפעם אהבתי מאוד מאוד ובשנים האחרונות פחות) מתעקש שלא להתחדש ושומר אמונים למכונת כתיבה ידנית שיש לו מתוצרת "אולימפיה", שמלווה אותו ואת כתיבתו כמעט 40 שנה. 

כנראה שמדובר במכונת כתיבה מיוחדת, כי גם חברו ושכנו של אוסטר, האמן סם מסר, נדלק עליה. מסר, במשך שנים,  מצייר את המכונה ואת בעליה במגוון של מצבי-רוח ושל טכניקות. ממערכת היחסים המיוחדת הזאת נולד ספר מיוחד, יוצא-דופן וקצר, שבו מבחר מעבודותיו של מסר מלווה בטקסט אלגנטי של אוסטר – עדות קטנה למאבק ההישרדות, המתמשך על אף הכול, של ההילה בעידן השעתוקים הטכניים.

 אוסטר מפתיע בעובדה שמאז 1974 (השנה שבה קנה את 'אולימפיה', שנולדה אגב ב-1962), כל מילה שכתב הודפסה על אותה מכונה. ואני אוהב את הראש הזה של אוסטר, למרות שאני עצמי כותב על מחשב-נייד כבר חמש שנים ואני לא כותב יותר בכלל על מכונת הכתיבה הישנה ההיא, שבילתה איתי שנים טובות באייטיז, כשכתבתי נובלה אחת (שגנזתי) וכמה שירים (שמעולם לא פרסמתי) וביקורות ראשונות על מוזיקה ל"דבר", "כותרת ראשית", "חדשות", "מוניטין" – כל העיתונים וכתבי העת האלה נסגרו ונעלמו מהנוף, כמו מכונות הכתיבה עצמן.

ויש משהו מקסים בדבקות של פול אוסטר בעולם הישן. הוא מסביר בספר שכל חבריו החלו לראות בו אויב הקדמה, למרות שהוא בסך הכל מרגיש נוח עם משהו שעובד לו טוב, ואין לו שום צורך "לשדרג", "להתקדם" – אין לו שום צורך נפשי או טכני לשנות ולהשתנות. הוא איש של העולם הישן, וטוב לו ככה.

ועם זה אני יכול להזדהות ולכן "מכונת הכתיבה שלי", עבורי, הוא פשוט משל.  במובנים רבים גם אני "גבר ישן" כמו אוסטר. גם אני אוהב דברים מסוימים ששייכים למאה ה-20 ולא התקדמתי, בתחומים מסוימים.  אני לא רואה את עצמי קורא ספרים או רואה סרטים במחשב. מעולם לא הורדתי שיר מהאינטרנט. אף פעם לא שידרתי תכנית מ-USB ואני מביא דיסקים (ותקליטים) מהבית. יש לי אלף תקליטים, רובם המכריע מגיל ההתבגרות, ואני משתמש בהם ומשדר מהם לעתים קרובות. אני אוהב ספרים ישנים וסינמטקים. אני אדם לא טכנולוגי. אמנם יש לי סלולארי (דור ישן) והוא סתם מכשיר שמקבל שיחות ומוציא הודעות. אני גבר ישן. אפילו עתיק. אני אוהב מחוות ג'נטלמניות, אבל קראתי לאחרונה על נשים צעירות שלא מוכנות שגברים יפתחו להן את הדלת וינהגו בהן באדיבות מופלגת, וזאת מסיבות פמיניסטיות שלא הבנתי עד תום, אבל אני מניח שהנימוק נובע מאיזושהי אג'נדה שאני לא מכיר.

הנה כי כן, הייתי פעם בחור מודרני עם ווקמן ואדידס, אבל נעצרתי שם, בסוף שנות השמונים, ולא הפכתי לפוסט-מודרני.  הרבה ממה שנחשב לרגיל ושכיח בעולם החדש לא חביב עלי כלל.

אז ככה, אני לא שופט אף אחד ואיש הישר בעיניו יעשה, זה באמת רק טעמי (הישן) הפרטי והאישי, אבל מה לעשות ויש בי רתיעה עמוקה מפירסינג וגם קעקועים אינם אהובים עלי. אופנה, בכלל, היא משהו זר לי. בחיים לא עלה בדעתי לקנות נעלי קרוקס או ללבוש מכנסי שבע-שמיניות, לא מבין את ההורים שברוח הזמן המשונה הזה קוראים לבנות שלהם בשמות של בנים,  ולבנות שלי קראתי בשמות ברורים לכל – קארין ושירה – ואני לא מבין את הקטע של המטרו-סקסואלים, בשבילי גבר הוא גבר כמו המפרי בוגרט, או קלינט איסטווד, או יוסי בנאי, או מוטי קירשנבאום, ולא מוצר מגוחך כמו דייויד בקהאם או שלל הגברברים-החיקויים שלו, שגודשים את המדיה ואת הקולנוע.

אני לא אוהב את "המטבח החדש" ולא מבין שום דבר באוכל מתוחכם ותמיד אעדיף אוכל פשוט וישיר (מי אמר חומוס ולא קיבל?) על פני מסעדת יוקרה, ואני קונה בגדים פשוטים שיפים בעיני ולא כאלה שמישהו, כלשהו, החליט שעכשיו אני צריך ללבוש כדי ש….מה, בעצם? – אני לא Cool  ואני לא טרנדי. שמות של מותגים זרים לי כמו כוכבי ריאליטי.  עד לפני חודש, למשל, לא ידעתי מיהו אלירז שדה. אני לא כותב את זה בבוז או בגאווה. סתם כדוגמא לכך שאני חי כאן אבל הרבה מהאינפורמציה שהיא טבעית וברורה לרוב סובביי אינה מגיעה אלי.

אני מעודכן יפה במוזיקה חדשה שיוצאת בעולם, אבל זה רק מפני שמוזיקה היא סם החיים שלי, ואף פעם לא עצרתי את החיפוש האינסופי אחרי עוד ועוד מוזיקה נהדרת. אבל בכל התחומים האחרים אני פשוט תקוע איפשהו שם, אחורה בזמן. לא חציתי את קו המילניום אל המאה ה-21.

הנה כי כן, לא חשבתי אי פעם שאוכל לומר זאת על עצמי, אבל הנה אני אומר זאת: אני שמרן, ישן ומיושן בדברים מסוימים, שחלקם רעים וחלקם (אולי) טובים, בסך הכל כנראה שלא דחוף לי לצעוד עם הזמן. אני מניח לזמן לצעוד לו לבדו קדימה בעוד אני מתבונן מהצד בטרנדים ובאנשים הנמרצים, מהירי המחשבה והמיומנים-טכנולוגית, עם האייפונים והאייפדים והג'י.פי.אסים, בעוד אני  נאמן באופן מיושן לספרים הישנים, מנייר, ולתרגומים הישנים של הספרים של קפקא ו"הנסיך הקטן" ודיקנס, ואני אוהב יותר את עטיפות הספרים של פעם, בצניעותן המחמירה, ואני נאמן לתקליטי הויניל ולאטלס הדרכים שבמכונית ויודע שזהו העולם של המאה ה-21, שבו אתה צריך לרוץ הרבה יותר מהר כדי להישאר במקום ("אליס בארץ הפלאות") – ואני בכלל מעדיף לעמוד בצד ולא לרוץ לשום מקום.

מה קורא?

אני וחבר בשמש החורפית

עם ספרו של ריצ'רד בראוטינגן, "כדי שהרוח לא תישא זאת לכל עבר".  סיפור טרגי המתרחש בעיירה קטנה באורגון, נער שיורה בחברו הטוב ביותר והשלכת המעשה על חייו אחרי המקרה. ספרו האחרון של גיבור דור הביט, בראוטינגן, שנמצא מת בגיל 49, כלצדו אקדח ובקבוק אלכוהול ריק.

 

יריד ספרים נדירים על חוף הים, ברצלונה

 

על חוף הים של ברצלונה השגתי את המהדורה הרחבה והביוגרפיה הנדירה של דייגו ולאסקז, צייר החצר הספרדי בן המאה ה-17. אמן גדול, בעל טכניקה יוצאת דופן (הוא נהג לצייר במכחולים ארוכים במיוחד) שהשפיע מאוד על ציירים שבאו בעקבותיו. למזלו הגדול, המלך פליפה הרביעי היה חובב אמנות גדול, והוא זימן את ולאסקז לחצרו, שילם לו בנדיבות והפך לחברו הטוב למעלה מ-30 שנה. אחרי מותו דווקא אנגליה היתה הראשונה להכיר בגאוניותו של ולאסקז,  ובאנגליה יש את מספר העבודות הרב ביותר של הצייר. מתוך 274 היצירות של ולאסקז 121 נמצאות בבריטניה. ג'ון רסקין, מבקר האמנות הנודע, כתב עליו: "את כל אשר עשה ולאסקז, יש לקבל כנכון ביותר לכל תלמיד אשר חפץ ללמוד מהי אמנות טובה".

אמא שלי, אולי כהן, 2002

"אם תאהב לקרוא ספרים, אף פעם לא תהיה בודד" (אולי כהן, אמא שלי, אי שם בעבר)

אמא שלי לימדה אותי לקרוא כשהייתי בן 4, למרות אזהרות סובביה ש"את תשגעי את הילד". וככה, מכיוון שהיינו הרבה בבית, היא ואני, שעות ארוכות, והיא קראה המון, לא היתה לי אפשרות להפריע לה כשהיא קוראת וברגע שנתנה לי את החכה (דהיינו: לימדה אותי לקרוא) הייתי יכול לצוד בעצמי את הדגים (הספרים). אז היא קראה את דוסטוייבסקי, צ'כוב, טולסטוי וצ'כוב, ואני קראתי את "השביעיה הסודית" וז'ול ורן, חסמב"ה ואריק קסטנר. היא אהבה לקרוא ולרשום הערות, תוך כדי קריאה, ביומן שלה. הצילום הזה הוא משנת 2002, ארבע שנים לפני מותה.

 

חנויות הספרים של לונדון הן מחוזות-חפץ קסומים. ראשית, יש בהן (עדיין) טעם-של-פעם. ניחוח ישן של עולם הולך ונעלם. שנית, במקרים רבים אפשר למצוא חנויות-נושא, המתמחות בתחום מסוים. מדע בדיוני ופנטזיה. גאוגרפיה ומסעות. ספרות נשים. הנה שתי חנויות נפלאות במיוחד. אחת בנוטינג היל שבמרכז, ליד שוק פורטובלו, והשניה צפונה יותר, בשכונת המסטד היפה עד כאב.

נוטינג היל

חנות הספרים בשכונת המסטד

ולקינוח, קטע יפהפה מתוך ספרו של מיכאל הנדלזלץ, ספר – קטע המשווה בין התאהבות באישה להתאהבות בספר והתייחסות ל"ירח מלא" של מולינה, מהספרים הגדולים שקראתי בימי חיי.

 

 

 

 

 

 

מיכאל הנדלזלץ, "להתאהב בספר"

לשוט מגדה אחת לגדה השניה של שנות השבעים

המלחין האמריקאי אהרון קופלנד ("תרועה לאדם הפשוט") נשאל פעם בראיון: "מר קופלנד, האם יש למוסיקה משמעות?"

כמובן, ענה המלחין.

"האם תוכל להסביר במלים מהי המשמעות הזאת?", תהה המראיין.

"בשום פנים ואופן לא", ענה המלחין המהולל נחרצות.

אז למוסיקה יש משמעות. היא משקפת תקופה ומתעדת אותה. היא נייר הלקמוס שלה. ויקטור הוגו כתב: "המוסיקה מביעה את שלא ניתן לומר על מה שאי אפשר להחריש". גם ג'ונתן קו מנסה לקחת את המוסיקה שהיתה פסקול לגיל ההתבגרות שלו, בברמינגהם של שנות השבעים, ולא יכול לתאר אותה במלים.

שנות השבעים באנגליה היו תקופת המהפך הגדולה, הבוקר שאחרי המסיבה הגדולה של שנות השישים, ההתפכחות מהחלום על עולם חדש ומסומם, שלום ואהבה לי ולך ולוסי בשמי היהלומים. אחרי פירוק הביטלס, עידן לונדון העולצת, המיני וטוויגי, אחרי שהאוכל ההודי, חנויות המכולת הפינתיות וצלילי הסיטאר כבר הפכו לחלק מהנוף הבריטי וכשההערצה לספרי ג'.ר.ר. טולקין היתה דומה לסגידה לסדרת הארי פוטר של רולינג בימינו.

שנות השבעים היו גם העשור שנפתח והסתיים במותם של גיבורי הרוק, שהיו סמליה של מהפכת תרבות. ב-1971-1970 היו אלה הצעירים והיפים ג'ים מוריסון, ג'ימי הנדריקס וג'ניס ג'ופלין. ב-1979 מותו האלים והמכוער של סיד וישס מהסקס פיסטולס, האיקון של מהפכת הפאנק. בין לבין מתו גם מארק בולן מ"טי רקס", ניק דרייק, טים באקלי, פול קוסוף, מאמא קס מ"דה מאמאס אנד דה פאפאס" וסנדי דני מ"פיירפורט קונוונשן".

אין זה ניים-דרופינג רהבתני. השמות הם חלק בלתי נפרד מעלילתו של "מועדון האידיוטים", הרומן השני המתורגם לעברית (אחרי "בית השינה") של הסופר האנגלי ג'ונתן קו. ספרו של קו רווי מוסיקה והוא פועל באופן מעניין על התודעה. בד בבד עם היכרותנו את הדמויות והצלילה לתוך התקופה והסיפור עצמו, אפשר לשמוע את הפסקול מתנגן ברקע, בתוך ראשנו. גם שם הספר (בתרגום משונה במקצת) לקוח מאלבום מוסיקלי ידוע של התקופה: "The Rotters' Club", אלבומה השני, המהולל, של הלהקה האנגלית "האטפילד אנד דה נורת'" מהעיר קנטרברי, שהוציאה שני אלבומים בשנות השבעים.

עטיפת התקליט שנתן לספר את שמו

מי שהתבגר דרך שנות השבעים והסתובב בחנויות תקליטים, קורא את "מועדון האידיוטים" אחרת. זהו ספר שמפעפע לתוכך כמו צלילים, באטיות כובשת. זהו רומן התבגרות הנפרש כמניפה ככל שמעמיקים לתוכו. הוא נפתח בשנת 2003, בברלין, כשילדיהם של שניים מהגיבורים נפגשים בעיר הגרמנית המשתפצת והולכת, ונע שלושים שנה לאחור, אל 1973, הסוערת והמסעירה.

העלילה מתחילה עם הרבה קצוות חוטים, מגוון גיבורים וסיפורי חיים של דמויות שונות. המפעל הגדול בעיירה מפרנס ומעסיק את רוב התושבים. האיגוד המקצועי דורש זכויות, העיתון המקומי מסקר כל תנועה קלה בו וכולם מכירים את כולם ויודעים הכל על כולם. בין הדמויות גבר נשוי בתפקיד בכיר שמנהל רומן אסור עם צעירה מפתה, מזכירה במפעל שלו. הוא בן 39, היא בת 18, היא רוצה שיעזוב את אשתו וילדיו, הוא מסרב, הנערה נעלמת. זוג אחר, שהכיר דרך מודעה בעיתון מוסיקה, נקלע לפאב בערב רומנטי שהופך לטרגי: מלקולם נהרג בפיצוץ מטען חבלה שהטמינה במקום המחתרת האירית, לויס מתמוטטת נפשית ומתאשפזת במוסד לחולי נפש.

סטיב הוא הנער השחור היחיד בתיכון, ספורטאי מצטיין ששואף להיחלץ ממצב כלכלי קשה ומלוהק לתפקיד המובן מאליו בהפקה של "אותלו". שון הרדינג הוא הנער החכם והמוזר, שניחן בחוש הומור זדוני ומעולל תעלולים ומעשי-קונדס יצירתיים. דאג אנדרטון, בעל התודעה החברתית המפותחת, נוסע יום אחד ללונדון, מגיע למערכת עיתון המוסיקה האגדי NME (ניו מיוזיקל אקספרס), נשלח לסקר הופעה, נקלע בטעות לרגע ההיסטורי שבו ה"קלאש" מתחילים את תפקידם ההיסטורי ומסיים במיטתה של פאנקיסטית צעירה שמלמדת אותו שלושה-ארבעה דברים על סקס ועל החיים הסוערים בעיר הגדולה.

פיליפ צ'ייס הוא מוסיקאי שרוצה להצליח ורואה את אמו מנהלת רומן עם המורה שלו לאמנות ואת אביו שמנסה להתמודד עם הפרשה. בנג'מין טרוטר הוא חברו ללהקה, שחולם בכלל להיות סופר ומאוהב בסיסלי בויד, היפהפייה של התיכון, שאמה היא שחקנית תיאטרון והיא עצמה מנסה ללכת בדרכיה, ללא הצלחה.

ג'ונתן קו

קו, מסופריה הבולטים של בריטניה, מתאר חבורת צעירים, שכל אחד מהם מנסה לחצוב את דרכו העתידית באחת התקופות המרתקות של המאה העשרים. כמו ב"בית השינה" האפי והגדוש (שיצא בשנת 1998 והפך ללהיט גדול גם בישראל), גם "מועדון האידיוטים" הוא רומן רחב יריעה, גדוש מבנים ספרותיים, הומור וחושניות. קו, בן 42, נולד וגדל בברמינגהם ופירסם את ספרו הראשון כבר בגיל 15. "האומללות בבית הספר", אמר בראיון לא מזמן, "היא שגרמה לי לרצות לכתוב ולפרסם". מכאן, שדמותו של בנג'מין טרוטר והסביבה הגיאוגרפית שהוא פועל בה מבוססות לא מעט על דמותו של קו עצמו.

בזמן שבני החבורה התוססת של מחוז לונגבריג' שבעיר התעשייתית ברמינגהם ניגשים למבחנים, מפלרטטים ומתאהבים, מאזינים לתקליטים של אריק קלפטון, "נשיונל הלת'" ו"רוקסי מיוזיק" (ומתווכחים עד אין סוף בנוגע להם), השלטון והמבנה החברתי בסכנת התמוטטות והתפוררות. קו מצליח להביא לפני קוראיו באומץ ובדייקנות את תיאור התקופה הקשה והמרתקת של תחילת שנות השבעים. איגודי העובדים שובתים, מנהלי המפעלים מנסים לשבור את רוחם, השוטרים שוברים אלות על ראשיהם וההתפרעויות מאיימות על הסדר החברתי הקיים. האבטלה גואה, המיתון קשה ושלטונות ההגירה יורדים לחייהם של המהגרים החדשים, השחורים והאסיאתים. נשמע מוכר? לא במקרה. אנגליה 1973 מזכירה את ישראל העכשוית, רק שכאן יש גם איום מבחוץ.

המהגרים השחורים מאסיה ומג'מייקה מסומנים כאויבי העולם המעמדי הישן. פוליטית, בריטניה היתה במצב של עימות פנימי בין מעמד הפועלים למעמד העליון והכלכלה נקלעה למצב של חוסר התפתחות. הימים הם טרום עליית מרגרט תאצ'ר וממשלת השמרנים לשלטון, והמוסיקה שנוצרה באנגליה באותו זמן ומלווה את כל עלילת "מועדון האידיוטים" משקפת את התהליך החברתי.

אילו ביקשו ממני לתמצת את הרומן של קו במשפט, הייתי מתאר אותו כ"התבגרות באנגליה, מלהקת YES ועד ה-CLASH. הרוק המתקדם הבריטי היה מופת של אינטלקטואליות צרופה. אמנים כמו פיטר גבריאל ובראיין אינו היו משכילים ואנינים. להקות כמו "ג'נסיס", "קינג קרימזון" ו"פינק פלויד" נולדו בבתי ספר לאמנויות. האמנים הללו חילצו את הרוק מסד צר של שלוש-דקות-בית-פזמון-סולו. הם שילבו בין מיתוסים עממיים, כתבי שקספיר וג'ון מילטון, המוסיקה הקלאסית של באך והג'ז של ג'ון קולטריין, הכתבים של ג'.ר.ר. טולקין וסרטי מדע בדיוני ליצירות רוק מתקדם.

מוסיקלית וחברתית היה זה עידן מדהים בתולדות המוסיקה הפופולרית. הפופ היה, למשך כמה שנים, לא רק תרבות צריכה. האינטלקטואלים החדשים של המוסיקה הפופולרית הצליחו לחצות את הקווים מ"בידור" ל"אמנות". אבל אז החלו המהומות במכרות ובמפעלים הגדולים דרשו הפועלים זכויות. המצב החברתי דרש דוברים חדשים. מהפכת הפאנק של 1975 היתה למעשה המרד הגדול של נערי הפרוורים. מעמד הפועלים השתלט על סדר היום הציבורי וכך נולד "הצליל של הפרוורים" (במובן האנגלי, לא המאריקאי). את הלהקות המפוארות והמשכילות עם הנגנים הרהוטים והיפים החליפו בחורים רזים, עם מבטא חריף, ג'ינס קרועים ופירסינג בלחי.

ה"סקס פיסטולס" שצרחו "אלוהים, נצור את המלכה" ו"אנרכיה בממלכה" על ספינה ששטה בנהר התמז ו"הקלאש" שזעקו "לונדון קוראת" – אולי זועקת – ו"יש רובים בבריקסטון" – ומה תעשה כשיבואו לקחת אותך, איך תצא לקראתם, עם הידיים באויר, או עם האצבע על ההדק – היו רלוונטיים פתאום על חשבון כל אותם גיבורי גיטרה, אמני קלידים וחלילים כמו להקות קנטרברי, לונדון וליוורפול ששרו וכתבו סיפורי-אגדה על ימים רחוקים, אוקיינוסים, נסיכים ופיות, טרולים ויערות קסומים. הפאנקיסטים דחקו הצדה את אלה שרק אתמול היו אלילים. בתוך זמן קצר הפכו חברי האליטות הישנות לבלתי מקובלים, ה"גאונים" היו ל"דינוזאורים" (כינוי גנאי שהדביקו מבקרי מוסיקה עתירי קלישאות לאמני הרוק המתקדם, בהאשימם אותם ביומרנות, ניתוק והתנשאות).

ג'ונתן קו, בהומור אבסורדי שלא סותר את האהבה הגדולה שלו לתקופה, לכתבי העת ולמוסיקה שלה, מצליח להדגים באמצעות התקליטים, ההופעות והביקורות עליהם את השינוי החברתי והפוליטי, את ההתבגרות בברמינגהם של שנות השבעים, כשהעולם מסביב משתנה במהירות מסחררת, אופנות מתחלפות וז'אנרים מוסיקליים מפנים את מקומם לאחרים. הנעורים מלאים חיוניות, תשוקה וחלומות, החברים לומדים בתיכון, מפיקים עיתון, לומדים שקספיר ומציגים את "אותלו", מנסים להקים להקה, ששורדת חזרה אחת בלבד, מתעמתים עם דור ההורים ומנסים למצוא את דרכם בתוך התקופה הסוערת של גאווה אנגלית פצועה מול לאומנות אירית, גילויי גזענות והתרופפות שלטון הלייבור במשבר הכלכלי הקשה.

בין שני הקטבים הללו – תום ויופי של נעורים מול עולם חיצוני מאיים ומתפורר מצד אחר – נע "מועדון האידיוטים". אם ב"בית השינה" קו התייחס לטקסטים קולנועיים ("האדם השלישי" ו"בכבלי השיכחה") ולספרות ("תקוות גדולות" של דיקנס), ברומן הזה הוא מנהל דיאלוג עם העיתונים והצלילים של התקופה. זהו רומן-רוק סוחף, מעורפל בחלקו ובהיר בסופו רווי באותם שני אלמנטים שקו מציין כ"מאפיינים את התרבות האנגלית": אלימות ומלנכוליה. לפי קו, האלימות פורצת באופן בלתי נשלט במוקדים שונים בחברה האנגלית, אבל מיד בעקבותיה מגיעים רגשות האשם, שמולידים את המלנכוליה. העצב הזה מחלחל למוסיקה וכמובן גם לספרות. גם הסרקזם האנגלי הוא חלק מאותה התנהלות נפשית, התגוננות של הציניקן מפני הצפה רגשית ומצפון מיוסר.

כך גם "מועדון האידיוטים" עצמו משיט אותך מגדה אחת של הסבנטיז אל הגדה האחרת. זו חציית נהר רחב וגועש של אירועים, מלים, התרחשויות וצלילים, כשמעל הכל נסוך עצב דק ויופי רב. המלחין קלוד דביוסי הגדיר מוסיקה טובה כ"משהו שגורם לך להתגעגע למשהו שלא היה לך ולעולם לא יהיה לך". לא לעתים קרובות התמכרתי כך לרומן. התגעגעתי כך לאנשים בדויים, לעיר שלא חייתי בה. סיימתי את "מועדון האידיוטים" בתחושה של ריגוש וכמיהה.

למחרת בבוקר פתחתי אותו בעמוד הראשון והתחלתי את המסע מבראשית.

באתי מתוך עצמי כמתוך אדמה

מחר זה יגיע שוב. יום השנה. 25.11.1974. יום מותו של ניק דרייק. אם דרייק היה מצליח בקריירה ושורד את החיים האלה, היינו חוגגים לו יום הולדת 63. אבל הצעיר היפה, המופנם והגבוה מת בגיל 26, אחרי שלושה תקליטים ובתחושה של החמצה משוועת. בשבילי ניק דרייק היה האנגלי האולטימטיבי כמו שרלוק הולמס. דמויות אגדתיות ובסופו של דבר – בודדות.

ב-1986 שהיתי תקופה בדירה של חבר בקווינס פארק. הימים נמשכו ללא אופק. שמענו הרבה תקליט אוסף שהיה לי בשם Heaven In A Wild Flower (שנעלם איפשהו, עם השנים, והיום נחשב לנדיר). דרייק, בקולו העמוק והיצירה הרוויה במלנכוליה ביטא עבורי את העצב המתוק והקסם החמקמק של האנגליות. אי השלמות שלו הפכה אותו למושלם בעיני. דווקא העובדה שהוא לא הצליח בחייו, שהוא מת צעיר, נסיך העצב והיופי, דווקא זה היה בשבילי סוג של משהו שאני יכול להזדהות איתו. ובתקופה ההיא, כשהחבר שלי הלך בבוקר לאוניברסיטה, אני חיפשתי ספסל לונדוני לשבת עליו ולקרוא את יהודה עמיחי. דווקא עמיחי.

עמיחי הגדיר אותי באופן מושלם. לא במקרה חרטתי על לוח לבי ובתודעתי משפטים של עמיחי. קראתי את "בקצה השדה" וחשבתי: הוא כותב עלי. הוא מתאר אותי.

רבים הם ההולכים בכיוון אחד,
אילו רק ידעו, אך זאת יודעים רק מעט.
באתי מתוך עצמי כמתוך אדמה, חם,
עז, לוהט ונשפך בין כולם
לעולם הגדול
עז, לוהט ונשפך בין כולם
לעולם הגדול.

הרגשתי "עז לוהט ונשפך" לעולם הגדול. הייתי רעב לאהבה אדירה ועם זאת כל מה שראיתי סביבי זה את אותה ניק דרייקיות של החיים. כלומר: זה מושלם, דווקא כשזה לא מושלם.  האהבות הכי גדולות בספרות היו אהבות  אסורות. לא אהבות של והם-חיו-באושר-ועושר, אלא דווקא אהבות שאינן מבוססות על יציבות, שהיה בהן משהו ארעי, היה בהן משהו שלא נתן להן להפוך לבטוחות ודווקא זה מה שהפך את האהבות הללו לחזקות, הסוערות (ובסופו של דבר אולי גם הטהורות והאמיתיות ביותר).  מרומיאו ויוליה של שקספיר והגברת עם הכלבלב של צ'כוב דרך בחזרה לבריידסהד  של אוולין וו ועד יהודה עמיחי.

קראו, למשל, את השיר הבא של עמיחי שנכתב באנגליה ב-1962:

כופפי את ראשך מן החלון

חוטים ייאחזו בשערך,

שבשי את לוח הזמנים,

הביני את מעשי. התנסי

בנסיון אחרון. הפשילי שמלתך

ואל תראי את הכרטיס לביקורת. בל יידע איש לאן את נוסעת.

השליכי סיגריה בוערת מן החלון. עשי תבערה בחוץ,

אחות גדולה לתבערות שבעיני.

השאירי את הדלת פתוחה, השאירי את האדמה פתוחה.

זרקי. הישעני. הוציאי. אל תראי את זהותך…דברי.

אהבי אותי.

(מתוך "הוראות לנסיעה",  הוצאת שוקן)

עשי תבערה….התבערות שבעיני…בל יידע איש לאן את נוסעת…הפשילי שמלתך…אהבי אותי. ככה משורר גדול אוהב איש נחשקת. אהבה גדולה שאינה יכולה להיות מושלמת, אבל היא אהבה עזה. בוערת. סוערת.

חשאית.

אסורה.

הנר הבוער. ערב לונדוני (צילום: לילי פרץ כהן)

וכותב המשורר הערבי הנהדר נעים עריידי  בשירו "כל פעם שאדם מתאהב" על אותה מעלית אהבות שעולה ויורדת, אותה תחושת החמצה חוזרת ופסיכוזה שמשתלטת עליו בכל פעם שעיניה היפות של אישה נשואה נפתחות וננעלות כמעלית שאינו נכנס לתוכה.

כל פעם שאדם מתאהב 
הולך אחר אהבתו. 
כל עוד עיניה היפות של אשה נשואה

נפתחות וננעלות כמעלית 
הוא ממתין דוקא למעלית העולה. 

בקומה ששכח מספרה אינו יודע 
מה צפוי לו. ולכן 
הוא מחליט לעלות במדרגות לקראת 
אהבה חדשה שאולי ממתינה 
בקומה הבאה למעלית היורדת. 

אדם שמתאהב הולך אחרי אהבתו 
והאהבות 
עולות ויורדות

דווקא 
במעלית שאינו נכנס  

לתוכה. 

ועוד משורר מאוהב, ת.ס. אליוט, כתב ב-1922:

ועדיין כאשר שבנו מאוחר מגן היסמין

ידייך מלאות ושערך רטוב     

לא יכולתי לדבר

ועיני כשלו

לא הייתי בין החיים או המתים

ולא ידעתי דבר

בהביטי אל לב האור, השקט".

 

אחת לאיזה זמן מוגבל פגשתי גם את תחושת האושר-שוב-מכה הנכספת. זה לא מחזיק מעמד יותר מדי, אבל גם שנה-שנתיים-שלוש של אושר צרוף, אהבה ותאווה, הן משהו ששווה לחיות למענו ולכתוב עליו. באותו זמן קסם, 1991, עת שהיתי גבוה ברקיע היהלומים של חיי פגשתי את התיאור הבא בקובץ הסיפורים הנפלא ביותר של עוזי וייל ועיני מלאו דמעות, לא כמטאפורה – אלא באמת:

"לפתע ידעה שהיא תהיה שלו עד סוף ימיו. לא רבים הרגעים האלה בחיים, ולרוב הם נעלמים לפני שמבחינים בהם. היא היתה צריכה לעבור שנות נדודים, ואחר-כך נזירות, כדי להגיע לרגישות המאפשרת לתפוס את הרגע הזה, כשהוא בא. היא שלחה את ידה ללטפו אך חששה להעיר אותו, ולכן משכה את ידה בחזרה והמשיכה להביט בו. בינתיים השמיים ירדו והתערבבו בתקרה עד שאי-אפשר היה להבדיל ביניהם. היא הניחה את ראשה על הכר, והרגישה מתיקות כמו שלא הרגישה מעולם ממלאת אותה"

חיים כמעט מתוקים, עוזי וייל, 1991

(מתוך הקובץ "ביום שבו ירו בראש הממשלה", עם עובד/ידיעות אחרונות/ספרי חמד)

ואולי בכלל הסופר ההודי טרון ג' טג'פל צודק.

"סקס, לא אהבה, הוא הדבק החזק ביותר שמחבר בין שני אנשים", הוא כותב בספרו האלכימיה של התשוקה. "חוקי הפיזיקה הבסיסיים גורסים שקשה יותר לנתק שני גופים הצמודים זה לזה במרכזם, מאשר גופים המחוברים בחלקם העליון או התחתון. כשעזבתי אותה עדיין הייתי מאוהב בה עד טירוף, אבל התשוקה כבר גוועה וחרף כל אותן שנים של קרבה ושיתוף וגילויים ונדודים – דבר לא היה בכוחו לעצור בעדי מלברוח".

לונדון בגשם. צילום: לילי פרץ כהן

למה זולגות הדמעות מעצמן?

 

מרים ילן-שטקליס, 1939

 

מוקדש בהערצה למרים יָלָן-שְׁטֶקֶלִיס שנולדה באוקראינה ב- 21 בספטמבר 1900

כמו רחל, לאה גולדברג ויונה וולך, גם היא היתה יתומה מגיל צעיר וגם לה לא היו ילדים משלה.  "שירים, כמו ילדים, נולדים בייסורים", אמרה פעם. בודדה ועצובה כתבה שירי ילדים גאוניים. מרטיטים. מרהיבים ביופיים ומרעידים בכאבם.  ב-1939 יצא ספרה הראשון "אצו רצו גמדים". ב-1957 זכתה בפרס ישראל. ב-1968 הוענק לה אות "יקיר ירושלים".  שמוליק קראוס העריץ אותה והלחין רבים משיריה, ביניהם "אלישבע מה נחמדת" ו"הבובה זהבה" (לשלישיית החלונות הגבוהים) ואלבום שלם שהוקדש רק לשיריה "לבד לבד ולבד ביחד" (שמוליק קראוס וג'וזי כץ, 1975).

ג'וזי כץ ושמוליק קראוס שרים משירי מרים ילן-שטקליס. 1975

שלום חנוך הלחין את "רוח רוח" ואת "אצו רצו גמדים".  עוד משיריה המוכרים עד מאוד: "ידידי טין טן", "הסבון בכה מאוד" ו"מיכאל".

 יָלָן-שְׁטֶקֶלִיס נפטרה במאי 1984.  

והיום, 21 בספטמבר, היום בו נולדה. ביקשתי לחזור אל "דני גיבור", או בשמו הלא רשמי "זולגות הדמעות מעצמן", הקלאסיקה העל-זמנית שמחזיקה הרבה יותר מכפי שאפשר לחשוד, כשאתה בן חמש ואפילו בן חמש-עשרה. לעתים אני חושב שאם הייתי משכיל לפענח את המסר האמיתי שבשיר, אולי הייתי חוסך מעצמי הרבה שברונות-לב בעבר.

דני גיבור

אִמָּא אָמְרָה לִי: דָּנִי יַלְדִּי הוּא גִּבּוֹר וְנָבוֹן.
יַלְדִּי לֹא יִבְכֶּה אַף פַּעַם
כְּפֶתִי קָטֹן.

ככה אתה גדל. גבר צעיר, יהודי וצבר בארץ ישראל. לבכות? אסור. לא ולא. אף פעם לא.  מי שבוכה הוא "פתי" (טיפש, בעברית) והוא "קטון" (שזה לא פחות משפיל).

הדיכוטומיה היא ברורה לגמרי. או שאתה "גיבור ונבון" או שאתה "פתי קטון".  בחר בעצמך באיזה צד  אתה רוצה להיות.

אֵינֶנִּי בּוֹכֶה. אַף פַּעַם.
אֵינֶנִּי תִּינוֹק-בַּכְיָן.
זֶה רַק הַדְּמָעוֹת… הַדְּמָעוֹת… הֵן
בּוֹכוֹת בְּעַצְמָן.

והנה ההצהרה: אינני בוכה אף פעם!!!  אינני תינוק בכיין!!!  אבל מה לעשות, זה לא תלוי בי. אלה הדמעות, והן עצמאיות. והן בוכות בעצמן. לא קשור אלי בכלל, ולרגשות שלי. זה הן. רק הן. בעצמן

 

פרח נתתי לנורית
קטן ויפה וכחול
תפוח נתתי לנורית
נתתי הכל

נורית אכלה התפוח
הפרח זרקה בחצר
והלכה לה לשחק
עם ילד אחר

נורית האכזרית. מי מאיתנו, הגברים, לא פגש איזו "נורית" כזו במהלך חייו? מי לא פגש איזו "נורית", שזלזלה בו, מפני שהיה רגשן, ונתן תפוח וספר, והעדיפה את "הקשוח", "האדיש", "המניאק" – או במלותיה של ילן-שטקליס "הילד האחר"?

נורית כאבטיפוס של האישה, שהגבר נותן לה "הכל", מתמסר, בוער באהבתו – והיא מעדיפה את "הילד האחר".

נתתי לה פרח כחול, קטן ויפה, כדי שיהיה לה בשביל מה לחיות. נתתי לה תפוח, כדי שיהיה לה איך לחיות.  נתתי הכל. הכל. אז מה?

היא אכלה את התפוח.

את הפרח היא זרקה, בחצר

ואז הלכה לשחק עם ילד אחר.

אינני בוכה אף פעם,
גיבור אני, לא בכיין
אך למה זה אמא, למה
בוכות הדמעות בעצמן

 

בסוף נשארת רק אמא. האישה היחידה שלעולם לא תבגוד בך (כנראה) אף פעם ובשום מקרה.

ירדו הדמעות. זלגו להן. אבל אני ? אני גיבור! אני לא בכיין!  (אין. אין כמו הכחשה. תמיד להכחיש. תמיד. לא משנה מה. תמיד תכחיש נמרצות).

והשאלה, היא כה תמימה (ואולי מיתממת. שיא הניתוק הרגשי הגברי, ואולי תוצר החינוך האלים כמעט, התובע ממך לכבוש את רגשותיך האמיתיים, או לפחות להתכחש להם):

"למה זה, אמא? למה זולגות הדמעות מעצמן?"

אלא שמרים ילן-שטקליס השכילה לכתוב גם על הצד השני. על הבנים שנוהגים באטימות רגשית והם מאכזבים סדרתיים.

"חִכִּיתִי, חִכִּיתִי,
בָּכִיתִי, בָּכִיתִי,
וּמִי לֹא בָּא?
מִיכָאֵל…"

נורית ומיכאל, צמד חמד. אך שימו לב להבדל: לזאת שנפגעה ממיכאל, אין בעיה להזיל דמעות, והיא מודה: "בכיתי, בכיתי".  לדני שנפגע מנורית, לעומת זאת, אסור לבכות.