תחנות ההשראה שלי – 10 ספרים

1 "הקיץ האחרון בחייו של קלינגסור" – הרמן הסה אני אוהב את הרמן הסה. ההומניסט, הצייר והסופר הגרמני שהנאצים שנאו, שחצה את הגבול לשוויץ (מסע שתיאר וצייר ב"נדודים"), ולמרות שקראתי לפחות 10 מספריו שתורגמו לעברית (ביניהם "דמיאן", "סידהרתא", "נרקיס וגולדמונד" ו"זאב הערבה"), האהוב עלי מכולם הוא "הקיץ האחרון בחייו של קלינגסור" – שלושה סיפורים ארוכים. שלוש נקודות פריצה, שלוש תחנות במהלך החיים, בדרך אל החופש. הראשון ממוקם בילדות. "נפשו של ילד" מציג תהליך של מחאה נגד הכפייה של בית ההורים; ב"קליין וּוגנר" – הילד בן 30, והוא נשוי וכלוא בנישואים בורגניים ומשמימים. כמו הילד בסיפור הראשון, שמנער מעליו את הוריו, קליין ווגנר מנער את חייו ומתנער מאשתו וממסגרת הנישואין. אבל הסיפור השלישי והמסכם הוא זה שטילטל את נפשי בת ה-17, ב-1981, והוא זה שנתן לקובץ את שמו: "הקיץ האחרון בחייו של קלינגסור" – נובלה מושלמת, שנכתבה בהשראת חייו ויצירתו של וינסנט ואן-גוך. סיפור של שיגעון לא פשוט ופריצת הדרך של האמן היוצר החופשי. המורד. "חמניות זעקו בגינה בצבע הזהוב שלהן לעבר הכחול השמיימי. קלינגסור ראה פרברים שרופים, כבישים מאובקים, הנמשכים תחת שדרות עצים גבוהות, סוכות צבועות אדום וכתום לאורך שפת הים החולית, משאיות ומגרשי אחסנה למטעני ספינות המשא, חומות ארוכות צבועות סגול וערב-רב ססגוני של אנשים עניים. הוא ישב שפוף בעשה חרוך מחום השמש שבשפת הרחוב ונמשך על ידי הצבעים העזים של אוהלי השעשועים. בכול כוח ריכוזו התעמק קלניגסור בשפתו הסגולה-דהה של אחד האוהלים, וכן בירוק ובאדום העסיסי של קרון מגורים שעמד סמוך לאוהל, ובמוטות הפיגום הצבועים בכחול ולבן"… סיפור יצרי וסוער רגשית, צבעוני ושטוף שמש, כמו השמש של ארל, כראוי לסיפורו של צייר שנשרף מהר באשם של החיים הבוערים. הסה מתאר את בדידותו של האמן כאיש (שמת) צעיר: בגיל 42 (ואן-גוך מת בגיל 37), רווי באלכוהול. קראו את זה, למשל: "אנו האחרים, התועים בדרכי החיים, אנו הכוכבים והשביטים – מדממים. שבע, וארבע-עשרה חניתות של רגש ננעצו בחזותינו המאושרים. אני אוהב אותך, האשה הבלונדינית, וגם אותך, את, השחורה…עלובי חיים כמוני. ילדים מסכנים הנכם וחצאי אלים, מפגרים, בדיוק כמו קלינגסור השתיין השכירו. היו ברוכים, אתם החיים היקרים! היה ברוך גם אתה, מלאך המוות היקר!" שלושת הסיפורים נכתבו בשנים 1918-1919, שיא יצירתו של הסה. המתיחויות בין האנרגיות הנפשיות־רוחניות של האדם ובין המוסדות המשותקים של החברה הבורגנית – הן מן הנושאים המרכזיים של יצירת הסה בכללה, שעליה קיבל את פרס נובל בשנת 1946. "מעשינו נעשים לפעמים ללא מאמץ כל שהוא, כאילו בהיסח הדעת וללא נשיאה באחריות כלשהי", כך נפתח הסיפור "נפשו של ילד". "אנחנו יוצאים ובאים, עושים מעשה זה או אחר והכול מתבצע בקלות. קרוב לוודאי שהדברים היו יכולים להתרחש גם בצורה אחרת. אולם לפעמים נכפים עלינו המעשים מראש ולא ייתכן כלל שיתרחשו אחרת. פעולותינו אינן עוד קלות ונטולות אחריות. המעשה האחד גורר אחריו בהכרח את הצעד הבא אחריו….המעשים המכונים בפינו 'מעשים טובים', ואשר נוח לנו לדבר עליהם – משתייכים כמעט כולם לאותו סוג ראשון, הסוג הקל, ובקלות שוכחים אותם. מעשים אחרים, המכבידים עלינו את הדיבור עליהם, אינם נשכחים מלבנו לעולם. במידה מסויימת הם אישיים לנו יותר מאשר מעשינו האחרים. צלם נופל במלוא אורכו עלינו ממאפיל את כל ימי חיינו".

2 "אידיוט" – פיודור דוסטוייבסקי.  מכל ספרי דוסטוייבסקי, זה פקח את עיני והרעיש אותי והעניק לי את התחושה שאני מגלה משהו, סוד עצום, חדש, שלא ידעתי, על גברים, נשים ומה שביניהן. העובדה שהגבר הטוב, התמים, "האידיוט", לא זוכה בנערה (נסטסיה פיליפובנה, מדמויות הנשים המרתקות ביותר בספרות), העובדה המצערת שתכונות שנתפסות כחיוביות בעיני (תום, פשטות, נדיבות, עדינות) אינן בהכרח אטרקטיביות לעומת רברבנות, כוחנות, אדישות וקשיחות. דמותו של מישקין, האנטי-גיבור של דוסטוייבסקי, שימשה לי מוצא לויכוחים רבים ומרים במשך השנים.

3 "ירח מלא" – אנטוניו מוניוס מולינה.  מספרדית: טל ניצן קרן, עם עובד "יום ולילה התהלך בעיר וחיפש מבט". זה המשפט שפותח את יצירת המופת המונומנטלית של אנטוניו מוניוס מולינה – גדול הסופרים החיים כיום בעולם ובעיני, לפחות, אחד מגדולי הכותבים בכל הזמנים. התמהיל המושלם בין דוסטוייבסקי לבין צ'נדלר. במרכז עלילת "ירח מלא" נמצא מפקח משטרה בעיר עגומה בצפון-ספרד, המסתובב ברחובות ומחפש בעקשנות נואשת רוצח שתקף מינית והרג ילדה. "המפקח, עדיין זר בעיר" גורר מבטי הערצה וחשדנות, הוא גיבור בודד שנחישות ואומץ לב וגם התקפי טירוף משמשים בו בערבוביה. אשתו מאושפזת בסנטוריום, אחרי שיצאה מדעתה, יש לו קשר חזק עם כומר מרקסיסטי בשם אודוניה ורומן מסעיר עם סוסנה, אחת מדמויות הנשים המקסימות ביותר בספרות המודרנית, מי שהיתה מורתה של הילדה שנרצחה. "המפקח", כך הוא נקרא לכל אורכו של רומן המופת הממוטט הזה – שכל בן תרבות מוכרח להכיר. שני ספרים נוספים של מולינה יצאו בעברית, "החורף בליסבון" ו"אשרי האיש". השנה אמור לצאת רומן נוסף של הגאון הספרדי המשופם.

4 "דיוקן האמן כאיש צעיר" – ג'יימס ג'ויס. עם עובד בבית דודי, יצחק בצלאל, ישבתי לקרוא לראשונה בעצמי ספר של ג'ויס. "דיוקן האמן כאיש צעיר", בעטיפה ירוקה. זה היה בסוף 1983. הייתי בן 20. עד היום שורה בי תחושת המתיקות הנוגה שירדה עלי מיד עם העמודים הראשונים. תיאור מגרשי המשחקים רחבי הידיים, הנערים הצועקים, אויר הערב החיור והצונן, הכדורגלנים הדוהרים אל השער, "מוטב היה להימצא באולם הלימודים מאשר כאן בחוץ, בצינה. השמיים היו חיורים וקרים, אך בטירה דלקו אורות". עוגות החמאה, האורות החלושים. מוצא חן בעיניך? שאל דודי יצחק. מאוד, עניתי בעיניים נוצצות.  הוא לקח את הספר, שלף עט ורשם: לבועז – לאיש צעיר עם נשמת אמן בהרבה חיבה יצחק סוף 1983 ונתן לי את הספר הישן במתנה. עד היום הוא יקר ללבי מאוד. "נעים יהיה לשכב על המרבד לפני הקמין, להשעין את הראש על הידיים ולהרהר במשפטים האלה" (עמ' 10) כותב ג'ויס את האוטוביוגרפיה המרעידה של סטפן דדאלוס, הוא ג'יימס ג'ויס הצעיר, האמן, שאת דיוקנו הפרטי הוא משרטט. את יוליסס אני מעריץ.  את דיוקן האמן כאיש צעיר אני אוהב מאוד.

5 הֱיֵה שָׁלוֹם, מַר צִ'יפְּס / ג'יימס הילטון; תרגום: יצחק לבנון, הוצאת ספרים יזרעאל, 1963 העותק שיש לי מרופט, דהוי ומקושקש. יש עליו חותמת של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, מועצת פועלי חולון – הספריה ע"ש י. אהרונוביץ. זו הספריה שהייתי הולך אליה בילדותי בשנות השבעים. לקחתי אותו בהשאלה, איבדתי אותו, שילמתי את הקנס ואחרי שנים מצאתי אותו בארגז נשכח. מכל הסיבות שבעולם יש לו ערך סנטימנטלי רב לגבי. העלילה פשוטה ומצומצמת: מורה זקן שיצא לפנסיה לפני 10 שנים, סוקר אחורנית את חייו שהיו עמוסי עבודה, חריצות, קפדנות ורצון טוב, בבית הספר ברוקפילד (ליס סקול) של תחילת המאה ה-20. מר צ'יפס, אלמן קשיש, שחי בערוב ימיו אצל מרת וויקט: "מעבר לדרך, מול בית הספר, כאן הוא גר זה יותר מעשר שנים, מאז פרש באון וסופי מן ההוראה". צ'יפס היה הומניסט, פציפיסט, אוהב-אדם. הוא סלד מקרבות החניתות ("סוג נחות של אמנות הרג") וספד למורה לגרמנית שנהרג במלחמת העולם הראשונה, למרות שלבש את מדי האויב. הוא היה צנוע ונטול ציפיות ושאיפות גדולות. הוא לא התאכזב שלא מינו אותו להיות מנהל בית הספר, אלא הביאו ברנש מטורזן, צעיר ויהיר. צ'יפס היה בעל חשיבה ייחודית, מורה חלומי, חלוש פיזית אך מלא וגדוש בידע ובאהבת הלימוד והאדם.חלום של מורה. זה היה הספר הראשון שגרם לי להבין את מצבו של האדם הזקן, ולהזדהות איתו. הילטון היה בן 33, בוגר קיימברידג' עם ספר אחד ברזומה ("האופק הנעלם"), כשהגיעה אליו פניה מהשבועון "בריטיש וויקלי", לכתוב סיפור ארוך למוסף חג המולד. בפרץ אדיר של השראה כתב הילטון את הֱיֵה שָׁלוֹם, מַר צִ'יפְּס תוך ארבעה ימים בלבד, והספר יצא לאור זמן קצר אחר-כך, כשהוא מזכה את הילטון בתהילת עולם משני עברי האוקיינוס. לפי הספר נעשו כמה סרטי קולנוע וטלוויזיה אבל בעברית קשה מאוד להשיגו, שכן חלפו הרבה מאוד שנים מאז תורגם לאחרונה – וחבל.  

6 "תיאור של מאבק" – פרנץ קפקא  מגרמנית: שמעון זנדבק, שוקן, 1978 מהסופרים האהובים עלי ביותר. מאלה שקראתי כל מילה ומילה שלהם, שתורגמה לעברית. כשעמדתי מול כל ספריו המצויים על מדפיי, הבנתי שלבי נתון בעיקר ל"תיאור של מאבק", אולי בשל העובדה הפרוזאית, שהוא היה הקפקא הראשון שנחשפתי אליו, בביתה של חברתי הראשונה נירה, שהיתה מבוגרת ממני בשנה וחצי, בקרית אונו ב-1980. אחותה שרונה, שהיתה תולעת ספרים ומומחית גדולה, ביקשה להקריא לי משהו. אני לעולם לא אשכח את השורות: אנשים בבגדי חמודות מטיילים, כשהם מתנודדים על החצץ, תחת השמיים הגדולים האלה, המשתרעים מגבעות רחוקות אל גבעות רחוקות אסוציאטיבית, זה נקשר לי מיד עם לד זפלין. over the hills and far away – ולכן לקחתי את הספר הסגול ובעיניים קרועות לרווחה גמעתי את "בנין חומת סין" ואת "יציר-כלאיים", את "שתיקת הסירנות" ו"פרומתיאוס". הספר הפך אותי לגרופי של קפקא. מצאתי בו הדים לפשר החלום של פרויד ולציורי הפיטורה-מטאפיזיקה הגאוניים, המלנכוליים והבודדים של ג'ורג'יו דה-קיריקו. במהלך החודשים אחרי כן, קראתי אך ורק קפקא. את "הטירה" ו"המשפט" ו"אמריקה" ו"סיפורים ופרקי התבוננות" והמכתבים לאביו ולמילנה והיומנים. הכל. ואגב: תרגומו של שמעון זנדבק הוא האהוב עלי מכל התרגומים. העברית היפהפיה, הנושאת את ריחו של העולם הישן. הנה, למשל, "הרף" – שאותו הרביתי לצטט במהלך השנים:

הרף!

היתה שעת-בוקר מוקדמת מאוד, הרחובות נקיים וריקים, שרוי הייתי בדרכי אל תחנת הרכבת. כשהשוויתי את שעוני עם שעון מגדל אחד, נתברר שהשעה מאוחרת הרבה יותר ממה שחשבתי, צריך הייתי למהר מאוד, הבהלה שמחמת הגילוי הזה נטלה ממני את בטחוני בדרך, עדיין לא הייתי בקי ביותר בעיר הזאת, למזלי נמצא לי שוטר בקירבת מקום, רצתי אליו ושאלתיו בקוצר-נשימה לדרך. הוא חייך ואמר: "אותי אתה שואל לדרך?" "כן", אמרתי, "שעל-כן איני מוצא אותה בעצמי". "הרף מזה, הרף", אמר ונפנה הצדה בתנופה, כמי שמבקש להתייחד עם צחוקו. מתוך תיאור של מאבק – סיפורים, פראגמנטים ואפוריזמים מן העזבון. תרגום: שמעון זנדבק, הוצאת שוקן

7 העשב האדום – בוריס ויאן, ספרית פועלים – תרגום: אביטל ענבר ויאן היה חצוצרן ג'אז וזמר, מחזאי וסופר, אינטלקטואל ולהטוטן של מילים וצלילים, גיבור מקומי של בתי הקפה בגדה השמאלית של פאריז, שאחרי מלחמת העולם השניה. פציפיסט והומניסט, סוריאליסט ומעריץ של פסיכולוגיה, מדע בדיוני וקומיקס. חברם הפחות ידוע של קאמי וסארטר (שזכו בפרס נובל), שנהג להתווכח איתם ללא הרף. בוריס ויאן, שמת בגיל 39 מדום לב, ש(רק) ארבע מיצירותיו הגדולות תורגמו לעברית (וגם הן מוכרות למעטים), ובשעה ש"עוד אירק על קבריכן" מזעזע באכזריותו, "חרש הלבבות" מפעים במקוריותו ו"צל הימים" עוצר נשימה בשל המצאותיו – "העשב האדום" פשוט מרגש. כל נסיון להגדירו נדון לכשלון, אבל זה משהו שבין "מדע בדיוני רומנטי" לבין "חלום סוריאליסטי". מסע במכונת זמן אל תוך האגו, בנבכי האני, שילוב של פסיכואנליזה אוטוביוגרפית ושל ספר מד"ב. מסע ארוך אל תוך הזכרון המוקדם, אל מעבה היער של הרגשות, הכמיהות והתשוקות. וכך זה מתחיל: "הרוח, חמימה ומנומנמת, הטיחה שוב ושוב חופן עלים בחלון. וולף התבונן, מוקסם, בפינת אור היום הקטנה, שרתיעת ענף היתה חושפת מדי פעם. לפתע, ללא סיבה, התנער, השעין ידיו על שולי המכתבה, וקם. אגב הליכה החריק אריח חרקני בריצפת העץ, ועל כן סגר הדלת בשקט. הוא ירד במדרגות, יצא החוצה, ורגליו עלו בשביל המרוצף לבנים והמוקף סירפדים מחורצים שהוליך, בתוך העשב האדום המצוי, אל המיתחם. כמאה פסיעות הלאה ממנו הזדקר גוף הפלדה האפור של המכונה…" להיאבק אין פירושו להתקדם כותב ויאן ב"העשב האדום". ובמקום אחר הוא אומר: "הוא היה גיבור, אבל מי בודד יותר מאשר גיבור?" – וזהו ויאן, שכתב את "העריק" – שיר-מכתב סרבנות יוצא מן הכלל, של חייל הכותב לנשיא צרפת על סרבנותו להשתתף במלאכת שפיכות הדמים. יש לי את 4 ספריו של ויאן על המדף, אבל "העשב האדום" הוא זה שאני חוזר אליו, ושב, ושוב קורא – ותמיד מתאהב מחדש.. 8 "מסתורין" – קנוט המסון הוצאת שוקן מנורבגית: פסח גינצבורג פעמיים בלבד, בכל ימי חיי, בכיתי בגלל ספר. בפעם השניה זה קרה לי עם "אל תעזבי אותי, מותק" של עוזי וייל, מתוך "ביום בו ירו בראש הממשלה". בפעם הראשונה מ"מסתורין" של קנוט המסון, זוכה פרס נובל לספרות (1920). גיבור הספר, יוהאן נילסן נאגל, מגיע בקיץ של 1891 בספינת קיטור, לעיר חוף קטנה בנורבגיה. נאגל הוא גאון צעיר שבא להתארח במשך חופשת הקיץ בעיר, ומתאהב בבת הכומר שהיא ארוסתו של גבר אחר. העיר רוויית מוזרות, סודות ומסתורין – ונאגל המאוהב מנסה ליצור קשר עם אנשי העיר אבל גם מנסה לחפש את עתידו ולהבין את מניעיו ורגשותיו. המסון מתאר בדייקנות את נפתולי נפשו של האדם הבודד ומאבקו עם המציאות, עם סערותיו הפנימיות ותשוקתו העזה לחסד האהבה. מרוב שאהבתי, לא יכולתי לנשום. העוצמה הטוטאלית של הלב הבוער בתוך העיר הצפונית הנורווגית הקרה מילא אותי עד גדות. שבוע שלם אחרי "מסתורין" לא יכולתי לקרוא דבר. וגם זה לא קרה לי כמעט אף פעם בחיי.

9 "סולאריס" – סטניסלב לם תרגום: אהרן האופטמן, מעריב הייתי תלמיד תיכון, ב-1981, כשקראתי את "סולאריס" לראשונה. אני זוכר היטב את תחושת הכישוף שהשרה עלי הספר, את הברק האינטלקטואלי והעוצמה הרגשית שנשזרו בידי רב-אמן פולני, בעלילה שמתרחשת הרחק מגבולות כדור הארץ, אבל יותר מכל היא עוסקת בכוחות הנסתרים הפועלים בתוכנו אנו. יומיים אחרי שסיימתי את קריאתו בפעם הראשונה, התחלתי לקרוא אותו שוב. זה קרה לי פעמים ספורות בחיי. ב-2003 קראתי אותו בשלישית; גם אחרי כל השנים הללו הספר היפנט אותי, ושבתי וגיליתי בו רבדים שלא מצאתי בגיל הנעורים. הספר שמככב אצלי בשתי רשימות שונות. 10 הספרים הגדולים של חיי ו-10 ספרי המד"ב הגדולים של חיי.

10 "חורשת לבנים" – ירוסלב איוושקביץ מפולנית: יורם ברונובסקי, עם עובד שתי נובלות מופלאות של ירוסלב איושקביץ', (1894-1980), מגדולי הסופרים של פולין, שאף אחת מיצירותיו האחרות לא תורגמה לעברית. "חורשת לבנים" ו"העלמות מוילקו" כן, וזהו אחד הכותרים האדירים ביותר שיצאו ב"ספריה לעם". עכשיו אפשר להשיגו בעם עובד ב-15 שקלים בלבד(!). אני לא מכיר עסקה שווה מזו. "חורשת לבנים", הנובלה הראשונה, עוסקת בסטאש, חולה שחפת צעיר החוזר מבית-המרפא בשווייץ שבו שהה שנתיים, לפולין מולדתו כדי לסיים את חייו בביתו של אחיו, שומר היערות. על רקע חורשת הלִבנים שליד בית היערן מגלה סטאש הגווע את טעמם של החיים ושל האהבה, והוא מבקש להיקבר באדמת החורשה הקסומה. "העלמות מוילקו", הנובלה השניה, גם עוסקת בפריחה מאוחרת. ויקטור רובן, בן 39, העובד בקייטנה לילדים עוורים, מתאבל על מות חברו הטוב ויוצא לחופשת קיץ באחוזה כפרית בוילקו, מקום שבו בילה 15 שנים קודם לכן, קיץ מכושף עם כמה נשים צעירות ולוהטות: העלמות מוילקו. שתי הנובלות רוויות במידה שווה קסם ואובדן, עצב עמוק ומתיקות נוסטלגית. הבמאי הפולני אנדז'יי ויידה ביים בשנות השבעים שני סרטי קולנוע לפי שתי הנובלות הללו. בתחילת העשור ובסופו. את "חורשת לבנים" ב-1970 ואת "העלמות מוילקו ב-1979

"שלושת הימים הבאים, ימים שהגשם ירד בהם ללא הרף, היו הימים המאושרים בחייו של סטאש. ההרמוניה העולמית שנתגלתה לו באותו ערב, עוררה בו רגש של מלאות שלא תיאמן, אשר מעליה נישא לחש הגשם החמים, הגשם שאינו פוסק מלרדת. הכול היה כה יפה, כמו שולב ביד אמן בציור או ביצירה מוסיקלית. התרזה המשעינה את עליה הלחים על הגג וכמעט על חלון חדרו עוצבה כמין סיפור עשוי היטב, הנחלק ברוב תושיה לענפים ולהסתעפויות, מכותר ירק. כשהיה מתחיל להתעורר עם בוקר, היו חודרים אל הכרתו המנומנמת עדיין צלילי הטיפות הנוטפות בקצב מן הגג ורחש המים היורדים במרזב אל החבית העומדת ומחכה להם. מוסיקה זו, שנמהלה בשינה, הזכירה צלילי תזמורת המגיעים אלינו ממרחק בלילה".

===============================

היוזמה של איריס פוגל בן חמו. פרוייקט משותף של בלוגרים הכותבים על מקורות ההשראה שלהם. הבלוגים הנוספים שמשתתפים בפרוייקט האור:

איריס פוגל בן חמו – Colourful Way

שלי גרוס – המלבישה

חדוה קלינהנדלר- Rooms and words

אורית גידלי – ג'ינג'

דניה ויינר ודיאנה לינדר- מתכוניישן