פיש אנד צ'יפס ומונטי פייתון (או: איך הפכתי לאנגלופיל)

איך הפכתי לאנגלופיל?

אולי אלה הספרים של צ'רלס דיקנס ואניד בלייטון שחיברו אותי אל ההוויה האנגלית. אולי הביטלס, ששמעתי מגיל שנה. אני רק יודע שמרגע שעמדתי על דעתי כל דבר אנגלי מצא חן בעיני. הסדרות של ה-BBC ששודרו בטלוויזיה הישראלית. הציורים האנגלים של ג'ון קונסטבל ווויליאם טרנר שמצאתי בספרים של אמא שלי. אפילו האוכל שתואר בספרים נשמע לי מושך. "כריכים ותה של השעה חמש" או "לימונדה ועוגיות ג'ינג'ר" בסדרת "השביעיה הסודית" של בלייטון. "ביצת עין, שעועית ועגבניה אפויה לארוחת בוקר" או המעדן האסור ולא מוכר שתואר כ"קותל חזיר".  מהו קותל חזיר, לא ידעתי, אבל שיננתי לעצמי: "הוא הושיט את ידו אל השקיק התלוי מחגורתו ושלף נתח קטן של קותל חזיר מעושן ובקבוקון משקה".

ומכיוון שהתבגרתי בשנות השבעים קראתי את הלל אברמוב שליח להיטון עולם הקולנוע בלונדון, שכתב על מופעים בעיר ותקליטים חדשים והקרדיט "אהוד מנור, לונדון" בידיעות אחרונות גרם לי לנשום עמוקות ולחלום.

דודה אורה, שגרה בלונדון שנתיים, היתה מושא להערצה. ב-1970 היא הביאה לי את "Abbey Road" של הביטלס ליום הולדתי השביעי – והדבר הראשון שעשיתי בלונדון אכן היה לחצות את מעבר החציה המפורסם ההוא. את "לונדון קולינג" של הקלאש קניתי ביום שבו יצא לחנויות. כשפתחתי את הבלוג הזה ידעתי מיד מה יהיה שמו.

העיתון PEOPLE פירסם בשנת 1951 משאל עם השאלה: "מיהו אנגלי ומהי אנגליות?". במערכת התקבלו 11 אלף תגובות(!) והתשובות המרכזיות לשאלה "מהי אנגליות" היו "שנאה לכל סוג של פיקוח ושליטה על הפרט", "אהבה לחופש", "סבלנות", "נימוס מושלם", "אמונה עמוקה בערכו של החינוך כדרך מצויינת לעיצוב הפרט".

האם משהו השתנה בשנים שחלפו מאז? התשובה מורכבת משני חלקים. כן ולא.

1) כן, מפני שעדיין אפשר לזהות את האנגלי לפי סממנים מסויימים.

2) ולא – מפני שאנגליה של המאה ה-21 היא מדינה של לאומים רבים שהיגרו אליה בחצי השני של המאה ה-20. ילדי המהגרים כבר נולדו באנגליה, מדברים אנגלית במבטא מושלם ומכירים טוב יותר את "כן אדוני ראש הממשלה" וסרטי ג'יימס בונד מאשר את המורשת המקורית שלהם. מהסופר ואיש הקולנוע חניף קורישי ("הבודהה מהפרברים") ועד הצמד המצויין מאטאפיקס אפשר להבחין עד כמה המושג "אנגלי" הוא מורכב כיום. גם הכדורגל האנגלי הוא לא ממש אנגלי. ערב רב של צרפתים, גרמנים, דרום אמריקאים ואפריקאים גודשים את הקבוצות "האנגליות".

טאואר ברידג'. לונדון

ביולי 1980 נסעתי לחו"ל בפעם הראשונה. ההורים שלי, אני ואחותי הקטנה במכונית רנו 5 קטנה, ללא מזגן.  נחתנו בפאריז וחרשנו אותה שבועיים. היינו בבלגיה והמשכנו להולנד ואז חזרנו לפאריז, כדי לשוב לארץ משדה התעופה אורלי. היה יפה. היה נעים. אבל אני רציתי כל הזמן להגיע ללונדון. הכל היה, מבחינתי, טיוטה לדבר האמיתי. המבוא לפתיחה. לא יותר.

חצינו את התעלה והגענו לדובר. כשיצאנו מביקורת הדרכונים הרגשתי את התחושה המוזרה הזו, שנוחתת עלי תמיד מאז: הגעתי הביתה. לא ברור מדוע ולמה, אבל זו ההרגשה. אם הייתי מאמין בגלגול נשמות, מישהו היה מסוגל לשכנע אותי שבגלגולי הקודם הייתי ג'נטלמן אנגלי שיוצא בערב לטייל בפארק עם כלבו, כשצילינדר לראשו.

 

הסופר האנגלי רוברט קולס מפרט בספרו Identity of England את אותה חמקמקות של "הזהות האנגלית". מצד אחד, לטענתו, אנגליה היא מחוז חפץ אידאלי שקיים בעיקר או בדמיונם של אנשים לא אנגלים או בתודעתם של חיילים וותיקים ששירתו בצבא הוד מלכותה. קולס טוען שחלק גדול מהקסם שיש לאנגליה בעיני רבים נעוץ באותה צביעות טבעית שמאפשרת לבריטי להיות בו-זמנית אדיב וסובלני כלפי זרים וגם לשמר את עקרון המעמדות ושליטת המעטים העשירים ברבים העניים ואנשי המעמד הבינוני.

אנגלי, לדעתו של קולס (פרופסור מאוניברסיטת לסטר שבצפון אנגליה) הוא אחד שנולד באי הבריטי (ולא ביבשת אירופה). אנגלי הוא אדם אדיב, ג'נטלמן הלבוש תמיד באופן מהוגן, מאמין בחופש הפרט ובפשרה, מתון בדעותיו וקר מזג, אחד שלוגם משקה "כי הוא צמא" אחרי העבודה ונכנס למיטה עם בקבוק מים חמים. אנגלי הוא זה שקריקט, כדורגל וביליארד הם חלק מעולמו התרבותי ממש כמו שהביטלס, הסמית'ס ואואזיס הם חלק מהביוגרפיה שלו. אנגלי הוא מי שמעריך חוש הומור טוב. אחד שתמיד ידייק ואף יזכור את לוח הזמנים של הרכבת בעל-פה, אדם עקשן שמשוכנע לחלוטין שבריטניה עדיין מושלת בימים והיא הממלכה המאוחדת האדירה. אלה המרכיבים האופיינים של האנגליות, כפי שהם מופיעים בספרים הכי אנגלים (מ"שלושה בסירה אחת" של ג'רום ק. ג'רום ועד "מועדון האדיוטים" של ג'ונתן קו), בסדרות ובתסכיתים של מעוז האנגליות – רשת BBC.

כן. האנגלי אוהב לחיות בשקט, מבלי להפריע למנוחת השכנים ומבלי לתחוב את אפו לעסקי הזולת. אין משפט יותר אנגלי, בעיני, מזה: "…And there I was just minding my own buisness"

הייתי באנגליה 22 פעמים, לתקופות שונות, במקומות שונים. המקום היחיד שבו תקפו אותי על רקע גזעני היה באנגליה, בקיימברידג', ב-31 בדצמבר 1988. בנס יצאתי מזה בחיים. המקום היחיד שבו נעצרתי על-ידי המשטרה לחקירה היה בלונדון. זכיתי בהתנצלות, אבל זו היתה חוויה מאוד לא נעימה. מעולם לא שבתי לקנות ב-HMV מאז.

ועם זאת, אנגליה בשבילי היא המולדת הנפשית. אני מכיר אותה טוב ואני מרגיש בה נוח יותר מכל מקום אחר בעולם. השיטוט בפארקים גורם לי להבין מחדש מהו אושר. ההליכה בשוק פורטובלו, בין דוכני ספרים ישנים לבין חנויות תקליטים, מבהירים לי את משמעות הקיום. אני מחבב את המטבח האנגלי ואוהב את האנגלים. ברגע שמתעלמים מהסטיגמה על קרירותם ואדישותם ושופטים ללא דעות קדומות מגלים אנשי שיחה נפלאים, שייעתרו ברצון לפתח דיון על מזג האוויר "הנורא", על התמסחרותה של הטלוויזיה או על מעורבותה של אנגליה במזרח התיכון. זו לא סתם אדיבות, בעיני. זהו רצון אמיתי לנהל שיחות עם זרים גמורים שלעולם לא יפגשו יותר. לא פגשתי בשום מקום אחר בעולם תופעה שכזו.

ג'רמי פאקסמן, בספרו  "The English: a portrait of a people" מתאר בסרקזם אך גם באהבה את אותם מרכיבי זהות אנגלית, שילוב של פוליטיקה שמרנית אך אנרגטית, כבוד עצום למורשת אבל סקרנות אינסופית לגלות את "הדבר הגדול הבא" ותפיסת עולם שבה הכפריות היא חלק בלתי נפרד מהעיר הגדולה. "תרבות אנגלית שבעה וריחנית כריח עשן עלי השלכת הבוערים בערבו של יום סתיו אנגלי", הוא כותב במעין תמהיל של אירוניה ונוסטלגיה כפרית.

"תרבות אנגלית שבעה וריחנית". עטיפת ספרו של ג'רמי פאקסמן

וכשאני חושב מה אנגלי בעיני, אני יכול רק לתת לשטף האסוציאציות האדיר לזרום ממני. הנה. זה מה שאנגלי מאוד בעיני:משחקי הקריקט הכפרי, המוזיקה של אדוארד אלגר, ספרי "עשה זאת בעצמך", פאנק, בריט פופ ושו גייזינג, אופנת רחוב, אירוניה, תזמורות כלי נשיפה, המחזות של שקספיר, נקניקיות קמברלנד, אוטובוסים עם שתי קומות, צ'רלס דיקנס, אובססיה לשדיים גדולים, ניק דרייק, חיבה לחידונים ותשבצים, כנסיות כפריות קטנות, וילונות מתכווצים, הצטיינות באמנות הגינון, מונטי פייתון, כמרים רזים של הכנסיה האנגליקנית, גבינת צ'דר וגבינת סטילטון, הביטלס, הקלאש, הסמית'ס ואואזיס, מלונות גרועים, בירה טובה ולא קרה, צלצול פעמוני כנסיה ביום ראשון בבוקר, שוקולד "קדבורי" בעטיפה סגולה במכונות בתחנת הרכבת התחתית, ראיית הזרים כאנשים מצחיקים, רובי וויליאמס, דיידו ודיוויד גריי, דג וצ'יפס בדוכנים, ארגוני נשים, מפעלי צדקה, רוטב קארי, ערבי חג מולד בקינגס קולג',  מתקני שעשועים בירידים של יום ראשון, מגזינים בכל תחום ובכל נושא הזוי ואזוטרי שבעולם, אוניברסיטאות קיימברידג' ואוקספורד, שוק הגנבים של לונדון, פיטר שילטון, קוין קיגן וגארי ליניקר, סרטי ג'יימס בונד, רואן אטקינסון ו"עלילות הפתן השחור", ארץ התיאטרונים בווסט-אנד של לונדון, הצגות של אגתה כריסטי שרצות 40 שנה באותו מקום, הספרים של ג'ונתן קו, איאן מקיואן וניק הורנבי, אדישות שקטה לאוכל, חליפות גזורות היטב ו"חיה ותן לחיות", ספרות הנשים של ג'ין אוסטן, שרלוט ברונטה  ודפנה דה-מוריאה, פדי הדב מתחנת פדינגטון, נדי פעמוני, פו הדב וכריסטופר רובין חברו, טפטים צעקניים, בד אנד ברקפאסט, הציורים של ג'ון קונסטבל ושל וויליאם טרנר, הקולנוע של קן לואץ', הקהל של מידלסבורו שר לה שירי אהבה אחרי הפסד צורב 4:0, חנויות ספרים מתמחות בצ'רינג קרוס וכמובן – איך אפשר בלי – המרמייט. אותו ממרח חום, בעל מרקם דביק וריח מעופש, שיכול בקלות לגרום לך לרצות למות בפעם הראשונה שאתה נתקל בו.

Marmite זו אחת המילים הראשונות שילדים אנגלים לומדים. הממרח הגועלי הזה הוא כל-כך מהותי לאנגלים, שהיתה פעם הצעה בפרלמנט לציין בחגיגות מיוחדות את יום ההולדת ה-100 של הזוועה החומה הזו. בשביל להבין מהי אנגליות מספיק לזכור מה אמר שר הבריאות האנגלי על המרמייט: "אנו מסופקים מאוד מהחיוניות הבריטית של המוצר, ומחוסר האטרקטיביות שלו לאוכלוסיית העולם". ובמלים אחרות: זר לא יבין זאת.

האנגלים אוהבים את אנגליה וקנאים לתרבות האנגלית, למרות שמתבונן מהצד יראה מיד גם את האהבה וההערכה למה שמגיע מעבר לים. הרבה מאוד תופעות הומצאו באמריקה אבל נאלצו לעבור דרך לונדון בדרך להצלחה העולמית שלהם.

כידוע, האנגלים הם שהפכו את ג'ימי הנדריקס לכוכב עליון, אחרי שבעיר הולדתו סיאטל אף אחד לא ספר אותו. שני היהודים מברוקלין, סיימון וגרפונקל, נדדו ללונדון כדי להקליט את אלבום הבכורה. גם ג'יימס טיילור הגיע לאנגליה כדי להקליט ב-1968. לו ריד, אחרי פירוק ולווט אנדרגראונד היה סוס מת באמריקה. הוא נסע לבריטניה שם הקליט ב-1972 את Transformer בהפקתו המוזיקלית של דייויד בואי. אותו בואי גם פרש את חסותו גם על אמריקאי אחר שהגיע ללונדון, איגי פופ. באמצע שנות השבעים הגיעו פליטי מועדון CBGB הניו יורקי  ללונדון. הם באו אלמונים והפכו, בזכות מהפכת הפאנק האנגלית, לשמות גדולים בעולם כולו. כריסי היינד מאוהיו הקימה את הפריטנדרס, דבי הארי ממיאמי הפכה לאייקון עם בלונדי. טוקינג הדס באו לעבוד עם בריאן אינו האנגלי. ככה שהפאנק אולי הומצא בדטרויט, אבל הפך למה שהוא רק בזכות האנגלים.

בשנות השמונים היתה זו חברת 4AD האנגלית שהחתימה שורת אמנים אמריקאים שאף אחד לא התעניין בהם במולדתם: הפיקסיז, ט'רואינג מיוזז, רד האוס פיינטרס, היידי ברי.

ואני? עדיין מעדיף את התמימות של SMALL FACES, את האנרגיה הנון-שלנטית של הקינקס ואת הפראות של THE WHO  – שלוש מהלהקות האנגליות של שנות השישים, שבלעדיהן המוזיקה הנוכחית לא היתה נשמעת כפי שהיא נשמעת. הפנים הקטנות, אגב, נכשלו באמריקה פעם אחר פעם מפני שהם נשמעו…אנגלים מדי.

קישורים מומלצים:

הפיתון מת מצחוק – אורי קציר על מונטי פייתון

http://www.aplaton.co.il/story_104

פוטר. דניס פוטר. אבנר שץ על הגאון שיצר את "הבלש המזמר"

http://www.notes.co.il/avner/3511.asp

כמו תה של חמש אחר הצהריים. שני הפני שלי על הפנים הקטנות

http://www.hasharat.co.il/html/article_6455.php

עשרה דברים שכדאי לדעת על אנגליה

http://www.megalim.co.il/inner.asp?object_id=648

חנויות המתמחות בתקליטי ויניל באנגליה

http://www.vinylrecords.co.uk/

וגם:

מה שרציתם לדעת על נבחרת אנגליה בכדורגל ולא חשבתם לשאול

"והגבינה מתקתקת". עמי בן בסט שכני מ"רשימות" על צד'ר

http://www.notes.co.il/benbasat/31687.asp

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נועה רז  On 05/17/2006 at 9:05

    אתה מזכיר לי את עצמי בעוד כמה שנים

    מרמייט זה ממרח גופות. אין הסבר אחר לתופעה

    תעשה מערוף ותחזיק אצבעות, ארסנל משחקת היום בגמר והגביע ממש חייב להגיע ללונדון

    נועה

  • אהוד בן-פורת  On 05/17/2006 at 9:10

    שמתייחסים אל ההומור האנגלי כהומור שנפרד משאר העולם. איך אפשר לומר שהומור כמו "מישהו מטפל בך" ו-"מונטי פייטון" אינו מצחיק? יש עוד כמה דברים טובים שהגיעו משם. מאז שיצא הסרט "המדריך לטרמפיסט בגלקסיה" שמחתי להתוודע לדאגלס אדאמס. באיחור של כמה שנים מאז שכתב את ספריו.

    מעולם לא חשבתי שאצליח להתחבר לספרי מדע בדיוני ובכל זאת הצלחתי בזכותו, כי הוא מביא את זה בצורה שונה מאחרים. שמחתי לגלות עובדה שכלל לא ידעתי והיא שדאגלס אדאמס היה חלק מאותה חבורה נהדרת שג'ון קליז עומד בראשה.

    הוא (ג'ון קליז) כבר מזמן לא יצר משהו מצחיק, אבל עד היום אפשר לצחוק בכייף מ"המלון של פוליטי", שאותי באופן אישי מצחיק הרבה יותר מ"סיינפלד". אני לא מתכוון להשוות ביניהם, אבל מעניין אם זה רק אני שמוצא דמיון בין עמנואל לקריימר.

    אגב, אם מישהו מחפש לקרוא בהמשך לדברים שבועז כתב עוד על התרבות האנגלית, אני ממליץ על "אנגליה אנגליה" של ג'וליאן בארנס. מי שכתב את "התוכי של פלובר" ועוד כמה ספרים מעניינים אחרים שמדי פעם איכשהו אפשר למצוא לה קשר לאנגליה.

  • מוטי  On 05/17/2006 at 9:51

    משהו בקשר לשער של מגזין הגיטרות שהבאת שאתה בטח יודע, אבל אם לא…
    על השער יש את ג'ימי פייג', אריק קלפטון וג'ף בק.
    רצה הגורל ושלושת אלה היו, כל אחד בתורו, נגני הגיטרה של להקת "ציפורי החצר" לפני שזכו בתהילה בזכות עצמם.
    גם לפפרז יש בביוגרפיה חלק אנגלי מלבד ההופעה בהייד פארק.
    כשהיו צעירים יותר, נסעו הזמר (אנתוני) והבסיסט (פלי) ללונדון שלהם.
    הם נסעו ברחבי אנגליה בטרמפים וגרו בהוסטלים.
    מישהו שהם הכירו ונתן להם לגור אצלו, כמהשנים מאוחר יותר אותו אדם התחתן עם אחותו של הבסיסט.
    הם הזכירו את החוויה הלונדונית שלהם בקצרה באחד השירים.

    Storm the stage of Universal
    Slim shine talk boy go subversal
    Papa's proud and so he sent us
    Pounding hearts full and relentless
    Two boys in London, England
    Two boys in London, England
    Climbing out of hostel windows
    Wearing gear so out but in though
    Come on kind and do the no no

  • אורן  On 05/17/2006 at 11:03

    שהאנגלים לא חושבים שהם הגזע הארי אבל כשהגרמנים הכריזו על עליונות גזעית אנגליה יצאה נגדם למלחמה.
    (יש לזה גם ניסוח מוצלח יותר שאני פשוט לא זוכר)

  • ימימה  On 05/17/2006 at 14:47

    מה זה? אמרה ידועה גורסת כי שני הספרים הקצרים בעולם הם ספר גיבורי המלחמה האיטלקים וספר הבישול האנגלי.

    עם זאת, אני חייבת להודות שכמוך, גם אני לא הרגשתי שאני "בחו"ל" עד שכף רגלי נחתה בלונדון. ולמרות אהבתי הרבה לאיטליה, שבה אני מרגישה ממש כמעט בבית, אנגליה היא משהו אחר לגמרי.

    אגב, בביקורי האחרון בלונדון, לפני שלוש שנים, שמעתי את ההודעה הבאה במערכת הכריזה:

    please do not leave your children unattended. any unattendend child will be removed and then destroyed.

    בשיא הרצינות.

  • עמיחי  On 05/17/2006 at 15:43

    אחת העבודות הסמינריוניות שלי בחוג להיסטוריה היתה על ליברפול העיר כסוג של אחרות אנגלית מתמדת, החל בהיסטוריה שלה כעיר נמל, כשעין אחת פקוחה כל הזמן החוצה, ועין אחרת כל הזמן נחותה כלפי לונדון, לא במובן הפיזי כמובן, אלא לכל מה שלונדון מייצגת, קווינ,ס אינגליש וכו', דרך דור הביט המקומי, האחרות של הסצנות השונות וכלה במבטא, בזהות, בתחושה של התושבים, הכל כמובן מגובה בתעודות ומסמכים היסטוריים, כיאה לשעמום האקדמי. אני מוצא בזה קשר ישיר לכך שליברפול של סטיבן ג'רארד וג'יימי קראגר בעיקר עשתה את מה שעשתה גם בשבת האחרונה מול ווסטהאם, ואת מה שארסנל לא תעשה היום. לארסנל אין אנגלים בהרכב. רגע, אולי סול קמפבל המת מהלך, וזה לא רלבנטי כי הרוח שלה לא אנגלית כבר ממזמן

  • גיא וינטרוב  On 05/19/2006 at 13:52

    עמיחי, כמה שצדקת לגבי ארסנל…
    עם זאת, ליברפול היא עיר שאם יקחו ממנה את ההיסטוריה של הביטלס ואת העבר וההווה של מועדון הכדורגל (האדומים כמובן, איפה ימי הזוהר של התכולים…), נדמה שהייתה לא יותר מעיר נמל שכף רגלו של זר לא תדרוך בה – הייתי בעיר מספר פעמים, ונכון שחוץ מזה אין לה מה להציע, אבל… חוץ מזה??? משני הדברים הכי ענקיים בהיסטוריה של המוסיקה הפופולרית ושל הספורט?? לא רוצה יותר מזה, תודה.

  • נתלי-מון  On 05/20/2006 at 1:18

    סוג האנגליות הליברפולית, האנגליות הצפון-אנגלית, הייתה תגלית בפני עצמה עבורי בביקור הראשון בליברפול. הגעתי בגלל הכדורגל והביטלס והתאהבתי באנשים עצמם. גם מחוץ לצפון יש אנגלים לבביים מאוד, אבל הגישה הצפונית שונה. אולי בגלל שהם בעצם ה"ערסים" האמיתיים של אנגליה וחסר להם ה"עידון" או התחכום הלונדוני.

    ובועז – פוסט נהדר, הקטעים-

    אני רק יודע שמרגע שעמדתי על דעתי כל דבר אנגלי מצא חן בעיני.

    ו-ועם זאת, אנגליה בשבילי היא המולדת הנפשית. אני מכיר אותה טוב ואני מרגיש בה נוח יותר מכל מקום אחר בעולם.

    הם ההסברים הקבועים שלי לשאלה "למה דווקא אנגליה".

    אנגליה, בניגוד לכל מקום אחר שהייתי בו, היא שילוב בין צמרמורת בלתי פוסקת לתחושת נעל הבית הישנה ובגלל זה היא תמיד תהיה המולדת הנפשית האמיתית. אני זוכרת את עצמי בגיל טרום בת-מצווה מפתחת תודעה פוליטית אנטי מיג'ור (אני צעירה, מה לעשות 🙂 )
    עוד לפני שידעתי ממש מי אוחז באיזה תיק בממשלה המקומית (אם להיות כנה אני לא בטוחה שגם היום אני יודעת, קשה לעקוב כשכל שנתיים הממשלה נפולת, אבל זה כבר עניין אחר).

    אז תודה על הפוסט הזה שהוא יותר מהכל כ"כ *נכון*
    וגרם לי לתענוג גדול.

  • רון  On 05/22/2006 at 19:18

    תוכן מעולה ומהלב וכמובן שרלוונטי גם אלי.
    come on England

  • גם בעיניי המלון של פולטי הוא הסדרה המצחיקה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, בטח ובטח שיותר מסיינפלד. אבל למרבה הפלא יש מי שחושבים אחרת.

  • אתה צופה ב-Little Britain? יש בה משום המשך להומור הזה שאני אוהבת כל כך, של מוטי פייתון ו"פולטי".
    והמוזיקה… ושוקולד קדבורי… אוי אוי אוי.

  • עפרה  On 05/26/2006 at 8:32

    יום אחד ב"חמסין" שתקף שבועיים את לונדון נסעתי ברכבת התחתית -ללא מזגן כמובן. לאנגלים היה נורא נורא חם. לי זה הזכיר את פברואר בערך. בכל אופן, הנהג שמכריז על התחנות – בין "קינג קרוס, פיקדלי וכו' אמר פתאום:י
    "sorry about the heat. it's the wrong kind of sun"
    אנגלים!!!!! אין על הראש האנגלי. והם צנועים- אוי למי שלא ינהג באצילות כלפי כל נייטיב! צחצח לי נעליים במטותא יצור מסכן ורחום.
    ומה עם שקספיר? כ'כ טריוויאלי שהתביישת לכתוב? ופו הדב ובכלל כל ספרי הילדים המופלאים- הרוח בערבי הנחל, – כל שירי הנון-סנס ,השנינות והפיוט של אוסקר ווילד, וכו, ומיסטר בין? (הסידרה לא הסרטים) אדון שעועית הזחוח והטפשון- קסם אנגלי '
    God save the queen

  • אהוד בן-פורת  On 07/14/2007 at 15:56

    העולם מתחלק לכאלו שהם אנגלופילים כפי שהגדרת זאת בעצמך וכללת את עצמך ביניהם ולכאו שהם מוצאים עניין ברוח האמריקאית ועם אלו אני נמנה. לא שאני חלילה פוסל את ההומור האנגלי וכל דבר אחר שקשור לתרבות הבריטית, אבל כידוע לך היא השתרשה בזו האמריקאית ובזכות כך, לפחות לדעתי, רק הלכה והשתבחה עם השנים.

    אגב, חבורת "מונטי פייטון" שאהבתי לצפות בהם בילדותי ב"קרקס המעופף" ובעוד כמה דברים שהם עשו אני מוצא שהם כבר לא מצחיקים אותי כמו פעם. בכלל זה גם "המלון של פולטי" (בכיכובו של אחד החברים, ג'ון קליז) זה לצערי כמו שאפקט הפחד נעלם עם השנים מסרטיו של היצ'קוק. רק מה כשהסרט "המדריך לטרמפיסט בגלקסיה" יצא לאקרנים נדמה שגיליתי אותו (את ההומור האנגלי) מחדש ועד כמה שהבנתי אדאמס דאגלס נמנה בין חברי מונטי פייטון.

  • EladRose  On 07/17/2007 at 23:06

    אני מכיר יותר מדי טוב את התחושה, גם אם הרקע לאהבה שונה.

    איך האהבה לא הביאה אותך למגורים בממלכה המאוחדת?

  • אביגל  On 07/20/2007 at 17:30

    למרמייט יש מרקם מדהים ומיוחד שנתקע בצידיי החייך (חיך?) העליון, וזה מחמת כוח היניקה העז של המלח. חוויה מדהימה.
    למרמייט ריח של זיעה מעולם אחר, וצבע חוםכההמטריף.
    הקקי הראשון שתינוק עושה כאשר הוא בא לעולם, והוא כידוע שונה ממה שיבוא לאחריו , כיוון שהוא נוצר עוד בעולם הקודם (הבטן של אמא), הקקי הזה נראה כמו מרמייט.

  • אריאל  On 09/09/2007 at 9:45

    בועז – אפרופו מרמייט ודברים בריטיים איכותיים – הנה אחת הפרסומות האהובות עלי בכל הזמנים:
    http://www.visit4info.com/preview-flash.cfm?type=3&vm=1&adid=29606

  • ללא תיווך  On 09/23/2007 at 7:18

    גם אני אנגלופילית (זה משהו תורשתי…) מאז שאני זוכרת את עצמי. יש ב"אנגליות" משהו ממגנט שלא ניתן אפילו להסביר מהו. רק אנגלופיל יבין זאת.
    תודה . הטור מקסים.
    עפה לארוז… ללונדון כמובן, חופשה של שבוע, בפעם ה 26 !!!! ובתוכניות הפעם – קנטרברי, פארק דיקנס וביקור בחזרה פתוחה ובאחורי הקלעים של ה"אולד ויק"… והרבה הרבה פיש & צ'יפס.

  • שלומית  On 10/15/2007 at 17:11

    איך, איך אתה לא אוהב מרמייט?
    כנראה שמעולם לא אכלת אותו נכון- אסור לאכול אותו לבד, ואסור למרוח ממנו כמות גדולה.
    הוא נועד לשדרג כל מה שתשים איתו ביחד על הלחם, וצריך בשביל זה כמות זערורית.
    אלא אם כן רגילים אליו כמוני ויכולים לאכול אותו ככה כמו שהוא.

  • אחת ושמה  On 10/15/2007 at 22:26

    מעדן!

  • מני  On 01/29/2008 at 14:37

    אני גיליתי את אנגליה דרך ה pet shop boys.
    כל שיר שלהם שאני שומעת אני מרגישה כאילו אני ממש שם, בין תחנת קינג קרוס לבין ארמון המלכה.

    אוי אנגליה, מתי אגיע אלייך?

  • אורה גור אש  On 03/21/2009 at 17:23

    לבועז

    עליך לדעת, שאהבתך ומשיכתך לכל הקשור לתרבות האנגלית, באה לך בירושה מסבך, שהעריץ את אנגליה, תרבותה ואנשיה. סבא שלך תכנן להשתקע באנגליה ולהעביר את עסקיו ללונדון. סבתך, סבתא יפה, התנגדה לכך נחרצות.

    מכאן יוצא, שאם הענינים היו מתגלגלים אחרת, סביר להניח שהיית נולד באנגליה… נו, לא מגניב???

  • שי טוחנר  On 03/25/2009 at 10:46

    גם לדעתי היא אחת מהסדרות הטובות והמצחיקות שנוצרו אי פעם, יש לי את הדי.וי.די ואני ממשיך לצפות בפרקים של הסידרה לעתים תכופות למדי.

    כן, גם אני מזדהה עם מה שכתבת, לפחות עם הרוב הגדול והמוחלט שלו.

    יהיה מעניין לקרוא השוואה שלך בין האנגלים ובין הסקוטים, שאני מכיר טוב בהרבה. הישראלים הממוצעים מתקשים להבין את ההבדלים התהומיים בין שני עמים אלו, למרות שיש הרבה מהמשותף שנוצר במאות השנים האחרונות.

    שי

  • אורה גור אש  On 03/25/2009 at 17:27

    ועד כמה הם מהותיים?

  • איילה  On 02/15/2010 at 21:53

    ובא בדיוק בזמן. אבל אפשר להרחיב אותו לבריטניה המאוחדת כולה .
    שלא לדבר על הספרות והשירה האנגלית, קטגוריה בפני עצמה.

  • יאיר יונה  On 02/16/2010 at 6:41

    מרמייט זה נורא ואיום, גם בלאק פודינג מדם של חזירים.

    אבל הדבר הכי גרוע, זה נסיעה יומית באוטובוס אחה"צ בלונדון, ושמתישהו תעלה קבוצת ילדות רעשניות בנות 12, כל אחת מחזיקה קונוס עם צ'יפס. זה לא יפריע. אבל כמויות הויניגרד שיש עליו והריח שלו שחונק את האוטובוס -דווקא כן.

    -לזה- לא הצלחתי להתרגל אף פעם

  • דפנה איש שלום  On 02/17/2010 at 21:25

    אוי בועז…מה עשית לי עכשיו?
    עכשיו אני יודעת איך קוראים למחלה הנהדרת הזו….אנגלופיליות…נפלא.
    כן,גם מאוד אוהבת כל דבר כמעט שקשור באי הבריטי.

  • שולמית  On 02/26/2010 at 9:54

    הייתי כאן כבר – מעולה היה לי אז כמו עכשיו
    וכתבתי אני על לונדון שלי אחרי שאתה כתבת
    עם לינקים להנה ולמכתב שלך לשר התרבות

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1002948
    שבת ושלום בועז.
    אתה סמן תרבות מעולה.

  • סהר  On 04/23/2011 at 21:23

    תודה. ממש נהניתי לקרוא את זה. נחמד לדעת שאני לא היחיד שמעריך את התרבות והמנטליות הבריטית.

    הופתעתי שלא ציינת את 1984, harry potter, lord of the rings, his dark materials בתור ספרות בריטית.

    ואם לציין מוסיקה בריטית במהותה (מבלי להתיחס לאיכות), אז הייתי דווקא מוותר על הביטלס, שהצליחו באמריקה אפילו יותר מאשר באי הבריטי, ומציין את the stone roses, the smiths, oasis, sex pistols, arctic monkeys ect..

    אה, כן, גם הקולנוע "עובר" דרך לונדון. מספיק להסתכל על הקאסט בסרטי קאלט כמלחמת הכוכבים ולראות כמה בריטים מככבים שם.

  • danni  On 04/24/2011 at 17:42

    מסכים עם כל מילה באופן גורף
    אני באופן אישי במחלקה של בלר וסוויד ופחות אואזיס\
    ועוד דבר שמסתבר שאין אנגלי ממנו-
    פסטיבלים ובמיוחד פסטיבל גלסטונברי
    הנה
    http://www.pbase.com/dkeshet/glastonbury_2009

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: