"הנשיקה של אדם וחוה". וויליאם בלייק
אני רוצה למקד את תשומת לבכם ברגע הזה שבו האישה שלטה באמת באדם ובעולם זה קורה בספר בראשית פרק ג פסוק ו – אדם וחוה בגן עדן, עירומים, אלוהים אוסר עליהם לאכול מעץ הדעת, אבל הנחש מדיח את חוה, והיא אוכלת מפרי עץ הדעת, ועכשיו היא חכמה, עיניה פקוחות לראות את מה שלא ראתה קודם, ונותר רק בעלה, אדם, שטרם טעם.
וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל…
אז הנה. זה הרגע שבו היא יכולה לעשות החלטה.
היא יכולה להחליט שלא לתת לו לאכול.
ואז: היא תהיה השולטת בעולם. בעתיד.
היא מחליטה שלא לעשות זאת. אולי מפני שהיא מבינה שיהיה מאוד משעמם לשלוט בעולם שבו אחד המינים הוא חסר-מודעות ונטול-דעת. זו בחירה קשה מאוד. "בארץ העיוורים בעל העין האחת הוא מלך" כתב הסופר ה. ג'. וולס. חוה, האשה הראשונה בהסטוריה, לא רוצה להיות בעלת העין האחת ולא רוצה למלוך.
היא כבר אכלה מהפרי, והיא יודעת מה הולך להיות. והיא בוחרת, בכל זאת, בצעד גורלי. היא מחליטה לתת לו לאכול: וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. וזהו זה. מרגע זה הוא ימשול בה, ישלוט בה, יחליט לאן היא תלך, עם מי היא תזדיין (איתו ורק איתו) ועם מי היא (לא) תיפגש לקפה ביום שישי אחר הצהריים ועם מי היא (לא) תתכתב באינטרנט.
כן. אלוהים מעניש אותה בלידות קשות ובכך שתהיה תמיד מספר שתיים. וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ. הגבר אחרי שטעם מעץ הדעת יקנא לה. הוא יצר את דרכיה. הוא יאמר לה מלים מעליבות. יגיד לה שהיא לא יודעת להחנות ולא יודעת לנהוג. שהיא לא יכולה להגיש מהדורת חדשות לבד בטלויזיה והיא צריכה גבר לידה. יטען שהיא מתלבשת נועז מדי, ומה זה הביקיני הפרובוקטיבי הזה ובשביל מה חצאית המיני הזו. יתעצבן שהיא מדברת יותר מדי.
שהיא אוהבת סדרות טלויזיה שאינן לטעמו.
יגיד שהיא רגשנית מדי. עצבנית מדי. שהיא אוכלת יותר מדי.
יגיד שהוא לא מבין מה היא רוצה.
חוה יודעת, ובכל זאת היא מוכנה לשלם את המחיר. וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. זהו זה.
ומה הדבר הראשון שהם עושים, אחרי שנכנסת בהם הדעת? מכסים את גופם. וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. תמיד תהיתי ביני לבין עצמי בנוגע לסיפור הזה, של כיסוי הגוף. מעניין של מי היה הרעיון של עלי התאנה והחגורות. ועל שום מה ולמה ז-ה הדבר המיידי שהם עושים? הדבר הראשון מכל הדברים? להתכסות? לכסות? למה?
אולי כי מרגע זה הוא ישלוט במיניות שלה. הוא יקבע כמה היא תחשוף את גופה, ומתי, ולאיזה צורך. מאותו רגע, עדיין בגן-עדן, ועד היום ב-90% מהעולם, הגברים יחליטו מה תלבש האישה ומה לא, עד כמה תהיה מיניותה מורגשת ועד כמה לא. גברים ימציאו להן חגורות צניעות ורעלות, וישכנעו אותן לגלח את ראשיהן אצל חלק מהיהודים, ולחסום את פניהן ברעלות אצל חלק מהמוסלמים, ויקשרו את כפות רגליהן בחלקים מסין ויחתכו דגדגניהן במקומות מסוימים באפריקה, ויסבירו להן שזה טוב בשבילן ללבוש מחוכים, או לגלח את הערווה או להגדיל את החזה, או להסתיר את החזה, וכמובן מאליו גם את ה"את צריכה דיאטה".
אני חוזר לרגע הזה, המסויים, הקצרצר. חוה שולטת בעולם, לשניה וחצי, ואז היא נותנת לאדם לטעום מפרי עץ הדעת.
בום.
מוזיקאי, עורך ומשדר ברדיו 88fm, כותב על צלילים וצללים, חוויות והזיות. חי בגני תקוה, חולם על אנגליה.
לונדון קולינג 
תגובות
מעניין. אפשר לפתח את זה עוד ועוד…
לא רק כל אחד מהם השתנה כסובייקט אחרי שאכלו מעץ הדעת, אלא גם הקשר שלהם השתנה. מה שאז אולי היה פשוט, משוחרר ונטול עכבות, הפך לטעון מאוד – זירה של סיפוק צרכים ומאבקי כוחות. וכך הם חיו ב [השלם את החסר] עד עצם היום הזה…
המאבק הבלתי פוסק בין המינים.
אני לא יודע להחליט אם מדובר במאבק או פשוט, שאנו הגברים עוד לא הבנו מי באמת שולט בעולם….. (רמז – לא בדיוק אנחנו, הגברים….)
כמה יפה אתה כותב !!
פוסט נורא(!) עוצמתי. המשפט "יגיד שהוא לא מבין מה היא רוצה" פשוט היכה בי.
אני עדיין מסרבת להאמין שהוא עם כל האינטיליגנציה שלו, גם הרגשית, באמת לא הבין אותי. אחד המשפטים הכואבים שאפשר לומר לבת זוג.
אתה כותב בחסד, בועז כהן.
אינני יודעת עד כמה היתה זו החלטתה ואם בכלל מתוך מודעות. אולי היה זה אינסטינקט פשוט של לשתף במה שהיה לה, בידע החדש הזה? החלטתה זה ענין של שיקול דעת, לא של קפריזה ואני בספק גדול אם היתה לה אז היכולת לחשוב על ההשלכות של שיתוף הידע שלה עם אדם. זאת, אם נתיחס לסיפור הזה כאל משהו שאכן קרה ולא ככזה שנקדח במוחו של מאן דהוא שתלטן מהמגדר הלא חומל כדי לשלוח על הנשים.
אני מקוה, בועז, שאינך רומז כאן שחוה היא האשמה במה שקרה אח"כ, שהיא למעשה הביאה את השליטה הזו על עצמה בפעולה של נתינת התפוח לאדם.
בכל אופן, ההיסטוריה האנושית מצביעה אחרת, שלמעשה נשים הן ששלטו בעולם תחילה והכל סגדו להן ולאלות ורק בתהפוכות הגברים זה השתנה.
אני לא רומז על אשמה. אני אומר במפורש שההחלטה שלה היתה ויתור על הכוח הבלעדי שלה. היא החליטה לשתף. לחלוק.
היא שאפה לשוויוניות, אבל לא קיבלה שוויון בתמורה, אלא להיפך.
בועז תודה;
פוסט יפה, ואני לא רוצה לקלקל את שמחת השניה וחצי, אבל בכל זאת רוצה להציע את הפרשנות הבאה: אלוהים, או מי שכתב את המיתולוגיה הזו, יש להניח שהיה גבר, ולא רק שהוא שולט בכל מאז ועד היום (לפחות בתרבות שבה אנחנו חיים), גם את אשליית השליטה במצב לרגע אחד, יצר על מנת שיהיה את מי להאשים בקץ התמימות.
אני חושבת שהיא לא ידעה עד כמה רחוק הפסיכוזה של הטוסטסטרון יכולה להגיע, ומאידך לחיות עם מין איש בובה כזו, זה כל כך לא מעניין
אני חוזרת בי
על מה היא חשבה?!!!!!
"הפסיכוזה של הטסטוסטרון"….
אהבתי.
כתוב יפה, אבל יש לי שתי בעיות:
1) אמנם הגברים באופן מסורתי מטילים איסורים על נשים ולא להיפך, אבל גם לנשים יש לא מע ביקורת על הגברים. אולי אפילו יותר ממשה שיש לגברים על הנשים.
2) עניין הלבוש היה הדדי לחלוטין. אני לא רואה איך אתה גוזר מפה את כללי הצניעות והיופי שהוכתבו לנשים כאשר בסיפור גם אדם וגם חווה התלבשו.
לדעתי הסיפור בא להסביר את אחד הדברים המבדילים בין בני האדם לשאר בעלי החיים – רק לבני אדם מפריע עירום.
לבני אדם לא הפריע העירום. בני אדם התלבשו כי הטבע לא חנן אותם בפרווה, וכל השאר זו תרבות, או חוסר התרבות – תלוי מי מסתכל….
לפחות חמישים פעם קראתי את הסיפור הזה ואף פעם לא חשבתי עליו ככה… מעניין. מעורר מחשבה. תודה.
תשמע, היצר הרע ישר מרים ראש (גבר, אני, כן?) וקובע – חוה היתה בלונדינית, האין זאת? 🙂 (ו… לא, אין צורך להגיב… אני יודע… )