שר ומאושר. לונדון, חלק רביעי

פעם אחת

אני לא חסיד מושבע של מחזות-זמר. רוב המיוזיקלס שראיתי בחיי שיעממו אותי עד יאוש. עם זאת, את הסרט "ONCE" (פעם אחת) ראיתי וחיבבתי מאוד. היה בו סיפור קטן על אהבה קטנה ולא ממומשת בין שני מוזיקאים, ובעיקר היו בו הרבה שירים יפים מאוד וצילומים נהדרים של דבלין.  ומכיוון שקארין ביקשה לצפות במחזמר בלונדון, התייצבנו בלסטר סקוור, בדוכן למכירת כרטיסים בחצי מחיר ביום ההצגה, והצלחנו לקנות.

לא היה נורא, אבל גם לא משהו לכתוב עליו יותר מדי. הסיפור היה ונשאר קטן ומרוסן (זה הטריד אותי בסרט וזה הכעיס אותי שוב בהצגה שאין שום מימוש מיני בין שני המוזיקאים). ומה שיותר חמור: גרסת המיוזיקל של "ONCE" הפכה את הסרט המתוק והאירי להפקה גדולה, גדולה מדי, גדולה בכמה וכמה מספרים על הסיפור. המוזיקה היתה ונשארה יפהפיה והביצועים היו לא רעים, ברובם, אבל כל מה שבין השירים – העלילה, הסיפור, המשחק – היה בעיני פחות מוצלח. עם זאת, הישיבה בתיאטרון אנגלי בטעם-של-פעם, על כסאות אדומים, וצפיה במחזמר בווסט-אנד של לונדון עם הבנות שלי היתה חוויה נעימה למדי.

מתוך המחזמר ONCE. השירים היו ונשארו נפלאים

בעוד התערוכה של דייויד בואי במוזיאון "ויקטוריה ואלברט" מושכת אלפי מבקרים מדי יום, במוזיאון היהודי בקמדן טאון החליטו לפתוח תערוכה של איימי ויינהאוס. כשהיא מתה, בגיל 27, לפני שנתיים, התהלכתי בתחושה כבדה במשך חודש. כאב לי הלב על מי שאלכס ויינהאוס, אחיה הגדול, מכנה כ"ילדה קטנה עם כשרון גדול מצפון לונדון". איימי ויינהאוס היתה כוכבת ענקית בחייה הקצרים, היא לא הספיקה הרבה מדי בטרם נפטרה, אבל מה שעשתה היה בעל משקל סגולי. התערוכה תוצג עד ה-15 בספטמבר אם אתם בסביבה ובא לכם לקפוץ. המוזיאון היהודי הוא ברחוב אלברט, 3 דקות הליכה מתחנת הרכבת התחתית קמדן טאון. Jewish Museum London

התערוכה של איימי ווינהאוס

הקיץ האנגלי מפתיע בהפכפכותו.  חם, ואז חם מאוד, ושמש מגעילה בוהקת מלמעלה על הכל, אבל למחרת גשם וקריר והשמיים אפורים ויפים (ואז אני שוב אוהב את החיים). בימים החמים עדיף בהחלט למצוא פעילויות בתוך מקומות סגורים וממוזגים. אי לכך ובהתאם לזאת שילבנו הפלגה על התמז עם יעד אהוב: טייט בריטניה. במוזיאון הזה מוצגות אך ורק יצירות אמנות של אמנים בריטיים ב-500 השנים האחרונות. מויליאם בלייק, תומאס גיינסבורו,ויליאם הוגארת וויליאם טרנר וג'ון קונסטבל ועד דייויד הוקני ואמנים בני-זמננו. האוצרים גם עשו מהלך נועז, כשסידרו את העבודות – בחלק מהחדרים – לפי נושאים, ולא בהכרח לפי תקופות. כך אפשר לראות "טבע דומם" או "נוף ימי" של אמן מהמאה ה-16 לצד אמן מהמאה ה-21.  אני, אישית, תמיד נהנה לפגישות מחודשות עם וויליאם טרנר וג'ון קונסטבל, שניים מהציירים האהובים עלי ביותר ואת הנופים שמשקפים את הנפש ומצבי הרוח של האמנים המציירים.

טירת פלינט. וויליאם טרנר

ג'ון קונסטבל, haywain

קימצ'י. מסעדה קוריאנית, דקה של הליכה מתחנת הרכבת התחתית של הולבורן

כל ביקור בלונדון הוא אפשרות חדשה לבחון בסקרנות ורעבתנות מסעדות אסייתיות. סיניות, יפניות, הודיות.

 קימצ'י היא מסעדה קוריאנית הנמצאת דקה של הליכה מתחנת הרכבת התחתית של הולבורן. התאורה יפה ומיוחדת, האוירה נעימה והאוכל – ללקק את המקלות והאצבעות.  כתובת: 71 HIGH HOLBORN  ואל תהססו לטעום כמה שיותר מנות קטנות.

בכניסה לחנות התקליטים ראף טרייד בשוק פורטובלו

ועוד ביקור בראף טרייד. חנות שתמיד גורמת לי להוציא כסף שלא חשבתי להוציא.  הביקור השלישי שם הניב עוד כמה אלבומים שהרגשתי שאני צריך אצלי בבית. למחרת כבר לקחנו את הרכבת התת-מימית מלונדון לפריז. 

ועל פריז, בפרק הבא.

שוקו ויניל. לונדון, חלק שלישי

(פרק שלישי בסדרה)

החנות הכי מצחיקה בעולם.  אינטוקסיקה היתה למיתולוגיה. מוכריה מתנשאים, ידענים, סרקסטיים ורצינים להחריד בנוגע למה שהם עושים. דהיינו, "מכירת תקליטים". לא דיסקים, לא מארזים, אפילו לא תקליטים חדשים. ת ק ל י ט י ם.  המוכרים ב-Intoxica נתנו לניק הורנבי את ההשראה הישירה ל"נאמנות גבוהה". החנות הזו מוסד ותיק וחלק מהקטע שלה היה ירידה חסרת רחמים של המוכרים על אלה שלא הבינו את תפיסת העולם של המקום. "אם אנחנו צורחים עליך זה רק מפני שאיכפת לנו ממך", נכתב על השלט בחנות.  עוד פנינים אופייניות:  "זה רעיון גרוע מאוד להתווכח עם המוכרים מאחורי הדלפק.  הם יודעים יותר פרטים אזוטריים על תקליטים אמנים ולהקות ממה שאתה יכול לדמיין ויש להם יותר ידע מכל מה שצברת בכל השנים שאתה שומע מוזיקה. הם לא טועים. אף פעם. חבל לך לנסות, כי הם יעליבו אותך".  פעם נכנסתי וביקשתי לדעת איפה אוכל למצוא תקליטים של להקות רוק משנות השבעים, הביט בי אחד המוכרים ישר בעיניים ושאל: אתה מעריץ של סטיקס?

לא, עניתי בתמיהה.

של פורנר? המשיך הבחור, בהבעה של גועל.

לא. לא אוהב את פורנר.

אולי ג'רני? הוא לא הירפה, כשהוא תוקע אצבע לפיו ומחקה הקאה.

לא.

אוקיי, אז אתה כנראה בסדר. גש לפינה הימנית, ותראה אם אתה מוצא את מה שאתה צריך.

 

חנות ותיקה וטובה אחרת עדיין פועלת בפורטובלו, ראף טרייד הישנה (היקרה) והטובה, שם קניתי את "טרילוגיית לונדון" – שלושה סרטים של סנט אטיין שצולמו במהלך ארבע שנים, 2003-2007 (לחצו כאן לצפיה בטריילר).

קניתי גם גרסת דלוקס כפולה ומרהיבה של MAN OF WORDS, MAN OF MUSIC – אלבומו השני של דייויד בואי.

וגם את "הצפון" – ספרו עב הכרס של פול מורלי, מבקר מוזיקה מיתולוגי שצולל אל תוך מהות "הצפוניות" בבריטניה, ומה זה אומר להיות צפוני, מה מאפיין את הערים הצפוניות, מדוע המוזיקה שנוצרת בהן שונה מכל מקום אחר, האופי המשפחתי יותר של התעשיה, המועדונים, ועוד.

הצפון, מאת פול מורלי. שימו לב לעטיפה הנהדרת. כריכה קשה. צילום מעולה. שחור-לבן. לזאת ייקרא קלאסה.

אחרי כל התרבות הזו היינו זקוקים למנוחה ופינוקי-חיך. ומה טוב יותר לעשות בשוק של לונדון מאשר להיכנס ל-Humming Bird Bakery ולבקש קפה חזק, קנקן תה ועוגת גבינה ושוקולד?

hummingbird bakery רחוב פורטובלו, נוטינג היל

ושימו לב היטב לעוגת השוקולד-גבינה האגדית!!! האמינו או לא – היא טעימה אפילו עוד יותר מכפי שהיא נראית.

רישמו לכם את הכתובת:
133 Portobello Road
נוטינג היל

עכשיו היה לנו כוח להמשיך לאיזלינגטון, אל חנות תקליטים מיתולוגית נוספת וללא ספק אחת המשונות והמיוחדות בעולם. Haggle Vinyl מחזיקה אלפי תקליטים בקופסאות, על מדפים קורסים, על הקירות, על הרצפה. בלאגן שלא מהעולם הזה, שירות שאי אפשר לקרוא לו שירות ("חפש שם, איפשהו, מה שתמצא, יכול להיות שלך") אבל חולי נפש כמוני מאבדים את הראש כשנותנים להם לחטט חופשי בערימות תקליטים, ולפעמים גם מוצאים אוצרות ממשיים.

Haggle Vinyl

114-116 Essex Road 
Islington

יצאתי משם עם האלבום המשותף האקוסטי בהופעה חיה של הרבי הנקוק וצ'יק קוריאה – CoreaHancock משנת 1979,  "אתמול והיום" אוסף משונה של הביטלס שיצא רק באמריקה וביפן ב-1966, "אחרי הגשם" האינסטרומנטלי והמכשף של הגיטריסט הנורבגי טרייה ריפדאל משנת 1976  ועוד תקליט של להקת הפולק-פרוג האנגלית מגנה כרטא משנת 1978, במהדורה המקורית).

שני גאונים בתקליט אחד. צ'יק קוריאה והרבי הנקוק, 1979

חלק שני: דָּוִד הַמֶּלֶךְ בלונדון

נפלטים אל הרחוב הצפון-לונדוני ביציאה מתחנת הרכבת התחתית של המסטד. שמאלה ולמטה,  ברחוב המוביל חזרה אל העיר, לכיוון בלסייז פארק. בסוף הירידה, מיד בצד ימין אחרי שורת בתי הקפה – ניצב קרון. כבר למעלה מ-25 שנה הוא שם. האחיות הבלגיות פתחו אותו באייטיז והחלו לבצע שם קסמים בבצק דק וחמאה, אמנות הכנת הקרפ – ועם הרבה חמאה, כמובן. אין פעם בלונדון שאני לא מבקר אצלן.  הן לא מצטיינות בסימפטיה, ואפילו לא בנימוסים טובים מדי, אבל הן עושות את הקרפים הטובים ביותר שאכלתי מימי מחוץ לצרפת. גם הפעם, כמובן, לא ויתרתי על החטאים המתוקים שלהן.

קרפ בלגי בלונדון (צילומים: לילי פרץ כהן)

חברה טובה דאגה לנו מבעוד מועד, התייצבה בזמנו בדלת התערוכה במוזיאון "ויקטוריה ואלברט" והניחה יד נחושה ובוטחת על 4 כרטיסים לתערוכת השנה – אולי תערוכת העשור – DAVID BOWIE IS.  למעלה מ-300 פריטים – בגדים מכל התקופות, טיוטות טקסטים לשירים שהפכו למיתולוגים, ספרים, ציורים, עיתונים ומעצבים שהשפיעו על הגאון, קליפים מוקרנים על מסכי ענק, בובות וגיטרות, כל השפע הזה מסודר בצורה נועזת או תמוהה (תלוי במתבונן) לפי נושאים, לעתים, לפי סדר כרונולוגי, לפעמים, אבל האוזניות הצמודות שמקבלים בכניסה לתערוכה משדרות לך לתוך המוח את הצלילים והקולות של דָּוִיד הַמֶּלֶךְ כשכל מתחם מאפשר לך לצלול, אוטומטית, אל תוך משהו אחר (המוזיקה מתנגנת אוטומטית כשמתקרבים למוצג מסויים בתערוכה).  הבנות נהנו, אני הרגשתי סיפוק וגאווה שהוספתי להן עוד חוויית-בואי. 

דייויד אחר הוא דייויד אבוט. סופר.  סיפור שמתחיל בתאונה ב-2004, ואז חוזר בזמן ל-1999, סוף המאה העשרים, תום ואשתו האמריקאית נסה ובנם היחיד, בבית הלונדוני, תערובת וירטואוזית של קרעי זכרונות ונתחי מציאות, לפעמים אלימה, לעתים עגומה, לפרקים מסעירה. אם יש ספר שכדאי לתרגם לעברית, ומהר, זה הספר הזה של אבוט. והעטיפה…בשום מקום לא כתוב מי אחראי לעטיפה הנהדרת הזו.  בראיון איתו אבוט אומר שהעתק של הציור הזה היה תלוי בבית הוריו, והוא פשוט אהב אותו מאוד וידע שזה מה שהוא רוצה לעטיפת ספרו הראשון. (ונטעלי דויטש מ"כנרת זמורה" מעדכנת: הציור שעל העטיפה הוא “Rue des Boutiques Obscures – Scene 1”  – רחוב החנויות האפלות, סצינה ראשונה", בעברית, וצייר אותה האמן הצרפתי דניס פרמון)

קנווד האוס הוא בית אחוזה מרהיב מהמאה ה-18,  טובל בגנים  ובהם גם שלושה(!) אגמים קטנים. זהו אחד הסודות הפחות ידועים והיותר יפים של לונדון, שמצוי לו בשולי החלקה הפרועה והטבעית של האמסטד הית.  יצאנו לטיול ביער שבצפון לונדון. ריח האדמה הרטובה, הדממה השוררת שם, דקה וחצי מהרחוב הראשי של המסטד, תזכורת נוספת לכמה חשובות ריאות ירוקות בכרך הגדול. האנגלים תמיד ידעו את זה. במקום הזה, אגב, צולמו המון סרטים, ביניהם "מנספילד פארק" ו"נוטינג היל".  לעתים עורכים כאן קונצרטים קלאסיים, בקיץ, על כרי הדשא, באחו שמשקיף מלמעלה על אגם.

צפון לונדון, קנווד האוס

אחוזת קנווד, שירת האגם הרוגע

קנווד האוס, השביל בתוך היער

והנה הדויד השלישי  – דָּוִד פוגל והספר שכישף אותי.  "רומן וינאי" של דָּוִד הַמֶּלֶךְ פוגל לכד אותי בעלילתו המתחילה בפאריז ונמשכת בוינה של תחילת המאה העשרים. אני אוהב את העברית הישנה של פוגל, שהיה סופר אירופי שכתב במקרה – ולמזלנו – בעברית של תחילת המאה ה-20,  ומיקם במרכז ספרו הזה סיפור תאווה משולש ורב-יצרים בין בחור צעיר בשם מיכאל רוסט שמנהל רומן בו-זמנית עם גרטרוד הבשלה, שמבוגרת ממנו ב-20 שנה ועם בתה היפה ארנה בת ה-16. בין לבין יש גם ביקורים בבתי זונות ובתי מרזח וגלריה של טיפוסים, רובם מכמירי-לב או מרתיעים, סביב מיכאל רוסט הצעיר.  נשכבתי בהייד פארק על הדשא וגמעתי את הרומן הוינאי הזה.

לונדון קוראת: חלק ראשון

השתחררתי מהצבא ב-1984. כל החבר'ה שלי נסעו לעשות את "אמיזרח" או "דרום אמריקה".  שאלו אותי: ואתה, לאן אתה נוסע להיזרק? לונדון ופריז, אמרתי בלי להסס. לונדון ופריז. וכך היה. למדתי על עצמי עם השנים שאני אישיות אורבנית מדי עם רעב עצום וגדול למוזיאונים וגלריות וחנויות ספרים ישנים ותקליטי ויניל וחוברות מדע בדיוני וסרטי סינמטקים בשחור-לבן. לונדון ופריז היו ונשארו היעד המועדף עלי לחופשה. וכך, כמו בשנה שעברה, גם השנה, ארזתי ספרים ודיסקים, השארתי מאחור את המחשב והטלפון הנייד ויצאתי עם המשפחה לשלושה שבועות של שיכרון-חושים תרבותי בשתי הערים שבעיני, לפחות, הן התשובה והתרופה למצוקות רבות.

(רשימה ראשונה בסדרה)

ו

זה טוב זה אוסף (צילום: לילי פרץ כהן)

יום ראשון, קמדן טאון. על שפך הנהר, ליד MTV, קרוב למקום שבו היה פעם  RUBY IN THE DUST, מרחק הליכה ממועדון טאון אנד קאנטרי שבו ראיתי לא מעט הופעות. שוק שוקק. הומה. מדיף ריחות מאכלים שונים ומגוונים מהול בריחות קטורת וסבונים אוריינטלים. אין רגע דל. כאן מוכרים חולצות T מודפסות וממש ליד המים והסכר בוצע ברנש חסון עם מצ'טה אימתנית אגוזי קוקוס מהמזרח הרחוק. הוא משחיל קש לשתיה של מיץ הקוקוס, ואחרי שנגמר הוא מבקע את האגוז לשניים, כדי שניתן יהיה לטרוף את בשרו הלבן והרך ומתקתק של האגוז. קיץ אנגלי. ואז אנחנו חוצים את הדרך המובילה צפונה ועוברים לצד השני. שם מעוז הויניל.

תקליטי ויניל הם סוג של שפיות. תזכורת מעולם מוקדם של חוויות מוזיקליות. מזמן אחר שהיה איטי, מתון, מדוד יותר.  תחייתם של תקליטי הויניל בשנים האחרונות מרנינה את לבי. יש בזה המון רומנטיקה, כמובן, זה מתחבר למושגים כמו וינטאג', כמו רטרו, אבל יש בהם משהו פשוט וברור וגדול פיזית. זה לא שבב שמכיל את כל הדיסקוגרפיה של הביטלס. אלה לא הדיסקים, מוצר שנולד בחטא ומוטט את תעשיית המוזיקה בסופו של דבר כמעין צדק פואטי מאוחר, אלה תקליטים שיש להם נוכחות והם מקרטון, ולא מפלסטיק, והם אמנות פשוטה ומוכחת. נכנסתי לחנות הישנה הזו בשכונת קמדן והראיתי לשירה את שני תקליטי האוסף הכפולים של הביטלס מ-1973, שני אוספים עשירים ומעולים שבזמנו הוגדרו כ"תקליטי האוסף הנמכרים ביותר בהסטוריה".  זה מול זה הצילום מ-1962 מול הצילום מ-1969, כמה השתנו ארבעת המופלאים מליברפול במהלך שנות השישים. כמה שינו ארבעת המופלאים מליברפול את שנות השישים. את העולם.

תקליטי ויניל בקמדן (צילום: לילי פרץ כהן)

התקליט הנהדר של YES משנת 1977, Going For The One, קורץ לי מראש התור. במחיר מציאה. תקליט בודד בתוך עטיפה משולשת נפתחת ונפתחת, עליה נפרשו מבנים ארכיטקטוניים שהיו (אז, ב-1977) עתידנות גמורה, עולם של מתכת וזכוכית, מגדלים הקורעים את השמיים הכחולים. והיום, ב-2013, זו המציאות מסביב, מבנים אולטרה-מודרנים מגרדים את השחקים, בלונדון החדשה כמו גם בתל אביב. אז העתיד כבר כאן, אבל YES והמוזיקה שלה הם משהו שלא יכול להיווצר כאן ועכשיו. האלבום הזה עדיין זוהר ומנצנץ ובוהק וזוהר בגאונותו גם 36 שנים אחרי צאתו לאור. חייכתי אליו באהבה.

הצליל המוזיקלי הראשון ששמעתי בחיי היה מתוך התקליט הראשון של הביטלס, PLEASE PLEASE ME. כשהכניסה אותי אמי בזרועותיה לדירה הקטנה בחולון, כשחזרה הביתה מבית החולים, התנגן אלבום הבכורה הזה על הפטיפון. האם זה מה שצרב אותם בתוך הזיכרון הראשוני, המוקדם, האינסטינקטיבי שלי?  בכל חנות תקליטים ישנים בעולם אני מחפש הדפסות, הוצאות ועטיפות של הביטלס. תמיד אמצא משהו שלא הכרתי, שלא ראיתי קודם.  לפעמים תקליטון, לעתים תמונה מצהיבה-מכחילה מעיתון.

ואני גם קונה כמובן מיד את הספר של "הצילומים האבודים" של החבורה. מחיר מציאה.

לונדון היתה טובה אלינו גם הפעם, כהרגלה.  גמילה מוחלטת מסלולרי וממחשבים ניידים. לא מיילים, לא אס.אמ.אסים, לא בלוגים. לא אתרי חדשות. שום כלום. חופשה כמו שחופשה צריכה להיות (לטעמי). ארוחות בוקר וספרים וספרים ועוד ספרים, ומוזיקה, וטיולים וקפיצה למחזמר בווסט-אנד ומאכלים טעימים בדוכנים ושיטוטים ברחובות ובשווקים ובמוזיאונים ובגנים. כי לונדון, כמו שכתב פעם סמואל ג'ונסון, לונדון היא העיר שמי שמתעייף ממנה דומה למי שהתעייף לחיות.

החינוך הסנטימנטלי

חשבתי על כך לאחרונה, שאני כנראה אוהב את אנגליה כפי שישראלים אוהבים את אמריקה. זו אהבה מכאיבה, מתגעגעת, ביקורתית, ובכל זאת, אהבה. כמו של מי שתמיד רוצה להשתייך ותמיד יהיה קצת זר ולא לגמרי מקובל. סבא שלי היה עצוב כשהבריטים עזבו את ארץ ישראל, וגם אני מוצא את עצמי מתגעגע לעתים קרובות למשהו שלא הכרתי, קצת חולם על החזרת המנדט.

התגעגעתי לאנגליה לפני שבכלל ביקרתי בה והיום, עם כשלונו העגום של המפעל הציוני, אני חולם לא על שיבת ציון, אלא על שיבת הבריטים.  גם השנה, כמו ב-22 השנים האחרונות, אסע לאיים הבריטים. המסעות האלה בבריטניה –  לסקוטלנד, וולס, אירלנד, אנגליה – המעברים מלונדון לאוקספורד לקיימברידג' ליורק לליברפול – הם הנסיון שלי להנחיל את האנגלופיליה שלי לדור הבא. בחורף אהיה בן 50. זה זמן טוב להתחיל ולהעביר ערכים תרבותיים לצאצאיך, שתי בנות, במקרה שלי. קארין שתהיה בת 17. ושירה שתחגוג 13.

   אני תמיד נזהר שלא להיות כפייתי מדי, נשמר משתלטנות יתר. אני לא מאמין בחינוך אגרסיבי לקריאה, אבל בהחלט מאמין שאם הן רואות אותי קורא ונהנה מאוד, משהו מזה יעבור אליהן. כך שבלונדון, חוץ ממוזיאון "מאדאם טוסו" וגלגל הענק "לונדון איי" הבלתי נמנעים, הן ראו אותי בחנות של "ראף טרייד" בפורטובלו, נובר בתאווה בלתי נשלטת בארגז תקליטי הוויניל בחיפוש אחר אלבומי פאנק ופרוגרסיב נשכחים משנות ה-70',  ואחרי שגררתי אותם אל מעבר החציה הכי מפורסם בעולם, באבי רואד, והתיאור הפרטני והמדוקדק של ההופעה החיה האחרונה, על הגג, בינואר 1969, הרגשתי שהשטח מוכן.

   במכונית שכורה, כל הדרך מלונדון לאוקספורד, ואז מהעיר האוניברסיטאית אל מערב האי, השמעתי להן ביטלס. יש חוק בנסיעות שלנו. הן יכולות לבחור כל אלבום שהן רוצות, מתוך השלל שאני מביא איתי.  אבל כל אלבום אנחנו שומעים מתחילתו ועד סופו.  לדור הטוויטר-מאה-ארבעים-תוים בעידן ה"קח-סיפור-באס.אם.אס" מדובר בגזירה לא פשוטה, להקדיש עכשיו 40 דקות ללהקה שכבר לא קיימת 40 ומשהו שנה.

 החוק קשה, אבל זהו החוק. ככה שבין "הכבש ה-16" ל"דיזייר" של דילן, בין I am an Asronaut של סנואו פטרול לבין You and I של ווילקו, בין ג'יימס טיילור לבין איימי וויינהאוס, שמענו גם לא מעט ביטלס. יותר נכון: שמענו ה-מ-ו-ן ביטלס. מ"פליז פליז מי" עד "לט איט בי" , וחוזר חלילה. LET IT BE, אגב, הוא האלבום שאני הכי קשור אליו. לא זה שאני הכי אוהב – אני הכי אוהב את 'אבי רואד' ואת האלבום הלבן – אבל ל'לט איט בי' אני הכי קשור (סיפור ארוך, שכרוך בשביתת המורים הגדולה ב-1978, כשהייתי בן 14, ועבדתי בחנות תנורים בדיזנגוף ונקלעתי למרתון סרטי ביטלס שהיה בקולנוע 'תכלת' המיתולוגי – אבל זה סיפור לפעם אחרת).

     היה לי חשוב מאוד להביא אותן לליברפול. האמנתי בכל לבי שלראות את סמטת פני ואת מועדון ה"קאוורן" שבו טחנו הביטלס הופעות, זה לא אותו דבר כמו לקנות להן דיסק-און-קי עם כל הדיסקוגרפיה של החבר'ה. אז גילינו שליברפול אינה עיר אטרקטיבית. היא עיר חד-סטרית, שבלולית, אפלולית, עם שכונות פועלים קודרות ומתחמים שלא שופצו מאז מלחמת העולם השניה. אבל היה לי חשוב שהבנות תראינה את כל זה.  אני לא יכול להסביר את זה במושגים רציונליים. גם האהבה שלי לביטלס אינה רציונלית. אני פשוט מאמין שזה חשוב.

   רחוב וויליאם בראון, ליברפול, בלילה

אחרי ערב משונה בעיר, על גדות הנהר, יצאנו בבוקר למוזיאון הביטלס, בסיור בעקבות הביוגרפיה והדיסקוגרפיה שלהם. למרות האנטגוניזם שלי, והשנאה שאני רוחש לחמדנות ולניצול הציני של הממורביליה (המוזיאון עולה טונה של כסף שלא לדבר על כך שהאלבומים עצמם יקרים באופן היסטרי). אבל זה פשוט לוכד אותך, הקסם החמקמק הזה של הגאונות והתחושה של נס שמרחפת מעל כל זה. כשאתה רואה את המרחק הקצר שבין הבית של ג'ורג' הריסון לבין הבית של הדודה של ג'ון לנון, ואתה תופס את עצמך מבין פתאום שכמו שאמרו פעם על באך ש"המוזיקה שלו היא הוכחה לקיומו של אלוהים", אז גם העובדה שברדיוס כל-כך קטן, בפאקינג ליברפול של שנות ה-50' וה-60', גדלו ופעלו ארבעת הבחורים ששינו את המוזיקה כפי שהכרנו אותה עד אז. זה נס. וסליחה אם אני נשמע קצת דתי.

   מליברפול המשכנו לשבוע באירלנד. לשדה התעופה של ליברפול קוראים ג'ון לנון איירפורט. זה שדה התעופה השני, למיטב ידיעתי, הנקרא על שם רוקר, אחרי שדה התעופה הבילנאומי על שם אלביס פרסלי בממפיס.  אז עכשיו גם הבנות מבינות, אני חושב, למה אבא מתעקש תמיד אך ורק על משקפיים עגולים, גם כשהמוכרים מנסים להסביר ש"זה לא באופנה מה שאתה מחפש", אבא עונה להם שלנון תמיד באופנה.

   המהלך שלי, בכל מקרה, הוכתר בהצלחה גדולה. קארין שרה ביטלס. היא קנתה לה תיק צד אופנתי עם ציור של צוללת צהובה. שירה מגלה עניין רב דווקא בפועלו של רינגו סטאר, וזאת אחרי חשיפה אינטנסיבית למינונים גבוהים של השירים וביקור אחד במוזיאון. זה לא היה קורה לה עם מוזיאון הרולינג סטונס או מוזיאון אריק קלפטון, אם היו כאלה. רק שהביטלס, לדעתי, פשוט כתבו המון שירי ילדים, בלי לקרוא להם כך. ואין דבר יותר מחמם לב מלשמוע את הילדות שלך שואגות את "לאבלי ריטה" במכונית בדרך מאצטדיון אנפילד דרך אלברט רוק שעל גדות נהר המרסי .