מי ורדים מהשמיים

 מבקש להצדיע לטוק טוק. הלהקה המושלמת. זו שמעולם לא הקליטה תו אחד מיותר. 10 שנות קיום. 5 אלבומי אולפן ועוד אחד בהופעה חיה במונטריי, וזהו. מאז שתיקה הולכת ונמשכת. אלם גמור. פרישה מוחלטת. סיפורה של אגדה שהיתה באמת

 

 

1981. טוק טוק

מארק דויד הוליס היה בן 26 ביולי 1981, בלונדון, כשהוכרזה להקת הבנים החדשה שלו: טוק טוק. התספורות היו איומות, הבגדים מכוערים והלהיטים טובלים בסינתיסייזרים. פופ אלקטרוני, מעריצות שואגות, הופעות משותפות עם דוראן דוראן. התעשיה פתחה פה גדול והתענגה על טעמו של הדבר החדש. האלבום הראשון יצא מהר. המפיק שעשה את שני התקליטים הראשונים של דוראן דוראן הפיק מוזיקלית גם את אלבום הבכורה של טוק טוק שנקרא, כמה אירוני: המסיבה  נגמרה.

 22.7.1982 – טוק טוק, הלהקה, מוציאה אלבום שכולל קצת יותר מחצי שעה, נפתח בשיר ששמו הוא כשם הלהקה – "טוק טוק", ומצליח להשחיל להיטים למצעדים. בעיתונות מגדירים אותם כ"רומנטיקה חדשה" – איפשהו בין רוקסי מיוזיק לבין סופט סל.

חולפות שנתיים, והאלבום השני יוצא לחנויות. "אלה החיים שלי / לעולם אל תשכחו" שר הוליס בשיר הנושא, ה-להיט של התקליט, השיר הראשון שהוליס מחבר יחד עם הקלידן החדש, המבריק: טים פרייס-גרין.

אלה החיים שלי. האלבום השני. 1984

מרק הוליס, בן אמצעי מבין שלושה בנים (יש לו אח בכור ואח צעיר) למשפחה יהודית בשכונת טוטנהאם שבלונדון, היה חסר מנוחה אחרי ארבע שנים ושני תקליטים מצליחים. במשך שנה שלמה הוא בעיקר ראה תערוכות ציור, הלך להצגות תיאטרון פרינג', שמע מוזיקה קלאסית ותקליטים נסיוניים של להקות עלומות. "אני רוצה ליצור מוזיקה מתוך מקום שאין בו צלילים", אמר ב-1985, כששאלו אותו ממי הוא מושפע, מוזיקלית. "אני מבקש לעשות אלבומים שיהיו כמו חלום. שאי אפשר יהיה באמת להבין אותם, אבל הם יצרו תחושה רגשית חזקה אצל המאזין".

הוליס חזר להקליט ב-1986 עם החברים, ובקיץ של אותה שנה יצא האלבום השלישי שלהם – "צבע האביב" –  נפלא, מקורי וגם  מצליח מאוד מסחרית. התקליט הזה, כמו זיגי סטארדסט של דייויד בואי, נפתח בקטע ארוך של תופים. אחר כך יצטרפו המפוחית, הגיטרות, הפסנתרים ואורגני ההמונד, הבאס היפהפה וקולות הילדים השרים. "האושר הוא קל", כתב הוליס. בהמשך הוא יפרוש יותר לעומק את האירוניה הדקה, הסרקזם הזועם, הלב השבור, הדווי, "אני לא מאמין בך" המרעיד וקטע הנושא הארוך והרפטטיבי, "זמן הוא זמן", עם מופע חליליות.

צבע האביב. התקליט השלישי. 1986

הוידיאוקליפים שודרו, הלהקה נתנה הופעה מונומנטלית באולם המרסמית' אודיאון בלונדון ועוד הופעה מהפנטת בפסטיבל מונטריי.  רק כששומעים ורואים את ההופעה הזו, במלואה, מבינים את העוצמה העזה של טוק טוק. אין מילה בלקסיקון הסופרלטיבים השלם שתהיה מופרזת מדי כדי לתאר את הנפח שהם מצליחים לתת ליצירה שלהם במעבר מן האולפן אל אולם ההופעות. רבדים נוספו, תפקידים שוכללו, הביצועים הווקאלים של הוליס עולים, לעתים, על המקור האולפני. 

ההופעה החיה במונטריי. 1986

לקיץ אחד זו היתה תקוות המוזיקה האנגלית. מנהלים ב- EMI התלהבו ורשמו להם צ'ק שמן להפקת התקליט הבא.  אף אחד מהם לא שיער מה הולך להגיע. טוק טוק פרשו את הזרועות ועפו אל השמיים. יצירת מופת גאונית, "רוח גן עדן" – כשהשירים הופכים למיני-יצירות, המתכתבות עם עולם מושגים שונה לחלוטין מזה המקובל וידוע בפופ. במבט לאחור ברור לגמרי שטוק טוק עוברת כאן תהליך הרואי. מטמורפוזה. מבני תמותה מנגנים ושרים, למלאכים הנוגעים באינסוף.

1988. רוח גן עדן. התקליט הרביעי

מארק הוליס, הסולן והגיטריסט, פול "ראסטין מאן" ווב, הבאסיסט, וטים פרייס-גרין, הקלידן והפסנתרן הגאון, התמקמו בכנסיה עזובה ומתחו את גבולות ההשראה שלהם בלי גבולות. ההקלטות נמשכו והתארכו ואף אחד לא ידע מה טוק טוק עושים שם. הם סירבו להשמיע סקיצות לחברת התקליטים והודיעו שבניגוד לעבר לא יהיו סינגלים וגם לא תהיינה הופעות חיות עם צאת האלבום.

התוצאה היא לא פחות מיצירת מופת גאונית, מרגשת ומפעימה. "רוח גן עדן" הוא אחד האלבומים המושלמים של שנות השמונים, אמנות שמשדכת בין רוק, ג'אז רך ומוזיקה קלאסית-מודרנית, תמהיל של גיטרה חשמלית הפורצת כמו ברק בלילה חשוך בחורף, עוגב כנסייתי שמיימי, מקהלה, כלי נשיפה ומיתרים ותיפוף מהפנט. חלק מהמבקרים התעלפו מהערצה. אחרים כתבו בבוז שהלהקה התחרפנה. כהרבה יצירות מופת מוזיקליות, גם "ספיריט אוף אדן" נכשל מסחרית וחברת EMI זרקה את "טוק טוק" מכל המדרגות, באקט בוטה שהסתיים בבית המשפט.
חלפו 23 שנים והתקליט הזה עדיין צלול ובוהק ומלנכולי, זך כמו מי ורדים מהשמיים, יצירה שזורמת כמו סם אל מתחת לסף התודעה שלך.  "אי אפשר להסביר גאונות, ניתן רק ליהנות ממנה" (א. גומבריך, "קורות האמנות"). אין הגדרה טובה מזו לאלבום הזה. זה היה הכי רחוק שאפשר מלהיטי פופ שילדות בנות 14 יכולות לענטז לצליליהם והכי רחוק מצליל הקופה הרושמת שחברת התקליטים ביקשה לשמוע.

וזה מה שהוליד יצירת מופת נוספת,  האחרון של טוק טוק: "לאפינג סטוק" (משהו לגחך עליו, בתרגום חופשי) הוא צעד אל אזורים שמוזיקאים מודרניים כבר לא נהגו לדרוך בהם ב-1991. הוליס, פול "ראסטין מאן" ווב, הבאסיסט (שלימים יוציא אלבום משותף עם סולנית "פורטיסהד", בת' גיבונס) והפסנתרן-הקלידן טימותי אלן פרייס-גרין יצרו את אחד האלבומים הנפלאים של שנות התשעים, עם המון נגנים שבאו לתרום את חלקם.

האם אלה שירים? האם זהו נוף צלילי?  האם זה ג'אז מודרני? האם זו מוזיקה למדיטציה? האם זהו פסקול לסרט שלעולם לא נראה? מה זה התיפוף הזה, מאיפה מגיעים צלילי העוגב הכנסייתי השמיימי, מה שרה שם המקהלה, איך מתחברים, ולמה, כלי נשיפה ומיתרים, ולמה הוליס ספק שר ספק ממלמל ספק מטיף על סוף העולם וקץ האהבה, ספק מקונן על עולם שהולך ונעלם? ארבע, חמש ועשר פעמים האזנתי אז לתקליט הזה, כשיצא לאור, ובכל פעם גיליתי בו צבעים שאינני מכיר. אחרי עשרים שנה אני עדיין מוצא ומגלה בו רבדים מסתוריים ומכשפים.

שני הקטעים הבולטים באלבום האחרון של טוק טוק, "לאפינג סטוק", הם גם שני הקטעים הארוכים ביותר שבו.  New Grass ו-After the flood  שנמשכים למעלה מ-9 דקות. אקורד הסיום של טוק טוק, מורכב, סבוך ופלאי זורם כמו מים חיים, כמו אינפוזיה של אושר אל תוך הוריד.

אני חוזר למשפט ההוא של גומבריך: "אין אפשרות להסביר את הגאונות, ניתן רק ליהנות ממנה" ואני טוען שמדובר הרבה מעבר להנאה. מדובר בחומר שנותן השראה. עשרות להקות כמו מוגוואי הסקוטים, הוד, סינמטיק אורקסטרה ורדיוהד האנגלים (של המאה ה-21) ודאוס הבלגים – כולם למדו את היצירה של טוק טוק והלכו בעקבותיה. להוליס, האריס, ווב ופרייס-גרין היה זה אקורד הסיום של הלהקה שהתפרקה ולא חזרה, מותירה את התקליט החמישי שלה מרחף בחלל כמו לוח השיש השחור של קובריק ב"אודיסאה 2001" כמורשת אמנותית, צוואה לדורות הבאים שלא יבינו איך לא היה המשך למשהו כה נשגב.

בגיל 36 הוליס פירק את TALK TALK והלך הביתה, לקרוא ספרים ולבלות עם משפחתו. בשבילי (ולא רק בשבילי) טוק טוק היתה ונשארה אחת הלהקות המושלמות בהסטוריה. הדבקות הדתית ממש במוזיקה, חוסר הפשרות, המחוייבות המוחלטת לרעיונות פילוסופים שניסח אפלטון: מוזיקה היא חוק מוסרי – היא נותנת כנפיים לשכל, נפש ליקום, מעוף לדמיון, קסם לעצבות, חיים להכל.

הוליס עוד הוציא תקליט סולו אחד ב-1998, התארח אצל UNKLE ואצל אניה גארברק, אבל לא עשה שום דבר עצמאי ולא הופיע יותר. פרש לחלוטין מיצירה, הקלטות והופעות.

מוזיקאים אף-פעם לא פורשים. הם מפסיקים רק כשאין בהם עוד מוזיקה, אמר לואי ארמסטרונג.  אולי, באמת, אחרי שנתן כל כך הרבה בעשר שנים וחמישה תקליטים שהלכו, העמיקו והשתבחו עם הזמן, לא נותרה בו בהוליס מוזיקה, אבל המוזיקה שלו, הקול המרעיד שלו, המילים המרטיטות שלו, ממלאות עכשיו את כל העולם כולו ומי שמתעלם מהם דומה למי שמתעלם מהזריחה והשקיעה ומיופיה של האהבה עצמה.