מה הופך ספר טוב לספר נפלא במיוחד?

שיעורר מחשבה. שיסעיר את היצר. שירעיד את הלב. שיצחיק. שימלט אותנו לעולם אחר. שיבדר. שתהיה לו כריכה קשה. שיידע לספר סיפור ותהיה בו עלילה מובהקת. שתהיה לו עטיפה מכבדת ומרעידה. היכולת לספר עלילה בצורה ברורה, מובהקת ומסודרת. כנ"ל היכולת לתאר דמויות באופן אמין, היכולת לרגש את הקורא שלך, להצחיק אותו, להסעיר אותו, לטלטל אותו – כל האיכויות שדרושות כדי להפוך ספר ליצירה בלתי נשכחת, אהובה ולפעמים גם מצליחה במיוחד. 

1. שיהיה מבדר

"ספרות היא בידור מצוין לבורגנים הגונים" כתב פרנסואה ראבלה ב"גרגנטואה ופנטגרואל". "תפקידה הבסיסי של הספרות: לענג את הקורא" קבע המתרגם והעורך יורם מלצר. אני מסכים עם שניהם. קריאה צריכה להסב הנאה לקורא. גם יצירה אמנותית גדולה אמורה לבדר את מי שצורך אותה. המונח "בידור" אינו מתייחס בהכרח להצחקה אלא למונח הלשוני "בידור", דהיינו: פיזור דאגה. הפגת שיעמום. סיפורי שרלוק הולמס אינם משעשעים בהכרח וגם "צלה של הרוח" לא, אבל שניהם בהחלט מפיגים שיעמום והם על תקן ספרי-מילוט. ספר נפלא יודע לקחת אותך, הקורא, אל מחוץ לכאן ועכשיו, אל מקום אחר – אנגליה של המאה ה-19 או ברצלונה של המאה ה-20, או אמריקה וצרפת של שנות החמישים (כמו ב"ג'ורג' ברניני חוזר הביתה").

היכולת לספר עלילה בצורה ברורה, מובהקת ומסודרת כבר לא ברורה מאליה להרבה יוצרים בני זמננו. כנ"ל היכולת לתאר דמויות באופן אמין, היכולת לרגש את הקורא שלך, להצחיק אותו, להסעיר אותו, לטלטל אותו – כל האיכויות שהופכות ספר לנפלא במיוחד.

מצחיק, נועז, חכם. "גברים" של קולינס

2. שיהיה פראי ופרוע

ספר גדול באמת לא יכול לדפוק חשבון. ספר ממש מדהים אינו יכול להיכתב כשיוצרו מביט כל העת מעבר לכתף שמאל כדי לראות מי מתבונן בו במעשה הכתיבה. סופר ששואף ליצור יצירה אדירה אינו יכול להיות פוליטיקלי קורקט. אסור לו להיות מנומס, מתחשב, מהוגן, פחדן וחששן. הוא לא יכול להגיע אל הנהר ולא לטבול בו. ספרים נפלאים הם ספרים אמיצים, כאלה שהצליחו לא רק להיכנס אל הנהר אלא גם לחצות אותו. מ"יוליסס" של ג'יימס ג'ויס (המונולוג המפורסם של מולי בלום בפרק "פנלופי" העוסק במיניותה של האישה בגוף ראשון יחיד זיעזע את העולם והביא להחרמתו של הספר) דרך "סיפורה של או" הצרפתי והמטלטל של ריאז' ו"זה אני, אדיצ'קה" הרוסי והמופרע  של אדוארד לימונוב ועד "גברים" (המצחיק עד דמעות ומרגש מאוד גם יחד) של וורוויק קולינס, שנכנס בכולם – באנגלים המתחסדים הלבנים, במהגרים השחורים השמרנים, בהומוסקסואלים, בנשים.

וירטואוזיות עוצרת נשימה. שלו

3. שתהיה בו וירטואוזיות לשונית

גדולי הסופרים שלנו ידעו שהשפה היא הכלי. סופרים כש"י עגנון, עמוס עוז, א.ב. יהושע ומאיר שלו ידעו ויודעים ללהטט בשפה העברית, להמציא המצאות, ללוש את המילים וליצור שטף מרתק, ייחודי, מפעים של לשון חיה ופועמת, שגם נשענת על מקורות השפה וגם משקפת את הזמן שבו נכתבה. חווית הקריאה בספריו הראשונים א.ב. יהושע ("מות הזקן", "מול היערות", "תחילת קיץ 1970" ו"המאהב"), כמה מספרי עמוס עוז ("מיכאל שלי", "הר העצה הרעה", "סיפור על אהבה וחושך") וכמובן מאיר שלו ("רומן רוסי" ובעיקר ב"עשו") מצליחים לגרום לקורא להתאהב בעברית ופעמים רבות להותיר אותו משתאה אל מול היכולת לצרף מלים למשפטים ומשפטים לפסקאות שכולן רוויות יופי ועוצמה לשונית.

