קצת אחרת. תכנית רדיו מיתולוגית

 

עד היום, נעימת הפתיחה "spirit of the dance" של גרינסלייד מזכירה להמון אנשים את "קצת אחרת". ככה זה עם מוזיקה. היא נצרבת בתודעה, כרוכה במשהו. תכנית הרדיו קצת אחרת נולדה  ב-1973 ברשת ה' הנידחת של קול ישראל בשם המשונה "אמא לא תמות על זה", עם שמירה אימבר כמגישה ובעריכתה של רות כידן. אחרי כן השתנה השם למי מפחד מפופ מתקדם? 

וב-1976 – כשנפתחה רשת ג'  הצטרפו לכידן בצוות העריכה מנחם גרנית וצ'רלי סולומון והתכנית קיבלה שם חדש (שנתן לה מנחם גרנית): קצת אחרת. בסוף שנות השבעים עבר יוסי כסיף מהתקליטיה לעמדת העורך הראשי של התכנית. שמירה אימבר נטשה לטובת אורלי מורג (בתמונה למטה) שהפכה למגישה הקבועה (וגם לזוגתו של העורך מנחם גרנית).

מורג הגישה את קצת אחרת שנים ארוכות ורצופות. פעמיים בלבד במהלך תקופה זו נעדרה מהרדיו – וזה היה כשנולדו ילדיה. בפעם הראשונה החליף אותה אורי לוטן. בפעם השניה חזרה שמירה אימבר לכסא. התכנית בוטלה סופית ב-1997, עם הפיכתה של רשת גימל לרשת עברית בלבד.

כפי שכתב אורי ברייטמן בספרו על הרוק המתקדם – בשנים הראשונות שלה קצת אחרת היתה מעוז הפרוגרסיב. ג'נסיס, קינג קרימזון, ג'נטל ג'יאנט, ואן דר גראף ג'נרייטור. אבל גם אלקטרוניקה. טנג'רין דרים, קלאוס שולץ, ונגליס, ז'אן מישל ז'אר. וגם להקות קנטרברי. מצ'ינג מול, סופט מאשין, הנרי קאו, האפי דה מאן. לאט לאט נכנסו להקות הפאנק והרכבי הגל החדש ודחקו את מקום הפרוגרסיביים. ב-1981 כבר אפשר היה לשמוע את גארי ניומן וצבא הרכבת התחתית, אולטרווקס וקוקטו טווינס לצד פינק פלויד.  היתה זו תכנית ערב שאפשר היה לשמוע בה, פתאום, את "תרועה לאדם הפשוט" של אהרון קופלנד, בביצוע של אמרסון ליייק ופלמר.

1976, רשת ג עולה לאויר וזו תחושה של ריגוש עצום, למי שהתרגל לנדוד בין "קול השלום" של אייבי נתן לבין גלי צה"ל.  פתאום עוד תחנה שנער מתבגר כמוני יכול למצוא בה איים של קסם מוזיקלי.הייתי בן 12 וקצת כשנחשפתי לראשונה לקול העמוק של שמירה אימבר. ערב. אחותי הקטנה כבר ישנה, אבא שלי מתרחץ, אמא שלי מכינה ארוחת ערב. אני יושב במטבח הזעיר, ליד הדלפק הגבוה הירוק עם הפורמייקה, מול הקיר עם הטפטים. הרדיו היה לבן וישן. רדיו מנורות. מיד אחרי החדשות בוקעים ממנו צלילים מוזרים.זו היתה יצירה אלקטרונית בשם "לאדם הלא ידוע". זה היה רפטטיבי, מונוטוני, שתי פראזות בלבד, החוזרות על עצמן בסינתיסייזרים אנלוגים. וזה היה מכשף. אני זוכר את אימבר מבטאת לאט את שמו, שם מסתורי, זר ומוזר: פאפאתנסיו ונגליס.

מאותו רגע, ועד שגוייסתי לצה"ל בנוממבר 1981, לא החמצתי אף תכנית. כשהייתי בחו"ל עם ההורים שלי – דאגתי שיקליטו לי. לפני שנתיים מצאתי את הקלטות הישנות והאזנתי להן. אני עדיין חושב ש"קצת אחרת" היא אחת מתכניות הרדיו הטובות ביותר ששודרו בישראל.

הרבה מעריצים הגיעו לאולפני רשת ג' בירושלים בעקבות התכנית. הם היו ירושלמים, בעיקר, ביניהם חברי "נושאי המגבעת" שהיו אז בתיכון – אבל לא רק הם. גם נערים מבאר שבע, נס ציונה וחיפה לקחו אוטובוס לעיר הבירה רק כדי להתקרב קצת אל הפלא הרדיופוני שפעם בלב המיינסטרים של קול ישראל.

יואב קוטנר  ייבש ביצות בגלי צה"ל עם שלל תכניות, מגזינים ומרתונים ו"קצת אחרת" עשתה נסים ונפלאות במסגרת קול ישראל. אנשי "קצת אחרת" הביאו למאזינים תכנית פלאית בזכות אופיה המגזיני (עורכיה האמינו במקסימום מידע ותכנים), הגיוון שלה (רוק מתקדם, פאנק, גל חדש – הכל הלך), החדשנות (היה דגש רב בעיקר על דברים חדשים ואלטרנטיביים), הנועזות הבלתי נתפסת (שידור של יצירות שלמות, 25 דקות ללא הפרעה) ובעיקר ההתמדה – למעלה מ-20 שנות שידור, תקופות מסויימות אפילו פעמיים בשבוע, ללא פשרות כלל.

יוסי כסיף: "יש לי נוסטלגיה גדולה לקצת אחרת. היא התחילה בתקופת הפופ המתקדם, כמו שקראו לזה אז, ואז האלטרנטיבי היו ג'נסיס, יס ופינק פלויד – אבל גם הלהקות של קנטרברי כמו האפי דה מן וסופט מאשין שודרו שם וגם מוזיקה אלקטרונית, קלאוס שולץ, טנג'רין דרים או ונגליס. היתרון שלנו היה שלרשות השידור היה אז כסף – אז קיבלנו תקציב ויכולנו לקנות תקליטים, והרבה. היינו משקיעים שעות וימים בחיפוש אחר חומרים, בכתיבה של הטקסטים. לא היה אינטרנט, היו רק עיתונים ומגזינים שיצאו בחו"ל ומהם אפשר היה לשאוב מידע, ללמוד ולתרגם. אנשים לא יודעים כמה מאמץ היינו משקיעים בכל תכנית. אורלי מורג היתה לוקחת את החומר הביתה ולומדת אותו. ממש לומדת".

לנער בן 16 היום קשה להבין את חשיבותה של "קצת אחרת" בעולם של ערוץ טלויזיה אחד בשחור לבן (וללא תכנית מוזיקה רצינית), עולם שאין בו מחשבים ואינטרנט, תוכנות שיתוף ואנציקלופדיות רוק מקוונות. קצת אחרת היתה פרח בר מוזר ונדיר בעולם תקשורתי אחר לחלוטין. "יום אחד", נזכר כסיף בחיוך, "מנהל הרדיו המנוח, גדעון לב ארי, נסע בערב ובמקרה שמע שידור של התכנית על הצליל של קנטרברי. שידרנו כל מיני דברים, גם מייק אולדפילד וגם מהתקליט השלישי של סופט מאשין, אבל הוא נפל בדיוק על הפרה של הנרי שזה באמת מהדברים הפחות קומוניקטיביים – פרוגרסיב בריטי קשה לעיכול. לב ארי היה מזועזע, הוא התכוון לקרוע אותנו לגזרים אבל לגמרי במקרה חבר שלו שהיה עיתונאי, טדי פרויס, פגש אותו ואמר לו שהבן שלו מת על התכנית הזאת וחושב שהיא מאוד טובה".  הילד, עוזי פרויס, הפך לימים לעורך מוזיקלי בגלי צה"ל ולראש המחלקה הבינלאומית של אן.אם.סי.

סופט מאשין, התקליט השלישי

לכסיף יש צביטה בלב כשהוא נזכר בימי קצת אחרת ואפשר להבין אותו. "את התגובות הכי מחממות-לב אני מקבל ממוזיקאים ישראלים, כמו חמי רודנר ואסף שריג מ'איפה הילד', אבי בללי מ'נקמת הטרקטור' או אנשי 'כנסיית השכל' שסיפרו לי שדרך התכנית הם הגיעו להמון אמנים ולהקות שהשפיעו עליהם… זו מחמאה עצומה. ניסינו ליצור יומן מוזיקה מתקדמת של דברים חדשים שיוצאים. 'קצת אחרת' חשפה לקהל אמנים והרכבים שהפכו אחר כך לסופרסטארים, כמו U2, שאני התאהבתי בתקליט שלהם Boy  והיינו משדרים ממנו המון, ללא הפסקה.

כש-U2 יצאו, אף אחד לא האמין שהם יהיו משהו, ואני טענתי שזו הולכת להיות הלהקה הכי גדולה בעולם. אותו דבר קרה לנו עם מישהי מאירלנד שאפילו לא ידענו איך בדיוק קוראים לה. SINEAD? בכלל לא ידענו איך מבטאים את השם הזה –  סינאד? סיניד? הכרתי מישהו שגר כמה שנים באירלנד, רצתי אליו ושאלתי אותו. הוא אמר ש"שינייד" זה שם אירי מאוד נפוץ…שינייד אוקונור, שנתיים לפני אלבום הבכורה שלה, שודרה ב'קצת אחרת'. השגנו פסקול של סרט שהיא שרה בו, ושידרנו אותה. כולם ראו בה תופעה ביזארית, זמרת עם קרחת שצורחת – אנחנו האמנו שהיא תהפוך לתופעה עולמית, וזה קרה מאוד מהר אפילו".

יוסי כסיף