פיש אנד צ'יפס ומונטי פייתון (או: איך הפכתי לאנגלופיל)

איך הפכתי לאנגלופיל?

אולי אלה הספרים של צ'רלס דיקנס ואניד בלייטון שחיברו אותי אל ההוויה האנגלית. אולי הביטלס, ששמעתי מגיל שנה. אני רק יודע שמרגע שעמדתי על דעתי כל דבר אנגלי מצא חן בעיני. הסדרות של ה-BBC ששודרו בטלוויזיה הישראלית. הציורים האנגלים של ג'ון קונסטבל ווויליאם טרנר שמצאתי בספרים של אמא שלי. אפילו האוכל שתואר בספרים נשמע לי מושך. "כריכים ותה של השעה חמש" או "לימונדה ועוגיות ג'ינג'ר" בסדרת "השביעיה הסודית" של בלייטון. "ביצת עין, שעועית ועגבניה אפויה לארוחת בוקר" או המעדן האסור ולא מוכר שתואר כ"קותל חזיר".  מהו קותל חזיר, לא ידעתי, אבל שיננתי לעצמי: "הוא הושיט את ידו אל השקיק התלוי מחגורתו ושלף נתח קטן של קותל חזיר מעושן ובקבוקון משקה".

ומכיוון שהתבגרתי בשנות השבעים קראתי את הלל אברמוב שליח להיטון עולם הקולנוע בלונדון, שכתב על מופעים בעיר ותקליטים חדשים והקרדיט "אהוד מנור, לונדון" בידיעות אחרונות גרם לי לנשום עמוקות ולחלום.

דודה אורה, שגרה בלונדון שנתיים, היתה מושא להערצה. ב-1970 היא הביאה לי את "Abbey Road" של הביטלס ליום הולדתי השביעי – והדבר הראשון שעשיתי בלונדון אכן היה לחצות את מעבר החציה המפורסם ההוא. את "לונדון קולינג" של הקלאש קניתי ביום שבו יצא לחנויות. כשפתחתי את הבלוג הזה ידעתי מיד מה יהיה שמו.

העיתון PEOPLE פירסם בשנת 1951 משאל עם השאלה: "מיהו אנגלי ומהי אנגליות?". במערכת התקבלו 11 אלף תגובות(!) והתשובות המרכזיות לשאלה "מהי אנגליות" היו "שנאה לכל סוג של פיקוח ושליטה על הפרט", "אהבה לחופש", "סבלנות", "נימוס מושלם", "אמונה עמוקה בערכו של החינוך כדרך מצויינת לעיצוב הפרט".

האם משהו השתנה בשנים שחלפו מאז? התשובה מורכבת.

1) כן, מפני שעדיין אפשר לזהות את האנגלי לפי סממנים מסויימים.

2) ולא – מפני שאנגליה של המאה ה-21 היא מדינה של לאומים רבים שהיגרו אליה בחצי השני של המאה ה-20. ילדי המהגרים כבר נולדו באנגליה, מדברים אנגלית במבטא מושלם ומכירים טוב יותר את "כן אדוני ראש הממשלה" וסרטי ג'יימס בונד מאשר את המורשת המקורית שלהם. מהסופר ואיש הקולנוע חניף קורישי ("הבודהה מהפרברים") ועד להקת ארקטיק מאנקיז משפילד אפשר להבחין עד כמה המושג "אנגלי" הוא מורכב כיום. גם הכדורגל האנגלי הוא כבר ערב רב של צרפתים, גרמנים, דרום אמריקאים ואפריקאים שגודשים את הקבוצות "האנגליות" ומביאים אותן להשגים.

טאואר ברידג'. לונדון

ביולי 1980 נסעתי לחו"ל לראשונה. ההורים שלי, אחותי הקטנה ואני במכונית רנו 5 קטנה וללא מזגן.  נחתנו בפאריז וחרשנו אותה שבועיים. היינו בבלגיה והמשכנו להולנד ואז חזרנו לפאריז, כדי לשוב לארץ משדה התעופה אורלי. היה יפה. היה נעים. אבל אני רציתי כל הזמן להגיע ללונדון. הכל היה, מבחינתי, טיוטה לדבר האמיתי. המבוא לפתיחה. לא יותר.

חצינו את התעלה והגענו לדובר. כשיצאנו מביקורת הדרכונים הרגשתי את התחושה המוזרה הזו, שנוחתת עלי תמיד מאז: הגעתי הביתה. לא ברור מדוע ולמה, אבל זו ההרגשה. אם הייתי מאמין בגלגול נשמות, מישהו היה מסוגל לשכנע אותי שבגלגולי הקודם הייתי ג'נטלמן אנגלי שיוצא בערב לטייל בפארק עם כלבו, כשצילינדר לראשו.

הסופר האנגלי רוברט קולס מפרט בספרו Identity of England את אותה חמקמקות של "הזהות האנגלית". מצד אחד, לטענתו, אנגליה היא מחוז חפץ אידאלי שקיים בעיקר או בדמיונם של אנשים לא אנגלים או בתודעתם של חיילים וותיקים ששירתו בצבא הוד מלכותה. קולס טוען שחלק גדול מהקסם שיש לאנגליה בעיני רבים נעוץ באותה צביעות טבעית שמאפשרת לבריטי להיות בו-זמנית אדיב וסובלני כלפי זרים וגם לשמר את עקרון המעמדות ושליטת המעטים העשירים ברבים העניים ואנשי המעמד הבינוני.

אנגלי, לדעתו של קולס (פרופסור מאוניברסיטת לסטר שבצפון אנגליה) הוא אחד שנולד באי הבריטי (ולא ביבשת אירופה). אנגלי הוא אדם אדיב, ג'נטלמן הלבוש תמיד באופן מהוגן, מאמין בחופש הפרט ובפשרה, מתון בדעותיו וקר מזג, אחד שלוגם משקה "כי הוא צמא" אחרי העבודה ונכנס למיטה עם בקבוק מים חמים. אנגלי הוא זה שקריקט, כדורגל וביליארד הם חלק מעולמו התרבותי ממש כמו שהביטלס, הסמית'ס ואואזיס הם חלק מהביוגרפיה שלו. אנגלי הוא מי שמעריך חוש הומור טוב. אחד שתמיד ידייק ואף יזכור את לוח הזמנים של הרכבת בעל-פה, אדם עקשן שמשוכנע לחלוטין שבריטניה עדיין מושלת בימים והיא הממלכה המאוחדת האדירה. אלה המרכיבים האופיינים של האנגליות, כפי שהם מופיעים בספרים הכי אנגלים (מ"שלושה בסירה אחת" של ג'רום ק. ג'רום ועד "מועדון האדיוטים" של ג'ונתן קו), בסדרות ובתסכיתים של מעוז האנגליות – רשת BBC.

כן. האנגלי אוהב לחיות בשקט, מבלי להפריע למנוחת השכנים ומבלי לתחוב את אפו לעסקי הזולת. אין משפט יותר אנגלי, בעיני, מזה: "…And there I was just minding my own buisness"

הייתי באנגליה 22 פעמים, לתקופות שונות, במקומות שונים. המקום היחיד שבו תקפו אותי על רקע גזעני היה באנגליה, בקיימברידג', ב-31 בדצמבר 1988. בנס יצאתי מזה בחיים. המקום היחיד שבו נעצרתי על-ידי המשטרה לחקירה היה בלונדון. זכיתי בהתנצלות, אבל זו היתה חוויה מאוד לא נעימה. מעולם לא שבתי לקנות ב-HMV מאז.

ועם זאת, אנגליה בשבילי היא המולדת הנפשית. אני מכיר אותה טוב ואני מרגיש בה נוח יותר מכל מקום אחר בעולם. השיטוט בפארקים גורם לי להבין מחדש מהו אושר. ההליכה בשוק פורטובלו, בין דוכני ספרים ישנים לבין חנויות תקליטים, מבהירים לי את משמעות הקיום. אני מחבב את המטבח האנגלי ואוהב את האנגלים. ברגע שמתעלמים מהסטיגמה על קרירותם ואדישותם ושופטים ללא דעות קדומות מגלים אנשי שיחה נפלאים, שייעתרו ברצון לפתח דיון על מזג האוויר "הנורא", על התמסחרותה של הטלוויזיה או על מעורבותה של אנגליה במזרח התיכון. זו לא סתם אדיבות, בעיני. זהו רצון אמיתי לנהל שיחות עם זרים גמורים שלעולם לא יפגשו יותר. לא פגשתי בשום מקום אחר בעולם תופעה שכזו.

ג'רמי פאקסמן, בספרו  "The English: a portrait of a people" מתאר בסרקזם אך גם באהבה את אותם מרכיבי זהות אנגלית, שילוב של פוליטיקה שמרנית אך אנרגטית, כבוד עצום למורשת אבל סקרנות אינסופית לגלות את "הדבר הגדול הבא" ותפיסת עולם שבה הכפריות היא חלק בלתי נפרד מהעיר הגדולה. "תרבות אנגלית שבעה וריחנית כריח עשן עלי השלכת הבוערים בערבו של יום סתיו אנגלי", הוא כותב במעין תמהיל של אירוניה ונוסטלגיה כפרית.

"תרבות אנגלית שבעה וריחנית". עטיפת ספרו של ג'רמי פאקסמן

וכשאני חושב מה אנגלי בעיני, אני יכול רק לתת לשטף האסוציאציות האדיר לזרום ממני. הנה. זה מה שאנגלי מאוד בעיני:משחקי הקריקט הכפרי, המוזיקה של אדוארד אלגר, ספרי "עשה זאת בעצמך", פאנק, בריט פופ ושו גייזינג, אופנת רחוב, אירוניה, תזמורות כלי נשיפה, המחזות של שקספיר, נקניקיות קמברלנד, אוטובוסים עם שתי קומות, צ'רלס דיקנס, אובססיה לשדיים גדולים, ניק דרייק, חיבה לחידונים ותשבצים, כנסיות כפריות קטנות, וילונות מתכווצים, הצטיינות באמנות הגינון, מונטי פייתון, כמרים רזים של הכנסיה האנגליקנית, גבינת צ'דר וגבינת סטילטון, הביטלס, הקלאש, הסמית'ס ואואזיס, מלונות גרועים, בירה טובה ולא קרה, צלצול פעמוני כנסיה ביום ראשון בבוקר, שוקולד "קדבורי" בעטיפה סגולה במכונות בתחנת הרכבת התחתית, ראיית הזרים כאנשים מצחיקים, רובי וויליאמס, דיידו ודיוויד גריי, דג וצ'יפס בדוכנים, ארגוני נשים, מפעלי צדקה, רוטב קארי, ערבי חג מולד בקינגס קולג',  מתקני שעשועים בירידים של יום ראשון, מגזינים בכל תחום ובכל נושא הזוי ואזוטרי שבעולם, אוניברסיטאות קיימברידג' ואוקספורד, שוק הגנבים של לונדון, פיטר שילטון, קוין קיגן וגארי ליניקר, סרטי ג'יימס בונד, רואן אטקינסון ו"עלילות הפתן השחור", ארץ התיאטרונים בווסט-אנד של לונדון, הצגות של אגתה כריסטי שרצות 40 שנה באותו מקום, הספרים של ג'ונתן קו, איאן מקיואן וניק הורנבי, אדישות שקטה לאוכל, חליפות גזורות היטב ו"חיה ותן לחיות", ספרות הנשים של ג'ין אוסטן, שרלוט ברונטה  ודפנה דה-מוריאה, פדי הדב מתחנת פדינגטון, נדי פעמוני, פו הדב וכריסטופר רובין חברו, טפטים צעקניים, בד אנד ברקפאסט, הציורים של ג'ון קונסטבל ושל וויליאם טרנר, הקולנוע של קן לואץ', הקהל של מידלסבורו שר לה שירי אהבה אחרי הפסד צורב 4:0, חנויות ספרים מתמחות בצ'רינג קרוס וכמובן – איך אפשר בלי – המרמייט. אותו ממרח חום, בעל מרקם דביק וריח מעופש, שיכול בקלות לגרום לך לרצות למות בפעם הראשונה שאתה נתקל בו.

Marmite זו אחת המילים הראשונות שילדים אנגלים לומדים. הממרח הגועלי הזה הוא כל-כך מהותי לאנגלים, שהיתה פעם הצעה בפרלמנט לציין בחגיגות מיוחדות את יום ההולדת ה-100 של הזוועה החומה הזו. בשביל להבין מהי אנגליות מספיק לזכור מה אמר שר הבריאות האנגלי על המרמייט: "אנו מסופקים מאוד מהחיוניות הבריטית של המוצר, ומחוסר האטרקטיביות שלו לאוכלוסיית העולם". ובמלים אחרות: זר לא יבין זאת.

האנגלים אוהבים את אנגליה וקנאים לתרבות האנגלית, למרות שמתבונן מהצד יראה מיד גם את האהבה וההערכה למה שמגיע מעבר לים. הרבה מאוד תופעות הומצאו באמריקה אבל נאלצו לעבור דרך לונדון בדרך להצלחה העולמית שלהם.

כידוע, האנגלים הם שהפכו את ג'ימי הנדריקס לכוכב עליון, אחרי שבעיר הולדתו סיאטל אף אחד לא ספר אותו. שני היהודים הניו יורקים סיימון וגרפונקל נדדו ללונדון כדי להקליט את אלבום הבכורה. גם ג'יימס טיילור הגיע לאנגליה כדי להקליט ב-1968. לו ריד, אחרי פירוק ולווט אנדרגראונד היה סוס מת באמריקה. הוא נסע לבריטניה שם הקליט ב-1972 את Transformer בהפקתו המוזיקלית של דייויד בואי. אותו בואי גם פרש את חסותו גם על אמריקאי אחר שהגיע ללונדון, איגי פופ. באמצע שנות השבעים הגיעו פליטי מועדון CBGB הניו יורקי  ללונדון. הם באו אלמונים והפכו, בזכות מהפכת הפאנק האנגלית, לשמות גדולים בעולם כולו. כריסי היינד מאוהיו הקימה את הפריטנדרס, דבי הארי ממיאמי הפכה לאייקון עם בלונדי. טוקינג הדס באו לעבוד עם בריאן אינו האנגלי. ככה שהפאנק אולי הומצא בדטרויט, אבל הפך למה שהוא רק בזכות האנגלים.

בשנות השמונים היתה זו חברת 4AD האנגלית שהחתימה שורת אמנים אמריקאים שאף אחד לא התעניין בהם במולדתם: הפיקסיז, ט'רואינג מיוזז, רד האוס פיינטרס, היידי ברי.

ואני? יש בי חיבה לתמימות של להקות כמו SMALL FACES, האנרגיה של הקינקס והפראות של THE WHO  – שלוש מהלהקות האנגליות של שנות ה-60, שבלעדיהן המוזיקה הנוכחית לא היתה נשמעת כפי שהיא נשמעת. הפנים הקטנות, אגב, נכשלו באמריקה פעם אחר פעם מפני שהם נשמעו…אנגלים מדי.

קישורים מומלצים:

הפיתון מת מצחוק – אורי קציר על מונטי פייתון

http://www.aplaton.co.il/story_104

פוטר. דניס פוטר. אבנר שץ על הגאון שיצר את "הבלש המזמר"

http://www.notes.co.il/avner/3511.asp

כמו תה של חמש אחר הצהריים. שני הפני שלי על הפנים הקטנות

http://www.hasharat.co.il/html/article_6455.php

עשרה דברים שכדאי לדעת על אנגליה

http://www.megalim.co.il/inner.asp?object_id=648

חנויות המתמחות בתקליטי ויניל באנגליה

http://www.vinylrecords.co.uk/

וגם:

מה שרציתם לדעת על נבחרת אנגליה בכדורגל ולא חשבתם לשאול

"והגבינה מתקתקת". עמי בן בסט שכני מ"רשימות" על צד'ר

http://www.notes.co.il/benbasat/31687.asp