4. שהוא יאמר משהו על החיים שלי

רודי דויל האירי ("הקומיטמנטס", "ממזר קטן", "הואן"), ריצ'רד בירד האנגלי ("דמסקוס"), אנטוניו מוניוס מולינה הספרדי ("ירח מלא", "בלעדיה") וגם כמה מהסופרים שלנו (פנחס שדה ב"החיים כמשל" ו"על מצבו של האדם", יעקב בוצ'ן ב"מימים ימימה" ו"צרעה", עוזי וייל ב"אושר" ו"ביום שבו ירו בראש הממשלה", גדי טאוב ב"מה היה קורה אם היינו שוכחים את דב") הצליחו לכתוב על עצמם או לתאר את סביבתם הקרובה, אבל גם לומר משהו על החיים שלי. הם השכילו להדליק פנס ולהאיר פינות בנפשי, לפתוח דלת ולהראות לי איזשהם נתיבים אלטרנטיביים לחשוב לפעול ולחיות. 

5. שיהיה בו סקס כתוב היטב

טג'פל ההודי כותב ש"סקס, לא אהבה, הוא הדבק החזק ביותר שמחבר בין שני אנשים" (אנטומיה של תשוקה).  הייתי מוסיף ואומר שסקס הוא דבק חזק ביותר גם בין הספר לבין הקורא שלו, בתנאי שהסופר מספיק מוכשר כדי לכתוב זאת היטב – וזו בעיה קשה. מעטים, גם בעולם וגם בישראל, שיודעים לכתוב סצינות סקס טובות ומעוררות.  זה לא דבר פשוט, לכתוב סקס. זה דבר קשה, מאוד קשה, קשה כמעט כמו להצליח להצחיק את הקורא. רוב האנשים שכותבים על סקס עושים את זה ממקום של חשש, בושה, אשמה, חטא. צ'כוב ב"הגברת עם הכלבלב" ידע שאפילו הוא לא יכול לתאר אינטרקציה מינית בין שני הגיבורים שלו בצורה מספיק טובה, וויתר על הענין. פשוט דילג אל הבוקר שאחרי, כמו ברוב רובם של הסרטים האמריקאים החסודים. אבל לוסיה אצ'וריה הספרדית יודעת לכתוב סקס באופן משכנע ("אהבה פרוזק סקרנות וספקות") וגם סוזנה מור האמריקאית ("בחתך"), איאן בנקס הסקוטי ("שותפות לפשע") הוא אשף ממש. רואלד דאל ידע לתאר סקס בצורה מצחיקה ("דודי אוסוולד"), ניקולס מאייר ידע לתאר סקס בצורה מעוררת אך פיוטית ("ג'ורג' ברניני חוזר הביתה"), דייויד בדיאל ("זמן לישון") עשה את זה נועז אך לא זול.  מכיוון שסקס הוא, כנראה, הנושא שמעניין הכי הרבה אנשים – ולא חשוב מאיזו עדה – היכולת לתאר סקס בצורה מוצלחת היא מעלה גדולה, שיכולה בהחלט להזניק ספר טוב לגבהים ממשיים, בזכות סצינות שלא תישכחנה במהרה.

אגולף, טריסטן , אדון החצר‏

עטיפה יפה, כריכה קשה. "אדון החצר"

6. שתהיה לו כריכה קשה ועטיפה מדהימה

האם שם של ספר הוא קריטי להצלחתו? במקרים מסוימים, כן. . אוֹבּאבּקווק, שפירושו בבאסקית "ענייני אובּאבּה", הוא שם גרוע ביותר לספר נפלא ביותר – וחבל. אוֹבּאבּקווק מגולל  עשרים ושש עלילות הנרקמות סביב הכפר הבאסקי הקטן אוֹבּאבּה והסיפורים משתלבים זה בזה, סודות אפלים בעברה של דמות מסיפור אחד מתגלים בסיפור אחר, אגדה עתיקה מתגלגלת מסיפור לסיפור, וסיפור אחד שופך אור חדש על עלילה שמתרחשת בסיפור אחר. זהו בעצם רומאן הבנוי מ-26 סיפורים, אבל מעטים הגיעו אל הספר הנפלא הזה ומעטים מדי קראו אותו, למרות עטיפתו היפה, מאוד יפה. יש ספרים שהשם הגרוע שלהם לא הכשיל אותם ("בשבילה גיבורים עפים" של גוטפרוינד או "ההצרחה השלישית של ברנארד פוי"  של לארס גוסטפסון) אבל באופן כללי, עדיף שם טוב, עטיפה יפה והולמת וכריכה קשה אם רוצים להגביר את הסיכויים להגיע לקהל פוטנציאלי רחב ככל האפשר.

בישראל פחות רגישים לסוגיית הכריכה הקשה, וחבל.  בעולם התרבותי די ברור שיצירות חשובות רואות אור בכריכה קשה, המעניקה מכובדות וחשיבות לספר, או לפחות לתת לקורא לבחור אם הוא מעדיף כריכה קשה או רכה לספר שהוא קונה.

העטיפה עצמה היא דבר נוסף שיש לחשוב עליו.  יש יותר מדי עטיפות סתמיות ומכוערות לספרים שיוצאים בישראל, לצערי. האפקט שנוצר אצל סקרן התרבות הנכנס לחנות הספרים ופוגש בספר לא מוכר בפעם הראשונה הוא מהותי. עטיפה חשובה מאוד ליצירת הקשר הראשוני בין שני הצדדים. אישית, עטיפות הספרים של ברנארדו אצ'אגה ושל סאפון גרמו לי לקנות את ספריהם, מבלי שידעתי עליהם דבר. קניתי רק בגלל העטיפה. ולא התאכזבתי.

אז הנה כמה עטיפות שאני אוהב במיוחד

כריכה קשה, ציור שמעורר געגוע למשהו

ספר שחמק מרוב קוראיו הפוטנציאלים, למרות עטיפתו הקסומה

לטעמי, אחת העטיפות היפות והמרגשות אי פעם

 יפות במיוחד, ומתאימות במיוחד, הן העטיפות שמעצב יהודה דרי ל"ספריה לעם" של עם עובד בשנים האחרונות, צילומים מובחרים, מלאי השראה ואוירה, מסוגננים ומכובדים – שכמה מהם גם נבחרו, בתבונה רבה, לעטוף את סדרת יצירותיו של ז'ורז' סימנון

וכמה עטיפות אדירות מן העבר:

"סולאריס", סטניסלב לם. זו העטיפה המקורית של ההוצאה הראשונה בעברית. גם עטיפה מדויקת (מי שקרא את הספר מבין מדוע) וגם יפה באופן מיוחד.

ההוצאה המקורית. 1981. מועדון קוראי מעריב. עטיפה מושלמת לספר מושלם

 באופן עקבי, כשהוצאה לאור מוציאה ספר מחדש, היא נכשלת עם העטיפה. 99% מהספרים שיצאו מחדש נעטפו בצורה פחות טובה בהוצאתם המחודשת. כך קרא ל"סולאריס", "מוקינגבירד", "עולם חדש נפלא", "1984", ועוד ועוד. גן הבטון הוא דוגמא נדירה לספר שהעטיפה החדשה עושה עמו חסד. הבעיה היא שההוצאה לא סמכה על האינטיליגנציה של הקוראים והוסיפה כיתוב מתחת "מחבר רב המכר 'כפרה'". מיותר. מזכיר את ימי הכיתובים של חברות התקליטים הישראליות  ("תזמורת אור החשמל כולל הלהיט: מר שמיים כחולים", וכו').

אבל הכריכה לבנה וקשה, הצילום שנבחר מצוין ומתאים במיוחד לתיאור הג'ונגל האורבני שבו מתרחשת עלילת יצירת המופת הזו של מקיואן וכל הכבוד, בסך הכל, להוצאה שהחזירה לתודעה של הקורא העכשווי את הרומאן הראשון והמעולה הזה של הסופר האנגלי.

עטיפה כמעט מושלמת. ההוצאה השניה של "גן הבטון" של מקיואן

 ולקינוח, עטיפת "מול היערות", הקיבוץ המאוחד, 1968, אסופת הנובלות המופתית של אברהם ב. יהושע. הצילום בשחור לבן. הכריכה קשה. הטיפוגרפיה והצבע הירוק של שם הספר ושם המחבר. עיצוב מושלם לספר מדהים שמכבד את מחברו ואת הקורא גם יחד.

עטיפה מעוררת כבוד. קלאסיקה. 1968. מול היערות

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • לילך  On 12/03/2011 at 19:25

    בועז, יש לך את כל איכויות שמנית.
    נשאר רק למצוא תמונה מתאימה..
    שבוע מקסים.

  • Ran Shoham  On 12/03/2011 at 19:37

    מחכה לספר שלך…

  • שבתאי  On 12/03/2011 at 19:48

    אדון החצר הוא הספר המדהים ביותר שקראתי בשנים האחרונות

  • אורה גור אש  On 12/03/2011 at 20:26

    הבאת לכאן דוגמאות למופת ממש…
    הספר "ג'ורג' ברניני חוזר הביתה" הבלתי נשכח
    והעטיפה של "צילה של הרוח" אחת היפות שעוצבו אי פעם
    וכמובן גם הספר עצמו.

    וכמו שצוטט בפוסט שלי
    "ספר צריך להיות גרזן המבקע את הים הקפוא בתוכנו: זו דעתי." (פרנץ קפקא, מכתבים, 1903).

    "אחות קוראת ספר"
    http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=1945729

  • אביב  On 12/03/2011 at 21:33

    כריכה רכה, אבל חוץ מזה … אין עליך.

  • כמה ספרים שקראתי בחיי
    ו….כמה ספרים שעוד לא!

    פוסט מרהיב ומרחיב את הנשמה והפרספקטיבה על ספרי מופת באשר הם.

  • שאול סלע  On 12/04/2011 at 0:15

    אמנות הספור – דוד שחר

    אלפרד דבלין ברלין אלכסנדרפלאץ – המלאכים והאנקורים

  • נטעלי  On 12/04/2011 at 0:16

    בועז היקר, ת-ו-ד-ה. אכן, פוסט מרהיב ומרחיב את הנשמה ובו"ז כה שימושי – זו רשימה שתכוון לי את הדרך, שאחפש בעקבותיה אחר הספרים שהזכרת כאן אשר טרם קראתי, ושבטוח אחזור לקרוא בה שוב ושוב כשאחפש את המילים כדי להגדיר מה בספר כזה או אחר כ"כ "עשה לי את זה". לגבי הכריכות הקשות – מבלי שחשבתי על זה, הסכמתי איתך לאורך השנים…שמתי לב שכאשר יש לי את האפשרות לבחור אני מעדיפה את הקשה (כך למשל "התגנבות יחידים" או "עשו" – בחרתי לרכוש את המהדורות בכריכות הקשות). אז שוב תודה וכמובן שעוד אעדכן אותך בבחירות שהוכוונו על פי רשימה נפלאה זו.

  • avha  On 12/04/2011 at 6:09

    לפני הכל, לענג, ובהחלט לא במובן של "לבדר".
    והעונג, ראשיתו בכתיבה. לשם נכנסים היצר, הקשר בין הסופר/ת לקורא/ת,
    הוירטואוזיות של השפה, אמינות הדמויות, הויזואליות השפתית, סיעור האינטלקט והלמידה.
    לפני הכל, הכתיבה. כזאת שתשאיר אותי מסופקת ומשתוקקת.

    (עוד) פוסט נפלא.
    תודה

  • יגאל  On 12/04/2011 at 6:47

    בועז, תודה על הפוסט הנפלא. רשימת הקריאה העתידית שלי התארכה פלאים…

  • Eyal  On 12/04/2011 at 8:48

    מעניין, בכל הרשימה שלך אין אפילו סופרת אחת.

    • בועז כהן  On 12/04/2011 at 12:09

      בפעם האחרונה שבדקתי, פולין ריאז', לוסיה אצ'ווריה, סוזנה מור היו נשים.

  • אודי  On 12/04/2011 at 10:42

    יש לי הרגשה שבעבור אדם נוסף בעולם עטיפת ספר היא כהיינו הך כעטיפת תקליט.
    תענוג.

    שאלה שמטרידה אותי זמן רב היא העובדה שהעטיפות של הספרים בארץ
    לרוב שונות לחלוטין ממה שבחר הסופר/סופרת במהדורה המקורית
    כפי שהודפסה בחו"ל. מדוע זה כך? האם זה לא פוגע ב'כוונת המשורר' ובנו?

    • נטעלי  On 12/04/2011 at 11:42

      אודי,
      הסיבות לבחירת עטיפה שונה מעטיפת חו"ל שונות ומגוונות, בד"כ מדובר בשיקולי עלות (יש עטיפות שיקרות מאוד לרכישה – כך לדוגמא, במסגרת עבודתי ניהלתי פעם מו"מ לרכישת עטיפה שכלל שלושה בעלי זכויות שונים – אחד שצילם כוס זכוכית שמופיעה ע"ג העטיפה, השני צילם איזו דמות שמופיעה בתוכה והשלישי לקח את שני האלמנטים ועיצב את התמונה בשלמותה). לפעמים הן סתם יקרות כי מדובר באיזו יצירת אמנות שבעל הזכויות מבקש הון תועפות בעבור שימוש בה.

      סיבה נוספת קשורה לטעם מקומי – וכך למשל בישראל יכולות לעלות קונוטציות שונות למראה פסים של מסילת רכבת או גדר תיל.

      כללית, יש בארץ שמרנות גדולה (שלא לומר מבחילה) בכל מה שקשור לעירום ע"ג העטיפה, גם אם הוא אמנותי ודי לקרוא את התגובות המטופשות שהתפרסמו פה בנוגע לציור הנפלא של אגון שילה שמופיע על עטיפת הספר "סיפורה של או"

      אגב, תוכל לראות שגם בחו"ל עטיפתו של ספר משתנה במהדורות השונות (לרוב רואים את ההבדלים בין עטיפת המהדורה האנגלית לעטיפה האמריקאית).

      עוד נושא שעולה בדעתי – השמרנות של רבים מהקוראים מתבטאת גם בזיהוי בין עטיפה מאויירת להיותו שייך לז'אנר הנוער. כך למשל "צוללת" של ג'ו דאנתורן או "מטילדה סאביץ" או "יש תנינים בים". יתכן והם מתאימים גם לנוער אבל הם בהחלט גם ספרים שמיועדים למבוגרים. זו דילמה לא בהכרח פתירה אבל כל מי שמפרסם בארץ ספר עם כריכה מאויירת לכל הפחות מודע לכך שזה גורם לבלבול מה אצל המוכרים וגם אצל הקונים…

      אלה היו כמה שיקולים לבחירת עטיפות שונות, על קצה המזלג (נ.ב. אין כאן סיכול של כוונת המשורר כל עוד המשורר אינו מעורב בבחירת העטיפה – במקרה של עטיפות ספרי פיליפ רות', המשורר מעורב גם מעורב והוא נתן הוראה חד משמעית שעטיפות ספריו תהיינה זהות ואחידות בכל הטריטוריות בהן הן רואות אור – וזו ה-סיבה העיקרית ואולי גם הבלעדית שבגינה "הקנוניה נגד אמריקה" ראה אור עם איור קטן של צלב קרס עליו, שהוא אכן רלוונטי ביותר לספר אבל בעייתי מאוד בהקשר הישראלי. אחרת אין סיכוי בעולם שמו"ל ישראלי היה מציג מיוזמתו או מרצונו על עטיפת ספרו צלב קרס).

    • נטעלי  On 12/04/2011 at 11:44

      סליחה, הנה הדיון המלא, המגוחך והמביש גם יחד, בנושא עטיפת הספר "סיפורה של או":
      http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=16592

      • דוד  On 12/05/2011 at 7:27

        תודה על ההסבר המאיר

  • יהודה דרי  On 12/04/2011 at 10:57

    בועז,
    תודה על הפירגון. איזה סיפתח לשבוע. ריגשת אותי.

  • דוד  On 12/05/2011 at 7:34

    תודה על הפוסט (כשאדם עם איכויות של סופר כותב על כתיבה, העונג גדול אפילו יותר) ואני חושב שהגיע הזמן שאקרא את פנחס שדה (לא נעים להודות אבל לא קראתיו). באופן אישי אני לא מתחבר לספרות ישראלית משהו מעיק לי בכתיבה הישראלית והרבה פעמים אני מרגיש שהווירטואוזיות הלשונית, כמו אצל שליו, מחפה על דלות עלילתית ועל בניית דמויות מקרטון. הספר האחרון שאהבתי היה "סיפור על אהבה וחושך" וגם הוא באיזשהו שלב ייגע אותי.
    בכל מקרה יש כאן רשימה נאה של ספרים שאני הולך לרכוש

    • נטעלי  On 12/28/2011 at 17:26

      גם אני אהבתי מאוד את "סיפור על אהבה וחושך". הוא ספר מופתי ומרגש מאוד. ודאי אקרא אותו שוב מתי שהוא.

  • ענת פסו  On 12/05/2011 at 14:15

    כל כך נעים לקרא, מחכה לפוסטים שלך בועז.

  • נהייהעמומה  On 12/05/2011 at 15:32

    במשפחה שלנו ג'ורג' ברניני הוא טקס התבגרות לנערים ונערות.
    האין הוא מושלם ומרגש עד מאוד?

  • השואל  On 12/06/2011 at 21:39

    הא "כל בית צריך מרפסת" הוא שם טוב , או לא טוב.

    לא קראתי, רק שטפו לי ת'מוח ברדיו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: