התרגשות אחזה את בועז בבוקר עם ההכנות ללכת לביה"ס

הצילום למטה מנציח רגע אחד, יחיד ומיוחד. 1 בספטמבר 1969. אני בן חמש וחצי ואמא שלי בדיוק בת 30. אנחנו הולכים יחד לבית הספר שלי.  צועדים בכביש.  אין מכוניות. יורדים ברחוב העוגן ותיכף חוצים את שדרות הציונות. חולון. סוף שנות השישים. אמא בשמלה לבנה, קצרה, ותיק. אני בחולצה לבנה, מכנסיים קצרים וסנדלים.

 .
שנינו, אמא ובנה,  הולכים זה לצד זו. היא לא אוחזת בידי. אולי חשבה שאני כבר מספיק בוגר וגדול מכדי לנהוג בי כילד קטון. אבל היא מביטה אלי, מלמעלה למטה, נראה שהיא משוחחת איתי על משהו. אולי מסבירה לי משהו חשוב שעלי לזכור. נהלים כלשהם של התנהגות והתנהלות במוסד החינוכי שאליו אני עומד להיכנס לראשונה בחיי ולבלות בו את שמונה השנים הקרובות. אולי שואלת אותי משהו.
.
בתיק יש לי שתי לחמניות עם חמאה, זיתים שחורים ועגבניות. אני לא באמת יודע. אני מנחש. מאוד אהבתי לחמניות עגולות, עם צ'ופצ'יק, שאבא ואמא היו מורחים בהן שפעה נדיבה של חמאה, כשמעליה שלל זיתים סגולים מבהיקים, חמצמצים-מלוחים, ועל הכל פרוסות גדולות של עגבניה טריה. כל-כך אהבתי את זה, שכל חבריי כולם, שנים רבות אחר-כך, זכרו את הסנדביץ' הבועזי הטיפוסי הזה. סנדביץ'-זיתים-עגבניות.
זו הפעם הראשונה והאחרונה שהיא תלך איתי לבית הספר ככה. מהיום השני ללימודים כבר הלכתי לבדי את הדרך הזו. משכונת ג'סי כהן, דרך שיכון ותיקים, חוצה את שדרות האומות, עובר את הצרכניה, חולף על פני גן האם, פונה ימינה לרחוב רמז, לבית הספר היסודי "סירקין". אבא שלי (אורי כהן) צילם אותנו מאחור. השעה שבה צולמה התמונה הזו היא שבע וחצי בבוקר, בערך. שימו לב שאין אף מכונית אחת ברחוב. אמא שלי ואני הולכים במרכז הכביש. נינוחים מאוד. אמא שערה אסוף ולעיניה משקפי שמש אופנתיים. אני עם הילקוט החום על הגב, ילקוט חום עם ריח חריף של עור ואבזם נחושת. ילקוט שקנינו בשוק הכרמל במהלך החופש הגדול. ילקוט העור הזה ילווה אותי כל שנות בית הספר היסודי. אז זהו הצילום וזהו היום הראשון שלי בבית הספר.  1.9.1969 ל' באב תשכ"ט.
.
 ניל ארמסטרונג, שאותו כל כך הערצתי, היה הגיבור בקיץ ההוא, לפני שהלכתי לכיתה א  הקיץ שבו  אדם נחת על הירח ובאותו קיץ ממש גם התקיים פסטיבל רוק בוודסטוק שמשך אליו מאות אלפי אנשים. ב-1 בספטמבר 1969, בחדשות הבוקר, אמרו שרוקי מרציאנו מת. המתאגרף האגדי, האלוף היחידי במשקל כבד בהיסטוריה של האיגרוף שזכה בכל אחד מהקרבות בהם השתתף, נהרג בתאונת מטוס בגיל 46.  בלוב, לעומת זאת, התחוללה הפיכה צבאית, והקולונל מועמר קדאפי תפס את השלטון.
במהלך החודש הראשון שלי בבית הספר, בספטמבר 1969, הביטלס יוציאו את Abbey Road  מגדולי התקליטים בכל הזמנים, אבל ג'ון לנון גם יופיע באותו חודש בקנדה, לראשונה בחייו בלי אף אחד מחברי הביטלס לידו. את התקליט קיבלתי ליום הולדתי שחל בדצמבר מהדודה אורה.
.
ובלילה שלפני היום הראשון ללימודים כתבה אמא ביומנה האישי:
.
התרגשות אחזה את בועז בבוקר עם ההכנות ללכת לביה"ס. נראה לי יפה להפליא במדיו ושערו החלק הבוהק משוה לפניו תמימות וזוך יתירים
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ענת מגל  ביום 08/26/2012 בשעה 20:14

    תיעוד מקסים ביותר

  • אביבה משמרי  ביום 08/26/2012 בשעה 20:27

    טור סיכום ההוצאות מרתק לא פחות מהליריקה.

  • עינת ב"א  ביום 08/26/2012 בשעה 20:29

    הכל ביחד – הכתיבה של אמא, הרחוב הארץ ישראלי, הזיכרונות – מרטיט לב.

  • חלי גולדנברג  ביום 08/26/2012 בשעה 20:30

    כמה אהבה במילים שכתבה עליך.

  • שרון רז  ביום 08/26/2012 בשעה 21:09

    גם הצילום הנהדר, גם מה שכתבת אתה ובמיוחד מה שהיא כתבה ביומנה.

    שרון

  • קסטה  ביום 08/26/2012 בשעה 21:12

    וואו איזה פוסט

  • יונתן  ביום 08/26/2012 בשעה 21:13

    התרגשות אחזה גם אותי כשקראתי את זה.

  • מעיין צוויג  ביום 08/26/2012 בשעה 21:50

    כמה שאתה מרגש

  • David  ביום 08/26/2012 בשעה 23:15

    חמאה, זיתים ופרוסות עגבניה. הרגע בדקתי – טעים מאוד 🙂

  • Guy Weintraub  ביום 08/26/2012 בשעה 23:59

    מחכה שתשמיע את השיר "ההוא" בתוכנית של ה- 2 בספטמבר 2012, בשעה 08:00 בדיוק, ב- 88FM. ושוב אראה את הילדה שלי גדלה ומתקדמת…

  • אייל  ביום 08/27/2012 בשעה 4:28

    יפהיפה.
    אני זוכר שלאחי הגדול היה כזה ילקוט. ורציתי גם.
    מעורר. געגועים לתקופה…

  • Guy Weintraub  ביום 08/27/2012 בשעה 5:58

    …וזה מה שקורה כשכותבים באחת בלילה… הבוקר, הבוקר, לא ב- 2 בספטמבר…

  • ריבי  ביום 08/27/2012 בשעה 8:00

    גם אני הלכתי לכיתה א' באותו יום בדיוק. בר מזל שיש בידיך תיעוד מרגש שכזה. ושאלה-מי מקריינת את הבוקר במיבטא שמעביר בי געגועים את הסלוגן של התוכנית הבוקר?

  • אמנון  ביום 08/27/2012 בשעה 8:19

    מקסים ומרגש. אחד הבלוגים, אם לא ה…

  • לילך  ביום 08/27/2012 בשעה 8:33

    מרג מרגש מרגש..
    אמנם ה 1/9 הפך ל 28/7 ואמנם השנה היא 2012.. אבל ההתרגשות בלב הינה אותה התרגשות.
    במיוחד לאור העובדה שליוויתי את ילדיי לאותו ביה"ס שאני למדתי בגילם.
    שתהיה לכולנו שנה מקסימה, מלאת חוויות והתרגשויות.

  • אור גור אש  ביום 08/27/2012 בשעה 9:07

    כך טיבם של הזיכרונות מחוויות הילדות, בפרט כשהם כה מתוקים..
    והיומן שלה וכתב ידה היפה, והתיאור המרגש של הרגעים המיוחדים
    שקורים פעם בחיים…
    כל מילה שלה, היא שירה צרופה.
    (אולי לא יהיה אוביקטיבי מצידי להגיד, שאני מוצאת יופי גם –
    ברשימת המטלות שלה בדף השמאלי.)

  • llaliiblue  ביום 08/27/2012 בשעה 9:14

    יו. איזה מקסים, פוסט מתוק, תמונה יפייפיה. אין דברים כמו הילקוט הזה.

  • אור גור אש  ביום 08/27/2012 בשעה 9:15

    ושכחתי עוד משהו מאד חשוב –
    כמה היית קטן ושברירי……"מר זעירי"…
    (כל הזכויות שמורות לי…מר זעירי.)

  • דוד  ביום 08/27/2012 בשעה 10:08

    עם אמא כזו מקבלים בועז כזה

  • דוד שליט  ביום 08/27/2012 בשעה 12:07

    הו, בועז, הצילום הנפלא הזה, ולא בפעם הראשונה. הוא גם צילום נדיר לתקופתו מבחינת הזווית.
    מי צילם אז ילד מאחור, מתרחק אל עתידו? הכל היה פרונטאלי, עם חיוכים, ייצוגי. גם הצילום מהיומן מעורר ערגה. יש לי כזה בבית, ואני מפרש ממנו בעיקר את מה שלא נרשם.

    בר מזל אתה שאמך כתבה. אגב, לפי הכתוב זה נראה יותר ספטמבר 1970, לפי הימים והסרט שאמך ראתה כנראה באותו יום, ההודאה של קוסטה גוורס. הצצתי ברשימות התקופה. היא ראתה את זה בשבוע ראשון, קולנוע פאר בתל-אביב. אופציות נוספות שהיו לה באותו שבוע – הארורים של ויסקונטי בסטודיו, המסעדה של אליס בפריז.

    ותודה שהפקעת את 'היום הראשון' של בית ספר' מהכותרות הסובייטיות של העיתונות והחזרת אותו לאזרחים, הביתה.

    • נעם  ביום 08/27/2012 בשעה 17:03

      יפה אהבתי את התגובה שלך לפוסט המרגש של בועז.
      מזכיר לי שאמא שלי ז"ל לקחה אותי ב- 1.09 פחות או יותר כך עם אותו ילקוט מעור ב-74.

    • Itzik Sivosh  ביום 02/24/2013 בשעה 12:24

      אכן צדקה בחשבה כי הסרט "ההודאה" טורד ובלתי נשכח.
      באחד הראיונות מספר השופט בדימוס שלי טימן כי צפה בסרט , שהיה אירוע מכונן עבורו, בהפרכת התיזה של "ההודאה- מלכת הראיות".
      צפיתי בסרט באותה תקופה, וכך חשבתי גם אני "הפספוס" (ביטוי מאותם ימים), באותה עת.

      איציק סיבוש

  • ופריק  ביום 08/27/2012 בשעה 14:45

    מהו שם הרחוב בועז?

  • Daniel Aran  ביום 08/27/2012 בשעה 15:32

    Great story. I also went to the same school, (2nd grade) about 10 years later.

  • מ ר ג ש עד דמעות – היומנים של אימא נותנים משקפים את הצילום המופלא ואת מקטעי הזכרונות של ילד בן חמש

  • יוסף ע  ביום 08/27/2012 בשעה 22:47

    הילקוט מתאים לתקליטונים וגם למחברות שישמרו עליהם

    חוץ מזה איזה יופי, אין מכוניות, אין פרסומות ואין פלאפונים

    69 זכורה לי כיום בעיקר בגלל שיר של איגי וחבריו ואלבומם הדגול, אבל גם אייבי רואד יפה

    אגב התקופה ההיא של 67-73 מוכרת מסדרות כמו עידן הג'נראלז כתקופה של שכרון מסוים.
    אני זוכר בצמרמורת את הפרק על דיין- ב-1972 זחוח ובתוך המלחמה הארורה – חיוור, מזיע מדבר על חורבן בית שלישי
    לכן ג'סי כהן נראית טוב ב-69, טרום ההתפכחות

    dubyos@netvision.net.il

  • סיגלית  ביום 08/28/2012 בשעה 8:43

    מקסים ומרגש!
    שוב מדהים לגלות כמה עושר פנימי יש לך וכמה נוסטלגיה מתועדת שהצלחת לשמור!
    אשריך…

  • שי טוחנר  ביום 08/28/2012 בשעה 9:06

    אני כל כך אוהב לקרוא את הזכרונות שלך. למרות שאני מבוגר ממך ב 14 שנים זה עדיין נוסטלגי גם עבורי, אני חוויתי כבוגר יותר את אותם דברים שהזכרת. דרך אגב, 9 ימים מאוחר יותר, 10 ספטמבר 1969 , סיימתי קורס קצינים וקיבלתי את דרגת הסג"מ (-:

  • טלי רוזן  ביום 08/28/2012 בשעה 10:26

    מקסים

  • avha  ביום 08/28/2012 בשעה 21:00

    מרגש.
    התמונות. היומן. בעיקר, העברית שלה..

  • יוסי  ביום 08/29/2012 בשעה 8:09

    מדהים …מעקצץ ..מרגישים את החוויה ממש. די מתחבר לי איכשהו לשיר הנפלא שהשמעת היום בבוקר בתכנית רדיו שלך, של מאיר אריאל מודה אני בביצוע אלגיר….

  • יוסף ע  ביום 08/29/2012 בשעה 20:12

    נ ה ד ר.

    dubyos@netvision.net.il

  • נהייהעמומה  ביום 08/30/2012 בשעה 7:35

    נהדר. כל כך מרגש…שניכם.
    אהבתי את הרשימות שלה, המוקפדות

  • דיויד  ביום 09/05/2012 בשעה 17:04

    יפהפה ומרגש ביותר.

  • musa g  ביום 08/27/2013 בשעה 9:02

    נוף ילדותי. אני למדתי בגורדון, אבל כדורגל אחרי הצהריים שיחקנו בסירקין ובגן האיילה (אני חושב שזה השם שאנחנו השתמשנו בו לגן האם…). יפה ומרגש כדרכך

  • מיכל הראל  ביום 08/27/2013 בשעה 9:37

    בוקר אור התרגשתי מאוד מהפוסט כשברקע התנגנה התוכנית שלך, עם בוב דילן וג'יימס טיילור – והעולם פתאום חייך חיוך גדול של התרגשות ושמחה על החדש וגעגוע צורב לעבר.

    שוב תודה, בועז !

  • לונה  ביום 09/02/2016 בשעה 13:53

    מקסים, שובה לב ומעלה חיוך רחב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: