פול וולר: הגיבור האחרון של מעמד הפועלים

לפני 20 שנה,  בלילה קר מאוד בעיר האוניברסיטאית היפה קיימברידג'. גרתי במעונות הסטודנטים תקופה מסוימת ונעימה ברובה. ואז קרה המקרה. חטפתי את "הקדחת". כל מי שגר פעם בקיימברידג' מכיר את הסימנים. קדחת הנהר. הייתי חולה, קדחתי מחום, פתיתי שלג צנחו מעבר לחלון המטבח ואני בקושי יכולתי להכין לעצמי תה עם חלב מרוב תשישות, אבל אז נפל מבטי על מודעה בעיתון מקומי עם המלים "פול וולר סולו, במופע אקוסטי חי".  היה זה זמן קצר אחרי שיצא האלבום האחרון של הסטייל קונסיל, Confessions of a Pop Group – ובעיניים קרועות מתדהמה בהיתי בתמונה של וולר והבנתי שההופעה עומדת להתקיים בעוד שעתיים, באותו ערב, וזו בעצם הופעת הסולו הראשונה אי פעם של פול וולר.  

והנה כוחה של המוזיקה לרפא חולים (לפחות לזמן מה). בידיים רועדות לבשתי את המכנסיים, הסוודר והמעיל, יצאתי החוצה עטוף כמו מתנה לחג המולד, עם המטריה הפרושה שלא הועילה במיוחד נגד הגשם והרוח החותכת, והתחלתי ללכת לכיוון המועדון. ההופעה היתה נפלאה. וולר תקף את מרגרט תאצ'ר, הביע תמיכה בהפגנות הפועלים בשפילד, לעג לרעיון של הממשלה להפריט את בתי החולים ובין לבין גם שר כמו מלך גאה וניגן כמו מלאך זועם, הולם בגיטרה יפה וכועס, כמו שרק הוא יודע. זו היתה הופעה אינטימית, רק וולר, הפסנתר והגיטרה, וליווי של נגן הקונטרבס פול מורגן. חצי מההופעה הוא ביצע שירים שלו שטרם הוקלטו ולהיטים של הג'אם וסטייל קונסיל. בחצי השני הוא עשה קאוורים לאמנים שחורים שעל חלקם מעולם לא שמעתי. כך או כך, יצאתי מההופעה ההיא באקסטזה ולפני שהספקתי להגיע למונית התמוטטתי על המדרכה. זו היתה הפעם היחידה שהתעלפתי אחרי הופעה של מישהו, ואחריה אכן אושפזתי לשבוע בבית החולים הידוע "אדן ברוקס" שבעיר. כשיצאתי רזה וחיוור בחזרה אל העולם שבחוץ הלכתי לקנות את התקליט החדש, הסולו הראשון של וולר.

שר בבי.בי.סי וגם נותן בראש

 אמצע 2010, בריטניה במצב של בלבול פוליטי וחברתי ופול וולר מוציא אלבום חדש. "להעיר את האומה", Wake Up The Nation, הוא אלבום פוליטי בעולם ציני שמוכר דעות ותפיסות בעבור חופן מטבעות, לא משנה מאיזו עדה. וולר לא מתעניין בפוליטיקה הצרה. הוא נאמן לתפיסת העולם הישנה, שראתה את הבעיה האמיתית בפערים החברתיים-כלכליים, ולא באלה שנמצאים מחוץ לגבולות המדינה. וולר לא מהסס לנצל כל במה אפשרית, בחדשיים האחרונים, כדי לדחוף את האלבום החדש אבל הוא עושה זאת בדרך מעניינת במיוחד. בכל ראיון והופעה הוא משלב אמירות נוקבות וחריפות ביותר המתייחסות למצבה של אנגליה כיום. קבלו כמה דוגמאות: "המפלגה השמרנית השתמשה פעם בשיר שלי, 'אקדחי איטון', כדי לדבר על החשיבות של החינוך הגבוה לחברה. אבל אני בכלל כתבתי שיר על המצוקה של אלה שאין להם סיכוי להגיע ל'איטון'. אז אני שואל אתכם: כמה טיפש צריך להיות בשביל לא להבין טקסט פוליטי של שיר רוק? ואם אתה כל כך טיפש כדי לא להבין שיר רוק,  למה אתה חושב שתהיה חכם מספיק כדי לנהל מדינה"?

וולר, בראיון לערוץ 4 הבריטי, לא היסס לתקוף את הטלוויזיה עצמה. "תמיד היו שטויות והבלים ששודרו בשעות השיא", אמר. "אבל היום נראה לי שזה העיקר.  אני לא מאמין בתמימותם של גופי תקשורת. יש כאן מאמץ מכוון לטמטם את הציבור בכל מיני תכניות ריאליטי ושעשועונים דביליים והמטרה היא אחת: להשכיח מהציבור את הבעיות האמיתיות. את המצוקה הכלכלית של מעמד הפועלים, את הפער הכלכלי ואת האבטלה. הטלוויזיה המודרנית היא מכשיר שטני ביד הממשל לסמם את העם".

בראיון לניל מקורמיק ב"דיילי טלגרף" וולר בעט בעיתונים, בתחנות הרדיו ובתעשיית המוזיקה: "יושבים אנשים עם טעם טוב ומוכרים לך טעם רע. למה? כי הם חושבים שמה שטוב בשבילם, הוא יותר מדי טוב בשבילך. הם משדרים שירים שהם שונאים, מפני שהם בטוחים שהאנשים יאהבו אותם. הם כותבים על אמנים אדיוטיים ובובות בארבי מזמרות, כי סיפרו להם שזה מה שהעם רוצה. תקשיב למצעד הבריטי, לעשרים הגדולים. אין שם אף שיר אחד נורמלי, שיש בו מילים, מלודיה ואיזושהי משמעות. זה לא היה כך בעבר. פעם, כשמבקר מוזיקה או שדרן רדיו או מגלה כשרונות האמין במשהו טוב או גילה להקה גדולה, הוא היה נשכב על השולחן של העורך שלו ונלחם על הטעם שלו. היום לטעם האישי אין שום משמעות, מבחינתם. הם משדרים זבל ברדיו אבל שומעים ג'אז ורוק קלאסי באוטו. זו הציניות הארורה של הדור החדש".

בראיון אחר אמר וולר "אני לא רוצה לדבר על פוליטיקה. אני לא חכם מספיק". אבל בראיון החודש למגזין קיו (שבחר בו כאחד מעשרת האמנים המשפיעים והחשובים ביותר של חמישים השנים האחרונות), וולר דווקא דיבר על הבחירות האחרונות בבריטניה: "אני לא מכיר את האיש הזה, שנבחר להיות ראש ממשלת אנגליה, ויכול להיות שהוא איש טוב, אבל אני כן מכיר את אבא שלי שהיה נהג מונית ואת אמא שלי שניקתה בתים כל החיים שלה, ואני יודע מה עושים השמרנים לאנשים מהמעמד שאליו אני שייך. לא גדלתי עם כסף ואני יודע ממקור ראשון מה מרגיש הפועל הפשוט. הביטחון התעסוקתי של האנשים הוא הדבר הכי חשוב, לפני כל דבר אחר. לי אין כל אמון במפלגה השמרנית, כי היא מקדמת באופן עקבי את האינטרסים של בעלי ההון, של כרישי הנדל"ן, של המעסיקים המנוולים והחזירים הקפיטליסטים.  כל אלה גורמים לכך שהפערים יישארו כפי שהם.  בעל ההון זקוק לכוח עבודה זול כדי להישאר במקום שבו הוא נמצא – למעלה. ולכן, אף פעם השמרנים לא יעשו משהו טוב למען אלה שנמצאים למטה, אבל הם ישפרו מאוד את המצב של אלה שממילא נמצאים גבוה בסולם".

 

פול וולר זועם. טעון. נחוש. "אני אגרסיבי בדיוק כמו כל אדם אחר", הוא אמר, "אבל אני לא הולך להרביץ לאף אחד. אני פשוט לוקח גיטרה ליד, וכותב שיר". האיש שהסביר שהוא "לא מספיק חכם בשביל לדבר על פוליטיקה", מוכן לדבר בכל זמן נתון על פוליטיקה. הוא כבר לא מרגיש מזוהה עם מפלגת הלייבור וכשנשאל מה דעתו על הפסדה של המפלגה, הגיב: "כמה מחבריי הטובים ביותר הם אנשי המפלגה המובסת". הוא תוקף את הימין הפוליטי השמרני, אבל לא חוסך מילים גם מטוני בלייר. "הוא היה התקווה הגדולה, אבל העדיף לשלב ידיים עם ג'ורג' בוש, איל הון אמריקאי מתועב שכמו אבא שלו לא עשה שום דבר טוב בתקופת נשיאותו".  וולר בן 52 והוא טוען שהפוליטיקה פשטה את הרגל. "יש אינטרסים ואין אישים גדולים", אמר בראיון לעיתון המפלגה הסוציאליסטית. "יש ניתוק מוחלט בין מי שנבחר לשבת בבית הנבחרים או להנהיג את בריטניה, לבין האיש ברחוב. למנהיגים היום אין שום מושג מה העם באמת רוצה".

וולר, האיש והאגדה, נמצא בהחלט בשיאו, מכל הבחינות. 35 שנות קריירה הן זמן ארוך למדי, ובמקרה של פול וולר מדובר בתקופה גדושת הישגים ותהפוכות – אבל הימים הנוכחיים הם, לדבריו, הימים הטובים של חייו. הוא מופיע, הוא פעיל, הוא מדבר מעל כל במה תקשורתית אפשרית והוא מחבק באהבה את האלבום החדש שלו, שיש בו אהבה ורוך, אבל גם תקיפות רבה. "מה עם המוות של תיבות הדואר הישנות", הוא שר. "זהו זה.  שום מקום כבר לא מרגיש כמו בית". וולר אף תוקף את השתלטות האתרים החברתיים כמו פייסבוק על התודעה. "במקום לצאת ולפגוש אנשים, אתה מזייף לעצמך זהות ומנסה לקנות קצת אהבה וירטואלית". הוא עצמו לא נושא מכשיר טלפון סלולרי ("אני כנראה אחד מחמשת האנשים האחרונים בממלכה שאין להם טלפון נייד") ולועג להפיכת הסלולר ל"חלק בלתי נפרד מגוף האדם".  וכך הלאה והלאה, וולר פועם, רועם, בוער וסוער, עם אלבום חדש מלא ודחוס ב-16 שירים קצרים שיש בהם זעם ורגישות. 40 דקות של המנוני רוק קטנים וכל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע משיר קודם של וולר. 

פול וולר אף פעם לא היה חבר של אף אחד ולא שיחק את המשחק. הוא פירק את הג'אם בשיא תהילתה והקים את הסטייל קונסיל ב-1982, באקט שנראה כאילו האיש יצא מדעתו. אבל וולר לא עובד בשביל אף אחד, חוץ מאשר בשביל עצמו, מהותו, עולמו הפנימי.

הוא נולד במאי 1958 בשירווטר בשם ג'ון וויליאם וולר. "פול" היה כינוי שדבק בו. את הג'אם הקים בגיל 14, בשנת 1972. הפריצה של הלהקה התרחשה על קו התפר של שנות השבעים ושנות השמונים אז היה פול וולר נושא הלפיד הבודד שהשאיר ג'ון לנון. במסגרת להקת הג'אם הצליח וולר לחבר בין הנון-שלנטיות המרדנית של הפאנק לבין המחויבות הגמורה לשינוי חברתי שאפיינה להקות כמו הקלאש והג'אם, שפול וולר הנהיג בזרוע שמאלנית נטויה. וולר חיה פוליטית, חיה משונה ויפה. חיה אחרת. לא זועם, לא מקועקע, לא ענוד בסיכות ביטחון הנעוצות בלחיים. אבל עם עמוד שדרה חזק מאוד.

כמו שג'ון לנון היה ממנסחי האג'נדה של שנות השישים ושל העולם החדש ושוחר השלום, אהבה וזכויות אדם, פול וולר היה מי שסימן את ההתפכחות של שנות השבעים מהחלום ההיפי ו"מלונדון הרוקדת". כמו שג'ון לנון היה תמיד אחד, יחיד ומיוחד במינו, תוף בודד בתוך ההמולה, גם פול וולר היה מסוגנן מדי בשביל הפאנקיסטים, יפה מדי ומטופח מדי, אבל מצד שני הוא היה גם מייצג נאמן יותר של הרעיון הפאנקיסטי מכל חברי הסקס פיסטולס גם יחד. צמחוני. סוציאליסט. לוחם צדק. 

פול וולר על הוספה

ההתחלה שלו היתה בגיל צעיר מאוד. הג'אם הוקמה באנגליה בשנת 1972 על ידי פול וולר שהיה בסך הכל בן 14 וניגן בגיטרה באס, סטיב ברוקס (16) שניגן בגיטרה ושר וברוס פוקסטון שהיה הבוגר שבחבורה וניגן בגיטרה. יחד עם ריק באקלר המתופף הופיעה הלהקה עם ערבי קאוורים לשירים של "המי" והקינקס, צ'אק ברי וריצ'רד הקטן. ב-1976 עזב סטיב ברוקס את הלהקה ופול וולר הפך לגיטריסט והזמר. הימים היו עיצומו של הפאנק שפרץ בבריטניה. בשנת 76' נתנו הג'אם את הופעת הבכורה שלהם במועדון הפאנק הידוע ה-"100" שבלונדון. וולר היה אז רק בן 18 כשהלהקה נכנסה להקליט את האלבום הראשון, "בעיר" שיצא ב-1977. זה היה פאנק, אבל עם ריח משונה. היו בו השפעות חזקות של רוק שנות ה-60 ורוקאבילי. גם תדמיתה החיצונית של הלהקה לא היתה פאנקיסטית. בזמן שהבאזקוקס והסקס פיסטולס הפגינו אגרסיביות ולבשו ג'ינסים קרועים וחולצות מהוהות, מעילי עור עם ניטים ושיער ראשם היה פרוע או מגולח, הג'אם דווקא הקפידו על תדמית מסודרת ומהוגנת, כהמשך לתרבות המוד של הסיקסטיז.

מוד (מלשון מודרניזציה) היתה תת תרבות שהקיפה תחומים כמו אופנה, מוזיקה ואף קולנוע ואמנות (פופ ארט) בבריטניה של שנות ה-60. הגל החל בשנת 1958 בלונדון, כאשר קבוצות נערים מהמעמד הבינוני מרדו במשפחותיהם, החלו להתלבש באופנה איטלקית ולהאזין למוזיקת ג'אז ורית'ם אנד בלוז. תרבות המוד היתה גם מיסודות הפאנק (Punk), כאשר חברים בקבוצות הללו נהגו להסתובב ברחובות במשך כל הלילה, צורכים אלכוהול ותרופות מסממות (כגון אמפטמין). גם יריביהם של המודים, הרוקרים, היו כאלה שנפלטו מהחברה הפופולרית, וגם הם היו שייכים למעמד הבינוני. התרבות הפופולרית הייתה מושפעת מתרבות הרוק אנד רול האמריקנית, כך שהמודים התנגדו אליה. המונח "מוד" נובע מהכינוי למעריצי הג'אז המודרני, בניגוד לג'אז הקלאסי.

המוד התבטא בעיקר במוזיקה, ובעוד שחברתית הייתה התנגשות בין ה"מודים" ל"רוקרים", במוזיקה להקות רבות שילבו בין המוד (אשר במוזיקה הוא ההתחלה של הפופ) לבין הרוק. להקות כמו הקינקס, המי, יארדבירדז, סמול פייסז ואפילו הביטלס. להקות אלה הצליחו בעולם גם מפני ששילבו רוק עם המוד. להקות שנחשבו ללהקות מוד בלבד לא היו מוכרות מחוץ לאנגליה. אלבום בולט המדגיש את ההתנגשות בין מודים לרוקרים הוא "קוואדרופניה" של המי.  ברור לחלוטין שוולר העריץ את פיט טאונסנד ואת שתי אופרות הרוק הנפלאות של "המי" ("טומי" 1969 ו"קוודרופניה" 1973).  

ב-1978 – אותה שנה שבה הוציאה הלהקה את אלבומה השני, "זהו העולם המודרני", צמחו בבריטניה להקות נוספות ששאפו לחקות את סגנון המוד, אך הג'אם היו הלהקה המצליחה והחשובה ביותר של הזמן ההוא והחבורה של פול וולר היא שהחזיקה על כתפיה את כל  הסצינה. חוקרים חברתיים טוענים שהמוד גווע באחת, עם פירוקה של הג'אם ב-1982. All Mod Cons נחשב לקלאסיקה  בקרב הרוק הבריטי. אלבום זה היה פחות אגרסיבי מקודמיו והשפעות הגל החדש בלטו בו יותר.

ב-1979 יצא אלבומם הרביעי, "Setting Sons", שהיה אמור להיות במקור אופרת רוק, בהשפעת אחת הלהקות שכנראה הכי השפיעו על הצליל של הג'אם – המי. הלהקה ויתרה על הרעיון של אופרת רוק אך באלבום נותרו מספר שירים שמספרים את אותו הסיפור, מנקודות מבט שונות. באלבום זה יצא לאור הסינגל המצליח The Eton Rifles שהגיע למקום השלישי במצעד הבריטי.

ב-1980, בעודם מקליטם את אלבומם החמישי, הוציאה הלהקה את הסינגל, "גואינג אנדרגראונד", שהפך לסינגל הראשון שלהם שהגיע למקום הראשון במצעד הבריטי. אחר כך בא השיר המזוהה ביותר איתם, "זהו בידור", שבו הצליף וולר באדישות השבעה של חבריו.

That's entertainment נחשב בעיני רבים כשיר המפורסם ביותר של הלהקה ולשיא כתיבתו של פול וולר. שם השיר הוא כשם הסרט ההוליוודי (1974) עתיר כוכבי מחזות הזמר ומילותיו עוסקות בחיי מעמד הפועלים המנוגדים לזוהר הריקני. הבית הראשון בשיר אומר:

"A police car and a screaming siren"

"Pneumatic drill and ripped-up concrete"

"A baby wailing, stray dog howling"

"The screech of brakes and lamp light blinking"

"That's entertainment, That's entertainment

 

הג'אם. זהו בידור. עטיפת התקליטון

"רכב משטרה וסירנה מייללת,

מקדחה פנאומטית וחתיכות בטון מרוסק

תינוק מיילל, כלב חוצות מייבב

חריקת בלמים והבהוב של פנס

זהו בידור. זהו בידור"

וולר הביא את הג'אם שלו להצלחה גדולה באנגליה, אבל עודף בריטיות כנראה (אלגנטיות אירונית, טקסטים בעד סוציאליזם ונגד האימפריאליזם, בעד אחוות גזעים ונגד המדיניות של מרגרט תאצ'ר), הכשיל את הנסיונות של הג'אם לכבוש את אמריקה. הלהקה לא הצליחה לחצות את האוקיינוס. וולר הנהיג אותה עד 1982, ואז פירק אותה והחל במסע למחוזות מוזיקלים אחרים, שחורים וצרפתיים. הסטייל קאונסיל, להקתו השניה, פעלה 6 שנים עד שוולר פירק גם אותה והחל להתרכז בקריירת הסולו שלו. הוא הוציא אלבומי סולו, שהיו קרובים יותר בסגנונם לבלוז-רוק הבריטי של סוף שנות ה-60.  לפני כעשר שנים יצא אוסף שערך וולר, "תחת השפעה", אוסף קטעים שהשפיעו עליו. נזכרתי בערב ההוא בקיימברידג', כי וולר אכן בחר לאוסף שלו בשיר של מרווין גיי, באיזה בי סייד של הקינקס מ-1966, בלהיט "ג'סמין" של הקז'ואלס וגם בשלושה קטעי ראגא, היפ הופ ואר אנ' בי עדכני (פאנקדובייסט ודי אנג'לו) וגם בקטע ג'ז אוונגרדי של מינגוס וביצוע גוספל של "מקהלת העיוורים מאלבמה" לקטע של טום ווייטס בשם "ישו עוד יגיע". האלבום ההוא הפתיע אבל הבהיר בצורה חד משמעית שאין פול וולר אחד, אלא אמן רב-פנים שבכל פעם נחשף פן אחר באישיותו המוזיקלית הססגונית.

דווקא פול וולר, ולא אף אחד אחר, מוגדר כאביו הרוחני של הבריט פופ. שני אלבומיו הראשונים כסולן "פול וולר" משנת1991 ו"ווילד ווד"  גם זכו להצלחה מסחרית גדולה וגם את אהדת המבקרים הקשוחים ביותר. וולר הפך למושא הערצתן של חברי להקות צעירות כמו בלר, סוויד ואואזיס. הוא גם סייע, פיזית וממשית, לרבות מהן להגיע אל ההכרה הראויה.  למעשה, וולר הוא החוליה המקשרת בין הדורות. דור הביניים שבין הביטלס ו"המי" לבין "בלר", "סוויד" ו"אואזיס". הוא אנגלי בנשמתו, בהוויתו, ביצירתו. בול תרבות. סמל, כמו שאריק איינשטיין הוא סמל ישראלי. אם איינשטיין הוא ארץ ישראל הישנה והטובה, פול וולר הוא אנגליה הישנה והאבודה.  אם נלך עם ההשוואה הזו עוד קצת, אז גם איינשטיין, נוסטלגיקן ואיש צנוע ופשוט, העביר ביקורת קשה על העיתונות, כלי התקשורת, החמדנות הפושה בכל והטימטום שהשתלט על המרחב התקשורתי והציבורי בישראל, ממש כפי שוולר התבטא על המתרחש במולדתו שלו. 

בחייו האישיים וולר ידע תהפוכות ושינויים כמו בקריירה המעניינת והבלתי שגרתית שהוא מנהל. בעשרים ושתיים השנים האחרונות וולר התחתן ונפרד והוליד ילדים במרץ גם מנשים שלא נישאו לו. יש לו, נכון לעכשיו, חמישה צאצאים. לראשונה התחתן בגיל 30 עם דיאנה קתרין סילי, זמרת הליווי היהודיה של להקתו השניה, הסטייל קונסיל, מדיאנה נולדו לו שני ילדים, בן ובת, הנושאים שמות עבריים למהדרין: לאה ונתנאל. השניים התגרשו אחרי שש שנות נישואים, בשנת 1994. ממערכת יחסים קצרה עם אמנית בשם לוסי נולדה לו בת נוספת, ופול וולר קרא לה: דילן. מאישה בשם סמנתה סטוק, שאותה פגש באולפנים בהם הקליט את "יער פרא", נולדו לו שני ילדים נוספים. ג'סמין וסטיבי-מק.  אבל לפני שנה וולר עזב גם את סטוק לטובת האנה אנדריוז, זמרת הליווי שעבדה איתו על האלבום הקודם, "22 חלומות". כך שיכול להיות (אם לשפוט לפי העבר) שבקרוב יהיה לו ילד נוסף.  "אני אוהב ילדים", אמר וולר פעם, בראיון ל'רולינג סטון' האמריקאי. "ילדים משקפים לך את מי שאתה ומה שאתה. ילדים הם המראה הטובה והמדוייקת ביותר שלך כאדם".

הוא לא ערס. הוא אחי. פול וולר אוהב את נואל גאלאגר

וולר לא אוהב רק את ילדיו שלו. לפני שנה הוא אירגן מופע אמנים גדול ברויאל אלברט הול בלונדון, שכל הכנסותיו הוקדשו לילדים יתומים ומחלקות ילדים בבתי חולים.  פול וולר עלה להופיע שם עם נואל גלאגר, חבר טוב והדמות הדומיננטית של להקת אואזיס. פול וולר ונואל גלאגר חברים טובים. גלאגר רואה בוולר סוג של אב רוחני, דמות משפיעה ומקור להשראה. וולר הוזמן לנגן את סולו הגיטרה החשמלית ב"שמפיין סופרנובה" – יצירת המופת של אואזיס, שחתמה את תקליטה השני "מורנינג גלורי" מ-1995.  פול וולר, לעומת זאת, רואה בגלאגר את מי שהגיע, כמוהו, מהצד האפל של העיר (מנצ'סטר) וממשיך מסורת של גיבורי גיטרה עממיים. השניים שרו יחד שירים של "אואזיס" ושירים של וולר וקינחו בשני שירים של אחרים: "ישנו אור שלעולם אינו כבה" של הסמית'ס ו"כל מה שאתה צריך זו אהבה" של הביטלס.  הבחירות האלה אינן מקריות. גם הביטלס וגם הסמית'ס היו חלק משרשרת המזון של הרוק הבריטי שנולד מהשכונות של ליברפול ומנצ'סטר, ולא מהאקדמיות לאמנות של לונדון (כמו "פינק פלויד" או "רוקסי מיוזיק"). וולר לא חסך את שבט לשונו מהרוקרים השבעים והמנותקים כמו בריאן אינו, כולל בפרשת חרם האמנים על ישראל. "אמנות היא כלי לשינוי, היא לא מכשיר מניפולטיבי לשחק בו", אמר החודש. "אני מתנגד לחרם אמנותי". 

פול וולר. אחרון גיבורי מעמד הפועלים. שלוח רסן, חד ומבריק, מפגין לעתים עייפות וייאוש בהצהרותיו, אבל לא מפסיק לטווח מטרות. בשעה שאמנים בגילו במדינת ישראל לעולם לא ייתפסו באמירה פוליטית או חברתית נחושה וברורה, וולר לא יתחמק מאחריות. "האמן לא יכול לשבת במגדל השן שלו ולהגיד שאין לו מה להגיד", הוא מבהיר את עמדתו. "לליצן אין מה להגיד. לבדרן אין מה להשמיע. אבל אם אתה אמן, יש לך צורך לבטא את דעותיך ואתה מחויב לעבר שלך, לדעות ולאמונות שלך. תמיד תיעבתי פחדנים ובזתי להם. אמן שמסתתר מאחורי ה'אין לי מה לומר' ו'מדוע הדעה שלי חשובה' הוא מישהו שלא ניתן לכבד אותו ולא להאמין לו".

עטיפת האלבום החדש