מה הופך ספר טוב לספר נפלא במיוחד?

שיעורר מחשבה. שיסעיר את היצר. שירעיד את הלב. שיצחיק. שימלט אותנו לעולם אחר. שיבדר. שתהיה לו כריכה קשה. שיידע לספר סיפור ותהיה בו עלילה מובהקת. שתהיה לו עטיפה מכבדת ומרעידה. היכולת לספר עלילה בצורה ברורה, מובהקת ומסודרת. כנ"ל היכולת לתאר דמויות באופן אמין, היכולת לרגש את הקורא שלך, להצחיק אותו, להסעיר אותו, לטלטל אותו – כל האיכויות שדרושות כדי להפוך ספר ליצירה בלתי נשכחת, אהובה ולפעמים גם מצליחה במיוחד.

1. שיהיה מבדר

"ספרות היא בידור מצוין לבורגנים הגונים" כתב פרנסואה ראבלה ב"גרגנטואה ופנטגרואל". "תפקידה הבסיסי של הספרות: לענג את הקורא" קבע המתרגם והעורך יורם מלצר. אני מסכים עם שניהם. קריאה צריכה להסב הנאה לקורא. גם יצירה אמנותית גדולה אמורה לבדר את מי שצורך אותה. המונח "בידור" אינו מתייחס בהכרח להצחקה אלא למונח הלשוני "בידור", דהיינו: פיזור דאגה. הפגת שיעמום. סיפורי שרלוק הולמס אינם משעשעים בהכרח וגם "צלה של הרוח" לא, אבל שניהם בהחלט מפיגים שיעמום והם על תקן ספרי-מילוט. ספר נפלא יודע לקחת אותך, הקורא, אל מחוץ לכאן ועכשיו, אל מקום אחר – אנגליה של המאה ה-19 או ברצלונה של המאה ה-20, או אמריקה וצרפת של שנות החמישים (כמו ב"ג'ורג' ברניני חוזר הביתה").

היכולת לספר עלילה בצורה ברורה, מובהקת ומסודרת כבר לא ברורה מאליה להרבה יוצרים בני זמננו. כנ"ל היכולת לתאר דמויות באופן אמין, היכולת לרגש את הקורא שלך, להצחיק אותו, להסעיר אותו, לטלטל אותו – כל האיכויות שהופכות ספר לנפלא במיוחד.

מצחיק, נועז, חכם. "גברים" של קולינס

2. שיהיה פראי ופרוע

ספר גדול באמת לא יכול לדפוק חשבון. ספר ממש מדהים אינו יכול להיכתב כשיוצרו מביט כל העת מעבר לכתף שמאל כדי לראות מי מתבונן בו במעשה הכתיבה. סופר ששואף ליצור יצירה אדירה אינו יכול להיות פוליטיקלי קורקט. אסור לו להיות מנומס, מתחשב, מהוגן, פחדן וחששן. הוא לא יכול להגיע אל הנהר ולא לטבול בו. ספרים נפלאים הם ספרים אמיצים, כאלה שהצליחו לא רק להיכנס אל הנהר אלא גם לחצות אותו. מ"יוליסס" של ג'יימס ג'ויס (המונולוג המפורסם של מולי בלום בפרק "פנלופי" העוסק במיניותה של האישה בגוף ראשון יחיד זיעזע את העולם והביא להחרמתו של הספר) דרך "סיפורה של או" הצרפתי והמטלטל של ריאז' ו"זה אני, אדיצ'קה" הרוסי והמופרע  של אדוארד לימונוב ועד "גברים" (המצחיק עד דמעות ומרגש מאוד גם יחד) של וורוויק קולינס, שנכנס בכולם – באנגלים המתחסדים הלבנים, במהגרים השחורים השמרנים, בהומוסקסואלים, בנשים.

3. שתהיה בו וירטואוזיות לשונית

גדולי הסופרים שלנו ידעו שהשפה היא הכלי. סופרים כש"י עגנון, עמוס עוז, א.ב. יהושע ומאיר שלו ידעו ויודעים ללהטט בשפה העברית, להמציא המצאות, ללוש את המילים וליצור שטף מרתק, ייחודי, מפעים של לשון חיה ופועמת, שגם נשענת על מקורות השפה וגם משקפת את הזמן שבו נכתבה. חווית הקריאה בספריו הראשונים א.ב. יהושע ("מות הזקן", "מול היערות", "תחילת קיץ 1970" ו"המאהב"), כמה מספרי עמוס עוז ("מיכאל שלי", "הר העצה הרעה", "סיפור על אהבה וחושך") וכמובן מאיר שלו ("רומן רוסי" ובעיקר ב"עשו") מצליחים לגרום לקורא להתאהב בעברית ופעמים רבות להותיר אותו משתאה אל מול היכולת לצרף מלים למשפטים ומשפטים לפסקאות שכולן רוויות יופי ועוצמה לשונית.

4. שהוא יאמר משהו על החיים שלי

רודי דויל האירי ("הקומיטמנטס", "ממזר קטן", "הואן"), ריצ'רד בירד האנגלי ("דמסקוס"), אנטוניו מוניוס מולינה הספרדי ("ירח מלא", "בלעדיה") וגם כמה מהסופרים שלנו (פנחס שדה ב"החיים כמשל" ו"על מצבו של האדם", יעקב בוצ'ן ב"מימים ימימה" ו"צרעה", עוזי וייל ב"אושר" ו"ביום שבו ירו בראש הממשלה", גדי טאוב ב"מה היה קורה אם היינו שוכחים את דב") הצליחו לכתוב על עצמם או לתאר את סביבתם הקרובה, אבל גם לומר משהו על החיים שלי. הם השכילו להדליק פנס ולהאיר פינות בנפשי, לפתוח דלת ולהראות לי איזשהם נתיבים אלטרנטיביים לחשוב לפעול ולחיות.

5. שיהיה בו סקס כתוב היטב

טג'פל ההודי כותב ש"סקס, לא אהבה, הוא הדבק החזק ביותר שמחבר בין שני אנשים" (אנטומיה של תשוקה).  הייתי מוסיף ואומר שסקס הוא דבק חזק ביותר גם בין הספר לבין הקורא שלו, בתנאי שהסופר מספיק מוכשר כדי לכתוב זאת היטב – וזו בעיה קשה. מעטים, גם בעולם וגם בישראל, שיודעים לכתוב סצינות סקס טובות ומעוררות.  זה לא דבר פשוט, לכתוב סקס. זה דבר קשה, מאוד קשה, קשה כמעט כמו להצליח להצחיק את הקורא. רוב האנשים שכותבים על סקס עושים את זה ממקום של חשש, בושה, אשמה, חטא. צ'כוב ב"הגברת עם הכלבלב" ידע שאפילו הוא לא יכול לתאר אינטרקציה מינית בין שני הגיבורים שלו בצורה מספיק טובה, וויתר על הענין. פשוט דילג אל הבוקר שאחרי, כמו ברוב רובם של הסרטים האמריקאים החסודים. אבל לוסיה אצ'וריה הספרדית יודעת לכתוב סקס באופן משכנע ("אהבה פרוזק סקרנות וספקות") וגם סוזנה מור האמריקאית ("בחתך"), איאן בנקס הסקוטי ("שותפות לפשע") הוא אשף ממש. רואלד דאל ידע לתאר סקס בצורה מצחיקה ("דודי אוסוולד"), ניקולס מאייר ידע לתאר סקס בצורה מעוררת אך פיוטית ("ג'ורג' ברניני חוזר הביתה"), דייויד בדיאל ("זמן לישון") עשה את זה נועז אך לא זול.  מכיוון שסקס הוא, כנראה, הנושא שמעניין הכי הרבה אנשים – ולא חשוב מאיזו עדה – היכולת לתאר סקס בצורה מוצלחת היא מעלה גדולה, שיכולה בהחלט להזניק ספר טוב לגבהים ממשיים, בזכות סצינות שלא תישכחנה במהרה.

6. שתהיה לו כריכה קשה ועטיפה מדהימה

האם שם של ספר הוא קריטי להצלחתו? במקרים מסוימים, כן. . אוֹבּאבּקווק, שפירושו בבאסקית "ענייני אובּאבּה", הוא שם גרוע ביותר לספר נפלא ביותר – וחבל. אוֹבּאבּקווק מגולל  עשרים ושש עלילות הנרקמות סביב הכפר הבאסקי הקטן אוֹבּאבּה והסיפורים משתלבים זה בזה, סודות אפלים בעברה של דמות מסיפור אחד מתגלים בסיפור אחר, אגדה עתיקה מתגלגלת מסיפור לסיפור, וסיפור אחד שופך אור חדש על עלילה שמתרחשת בסיפור אחר. זהו בעצם רומאן הבנוי מ-26 סיפורים, אבל מעטים הגיעו אל הספר הנפלא הזה ומעטים מדי קראו אותו, למרות עטיפתו היפה, מאוד יפה. יש ספרים שהשם הגרוע שלהם לא הכשיל אותם ("בשבילה גיבורים עפים" של גוטפרוינד או "ההצרחה השלישית של ברנארד פוי"  של לארס גוסטפסון) אבל באופן כללי, עדיף שם טוב, עטיפה יפה והולמת וכריכה קשה אם רוצים להגביר את הסיכויים להגיע לקהל פוטנציאלי רחב ככל האפשר.

בישראל פחות רגישים לסוגיית הכריכה הקשה, וחבל.  בעולם התרבותי די ברור שיצירות חשובות רואות אור בכריכה קשה, המעניקה מכובדות וחשיבות לספר, או לפחות לתת לקורא לבחור אם הוא מעדיף כריכה קשה או רכה לספר שהוא קונה.

העטיפה עצמה היא דבר נוסף שיש לחשוב עליו.  יש יותר מדי עטיפות סתמיות ומכוערות לספרים שיוצאים בישראל, לצערי. האפקט שנוצר אצל סקרן התרבות הנכנס לחנות הספרים ופוגש בספר לא מוכר בפעם הראשונה הוא מהותי. עטיפה חשובה מאוד ליצירת הקשר הראשוני בין שני הצדדים. אישית, עטיפות הספרים של ברנארדו אצ'אגה ושל סאפון גרמו לי לקנות את ספריהם, מבלי שידעתי עליהם דבר. קניתי רק בגלל העטיפה. ולא התאכזבתי.

אז הנה כמה עטיפות שאני אוהב במיוחד

כריכה קשה, ציור שמעורר געגוע למשהו

ספר שחמק מרוב קוראיו הפוטנציאלים, למרות עטיפתו הקסומה

לטעמי, אחת העטיפות היפות והמרגשות אי פעם

יפות במיוחד, ומתאימות במיוחד, הן העטיפות שמעצב יהודה דרי ל"ספריה לעם" של עם עובד בשנים האחרונות, צילומים מובחרים, מלאי השראה ואוירה, מסוגננים ומכובדים – שכמה מהם גם נבחרו, בתבונה רבה, לעטוף את סדרת יצירותיו של ז'ורז' סימנון

וכמה עטיפות אדירות מן העבר:

"סולאריס", סטניסלב לם. זו העטיפה המקורית של ההוצאה הראשונה בעברית. גם עטיפה מדויקת (מי שקרא את הספר מבין מדוע) וגם יפה באופן מיוחד.

ההוצאה המקורית. 1981. מועדון קוראי מעריב. עטיפה מושלמת לספר מושלם

באופן עקבי, כשהוצאה לאור מוציאה ספר מחדש, היא נכשלת עם העטיפה. 99% מהספרים שיצאו מחדש נעטפו בצורה פחות טובה בהוצאתם המחודשת. כך קרא ל"סולאריס", "מוקינגבירד", "עולם חדש נפלא", "1984", ועוד ועוד. גן הבטון הוא דוגמא נדירה לספר שהעטיפה החדשה עושה עמו חסד. הבעיה היא שההוצאה לא סמכה על האינטיליגנציה של הקוראים והוסיפה כיתוב מתחת "מחבר רב המכר 'כפרה'". מיותר. מזכיר את ימי הכיתובים של חברות התקליטים הישראליות  ("תזמורת אור החשמל כולל הלהיט: מר שמיים כחולים", וכו').

אבל הכריכה לבנה וקשה, הצילום שנבחר מצוין ומתאים במיוחד לתיאור הג'ונגל האורבני שבו מתרחשת עלילת יצירת המופת הזו של מקיואן וכל הכבוד, בסך הכל, להוצאה שהחזירה לתודעה של הקורא העכשווי את הרומאן הראשון והמעולה הזה של הסופר האנגלי.

עטיפה כמעט מושלמת. ההוצאה השניה של "גן הבטון" של מקיואן

ולקינוח, עטיפת "מול היערות", הקיבוץ המאוחד, 1968, אסופת הנובלות המופתית של אברהם ב. יהושע. הצילום בשחור לבן. הכריכה קשה. הטיפוגרפיה והצבע הירוק של שם הספר ושם המחבר. עיצוב מושלם לספר מדהים שמכבד את מחברו ואת הקורא גם יחד.

עטיפה מעוררת כבוד. קלאסיקה. 1968. מול היערות