12 שירים לונדונים

 

על הכל כתבו שירים. על הרחובות הארוכים של הצפון והאור החלש בסימטאות היורדות לנהר, על המרכז התוסס ועל הדרום הכועס. אחרי הכל, הזכרונות והתמונות מרוכזים אצלי בסופו של דבר בשירים. הנה, הפוגז שרים על הלילה הגשום בסוהו. סוהו, שבין אוקספורד , ריג'נט, צ'רינג קרוס ולסטר סקוור. מחוז קסם של אופל וזוהר שלובים זה בזה (טוענים ש"סו-הו" היתה קריאת ציד עתיקה).   הנה ווטרלו, הגשר, שממנו השקיעה היא הכי יפה בעולם. הכי לונדונית. הכי קינקס. אני שומע את דייויס שר ורואה מול העיניים את השוק של תחנת ווטרלו ברחוב Lower Marsh, דרום הנהר המכשף, עם חנות המוזיקה הטובה ביותר בלונדון GRAMEX ובית התה והספרים של איאן אלן. ELO וגם בילי בראג מזכירים לי רכבות ואת החום של המנהרות התת קרקעיות. הרכבות שבתוכן קוראים אנשים במגבעות חוברות קומיקס ונערות מסתובבות במיני קצרצר, גם כשבחוץ אפס מעלות, "כי הדאווין מחמם" (כמו שאומרת חברה שלי). הקלאש של הדרום, דרום לונדון, שם שחורים, פקיסטנים ואנגלים מהמעמד הנמוך מתערבבים זה בזה, שומעים זה את המוזיקה של זה, מכים ושותים ואוהבים. אני שומע את הג'אם ומריח את המסטד, רואה מול העיניים העצומות את קולנוע האיכות "Everyman", חנות צעצועי הילדים העתיקים, בית הקפה "לואיס", לונדון כפי שהיתה במאה ה-18 עוד נשמרת כאן, בחצר הכנסיה הכפרית יש בית קברות קטן, ג'ון קונסטבל האהוב קבור שם, כשהמסטד עוד היתה כפר. ועם רלף מקטייל המשוטט ברחובות אני חולף על פני חנויות הספרים של צ'רינג קרוס. עם הספרים המפתים בעטיפות המצויירות והכריכות הקשות של פילדינג ופריסטלי, צ'וסר ואנטוני באקרידג' הישנים, עם היצירות החדשות של ג'ונתן קו, וורוויק קולינס, איאן מקיואן וחניף קורישי, ניק הורנבי וטוני פרסונס העכשוויים.  בחרתי לי  תריסר שירי לונדון. הנה הם

 

Waterloo Sunset The Kinks

כשיורדים בתחנה של ווטרלו, בשלוש וחצי אחר הצהריים, בחודש דצמבר אפשר ממש לנשום את השיר הזה דרך כל נקבובית בעור. אפשר להריח אותו מדוכני הספרים המשומשים שמוכרים ערימות של קלאסיקות בליש"ט אחת כל אחד. צ'רלס דיקנס וארתור קונן דויל, וירג'יניה וולף ואגתה כריסטי. הקינקס היתה להקה גדולה. הכי אנגלית והכי כובשת, באופן שבו היא לא עשתה ענין מעצמה, למרות שבעיני מעריציה הגדולים היא היתה טובה יותר מהביטלס, או לפחות לא נופלת ממנה בכלום.

Itchycoo Park The Small Faces

"זה הכל, יותר מדי יפה", הם שרים, הפנים הקטנות, על איצ'יקו פארק – ובעצם: אין פארק כזה באמת, וזה רק כינוי כללי, לאיזשהו פארק לונדוני קסום, עם נשים בשמלות של לורה אשלי שמטיילות במעברים שבין הדשאים לבין האגם. סמול פייסס לא הצליחו באמריקה מפני שהם היו יותר מדי אנגלים, יותר מדי לונדונים. להקה של כריכי גבינת צ'דאר ותה בחמש אחר הצהריים, שמיכה משובצת על הברכיים ואהבה גדולה לתחזית מזג האויר.

Down In The Tube Station At Midnight The Jam

פול וולר הוא אייקון רוק, הוא מלך מסוגנן, כשהוא יושב על הפסנתר, כשהוא מחזיק סיגריה ומנגן את "את עושה לי משהו", וכשהוא נכנס לגרוב אקסטטי על החשמלית. אני אוהב את פול וולר. הוא לונדון הלילית, בשבילי, והשיר הזה של הג'אם הוא כל מה שאני מוכן להישבע בשמו ברוקנרול אנגלי.

West End Girls Pet Shop Boys

היתה תקופה שבה הלכתי כל יום לוירג'ין מגאסטור. כל יום ירדתי בתחנת טוטנהאם קורט רואד ונכנסתי לסיור של שעתיים-שלוש בחנות. זה היה לונה פארק ענק של תקליטים. מגרש המשחקים האינסופי של אוהבי המוזיקה. זה היה ב-1986. ומכל השירים שבעולם, דווקא נערות הווסט אנד של פט שופ בויז נקשר בתודעתי, באשכולות אסוציאטיביים, לימים ההם. אולי כי זה שיר עם מקצב של הליכה. הייתי נוהג ללכת מהר, עם ווקמן תלוי על החגורה כמו אקדח, ואזניות מצויינות של "סוני" על האזניים. שיר מאוד לונדוני, מאוד אייטיז. מסוג השירים שאני לא יודע למה אני אוהב, אבל אני אוהב עד כאב.

London Calling The Clash האמת היא שיש לקלאש לפחות 5 שירים שהם הכי לונדוניים בעולם. הרובים של בריקסטון ולונדון בוערת ושבעת המופלאים. אבל בכל זאת זה השיר המכונן, המעצב שלי, שקיבע את תודעתי כנער מתבגר ונתן לבלוג הזה את שמו. 1979 סוף שנות השבעים. לראות, לשמוע, להתגעגע.

London Town – Wings

ב-1978 יצא התקליט "לונדון טאון" של פול מקרתני ו"כנפיים". אמא שלי לקחה אותי לחברה שלה בצפון תל אביב, והבן שלה בדיוק חזר מהעיר עם התקליט הטרי מתחת לבית השחי. הוא שם את זה על המערכת, סגר את הדלת של החדר והגביר את הווליום. הפסנתר החשמלי שפותח את השיר עטף אותי בקסם, ואז בא קול הקטיפה של מקרתני ותיאור הגשם הכסוף הנופל על הקרקע המזוהמת של לונדון טאון. לבי התפוצץ מגעגועים לעיר שמעולם לא הייתי בה.

A Rainy Night In Soho The Pogues

אוי, איזה שיר…איזה שיר…  זו החוויה שרציתי לעצמי תמיד, יום יום, כל הזמן. ללכת בגשם, עם נערה אנגליה יפה, בסוהו של לונדון, בין מרתפי הפורנו הזולים לבין חנות הספרים ברחוב ניל שאפשר היה לשתות בה תה, והקונדיטוריה המופלאה של "ורוניקה".  שון מקגוויין בלי השיניים ועם הבקבוק ביד שר על הקסם החמקמק של הרגע החולף, על חלון הזדמנות שנפתח לעתים רחוקות, ועל השיר שנגמר ועל החלומות. אחד השירים הכי יפים בעולם.

Last train to London – ELO

1978. הרגשתם את זה פעם, את התחושה הזאת ש"אני לא רוצה שהלילה הזה ייגמר אף פעם"? שהעייפות לא קיימת והאושר שוב מכה? זה מה שהשיר הזה עושה לי. חדוות הקיום. שמחת המסע. ההתרגשות.

אישית, אני מת על שירי רכבות. יש ברכבות את תחושת החופש, חוסר המחוייבות, תנועה מעיר לעיר. השיר הזה הוא להיט פופ בלתי מחייב, אבל ג'ף לין שולף שפני דיסקו מהסינתיסייזר ומטביע את השיר במיתרים שהם קיטשיים ומרגשים גם יחד.

Baker Street Gerry Rafferty

שוב, 1978. תקליט הסולו של רפרטי הסקוטי, רפרטי מ"גלגל הגנבים", ו"תקוע באמצע איתך" – ופתאום השיר הזה, עם סולו הסקסופון המיתולוגי והקול הרך והעיבוד המבריק, 6 דקות של שיטוט ברחוב שבו שרלוק הולמס גר, הרחוב שבו אפשר לנוע הלוך ושוב ולשקוע בתוך חלומות וזכרונות מסיפורי ילדות ישנים.

panic – THE SMITHS Panic on the streets of London Panic on the streets of Birmingham I wonder to myself Could life ever be sane again? The Leeds side-streets that you slip down I wonder to myself כן. גם אחרי 1986 היו להקות אנגליות נפלאות ומרגשות, אבל הסמית'ס היתה הלהקה האנגלית הגדולה האחרונה. הלהקה האחרונה שחיברה ספרות ומשמעות, רוק גיטרות וזהות מינית מעורפלת, עם אג'נדת שמאל סוציאליסטי, עם תפיסה פוליטית-חברתית מוצקה שדגלה בשוויון אמיתי בין גזעים ומינים,  סטרייטים והומואים, עם תמלילן שהוא סופר לא ממומש ומלחין-גיטריסט-פסנתרן שקוראים לו ג'וני מאר וכבר 20 שנה הוא המוזיקאי הכי לא ממומש, להקה עם אינטגריטי של כורה בריטי שלא ישבור שביתה. הסמית'ס, 1986, עם המשפט המסיים הבלתי נשכח "תלו את הדי ג'יי! תלו את הדי ג'יי!" – שתי דקות ועשר שניות בגן עדן.  יש שני קליפים לשיר הנשגב הזה, אחד מתוך 120 דקות עם מוריסי והלהקה ואחר עם צילומים של מסרטה משוטטת ברחובות. ועוד "לונדון" אחד של הרביעיה ממנצ'סטר. בהופעה חיה, 12 בדצמבר 1986, הפעם האחרונה שבה הלהקה ניגנה יחד. The Smiths – London

Streets Of London Ralph McTell 

השיר הזה, שבכלל נכתב במקור על פאריז, הפך להיות ה-שיר הכי מזוהה עם העיר לונדון. בסופו של דבר השיר הזה עמד כמשקולת לרגלי הקריירה השלמה של מקטל – וחבל. ליוצר-זמר המצויין הזה היו שירים נפלאים רבים, אבל לנצח יזכרו אותו אך ורק בזכות "רחובות לונדון". פה אתם יכולים לראות ביצוע מדהים של מקטל לשיר הנפלא שלו, בהופעה חיה באפריל 1975

אגב: שינייד אוקונור האירית נתנה לשיר אינטרפטציה מעניינת. כל כך יפה היא שרה שם, שמיד עולים געגועים לפארק הפראי של האמסטד הית' המשקיף אל העיר, לנדנדות אחר הצהרים, להליכה מהאמסטד לכיוון קמדן טאון דרך בלסייז פארק וצ'וק פארם עם מעיל ארוך ומטריה. מצד ימין, אחרי הירידה, יש את הקרפים הכי טובים בעולם, בקרון מעץ, שעובדות בו שתי אחיות בלגיות ומצד שמאל לפני בית החולים של בלסייז פארק יש את המסעדה האיטלקית הפשוטה והנהדרת עם ריהוט העץ והיינות האדומים הנהדרים ובסוף מגיעים לשוק של קמדן טאון. ל-MTV. לסכר שעל התמז. ל"קמדן ברסרי", שם ראיתי פעם את בוב דילן זולל נתח ענק של סטק לוקוס על הגריל.

"אז איך את יכולה לומר לי שאת בודדה והשמש לא זורחת? תני לי לקחת יד ביד, להראות לך את הרחובות של לונדון, אני אראה לך משהו שיגרום לך לשנות את דעתך".