|
בשנת 1985 השלים הבמאי הרוסי אֶלֶם קְלִימוֹב את יצירתו האדירה "צא וראה", סרט שלא מוזכרת בו המלה שואה ולא נראים בו מחנות ריכוז אבל מצליח להיות כתב-אשמה אנטי נאצי חריף מאין כמוהו. סיפורו של פלוריה, נער בן 14, הגדל בבלארוס הנכבשת בידי הגרמנים במלחמת העולם השניה וכל המוראות העוברים עליו |
"בלתי אפשרי למצוא את ההגדרה המתאימה ל'צא וראה' של אֶלֶם קְלִימוֹב. זו יצירה קדחתנית, נוראה, קרובה לטקסטים המטורפים ביותר של ארטו ולכתביו של המרקיז דה סאד"
(רפאל באסאן, ´רוויו דה סינמה´)
זה היה בקולנוע "אורלי" בתל אביב בסוף 1985. היה קר והאולם היה כמעט ריק. סתם ערבו של יום חול, באמצע השבוע. שעתיים עשרים ושתיים דקות שחלפו ואחריהן כבר לא הייתי אותו אדם. אין הרבה סרטי קולנוע שיכולים לשנות אותך. "צא וראה" יכול.
"צא וראה" הוא ניתוח ללא הרדמה של הרוע האנושי. אין בו יהודים ואין בו מחנות ריכוז. אין מדובר בסרט שואה (כלומר: השואה היהודית), אך זהו ה-סרט שהצליח יותר מכל סרט אחר בתולדות הקולנוע להמחיש לי את הזוועה.
קלימוב מציג את הפן האפל של האנושות. למרות שהוא עושה שימוש בכל מיומנות קולנועית שבידו ומביא אותם לכדי שלמות מוחלטת – התסריט, הצילום, פס הקול – קשה לי להתייחס ל"צא וראה" כאל יצירת אמנות. למרות שאוטומטית, כששואלים אותי, אני תמיד בוחר בו כסרט המדהים ביותר שראיתי בימי חיי.
אולי מפני שהנושא כל כך מעורר חלחלה.
ועצב.
וחימה.
וייאוש.
כל ניסיון לתאר את התופת שקלימוב מציג בסרט ואת המוראות של הילד הגיבור הקטן, יעשה עוול ליצירה המחרידה והמהממת שקלימוב מביא למסך. אנו, כצופים, מתחילים את הסרט עם ילד יפה, בן אנוש תמים, ומסיימים עם אותו ילד שהפך לנער, ואותן פנים אך לא אותו פרצוף, שהפך לקמוט ומאובן. קלימוב יוצר את האווירה המאיימת באמצעות צילום סוריאליסטי (היה זה ק. צטניק שאמר שהשואה התרחשה על פלנטה אחרת?) ועם פסקול גאוני (אולג ינצ'נקו, שהשפיע מאוד על עבודתו של שפילברג ב"להציל את טוראי ריאן").
יותר מזה: קלימוב הלך בעקבות וורנר הרצוג הגרמני (ב"לב של זכוכית"), שהיפנט את שחקניו, והביא מהפנט לסט הצילומים, כדי להגן על שחקניו מפני "מוות פסיכולוגי", ובמיוחד על הילד-הנער שמגלם את התפקיד הראשי והתובעני של פלוריה.
אלם גרמנוביץ' קלימוב(1933-2003)
 הוא נולד ביולי 1933 בסטלינגרד, העיר שבה גם עבר את מוראות מלחמת העולם השניה, המלחמה שהשפיעה באופן מכריע על חייו. קלימוב למד בבית הספר הרוסי לטיס אך החליט להתפרנס דווקא מעיתונות וזכה להערכה ככותב יוצא-דופן בעל סגנון סאטירי. ב-1959 החל לביים סרטים, כשהוא משכלל את סגנונו האמנותי הייחודי. אשתו האהובה, לריסה שפיטקו שהיתה גם היא במאית קולנוע, נהרגה בתאונת דרכים ב-1979 וקלימוב ביים סרט לזכרה בשם "לריסה" ב-1981. ב-1985 סיים את סרטו "Idi i smotri" (צא וראה) שהיה שיא יצירתו, הסרט המורכב ביותר שלו והסרט היחיד שקלימוב כתב לו גם את התסריט. הוא לא ביים אחר-כך דבר ונפטר באוקטובר 2003. |
משפחתו של פלוריה נרצחת לנגד עיניו. אהובתו הצעירה עוברת אונס קבוצתי, הכפר שאליו הוא נמלט הופך לגיהנום, כשהנאצים מרכזים את תושביו באסם (וביניהם פלוריה הקטן, שנמלט בשנייה האחרונה) ושורפים אותו על יושביו (היתה זו שיטת הפעולה של הגרמנים בבלארוס. למעלה מ-2 מיליון נשים וילדים נרצחו כך בלמעלה מ-600 כפרים ועיירות ברוסיה הלבנה).
אל מול עיני הצופה מתבגר פלוריה, הנראה בתחילת הסרט כילד צעיר ותמים, מרגע שבו נרצחת משפחתו מול עיניו ועד שהוא הופך לנער זקן, מותש ועייף. השחקן הרוסי אלכסיי קרבצ'נקו עבד צמוד עם קלימוב ועם פסיכולוג מהפנט (הסבר בהמשך) והצליח להפגין רמה גבוהה של משחק, עד שהוא כבר חדל מלהיות משחק.
פס הקול של הסרט חשוב כאן במיוחד. קלימוב משתמש בסאונד כדי ליצור בנו את התחושה שאנחנו נמצאים בנקודת המבט של פלוריה עצמו. כשפצצה מתרסקת קרוב אליו והוא מאבד לזמן מה את שמיעתו, הופך פס הקול לזמזום הנמשך דקות ארוכות, כשהוא מתחבא אנו נשאבים לתוך רצף של דקות ארוכות של שקט, הנקרע באלימות במטח של יריות וצעקות בגרמנית או בכי רחוק. שפילברג, ב"להציל את טוראי ראיין", עשה את אותו דבר והודה בראיונות בהשפעתו של קלימוב.
מדוע, שאלתי את עצמי לא פעם, דווקא "צא וראה" טילטל אותי באופן כה עז עד כדי כך? אולי מפני שלראשונה ראיתי את התמונה השלמה של הגזענות והרצחנות הנאצית. בלי שום הקשר לציונות, למדינת ישראל, לסיורים עם בית הספר ב"יד ושם", יומנה של אנה פרנק וסרטי התעודה בשחור לבן שלעולם תיראה בהם אך ורק שואת העם היהודי. קלימוב הצליח לגרום לי להבין שהאכזריות הבלתי נתפסת עלולה לפגוע בך בכל מקום, שמדינה לעם היהודי היא דבר חשוב אבל לא רק זה הוא הפתרון. הנה, לרוסים בבלארוס היתה מדינה ואדמה משלהם. נשים וילדים שלא היו יהודים, נשרפו בתוך אסמים ובתים. אזרחים חפים מפשע שמעולם לא פגעו באף אחד.
| באחת מסצינות הסיום קצין נאצי שבוי נושא נאום עם עיקרי תורת הגזע. תפיסת העולם שלו ברורה וסדורה. יש גזע עליון ויש גזעים נחותים. כדי שהעולם יהיה מקום טוב יותר, לכן, יש להשמיד את הנחותים: יהודים, נכים, הומוסקסואלים, צוענים, רוסים, שמאלנים. והרחמים והחמלה? אלה חולשות שצריך לנצח. אחד הפרטיזנים הרוסים, שמשפחתו נשרפה באסם, מרים רובה ויורה בשבוי הנאצי למוות. הנאום הגזעני נפסק באחת.תמונת הסיום מדהימה גם היא: אחרי למעלה משעתיים בתוך התופת פלוריה מוצא תמונה של היטלר בצד הדרך. הוא יורה בתמונה ובדמיונו בכל יריה הזמן חוזר אחורה. הנה היטלר המשופם. יריה! הנה היטלר הצעיר. יריה! הנה היטלר הנער השואף להתקבל לאקדמיה לאמנויות בוינה. יריה! הנה היטלר התינוק, בזרועות אמו…. פלוריה לא לוחץ על ההדק. הוא לא יכול לירות בתינוק בזרועות אמו, למרות שהתינוק הזה ימיט אסון על העולם בבגרותו. הוא לא יורה בתינוק. זה הקו האדום. זה הקו המבדיל בינו לבין הנאצים שרצחו מיליוני תינוקות מבלי להסס. הוא שומט את התמונה וממשיך לצעוד עם שיירת הפרטיזנים. סוף. |
מוזיקאי, עורך ומשדר ברדיו 88fm, כותב על צלילים וצללים, חוויות והזיות. חי בגני תקוה, חולם על אנגליה.
לונדון קולינג 
תגובות
בועז תודה. בהחלט נשמע משהו ששווה לבדוק.
כרגיל כתבת מצויין.
מדי פעם משדרים אותו באחד מערוצי הסרטים.
כשבכבלים עוד טרחו לשדר מדי פעם תוכן איכותי,א זבאחד מימי-השואה, במקום סתם להאפיל את המסך בשעת-השידור של "הצגה שנייה", נתנו את הסרט הזה.
מה אני אגיד, אני עדיין זוכר אותו,גם אם לא ממש בפרטים,הוא עשה עלי רושם עצום.
זה היה הכי רחוק שיכול להיות מכל אותם סרטי שואה מיופייפים, של כל מיני שפילברגים וכד',חזק,אכזרי,פיוטי, סרט שלא מרחם,לא חס, ולא מתחשב ברגשותיו העדינים של הצופה,ומראה לו בדיוק את מלוא גודל הזוועה, אבל בלי להיות פורנוגרפי,או סתם איזה זוועתון.
אני זוכר עדיין תמונה אחת, קודם כל- הפסקול: במקום מוסיקת-רקע, שומעים שם דיבורים,שידורי רדיו/אלחוט,רעשי מכוניות, וכל רעשי המלחמה,
ובסצנה הזו רואים כיצד הגרמנים מכנסים חבורה גדולה של אנשים לתוך מחסן גדול, נועלים אותו, ומעלים אותו באש.
הסצנה והסרט כולו, היו אכן אפשר לומר,מזעזעים,מבחינת הסיפור, אבל היתה חווייה קולנועית בלתי-נשכחת.
בהמשך לתאור שלך את סצינת הסיום של הסרט- נזכרתי במה שראיתי אתמול בטקס הדלקת המשואות ביד ושם- אחת ממדליקי המשואות סיפרה על בחורה יפת תואר שהגרמנים תלו מול פני כל כלואי המחנה ללא סיבה- והיא- נשארה במשך שעות לעמוד מול הגופה התלויה בכדי להטען במספיק שנאה שתאפשר לה להרוג גרמני במו ידיה .
שומעת שירים נוגים ברדיו עכשיו וכולי עצב.
ראיתי את הסרט ולמזלי שמעתי הרצאה עליו כך שהוכנתי קצת לחוויה.סרט מדהים .
החודש אני נוסע לטיול שורשים במושבות היהודיות בחרסון קרים אוקראינה,
שם גדלו אנשי העליה השלישית החקלאים הדגולים
שהקימו את ההיתישבות העובדת בארצינו
הסרט מספר מה קרה ליהודים ולכפרים שנישארו באותם מקומות.
סרט חובה מבחינה אומנותית והיסטורית.
בועז, תודה שחלקת עמנו את רשמיך מהסרט האדיר הזה. ללא ספק – אחד מפסגות האומנות הקולנועית, וסרט שכל אחד חייב לראות, לפחות פעם אחת.
תיקון קטן – בסרט כן מופיע יהודי, בחלק של פשיטת האייזנצגרופן על הכפר הבילורוסי. בין אנשי הכפר המובלים אל האסם, לפני שריפתו, נמצא גם יהודי אחד, והסרט בפרוש מתעכב על אותו יהודי, שאותר על-ידי החיות הנאציות ו"נשלף" ממחבואו, ו"זוכה" ליחס מיוחד, עקב היותו יהודי, לפני שהוא נגרר עם כל יתר אנשי הכפר אל האסם.
אמנם לא מדובר בסרט שואה "קלאסי", אבל יש לזקוף לזכותו של הבמאי הדגול, קלימוב, את ההתעכבות על ה"נקודה היהודית", שהיתה חלק מהנוף של בילורוסיה באותה תקופה.
לסיום – חבל שב"אוזן השלישית" מחזיקים רק עותק אחד של הסרט, מה שעושה אותו קשה מאוד להשגה, ושמדי פעם נשחק ויוצא מכלל שימוש, בשל השימוש האינטנסיבי שנעשה בו (ובצדק) על-ידי סטודנטים לקולנוע (צריך להיות קורס חובה על הסרט בפקולטה), או סתם על-ידי צופים אובססיביים, כמוני.
זוכרת את הסרט הזה, גם אותי הוא טלטל ולא הרפה תקופה ארוכה.
כן, זוכר את הסרט הזה כמו ראיתיו אתמול, כה חזק, השאיר עליי רושם בל ימחה, אני זוכר את הצעקה ברוסית – פנימאייי, פנימאייי, איני יודע את פירושה ואם אכן כך בדיוק נאמרה, הייתי נותן המון בכדי לצפות שוב בסרט הזה, אשמח לקבל כל מידע לגביו
תודה.
הסרט ניתן להורדה כאן:
http://kickass.to/come-and-see-1985-limited-dvdrip-xvid-sletdivx-t883.html
כתוביות מתאימות כאן (אלו הבאות בשני חלקים):
http://www.subtitle.co.il/view.php?id=122797&q=%D7%A6%D7%90+%D7%95%D7%A8%D7%90%D7%94#!subtitles
הפוסט מרתק, רק הערה קטנה: היטלר מצא את פרנסתו כצייר רחוב. הוא אמנם שאף להתקבל לאקדמיה לאמנות בוינה אך נדחה בנימוק שאין לו כשרון ציור.
אגב חלק מהמורים במוסד היו יהודים….יכול להיות שאם היטלר היה מתקבל ללימודי אמנות פני ההסטוריה במאה ה-20 היו משתנים ללא הכר?
סרט ענק; יצירת מופת חשובה ביותר — היסטורית, תרבותית, קולנועית, אנושית. לצערנו — הצורך בהצגת הסרט הזה, שוב-ושוב, אקטואלית כיום יותר-ויותר.
נ.ב. הטענה שאם היטלר היה כן מתקבל ללימודי האמנות בלינץ או בווינה, פני ההיסטוריה האיומה של המאה ה-20 היו משתנים ללא הכר — יש לה על מה להתבסס: ראשית, נסיונותיו של היטלר להתקבל ללימודי האמנות נדחו פ ע מ י י ם(!) — שנה על חולשתו בתיאוריה ושנה לאחר מכן על איכות עבודותיו…; עיצוב והתגבשות אופיו הנחוש-הנוקמני, תיסכוליו, עליבותו המשפילה, השקפת עולמו, קיצוניותו הנחושה-האכזרית, טירופו — נוצקו בו במהלך אותן השנים של תחילת המאה ה-20!!
חבל שהסרט המיוחד הזה לא זכה בארץ לפרסום הבסיסי הנדרש ולהכרה הראויה (- בדומה לכשלון ביקורה הכושל וביטול ההופעה של אלה פיצ'גרלד) בתל אביב, בתחילת שנות ה-60!…