מה? חלפה רבע מאה?

אומרים שכל שנה אחרונה בכל עשור מסכמת את עשר השנים ומצד שני גם מנבאת את העתיד לבוא. זה היה נכון ב-1959, ב-1969, ב-1979 וקו התפר של שנות השמונים ושנות התשעים היה מעניין במיוחד. 1989 היתה שנה מיוחדת. בפברואר של אותה שנה הצבא האדום יצא מקאבול, פיטר וילם בותה התפטר מתפקידו כנשיא דרום אפריקה ואחרי 35 שנות שלטון דיכוי אכזרי הודח נשיא פרגוואי, אלפרדו סטרוסנר. בסין אמנם דיכאו באכזריות רבה את ההתקוממות העממית, אבל באירופה הגוש הקומוניסטי התמוטט. מהפכת הקטיפה בצ'כוסלובקיה גרמה לכך שהכוחות הרוסים עזבו בלי שפיכות דמים את ארצם של מילן קונדרה, מילוש פורמן ו-ואצלב האוול, שהתמנה לנשיא. בפולין קרה אותו דבר. לשלטון עלה לראשונה אחרי 42 שנה נשיא לא קומוניסטי. ב-9 בנובמבר הופלה חומת ברלין וגרמניה המערבית אוחדה עם גרמניה המזרחית.

ומה במוזיקה?

Doolittle של הפיקסיז מבוסטון מיצב את הרוק האמריקאי האלטרנטיבי בלב לבה של התעשיה. זהו לא רק אחד האלבומים המשמעותיים של 1989, אלא אחד התקליטים החשובים ביותר של הרוק.  בוושינגטון בערה האדמה. Louder Than Love של סאונדגרדן מסיאטל סימן את התפרצותו הגעשית העומדת לבוא של הגראנג' לצד Bleach – אלבום הבכורה של נירוונה ו- Buzz Factory התקליט הרביעי של מרק לאנגן וחבריו מסקרימינג טריז. בחוף המערבי, רחוק משם (בלוס אנג'לס) יצא לאור  Mother's Milk  התקליט הרביעי של רד הוט צ'ילי פפרס, והראשון עם הגיטריסט המצוין ג'ון פרושיאנטה, עם שינוי דרמטי בסאונד ובגישה.

דוליטל של הפיקסיז

סאונדגרדן

הבליץ' של נירוונה

מרק לאנגן והחברים. סקרימינג טריז

ובינתיים בחוף המערבי

השנה שבה החל לבעבע ולגעוש הגראנג' היא גם השנה שבה ניל יאנג, האיש שניבא את הגראנג', חזר עם אלבום מופת בשם Freedom שנפתח ונסגר עם אותו שיר מה שהפך אותו לסוג של אלבום קונספט: Rockin' in the Free World סימן ללהקות הצעירות את הדרך. "כל שנה שמסתיימת בספרה 9 היא שנה טובה לניל יאנג", כתבו באחת הביקורות. האיש שב-1969 הוציא את Everybody Knows This Is Nowhere וב-1979 את יצירת המופת שלו Rust Never Sleeps עשה את זה גם ב-89'.

ב-1989 חזרו לכושר גם היוצרים האישיים היהודים בוב דילן עם  Oh Mercy  ולו ריד עם תקליטו המעולה New York  (בעיני אחד משלושת תקליטיו הטובים ביותר).

ניל יאנג יוצא לחופשי וזוכה להצלחה המסחרית הגדולה ביותר שלו מאז שנות השבעים

הו, דילן. איזה תקליט נפלא

לו ריד חוזר הביתה. "ניו יורק"

התקליט האחרון שהקליט סטיבי ריי ווהן (הוא נהרג פחות משנה אחר-כך) הוא בעיני גם האלבום הטוב ביותר שלו. גם In Step יצא ב-1989 והוא מבשר את תחיית הבלוז-רוק של שנות התשעים, שובו של אריק קלפטון (שהוציא גם תקליט טוב ב-89', Journeyman) לדרכים ולז'אנר שבנה אותו והמלכתה מחדש של הגיטרה החשמלית.

אבל 1989 הביאה איתה גם שני תקליטים שנויים במחלוקת, מצד אחד, אבל כאלה שבישרו את מהפכת שנות התשעים ואני מדבר על  Pretty Hate Machine של ניין אינץ' ניילז וכמובן Paul's Boutique  של ביסטי בויז. ז'אנרים שנראו ונדמו רחוקים זה מזה, היפ-הופ, אלקטרוניקה ורוק גיטרות אכזרי, ישלבו ידיים תוך כמה שנים. ושני התקליטים האלה של NIN ושל ביסטי בויז נשמעים היום, במרחק 25 שנה, הרבה יותר טובים ומעניינים באזניי מכפי שהיו בזמן אמת.

האחרון של ריי ווהן

קלפטון אריק חזר! ואפילו הופיע בישראל!

מסמרים ארוכים. 9 אינץ'

היפ-הופ, ראפ רוקנרול, טקסטים וגיטרות. הבוטיק של פול. ביסטי בויז

באותה שנה, 1989, הייתי תקופה לא קצרה באנגליה. בממלכה המאוחדת יצאו כמה מהתקליטים הנפלאים ביותר של שנות השמונים ביניהם גם תקליט הבכורה של הרכב ממנצ'סטר שהקדים לבשר את הולדת הבריט-פופ: סטון רוזז.   אלבום של מפץ גדול. שירים כמו ששירים צריכים להיות. כאלה שאתה שואג, בין אם אתה לבד בסלון המשקיף אל הגינה, ובין אם אתה בפאב עם המון חברים. באותה תקופה שתינו תה, טבלנו עוגיות אוכמניות, הורדנו כוסות של וויסקי סקוטי, רקדנו במסיבות, ראינו כדורגל, והתרגשנו מהמוזיקה החדשה. מסקוטלנד הגיע תקליט טרי של ג'יזס אנד מארי צ'יין, פיטר מרפי הוציא סולו משובח ובלונדון, ממש ביום האחרון של השנה, יצא התקליט של הסאנדייז – שילוב של מתיקות נעורים, המנוני תיכון ומלנכוליה אנגלית עם גיטרות מעורבלות ומעורפלות.

סטון רוזז

פיטר מרפי

הפינה הסקוטית

קריאה כתיבה וחשבון. הסאנדייז. התקליט האחרון של השנה ההיא, 1989

ואיך אפשר לקנח בלי עוד שלושה תקליטים שהיו לי חברים כה נאמנים וטובים אז, כשישנתי על שני מזרונים בדירת חדר, אחרי פרידה כואבת, ישן, וקורא וכותב ושומע מוזיקה ובונה את חיי מחדש?  

את הראשון הכיר לי עמי, חברי הטוב. זרעי האהבה של TEARS FOR FEARS היה תקליט בטעם ביטלס, ושמענו אותו שוב ושוב בדירה הקטנה של עמי ברמת-גן, בלילות ארוכים של שיחות וארוחות שחיתות, פסטה בולונז וצ'יפס בקערות ענק עם בקבוקי יין אדום, על מחצלת וכורסת קש.

התקליט Blind Man's Zoo של  10,000 Maniacs  האמריקאים גרם לי לקום ולעלות על רכבת בקיימברידג', ולנסוע 4 שעות למנצ'סטר רק כדי לראות אותם בהופעה בתיאטרון אפולו. באופן משמח במיוחד הצלחתי אפילו להשיג ראיון עם הסולנית ומנהיגת הלהקה, נטלי מרצ'נט. שלוש שנים אחר-כך הם התפרקו.

ונותר רק לומר כמה דברים על  Disintegration של הקיור, שקניתי אותו כתקליט, כקסטה ובסוף גם כדיסק ולפני שנה כדיסק דה-לוקס עם בונוסים. אני קשור בעבותות לאלבום הזה של רוברט סמית וחבריו שהצליחו לבנות יצירה בעלת נפח, שכמו מסכמת ומהדקת את כל שנות השמונים, תקופת שלטון תאצ'ר, התהפוכות החברתיות והבעיות הנפשיות שחווה דור שלם של צעירים בבריטניה, יצירה שמצליחה גם להזיז את הגוף וגם להדמיע את העיניים, שחודרת אל תוך האפלה וחוזרת אל עוצמות הרגש של תחילת הדרך, אבל באופן בשל ועמוק יותר. זה היה אמור להיות תקליט סולו של רוברט סמית אבל בסופו של דבר הפך לתקליט הגדול ביותר של הקיור ולאחד מ-20 תקליטי האי הבודד שלי.

מסע התפוררות. הקיור

רבע מאה חלפה מאז 1989. בלתי נתפס. 25 שנה. חזרתי היום לשמוע במלואם כמה מהתקליטים שהוזכרו כאן. להפתעתי ולשמחתי הם לא איבדו מתוקפם. איכשהו הם הצליחו לחמוק ממלכודת האופנתיות ונותרו רלוונטים יפים ומעניינים גם עמוק לתוך המאה ה-21.