פול אוסטר מעולם לא התפתה לחידושי הטכנולוגיה; הסופר היהודי אמריקאי (שפעם אהבתי מאוד מאוד ובשנים האחרונות פחות) מתעקש שלא להתחדש ושומר אמונים למכונת כתיבה ידנית שיש לו מתוצרת "אולימפיה", שמלווה אותו ואת כתיבתו כמעט 40 שנה.
כנראה שמדובר במכונת כתיבה מיוחדת, כי גם חברו ושכנו של אוסטר, האמן סם מסר, נדלק עליה. מסר, במשך שנים, מצייר את המכונה ואת בעליה במגוון של מצבי-רוח ושל טכניקות. ממערכת היחסים המיוחדת הזאת נולד ספר מיוחד, יוצא-דופן וקצר, שבו מבחר מעבודותיו של מסר מלווה בטקסט אלגנטי של אוסטר – עדות קטנה למאבק ההישרדות, המתמשך על אף הכול, של ההילה בעידן השעתוקים הטכניים.
אוסטר מפתיע בעובדה שמאז 1974 (השנה שבה קנה את 'אולימפיה', שנולדה אגב ב-1962), כל מילה שכתב הודפסה על אותה מכונה. ואני אוהב את הראש הזה של אוסטר, למרות שאני עצמי כותב על מחשב-נייד כבר חמש שנים ואני לא כותב יותר בכלל על מכונת הכתיבה הישנה ההיא, שבילתה איתי שנים טובות באייטיז, כשכתבתי נובלה אחת (שגנזתי) וכמה שירים (שמעולם לא פרסמתי) וביקורות ראשונות על מוזיקה ל"דבר", "כותרת ראשית", "חדשות", "מוניטין" – כל העיתונים וכתבי העת האלה נסגרו ונעלמו מהנוף, כמו מכונות הכתיבה עצמן.
ויש משהו מקסים בדבקות של פול אוסטר בעולם הישן. הוא מסביר בספר שכל חבריו החלו לראות בו אויב הקדמה, למרות שהוא בסך הכל מרגיש נוח עם משהו שעובד לו טוב, ואין לו שום צורך "לשדרג", "להתקדם" – אין לו שום צורך נפשי או טכני לשנות ולהשתנות. הוא איש של העולם הישן, וטוב לו ככה.
ועם זה אני יכול להזדהות ולכן "מכונת הכתיבה שלי", עבורי, הוא פשוט משל. במובנים רבים גם אני "גבר ישן" כמו אוסטר. גם אני אוהב דברים מסוימים ששייכים למאה ה-20 ולא התקדמתי, בתחומים מסוימים. אני לא רואה את עצמי קורא ספרים או רואה סרטים במחשב. מעולם לא הורדתי שיר מהאינטרנט. אף פעם לא שידרתי תכנית מ-USB ואני מביא דיסקים (ותקליטים) מהבית. יש לי אלף תקליטים, רובם המכריע מגיל ההתבגרות, ואני משתמש בהם ומשדר מהם לעתים קרובות. אני אוהב ספרים ישנים וסינמטקים. אני אדם לא טכנולוגי. אמנם יש לי סלולארי (דור ישן) והוא סתם מכשיר שמקבל שיחות ומוציא הודעות. אני גבר ישן. אפילו עתיק. אני אוהב מחוות ג'נטלמניות, אבל קראתי לאחרונה על נשים צעירות שלא מוכנות שגברים יפתחו להן את הדלת וינהגו בהן באדיבות מופלגת, וזאת מסיבות פמיניסטיות שלא הבנתי עד תום, אבל אני מניח שהנימוק נובע מאיזושהי אג'נדה שאני לא מכיר.
הנה כי כן, הייתי פעם בחור מודרני עם ווקמן ואדידס, אבל נעצרתי שם, בסוף שנות השמונים, ולא הפכתי לפוסט-מודרני. הרבה ממה שנחשב לרגיל ושכיח בעולם החדש לא חביב עלי כלל.
אז ככה, אני לא שופט אף אחד ואיש הישר בעיניו יעשה, זה באמת רק טעמי (הישן) הפרטי והאישי, אבל מה לעשות ויש בי רתיעה עמוקה מפירסינג וגם קעקועים אינם אהובים עלי. אופנה, בכלל, היא משהו זר לי. בחיים לא עלה בדעתי לקנות נעלי קרוקס או ללבוש מכנסי שבע-שמיניות, לא מבין את ההורים שברוח הזמן המשונה הזה קוראים לבנות שלהם בשמות של בנים, ולבנות שלי קראתי בשמות ברורים לכל – קארין ושירה – ואני לא מבין את הקטע של המטרו-סקסואלים, בשבילי גבר הוא גבר כמו המפרי בוגרט, או קלינט איסטווד, או יוסי בנאי, או מוטי קירשנבאום, ולא מוצר מגוחך כמו דייויד בקהאם או שלל הגברברים-החיקויים שלו, שגודשים את המדיה ואת הקולנוע.
אני לא אוהב את "המטבח החדש" ולא מבין שום דבר באוכל מתוחכם ותמיד אעדיף אוכל פשוט וישיר (מי אמר חומוס ולא קיבל?) על פני מסעדת יוקרה, ואני קונה בגדים פשוטים שיפים בעיני ולא כאלה שמישהו, כלשהו, החליט שעכשיו אני צריך ללבוש כדי ש….מה, בעצם? – אני לא Cool ואני לא טרנדי. שמות של מותגים זרים לי כמו כוכבי ריאליטי. עד לפני חודש, למשל, לא ידעתי מיהו אלירז שדה. אני לא כותב את זה בבוז או בגאווה. סתם כדוגמא לכך שאני חי כאן אבל הרבה מהאינפורמציה שהיא טבעית וברורה לרוב סובביי אינה מגיעה אלי.
אני מעודכן יפה במוזיקה חדשה שיוצאת בעולם, אבל זה רק מפני שמוזיקה היא סם החיים שלי, ואף פעם לא עצרתי את החיפוש האינסופי אחרי עוד ועוד מוזיקה נהדרת. אבל בכל התחומים האחרים אני פשוט תקוע איפשהו שם, אחורה בזמן. לא חציתי את קו המילניום אל המאה ה-21.
הנה כי כן, לא חשבתי אי פעם שאוכל לומר זאת על עצמי, אבל הנה אני אומר זאת: אני שמרן, ישן ומיושן בדברים מסוימים, שחלקם רעים וחלקם (אולי) טובים, בסך הכל כנראה שלא דחוף לי לצעוד עם הזמן. אני מניח לזמן לצעוד לו לבדו קדימה בעוד אני מתבונן מהצד בטרנדים ובאנשים הנמרצים, מהירי המחשבה והמיומנים-טכנולוגית, עם האייפונים והאייפדים והג'י.פי.אסים, בעוד אני נאמן באופן מיושן לספרים הישנים, מנייר, ולתרגומים הישנים של הספרים של קפקא ו"הנסיך הקטן" ודיקנס, ואני אוהב יותר את עטיפות הספרים של פעם, בצניעותן המחמירה, ואני נאמן לתקליטי הויניל ולאטלס הדרכים שבמכונית ויודע שזהו העולם של המאה ה-21, שבו אתה צריך לרוץ הרבה יותר מהר כדי להישאר במקום ("אליס בארץ הפלאות") – ואני בכלל מעדיף לעמוד בצד ולא לרוץ לשום מקום.
מוזיקאי, עורך ומשדר ברדיו 88fm, כותב על צלילים וצללים, חוויות והזיות. חי בגני תקוה, חולם על אנגליה.
לונדון קולינג 