זרעי קיץ מעוררים ערגונות

שנות השבעים אחר הצהריים

אני איש של חורף בין אלפי אנשי ים, אבל לא תמיד הייתי כך. פעם רק חיכיתי לקיץ. מתישהו, אחרי הצבא, התהפכתי באהבותיי. הייתי ילד ים-תיכוני, לבנטיני, מזרחי, שכונתי – ואחרי השחרור מצה"ל פתאום נולדתי מחדש כגר בארץ נכריה. זר בארצי מולדתי. מתגעגע למקומות רחוקים ממני ושואף להידמות לגויים לובשי מעילים ארוכים וחמושים במטריות גם בקיץ.

האם הטיול הראשון שאחרי הצבא חבט בי בעוצמה כה אדירה, שהשתבשה דעתי והשתנה טעמי? באפריל 1985 יצאתי לחו"ל לבדי, בפעם הראשונה. פאריז, לונדון, סקוטלנד, שוויץ, ושוב פאריז. אירופה היתה ירוקה וקרירה ואני התאהבתי בעוצמה ששמורה לאהבות ראשונות. כשחזרתי הייתי שונה. אור התכלת העזה היה אכזרי מדי עבורי. החום היה מעיק. הלבוש שנכפה עלי לפתע נראה לי מכוער והזיעה הניגרת נשפכה מכל נקב בגופי. מצאתי את עצמי מתגעגע לחורף, לגשם, לשמיים האפורים, לאור הרך.

הייתי ילד של סנדלים ומכנסיים קצרים, שרץ ברחובות הבוערים של שכונת שפירא (סבתא יפה) ושכונת התקוה (סבתא מרגלית), מחטט במקרר הארטיקים כדי לשלוף ארטיק-שני-צבעים, או גלידה אמריקאית על חוף הים. השמש לא הפריעה לנו לשחק כדורגל במגרשי החול של קרית שלום ונוה צה"ל. אני לא זוכר את עצמי מזיע, או לפחות לא סבלתי מזה. קיץ היה זמן שחרור מהכל. סרטי קולנוע ("הארטיסטים בצבא", "טומי", "המגדל הבוער" ו"הפה הלוהט"), בריכה ציבורית זולה וחוף ים נטול מדוזות, נקניקיות בתוך מיכל זכוכית רבועי שאדים מהבילים בתוכו ולחמניות ארוכות נעוצות על פיני מתכת מנרוסטה, ספרי "ביל קרטר", "רינגו", פטריק קים הקוריאני הענק שידיו מסוקסות ו"סדרת האימים" של דאן שוקר בדוכנים שליד קולנוע "סבוי" בחולון או במנהרות האפלות של התחנה המרכזית הישנה בתל אביב.

חולצות T לבנות עם הדפסים של ברוס לי או צ'רלס ברונסון ומכנסי ספורט קצרצרים וסנדלים. זה היה הלבוש. בלי מזגנים, בקושי עם מאוורר קטן מסתובב בסלון, עם מים ששותים ישר מהממטרות, שזיפים אדומים ושסק כתום, פירות נוטפי מיץ שנקטפו מהעצים בשכונה, ובמוצאי שבת אצל סבתא יפה במרפסת, אמא שלי ואחיותיה היפות מדברות וצוחקות, ופתאום נועצות בנו מבט: אולי תביאו לכולם פלאפל? ואנחנו, אבישי ואני, מתנדבים בשמחה, לוקחים מטבעות כסף ושטר של 10 ל"י, רושמים בעיפרון על דף של מחברת חשבון מי רוצה מה – ההיא עם טחינה ובלי חריף, השניה עם סלט והרבה חמוצים, וההיא רק כדורי פלאפל – ואנחנו רצים נחפזים אל מסילת ישרים פינת סלמה, פלאפל גבריאלוב (אבא של מיקי) בדוכן נייד, ומסתדרים בתור, והפיתה טריה והפלאפל שחום-זהוב ומתפצח בפה, שלל טעמים מתנפצים אל החיך, ואנחנו חוזרים עם השקיות עד לרחוב הרב מיימון, עולים למעלה ומחלקים לכולם.

ופתאום בא משב רוח מצמרות העצים, מהגינה שממול, וסבתא מביאה אבטיח מחולק לפלחים ובקבוק זכוכית עם מים קרים ועלי רוזמרין ונענע בתוכו, הגברים מעשנים בצד, הנשים מדברות פרסית על נושאים שאסור לנו לשמוע, והלילות חמימים, אבל החופש משתרע קדימה, ויש מעט מאוד שעות של תכניות טלוויזיה בשחור לבן, אבל אין בכלל וידיאו, די וי די, מחשב ואינטרנט, ואנחנו אחוזי התרגשות עצומה מהשיטוט ברחובות, מבוקר עד ערב, בחיפוש אחר עיסוקים ומשחקים. ההורים עובדים ואנחנו ילדי שכונות שחיים ברחובות, עולים למעלה, הביתה, רק בין שתיים לארבע, כי "אסור להפריע את מנוחת השכנים" – ובארבע בדיוק דוהרים שוב לרחוב, כי החיים האמיתיים שלנו הם שם, שם החופש הגדול, שם החירות הגמורה, בין הסל המאולתר שיצרנו ממכסה פלסטיק שחור עם אוזניים, שהורדנו מפח האשפה, לבין הבית שבנינו על עץ התות.

ועכשיו זרעי קיץ מעוררים זכרונות של מתיקות רחוקה ומשבי הרוח החמה מביאים אל התודעה את מראה הדברים שהיו, כפי שהיו, וגם – כן – את זכרון האנשים שגם הם כבר אינם. את ה"מראה הנמוג של אמותיכם היפות צופות בכם".

זרעי קיץ נישאים ברוח מעירים זכרונות, מעוררים ערגונות זרעי קיץ באים בנחיריים ורומזים איזה קיץ הולך להיות ורומזים איזה קיץ הולך להיות(מאיר אריאל)