אם תרצי שאראה לך את העיר באפור

לונדון קולינג

תני לי יד ואוביל אותך דרך הרחובות של לונדון. זה יהיה מסע אחר. בלתי רגיל. לונדון אף פעם לא נטעמת באותו אופן והעיר הגדולה היא תמיד אופציה, כי כפי שכתב מחבר המילון האנגלי הראשון, סמיואל ג'ונסון ב-1777  – "כאשר אדם עייף מלונדון, הוא עייף מהחיים, כי יש בלונדון כל מה שחיים יכולים להעניק". לונדון, בשבילי, היא לא עיר. היא קיום נפשי מופשט לחלוטין. היא הצורה הטהורה ביותר של המונח אהבה. אחרי 22 פעם שנחתתי בה, לשלושה ימים או לשלושה חודשים, אני כבר יודע שהעיר היא אורגניזם חי. אף פעם היא לא היתה יעד תיירות בשבילי, אלא משהו הרבה יותר עצום ומסעיר. כן. זו המילה. מסעיר.

השדרות הסיציליאניות,. לונדון. יוני 2011

 

תחנת הרכבת התחתית של הולבורן. אני אוהב אותה. סמוך לה נמצאות השדרות הסיציליאניות עם בית קפה שהייתי יושב בו כל בוקר, פעם. בכניסה לתחנת הרכבת של הולבורן מתרחשת סצינת הפגישה המפתיעה בין האם הלבנה לבת השחורה בסרט סודות ושקרים של מייק לי. בצד השני יש גן. על ספסל בגן לונדוני אני יכול לשבת זמן רב וזו פינה נעימה, שהעצים הגבוהים משרים עליה אווירה של שלווה. יש הרבה פינות כאלה בלונדון, אבל זו חביבה עלי במיוחד. מהולבורן על סאותהמפטון רואו אל ראסל סקוור. הגן הזה, בלב העיר, העצים הגבוהים. כל מה שצריך זה ספר, קפה עם קרואסון, מבט חולמני. לב רעב.

כל מה שצריך זה רק קרואסון, קפה, ספר ולב רעב

"השמיים מתכסים בים כבשים", כתב שלום חנוך בשנת 1967, "והשמש מציירת עיגולים. העיניים מאירות כמו פנסים, מישהו בחוץ דורך על העלים. כן, הם שוב חוזרים אלינו הימים, הימים הארוכים העצובים".  עשר שנים אחר כך שלום חנוך יכתוב וישיר על לונדון את "עיר זרה": "אדם בלילה בעיר זרה, איך הבתים נראים לו? צללים פושטים ולובשים צורה, את מה הם מציירים לו?  איך הרחובות עוברים לו? את מה הם מזכירים לו? אדם בלילה בעיר זרה, גם בדידותו אחרת, רגליו פוסעות בלי מטרה, זהיר נוגעות בדרך, עלים שטים בזרם. רכבת לא עוצרת".

הרכבת עוצרת בהולבורן. גם בראסל סקוור. אבל דווקא האוטובוס האדום הדו-קומתי מספר 68 הוא זה שאקח אותך אליו. נשב מול החלון הגדול בספסל הראשון ונביט על הדרך החולפת מיוסטון ועד להמסטד. "היום יום ראשון, הכל שקט, החנויות סגורות. אני משוטט ברחוב הראשי של רובע-מגורי, המפסטד", כתב פנחס שדה בספרו (המופלא) "נסיעה" שיצא בהוצאת שוקן בשנת 1971 ומאז אזל מהחנויות ולא יצא מחדש. "אחר-הצהריים, דמדומים, ליד החלון. אני רואה כי שוב מתחיל לרדת שלג קל. נערה עוברת ברחוב לפני חלוני, על שערה החום פתיתי שלג. אני קורא בז'ורנאל, שנטלתי עמי מבית המלון, מאמר על חיי המשורר וורדסוורת".

ואני נזכר במשפט המפורסם של המשורר הבריטי המפורסם וויליאם וורדסוורת' שכתב על לונדון: "אין לה לתבל דבר יפה יותר (מלונדון) להציגו. מי אשר יכול לעבור מבלי משים על פני מראה כה מרטיט בהדרו – ריקה היא נפשו". ואני אומר: אנשים שלא אוהבים את לונדון לא מכירים את לונדון, או שהם לא אוהבים את החיים. הנה שיר של המשורר האנגלי שבחר רוני סומק:

בלונדון גיליתי את פשר המושג עצבות מתוקה. יש בלונדון תחושה של געגוע. מרוב ששוטטתי בעיר הזו, פעמים רבות לבדי ועם עצמי, הבנתי לעומק למה התכוונו פינק פלויד כששרו:

Hanging on in quiet desperation is the English way

הסינגל הכפול מתוך הצד האפל של הירח. פינק פלויד 1973

לונדון מעוררת את לבי לאהבה גדולה. לא תמיד נענה לבי הבוער בתשובה הולמת. התאהבתי בנגנית צ'לו שנסעה איתי מדי בוקר ברכבת התחתית עד פדינגטון. מעולם לא דיברתי איתה. לא ידעתי מה לומר לה. אבל הרהרתי והגיתי בה רבות.  קראתי את הספר "ברנר בלונדון" שכתב אשר ביילין. הוא כותב שם על ברנר, הסופר היהודי הגדול, היושב בשכונת וויטצ'אפל, ועורך את כתב העת האגדי "המעורר". כותב ביילין: "היו שני מקרי אהבה. בשני המקרים הללו היו הגיבורות נשים אי-אהובות על בעליהן. אחת מהן באמת היתה ענוגה ונחמדה. יחסו (של ברנר) אליה היה קצת יותר רציני מאשר אל האחרות. הוא היה קורא לפניה את כתביו וגם הקדיש סיפור לשמה".  הרגע הזה, שבו הסופר יושב בלונדון בחדרו ומקריא משהו שכתב לאישה יפה היושבת מולו, הוא אחד הדברים הרומנטיים ביותר עלי אדמות.

בכלל, ספרים הם ענין רומנטי מאוד. ספרים ישנים ותקליטי ויניל על אחת כמה וכמה. עכשיו, אם תתני לי את ידך ונלך, אוליכך אל השוק בפורטובלו, מהרחוב הראשי אל הסמטה הקטנה, המתפצלת. נעצור מול בית הלבנים שבו חי ג'ורג' אורוול, נביט על הפרחים הפורחים, צבעוניים כל כך על רקע האפור-לבן של הבנין. אורוול היה גאון. הוא כתב: "כדי לראות את מה שמתחת לאף נדרש מאבק מתמיד". את המשפט הזה כתבתי פעם מעל לשולחני. בלונדון תמיד ניסיתי לראות את מה שמתחת לאף. חלונות הראווה. הפמוטים המוכספים. הגלובוסים בחנות הגאוגרפית. כלי הזכוכית הסגולים והכחולים, חגורות העור עם הריח החזק, דוכן הפירות הססגוני, הפאב בפינה. הזוג היושב על הספסל וקורא יחד מגזין מוזיקה. אורוול מנסה להסביר למה הוא כותב, ובין יתר הסיבות ("אגואיזם לשמו, רצון להיראות חכם, שידברו עליך, שיזכרו אותך אחרי מותך, להיפרע מהמבוגרים שזילזלו בך במופגן בילדות") הוא כותב גם על "העניין האסתטי". אותה תפיסה של יופי בעולם שבחוץ וסידורו במילים, וכאן בא משפט המחץ: "רצון לשתף בחוויה שמרגישים שהיא בעלת ערך ואסור להחמיץ אותה".  הו-פה! זהו זה! ככה אני מרגיש. ככה אני חי. אני מיסיונר של יופי, איכות, מהות ומשמעות. כשמשהו בעל ערך בעיני, אני מרגיש שאסור שאנשים יחמיצו אותו. מבלי לדעת, התובנה הזו של אורוול היתה האור המנחה של חיי.

עכשיו אני הוזה את הבית שמול הנהר, בריצ'מונד, אחרי נסיעת אופניים לאורך התמז, בין דשאים ובין שבילים מתפצלים, עד לבית הריק בטוויקנהאם. שם הייתי רוצה ימים של אהבה איתך.

"אהבה אני שר אני אומר אהבה / אהבה אני שומע אני נותן אהבה / בקר עיניים אור אהבה נשיקה טעימה תודה אהבה" כתב מאיר ויזלטיר (קיצור שנות הששים, הקיבוץ המאוחד).  ועוד כותב המשורר באותו ספר בשירו "גלוית נוף" את אחד השירים הקסומים והמסעירים שנכתבו בעברית על מגע גבר ואישה:

הם נרדמו, רדומים ישנים על ערוצי הסדין. מעליהם, שמיכת פוך לבנה כעננת תום תלבין.

בין שתי רגליה ראשו מהביל, קטר מהורהר בתחנה נידחת. בשפל בטנו, פיה הרך נח מעמל

בשעת בוקר מוקדמת, זיכרון שוקע, אגדה נרקמת".

ועוד מאיר ויזלטיר, ועוד קצת לונדון: "על האגם הזהוב סירה שקופה נעה, אתה רואה שקט. הנה צבעים הנה אור הנה יופי. הכל עובר הכל הולך בשקט". ויזלטיר היה בבירת הממלכה בשנים 1965-1966 וכתב שם, בין היתר, גם את "מה אומר משורר": "מה אומר משורר שנגמרו לו הסיגריות לפתע, בלילה גשום, בעיר צפונית מפויחה? הוא מדליק את מציתו ומכבה אותו חליפות, על החלון מתיז גשם, פיח הודף את הערפילים, מה אומר משורר שנגמרו לו הסיגריות, קופסת קרטון ריקה עם ניר-כסף סופג ריצודי אור?"

קיצור שנות הששים, שירים 1959-1972, הוצאת הקיבוץ המאוחד

לונדון היא מהות, כבר אמרתי. המהות הזו איננה באתרי תיירות. מהות היא דבר נפשי. היא באויר. היא בתרבות. תרבות היא הכל. כותב יורם ברונובסקי ב"מכתבים מאנגליה": "לאנגלים יש ספרות גדולה, שירה שאולי אין גדולה ממנה בעולם, יש להם גם מוסיקה נפלא, אך "לצייר לא ידעו מעולם"…את זה מיטיב להוכיח יותר מכול הציור הפרה-רפאליטי שיש בו ספרות ושירה, שיש בו אף מוסיקה, אם תרצו, אך דבר אחד אין בו: ציור" (מכתבים מדומים, עמ' 119, הוצאת כרמל, 2002).  אך אני אוהב עד מאוד את ה"לא ציור" האנגלי. אין זו אמנות דומיננטית ומוחצת בעוצמתה כפי שידעו לעשות האיטלקים ברנסנס. אין זו אמנות וירטואוזית עוצרת-נשימה כפי שידעו ליצור ההולנדים והבלגים כמו ברויגל, ואן-אייק, הרונימוס בוש או ואן גוך. גם הספרדים (גויא, ולסקז, סלבדור דאלי) והצרפתים העמידו תנועות אמנותיות שלמות שאיגדו אינספור ציירי על.

ועם זאת, כשתבואי איתי מתוך המולת הרחוב הלונדוני אל חדרי האקדמיה המלכותית לאמנויות, ואת פנייך היפות יקבלו הנופים הנינוחים הכפריים של ג'ון קונסטבל כמו גם תמונות הסערה הימיות והנפשיות של וויליאם טרנר, רגלייך תינטענה במקומן, הקסם ילכוד אותך אל תוכו. את תנשמי עמוק ושוב תנשמי את הרגע הזה שבו זהרורי האור, הצבע והרגש ייספגו בנשמתך. אחר כך, במזרח העיר, מעברו השני של הנהר, על גדות הנמל הישן שחודש ושופץ, בפאב העתיק שנשמר כפי שהוא, תוכלי להביט אל המים ולהרגיש איך העבר וההווה מתאחדים בתוכך. אלה הרגעים שייחרטו בך, מבלי לדעת מדוע ולמה.

וויליאם טרנר, שריפה. 1864

ג'ון קונסטבל, "המסטד הית'". 1821

אוכל בשביל החיים, אמנות בשביל שיהיה טעם לחיים. בפורטובלו יש את אוכל טעים. גם ברחוב, בשוק עצמו, גם בפאבים שלאורך הרחובות. הדגים הטריים, פשטידת הרועים או סתם תפוח אדמה ענק, לוהט ומבוקע, שמולא בשעועית אפויה או בגבינת צ'דאר מגורדת וכתומה הם לפעמים טעם גן-עדן, בעיקר כשקר. ואז אפשר להמשיך אל חנות התקליטים של ראף טרייד. שם הוחתמו הסמית'ס. שם יצאו אלבומי מופת. שם, עד היום, אפשר למצוא את המוזיקה הטובה ביותר בעולם, בוינילים בתוך עטיפות קרטון קשות ומרגשות.

חנות התקליטים ראף טרייד, פורטובלו

כשתרצי שאראה לך את העיר באפור אני אראה לך עולם שלם בירוק וכחול. נתיבים שונים אל תוך המסתורין, הטריטוריה הלא מוכרת, "הניחוח של אירופה האפלה", כמו שכתב נסים אלוני  ב"רשימות של חתול רחוב": "אזוב…סתיו…ערפל".