מקולל, לעזאזל

 

באוקטובר 1986 נסעתי עם "סילבי / אורליה" מפריז לברצלונה, היה זה עם זוגתי הראשונה, נסענו באוטובוס, 15 שעות, קראתי וקראתי והגעתי עד 20 עמודים לפני הסוף, כשהגענו לתחנה המרכזית של ברצלונה.

 מרוב התרגשות, שכחתי את הספר באוטובוס הספרדי.

 ומאז ועד עצם היום הזה, לא סיימתי לקרוא את הספר ההוא.

 

========================================================================================

בשבוע שעבר החלו לפרסם בהמשכים במוסף תרבות וספרות של הארץ את "סילבי (או: זיכרונות מחבל ולואה)" בתרגומו של בני ציפר. סילבי, שירת הגעגועים של דה נרוואל לחיי הכפר ונעוריו בחבל ולואה.

את המושג "המשוררים המקוללים" המציא המשורר והמחזאי אלפרד דה ויניי. הוא טען ש"המשוררים הם גזע שלנצח ייחשב מקולל על ידי בעלי העוצמה", והוסיף: "היוצרים חיים מחוץ להגדרות הנורמה החברתיות". בין המשוררים המקוללים שניסו לזעזע את החברה צריך לציין את פרנסואה וִיוֹן, משורר צרפתי, גנב, שודד ורוצח שהעביר שנים רבות מחייו בכלא,  שארל בודלייר (שנחשב למשורר מסומם והמוני), פול ורלן (הומוסקסואל ואלכוהוליסט שניסה להרוג את רמבו, אהובו, ירה בו ונדון לשנתיים בכלא) וארתור רמבו, שנטש את השירה בגיל 20 ואהב חשיש, סקס הומוסקסואלי וסחר בכלי נשק באתיופיה, עד שלקה בסרטן והוא מת בגיל 37 מהרעלת דם.

ז'ראר דֶה-נֶרוָואל איש המאה ה-19, אולי הראשון ברשימת היוצרים המקוללים בספרות הצרפתית, נולד ב-1808, ותלה את עצמו בליל חורף קפוא בינואר 1855, באחד מרחובותיה של הצרים של פאריס העתיקה. בן 46 היה במותו. בכיסו נמצא כתב יד של "אורליה". תיעוד-של-מחלה, צלילה לעומק טירוף הדעת, הירידה אל השאול הנפשי, ניסיון לברר את מקורות החלום המענה, חלום רווי מיסטיקה ומאגיה שמחלחל אל תוך החיים המעשיים כמו שמן שחור אל באר מים צלולים. מרסל פרוסט אמר עליו: "כמה היינו רוצים להיות מחבריהם של הדפים הללו!".

ב-1983 יצאו בעברית (סימן קריאה והמפעל לתרגומי מופת) בתרגומה של אביבה ברק שתי הנובלות. "אורליה" שהוא אפלה סמיכה וכהה, ו"סילבי" שהוא המסע שלא נגמר אל ימי העבר, המסע המפותל, מעגל בתוך מעגל, אל מחוזות הילדות שטופי האור. דה נרוואל הצטיין בטישטוש גבולות הזמן והמקום. הכתיבה שלו שואבת אותך אל מחוזות לא ברורים בתוך עצמך, מילים-בתוך-מילים-בתוך-מילים, מילים שהופכות לצלילים וכבר מאבדות ממשמעותן המקורית, ונותרות כהבהובים של אורות רחוקים ממקום שהיה פעם שלך, ולעולם כבר לא תחזור אליו: הילדות.

הנה, ככה הוא כותב, למשל:
"הכל חי, הכל פועל, הכל מתואם הקרניים המגנטיות הנובעות ממני, או מן האחרים, עוברות, בלא מעצור, בתוך שרשרת הברואים האינסופית סבכה שקופה פרושה על העולם וחוטיה הדקים מתחברים אט-אט אל הפלאנטות ואל הכוכבים. אני שבוי כרגע על האדמה, ושיח ושיג לי עם מקהלת הכוכבים".