מעלית לגרדום

עלי שלכת - פריז

הופתעתי לגלות שהיא לא מחכה לי בשדה התעופה. התקשרתי מטלפון ציבורי. שארל דה גול, ארבע לפנות בוקר והיא אמרה: אנחנו צריכים לדבר. האוטובוס נוסע אל הרובע השמיני, תחנת סֶן לאזאר. ירדתי וצעדתי בין עלי השלכת אל הבית. מתוחה היתה ופניה חפויים. הבנתי.

אני רוצה ללכת, היא אמרה. 

אחזתי בידיה. ליטפתי את פניה.

לא, לא…זה לא רעיון טוב… – היא נאנחה.

שתקתי. התקרבתי עוד. נישקתי אותה. שפתיה טרפו את שלי.

פגשתי מישהו…. היא לוחשת אלי.

ידי משכה ממנה את החצאית. היא סייעה לי. הרימה רגל, ואז עוד אחת, נותרה בתחתונים צחורים, קטנים, חולצה ומגפיים. אני לא יודעת אם זה מתאים עכשיו, מלמלה.

את רוצה שאלך?

אני לא יודעת. לא. אולי כן. לא. עוד לא…

גופה דיבר אלי בשפתו. כדרכו. היא נצמדה אלי.

אנחנו צריכים להיפרד, לחשה אל תוך צווארי, ואני בלהט שגעוני מחפש את שדיה, ומוצא, ומעמעם את האור. יש לי מישהו, היא חוזרת ואומרת, זו הפעם האחרונה שאנחנו ככה, לוחשת לי בחושך, לופתת בעורפי, מקרבת אותי אליה. נאנקת כשאני חודר אליה וחובקת אותי ברגליה השלובות מוצלבות על גבי וכשאני מעמיק לתוכה מתנשמת ומניעה את האגן אלי, ולאחור, ושוב קדימה, כן, תזיין אותי, תובעת ממני, ואני נוגע מנשק ומחבק ומלקק את פטמותיה בנואשות ובתשוקה שממסכות את דעתי, אוקיינוסים של אש בתוך ראשי, הדהרה מתגברת, מהר יותר, מהר יותר, והיא מניפה אל על את פלג הגוף התחתון, הולמת בי מלמטה למעלה, עיניה נעוצות בי כמי שהתבלעה דעתה. אתה טוב אלי, אתה טוב אלי, אתה יותר מדי טוב אלי, אני לא בשבילך, אתה לא מבין? אני לא בשבילך…, היא מייבבת וגומרת, מטולטלת, רטובה, דמעות זולגות, אפה היפה, הבהיר, עיניה היפות, עונג ורעב ויאוש ושיגעון, שאגת הדם בתוך העורקים ולהבות בחלציים וצריבות של קרח ואש, זו הפעם האחרונה, זו הפעם האחרונה, היא אומרת, אני יודע, זו הפעם האחרונה, ואני הופך אותה עם הפנים אל הקיר ובא מאחור והיא משתנקת אבל גם לוחשת "קח", וכשאני בתוכה היא מצמידה את שפתיה הצבועות אל הקיר, ומנשקת אותו, משאירה מזכרת ממנה מעל מיטתי, ואני גומר ובוער. ונופל אל תוך בור שחור של אובדן גמור. והיו גם אדים על החלון.

"הכול עובר, שום דבר לא חוזר", שר זמר ערבי בקול עמוק ומיוסר. למה היא הולכת, לאן היא הולכת, כאבתי, ונזכרתי, פעם, בצבא, איך תנשמות לבנות ישבו על העץ מחוץ לחלון חדרי, החתולים רדפו זה אחרי זה בחצר, הפסקת חשמל ארוכה, הדלקתי מדורת עצים וחיממתי מים בפינג'אן ועמי אמר: אם לא היה תה בעולם, אתה היית ממציא את התה, ושתינו, והוא הלך לנגן, ונכנסתי הביתה וישבתי על השטיח ברחוב הגדרות, בחושך, ואמא הבינה ואמרה: הדברים הולכים להם בדרכם, וגם אנשים, וגם נשים. תן להם ללכת. תן להן ללכת.

אבל אני לא רציתי לתת לה ללכת. התווכחתי עם המציאות. התחננתי לאלוהים. התרסתי נגד מהלך הזמן. שעות וימים ושבועות  שהפכו לחודשים, שרוע על המיטה בסלון בסנסייה דובנטון, תקליטים מסתובבים, מבוצר בין החדרים וצערי מכה בי. וכל לילה, כמעט כל הלילה, ASCENSEUR POUR L'ECHAFAUD, והחצוצרה הלירית הלילית של מיילס דייויס מ"מעלית לגרדום" חוצבת בנפשי, והתופים היו כגשם היורד על עיר עצובה והקונטרבס כהלמות הלב הכואב.

רוח נשבה, החורף נגמר. השמש האירה. לבשתי מעיל חום, מעלי זרחה שמש יוני. היא לא חזרה אלי.

 

פריז

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: