מעלית לגרדום

עלי שלכת - פריז

עליתי על המטוס וטסתי לפריז והופתעתי לגלות שהיא לא מחכה לי בשדה התעופה. התקשרתי מטלפון ציבורי מחוץ לשארל דה גול. היא אמרה, "אנחנו צריכים לדבר". וכשבאתי, הייתה מתוחה ופניה חפויים.

"אני עוזבת אותך", היא אמרה.

אחזתי בידה.

"לא, לא…זה לא טוב…" – היא נאנחה.

שתקתי. משכתי ממנה את החצאית. היא נותרה בתחתונים צחורים, קטנים, חולצה ומגפיים. "זה לא מתאים עכשיו", מלמלה, אבל גופה דיבר אלי כדרכו, בשפה משלו.

"אנחנו צריכים להיפרד", לחשה אל תוך צווארי, ואני בלהט שגעוני מחפש את שדיה, ומוצא, ומעמעם את האור. "זו הפעם האחרונה", היא לוחשת בחושך, אבל אני לא שומע, והיא נאנקת כשאני נכנס אליה והיא חובקת אותי וצורחת כמו מעלית שמזנקת אל ראש המגדל, והיא מניעה את האגן ואני נוגע מנשק ומחבק ומלקק כל פינה בגופה, בנואשות ובתשוקה שממסכות את דעתי, אוקיינוסים של אש בתוך ראשי.

"פגשתי מישהו…." היא לוחשת, ואני שומע אבל רק דוהר יותר מהר והיא מניפה אל על את פלג הגוף התחתון, הולמת בי מלמטה למעלה, עיניה נעוצות בי כמי שהתבלעה עליה דעתה. "אתה טוב אלי, אתה טוב אלי, אתה יותר מדי טוב אלי, אני לא בשבילך, אתה לא מבין? אני לא בשבילך…", היא מייבבת וגומרת שוב, דמעות משני צדי אפה היפה, עיניה הכהות, עונג ורעב ויאוש ושגעון, דם טס בתוך העורקים ולהבות בחלציים וצריבות של קרח ואש, זו הפעם האחרונה, זו הפעם האחרונה, היא אומרת, אני יודע, זו הפעם האחרונה, ואני הופך אותה עם הפנים אל הקיר ובא מאחור והיא משתנקת אבל גם לוחשת "קח", וכשאני בתוכה היא מצמידה את שפתיה הצבועות אל הקיר, ומנשקת אותו, משאירה מזכרת ממנה מעל מיטתי, ואני גומר ובוער. ונופל אל תוך בור שחור של אובדן גמור. והיו גם אדים על החלון.

 

*

 

"הכול עובר, שום דבר לא חוזר", שר זמר ערבי בקול עמוק ומיוסר. למה היא הולכת, לאן היא הולכת, כאבתי, ונזכרתי, פעם, איך ישבתי על השטיח ברחוב הגדרות, ואמא שלי אמרה: הדברים הולכים להם בדרכם, וגם אנשים, וגם נשים. תן להם ללכת.

אבל אני לא רציתי לתת לה ללכת. התווכחתי עם המציאות. התחננתי לאלוהים. התרסתי נגד מהלך הזמן. שוכב שעות וימים ואז שבועות  שהצטרפו למספר חודשים על המיטה הגדולה וקם כדי להחליף צד בתקליט המסתובב, והסתובבו שם דונובן הסקוטי שקרא לי לנסות ולתפוס את הרוח וניק דרייק נסיך העצב והקסם, פיטר האמיל שר על החיים בתוך חדרו שלו ואני הייתי מבוצר בתוך חדרי שלי וצערי, נע ונד בין הקונצ'רטו הברנדנבורגי של באך לבין אריק סאטי וכל לילה, כמעט כל הלילה, חצבה את נפשי החצוצרה הלירית של מיילס דייויס מתוך פסקול הסרט "מעלית לגרדום", והתופים היו כהלמות הלב הכואב.

תנשמות לבנות עמדו על העץ וחיזרו בשריקות זו אחר זו. חתולים רדפו זה אחר זה בחצר. מדורת עצים. פינג'ן עם תה. רוח חזקה. החורף נגמר. היא לא חזרה אלי אף פעם.

 

פריז

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: