כל מה שאני צריך הוא האויר שאני נושם

זה היה ערב של יום מפרך. עוד יום קשה. התחלתי לעלות לרדיו ברגל, במעלה רחוב קפלן, הקריה, תל אביב. בערך בכניסה למשרד הבטחון הרגשתי את זה בא. מוזר, כי 20 שנה הוא לא בא לבקר. התקף אסטמה? ככה פתאום? אחרי ששכחתי איך נראה ונטולין?

רק חברי מועדון הקצרת יכולים להבין מה זה. הריאות שמתחננות לחמצן, צינורות אוויר שמצטמקים והולכים, הכאב בכתפיים שמתכווצות מהמאמץ לנשום.

נכנסתי לבית מרקחת פרטי. "אני יודע שאתם צריכים מרשם, אבל אני חייב משאף", אמרתי לה.

אני לא יכולה לתת לך. היא אמרה – ואני חשבתי על המלים של עמיר לב: "אני אמות כאן במרפסת באחד החגים".

אני יכולה להתקשר למכבי, שייתנו לי אישור למכור לך, היא אמרה בנחמדות – והתקשרה.

הרופאה הקבועה שלי, ד"ר מרים פריד, נמצאת בצ`כיה. היא תמיד נמצאת בפראג בדצמבר. המחליפה, ד"ר מיכאלובה, היתה קשוחה כשומר בגולאג. "היא אומרת שאתה לא רשום כחולה אסטמה", אמרה הרוקחת. "היא לא מוכנה לאשר לי".

אני מצטערת, אמרה הרוקחת. אני באמת מצטערת.

גם בסופרפארם לא הסכימו לתת לי אפילו שאיפה ממשאף מזדמן. "אני מוכן לשלם כל סכום בשביל שאחטה", אמרתי לרוקח.

לא, הוא אמר. תלך למיון.

אבל יש לי שידור ברדיו עוד שעתיים, מה מיון, איזה מיון. אני רק צריך משאף, זה הכל.

אין מה לעשות, אמר הרוקח. יש מוקד חירום בבלפור, תגש לשם.

אתה רואה איך אני נראה, ניסיתי סחיטה רגשית, נראה לך מוסרי לזרוק אותי במצבי לרחוב?

הם יטפלו בך שם, אמר הרוקח. לי אין מה לעשות.

יצאתי לרחוב. מזיע, למרות הקור (זה מאוד מחמם, לנסות לנשום בכל כוחותיך), חושב מה עושים. אף אחד

לא יכול להחליף אותי בשידור בהתראה של שעה.

מצד ימין, ליד הסינמטק, ראיתי את "בית הרופאים המומחים". נכנסתי פנימה.

יש כאן מומחה למחלות ריאה?
קומה 4, אמר המאבטח.

אתה צריך הפניה מרופא משפחה, אמרה המזכירה. הוא לא יכול לרשום לך רצפט ולא יכול לבדוק אותך בלי הפניה.

תשמעי, אמרתי לה, איך קוראים לך?
איריס.
תשמעי, איריס, אני רק רוצה להשתמש במשאף. זה הכל. זה יחזיק אותי 4 שעות. בינתיים אני אעשה הכל. אשיג הפניה, ארשום את עצמי מחדש כחולה אסטמה ב"מכבי". מה שאתם רוצים. אני צריך שאחטה, זהו. רק אחת.

היא הסתכלה עלי. "חכה שניה", אמרה, ונעלמה בתוך חדרו של הפרופסור טופלינצקי.
היא חזרה עם משאף. "קח את זה", היא אמרה. "מתנה ממני".

בחוץ, על הספסל, עם משאף ביד וחיוך של מסומם אני מסתכל על העצים הגדולים ברחוב המאספים. תלמידי תיכון עירוני א' משחקים כדורסל. עלים גדולים, זהובים. צלילים של שיעור מחול מ"בית בכורי עתים".

אני נושם והעולם יפה. זקוף ואופטימי ומשאף בכיסי, אני נכנס בשערי קול ישראל ופותח את "אחרי השקיעה" עם THE AIR THAT I BREATH