מי ורדים מהשמיים

במלאת 30 שנה להיווסדה ובמלאת 20 שנה לפירוקה אני מבקש להצדיע לטוק טוק. הלהקה המושלמת. זו שמעולם לא הקליטה תו אחד מיותר. 10 שנות קיום. 5 אלבומי אולפן ועוד אחד בהופעה חיה במונטריי, וזהו. מאז שתיקה הולכת ונמשכת. אלם גמור. פרישה מוחלטת. סיפורה של אגדה שהיתה באמת

  

1981. טוק טוק

ביולי 1981, בלונדון, הוכרזה להקת הבנים החדשה, טוק טוק. התספורות היו איומות, הבגדים מכוערים והלהיטים טובלים בסינתיסייזרים. פופ אלקטרוני, מעריצות שואגות, הופעות משותפות עם דוראן דוראן. התעשיה פתחה פה גדול והתענגה על טעמו של הדבר החדש. האלבום הראשון יצא מהר. המפיק שעשה את שני התקליטים הראשונים של דוראן דוראן הפיק מוזיקלית גם את אלבום הבכורה של טוק טוק שנקרא, כמה אירוני: המסיבה  נגמרה.

 22.7.1982 – טוק טוק, הלהקה, מוציאה אלבום שכולל קצת יותר מחצי שעה, נפתח בשיר ששמו הוא כשם הלהקה – "טוק טוק", ומצליח להשחיל להיטים למצעדים. בעיתונות מגדירים אותם כ"רומנטיקה חדשה" – איפשהו בין "רוקסי מיוזיק" לבין "סופט סל".

חולפות שנתיים, והאלבום השני יוצא לחנויות. "אלה החיים שלי / לעולם אל תשכחו" שר הוליס בשיר הנושא, ה-להיט של התקליט, השיר הראשון שהוליס מחבר יחד עם הקלידן החדש, המבריק: טים פרייס גרין.

אלה החיים שלי. האלבום השני. 1984

הוליס היה חסר מנוחה אחרי ארבע שנים ושני תקליטים מצליחים. במשך שנה שלמה הוא בעיקר ראה תערוכות ציור, הלך להצגות תיאטרון פרינג', שמע מוזיקה קלאסית ותקליטים נסיוניים של להקות עלומות. "אני רוצה ליצור מוזיקה מתוך מקום שאין בו צלילים", אמר ב-1985, כששאלו אותו ממי הוא מושפע, מוזיקלית. "אני מבקש לעשות אלבומים שיהיו כמו חלום. שאי אפשר יהיה באמת להבין אותם, אבל הם יצרו תחושה רגשית חזקה אצל המאזין".

הוליס חזר להקליט ב-1986 עם החברים, ובקיץ של אותה שנה יצא האלבום השלישי שלהם – "צבע האביב" –  נפלא, מקורי וגם  מצליח מאוד מסחרית. התקליט הזה, כמו זיגי סטארדסט של דייויד בואי, נפתח בקטע ארוך של תופים. אחר כך יצטרפו המפוחית, הגיטרות, הפסנתרים ואורגני ההמונד, הבאס היפהפה וקולות הילדים השרים. "האושר הוא קל", כתב הוליס. בהמשך הוא יפרוש יותר לעומק את האירוניה הדקה, הסרקזם הזועם, הלב השבור, הדווי, "אני לא מאמין בך" המרעיד וקטע הנושא הארוך והרפטטיבי, "זמן הוא זמן", עם מופע חליליות.

צבע האביב. התקליט השלישי. 1986

הוידיאוקליפים שודרו, הלהקה נתנה הופעה מונומנטלית באולם המרסמית' אודיאון בלונדון ועוד הופעה מהפנטת בפסטיבל מונטריי.  רק כששומעים ורואים את ההופעה הזו, במלואה, מבינים את העוצמה העזה של טוק טוק. אין מילה בלקסיקון הסופרלטיבים השלם שתהיה מופרזת מדי כדי לתאר את הנפח שהם מצליחים לתת ליצירה שלהם במעבר מן האולפן אל אולם ההופעות. רבדים נוספו, תפקידים שוכללו, הביצועים הווקאלים של הוליס עולים, לעתים, על המקור האולפני. 

ההופעה החיה במונטריי. 1986

 

לקיץ אחד זו היתה התקוה הענקית של המוזיקה האנגלית. המנהלים ב- EMI התלהבו ורשמו להם צ'ק שמן להפקת התקליט הבא.  אף אחד מהם לא שיער מה הולך להגיע. טוק טוק פרשו את הזרועות ועפו אל השמיים. יצירת מופת גאונית, "רוח גן עדן" – כשהשירים הופכים למיני-יצירות, המתכתבות עם עולם מושגים שונה לחלוטין מזה המקובל וידוע בפופ. במבט לאחור ברור לגמרי שטוק טוק עוברת כאן תהליך הרואי. מטמורפוזה. מבני תמותה מנגנים ושרים, למלאכים הנוגעים באינסוף.

1988. רוח גן עדן. התקליט הרביעי

 
 

 מארק הוליס, הסולן והגיטריסט, פול "ראסטין מאן" ווב, הבאסיסט, וטים פרייס-גרין, הקלידן והפסנתרן הגאון, התמקמו בכנסיה עזובה ומתחו את גבולות ההשראה שלהם בלי גבולות. ההקלטות נמשכו והתארכו ואף אחד לא ידע מה טוק טוק עושים שם. הם סירבו להשמיע סקיצות לחברת התקליטים והודיעו שבניגוד לעבר לא יהיו סינגלים וגם לא תהיינה הופעות חיות עם צאת האלבום.
התוצאה היא לא פחות מיצירת מופת גאונית, מרגשת ומפעימה. "רוח גן עדן" הוא אחד האלבומים המושלמים של שנות השמונים, אמנות שמשדכת בין רוק, ג'אז רך ומוזיקה קלאסית-מודרנית, תמהיל של גיטרה חשמלית הפורצת כמו ברק בלילה חשוך בחורף, עוגב כנסייתי שמיימי, מקהלה, כלי נשיפה ומיתרים ותיפוף מהפנט. חלק מהמבקרים התעלפו מהערצה. אחרים כתבו בבוז שהלהקה התחרפנה. כהרבה יצירות מופת מוזיקליות, גם "ספיריט אוף אדן" נכשל מסחרית וחברת EMI זרקה את "טוק טוק" מכל המדרגות, באקט בוטה שהסתיים בבית המשפט.  
חלפו 23 שנים והתקליט הזה עדיין צלול ובוהק ומלנכולי, זך כמו מי ורדים מהשמיים, יצירה שזורמת כמו סם אל מתחת לסף התודעה שלך.  "אי אפשר להסביר גאונות, ניתן רק ליהנות ממנה" (א. גומבריך, "קורות האמנות"). אין הגדרה טובה מזו לאלבום הזה. זה היה הכי רחוק שאפשר מלהיטי פופ שילדות בנות 14 יכולות לענטז לצליליהם והכי רחוק מצליל הקופה הרושמת שחברת התקליטים ביקשה לשמוע.  

התקליט החמישי והאחרון. לאפינג סטוק. 1991

וזה מה שהוליד יצירת מופת נוספת,  האחרון של טוק טוק: "לאפינג סטוק" (משהו לגחך עליו, בתרגום חופשי) הוא צעד אל אזורים שמוזיקאים מודרניים כבר לא נהגו לדרוך בהם ב-1991. הוליס, פול "ראסטין מאן" ווב, הבאסיסט (שלימים יוציא אלבום משותף עם סולנית "פורטיסהד", בת' גיבונס) והפסנתרן הקלידן טים פרייס-גרין, יצרו את אחד האלבומים הנפלאים של שנות התשעים, עם המון נגנים שבאו לתרום את חלקם. האם אלה שירים? האם זהו נוף צלילי?  האם זה ג'אז מודרני? האם זו מוזיקה למדיטציה? האם זהו פסקול לסרט שלעולם לא נראה? מה זה התיפוף הזה, מאיפה מגיעים צלילי העוגב הכנסייתי השמיימי, מה שרה שם המקהלה, איך מתחברים, ולמה, כלי נשיפה ומיתרים, ולמה הוליס ספק שר ספק ממלמל ספק מטיף על סוף העולם וקץ האהבה, ספק מקונן על עולם שהולך ונעלם? ארבע, חמש ועשר פעמים האזנתי אז לתקליט הזה, כשיצא לאור, ובכל פעם גיליתי בו צבעים שאינני מכיר. אחרי עשרים שנה אני עדיין מוצא ומגלה בו רבדים מסתוריים ומכשפים. שני הקטעים הבולטים באלבום הם גם שני הארוכים ביותר בו. New Grass ו-After the flood  שנמשכים למעלה מ-9 דקות .

 

אקורד הסיום של טוק טוק, מורכב, סבוך ופלאי זורם כמו מים חיים, כמו אינפוזיה של אושר אל תוך הוריד. אני חוזר למשפט ההוא של גומבריך: "אין אפשרות להסביר את הגאונות, ניתן רק ליהנות ממנה" ואני טוען שמדובר הרבה מעבר להנאה. מדובר בחומר שנותן השראה. עשרות להקות כמו מוגוואי הסקוטים, הוד ורדיוהד האנגלים כמו גם דאוס הבלגים ילמדו את היצירה של טוק טוק ויילכו בעקבותיה. להוליס, האריס, ווב ופרייס-גרין היה זה אקורד הסיום של הלהקה שהתפרקה ולא חזרה, מותירה את התקליט החמישי שלה מרחף בחלל כמו לוח השיש השחור של קובריק ב"אודיסאה 2001" כמורשת אמנותית, צוואה לדורות הבאים שלא יבינו איך לא היה המשך למשהו כה נשגב.

בשבילי טוק טוק היתה ונשארה אחת הלהקות המושלמות בהסטוריה. הדבקות הדתית ממש במוזיקה, חוסר הפשרות, המחוייבות המוחלטת לרעיונות פילוסופים שניסח אפלטון: מוזיקה היא חוק מוסרי – היא נותנת כנפיים לשכל, נפש ליקום, מעוף לדמיון, קסם לעצבות, חיים להכל.

הוליס עוד הוציא תקליט סולו אחד ועוד אלבום-פרוייקט מוזר, ופרש לחלוטין מיצירה, הקלטות והופעות.

מוזיקאים אף-פעם לא פורשים. הם מפסיקים רק כשאין בהם עוד מוזיקה, אמר לואי ארמסטרונג.  אולי, באמת, אחרי שנתן כל כך הרבה בעשר שנים וחמישה תקליטים שהלכו, העמיקו והשתבחו עם הזמן, לא נותרה בו בהוליס מוזיקה, אבל המוזיקה שלו, הקול המרעיד שלו, המילים המרטיטות שלו, ממלאות עכשיו את כל העולם כולו ומי שמתעלם מהם דומה למי שמתעלם מהזריחה והשקיעה ומיופיה של האהבה עצמה.
 
 
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ליאת  On 07/21/2011 at 3:16

    התוודעתי ללהקה לפני שנתיים בערך, תודות לך ולתוכניתך "רוקר טוב". אחרי ששמעתי קצת מהמוסיקה שלהם, התפלאתי שלא משמיעים אותם יותר.
    יש להם קסם ומסירות למוסיקה, וזה גורם לי לשמוע אותם עוד ועוד.
    וכן, לפעמים הם גורמים לי להרגיש כמו ילדה בת 14, מאוהבת.
    מאוהבת ביופי של המוסיקה וקול הנפלא והמלא של מרק הוליס, ובמילים החידתיות שאני עדיין מנסה לפענח.

  • עינת בן-עזרא  On 07/21/2011 at 5:55

    בועז, סוף סוף עשית את זה בעברית. שיר הלל ללהקה ענקית. מגיע להם כל כך שיכירו בהם ואותם.
    ולשם שינוי, גם לי היתה הזכות כמוך להיות נוכחת בהיווצרות הגאונות הזו וללוות אותה לאורך כל הדרך. כל אלבום עם הייחוד שלו והיופי שלו והדרך שלו והקסם שלו. מארק הוליס וחבריו הם העדות להתבגרות מבורכת של אמנים.
    רק למען הדיוק, EMI דווקא היו מאוד מעוניינים להמשיך עם טוק טוק את החוזה. טוק טוק היא זו שניסתה להשתחרר ממנו לפני שפג, ואף תבעה אותם בבית המשפט. ולבסוף הצליחה בכך ועברה לפולידור. שם היה לה חוזה לשני אלבומים. וכך הוציאה את LAUGHING STOCK ושבע שנים לאחר מכן הוציא מארק הוליס את אלבום הסולו שלו, שהיה חלק מכיבוד החוזה אליו היה חתום. אלבום הסולו שלו הוא המשך ישיר לזה האחרון של טוק טוק, מתכתב איתו לאורך כל הדרך וחלק מההיסטוריה המפוארת שהשאירה אחריה להקת ענק.
    וצריך גם לתת קרדיט לטים פרייס-גרין שכתב חלק נכבד מהמוזיקה עם מארק הוליס והיה לו חלק חשוב ביותר בהתפתחותה של הלהקה.

  • שחר  On 07/21/2011 at 6:22

    תודה!
    Laughing Stock הוא חלק מפס הקול של התקופה הסטודנטיאלית והפוסט סטודנטיאלית שלי, אבל מעבר לזה לא הכרתי עוד מהלהקה המופלאה.
    עוררת את תאבוני, אני מתחיל לחזור אחורה בזמן.

  • נהייהעמומה  On 07/21/2011 at 6:47

    גמאני גמאני, הייתי מריצה את האלבומים שלהם כאילו מדובר באיזו מנטרה שאני חייבת לשמוע.
    אחרי שנות השמונים כשהגעתי לחברות תקליטים והתחלתי להעביר את התקליטיה שלי לCD
    הפסיקו לדעת עליהם, והייתה תקופה שאפילו בחנויות התקליטים לא ידעו על מי אני מדברת.
    זה היה בבחינת "ההיית או חלמתי חלום".
    אני שמחה שמתעוררת, בזכותך ובזכות עוד כמה אנשים (אופיר טושה גפלה נניח) התעניינות
    מחודשת ביצירות שלהם.
    תודה על הפוסט

  • שרון רז  On 07/21/2011 at 7:17

    פוסט נפלא בועז. הם ראויים לכל התשבוחות. להקה שהיא משהו אחר. כתבת יפהפה. בשבילי ספיריט אוף עדן הוא הכי הכי.

  • Guy Weintraub  On 07/21/2011 at 7:26

    תודה, אני מגלה אותם לאט לאט… אני יודע שמרק הוליס לקח חלק באלבום של אניה גארבאראק מ- 2001 (שגם רוברט וויאט הופיע בו), אבל מאז כלום! ניסיתי לדלות פרטים ולמיטב ידיעתי הוא "פרש לחיי משפחה". ההפסד שלנו, הרווח של אשתו והילדים.

  • דור כהן  On 07/21/2011 at 7:34

    וואוו בועז!
    הצלחת לתאר בדיוק רב, ברגישות ועדינות את המוזיקה של הלהקה הנפלאה הזו

  • איתן  On 07/21/2011 at 7:40

    אחת התעלומות הגדולות והמפעימות של עולם המוסיקה. תמיד שאלתי את עצמי איך הם הצליחו לעשות את המעבר המדהים הזה מפופ לרוק ל…פוסט רוק?
    כאילו הלהקה נחטפה מתישהו ע"י חייזרים, נחשפה למוסיקה שמיימית והוחזרה לכדור הארץ עם ידע שאין לאף אחד אחר…
    מתגעגעים למארק הוליס…

  • נעם אשד  On 07/21/2011 at 7:43

    פעמים רבות כבר ציינתי שאני חולק עמך את הההערצה לגאונות הזאת, אז מה?
    ששומעים את הלהיטים המסונטזים מהאלבומים הראשונים בגרסאות ההופעה בהמרסמית , קל להנות מהמלודיות המושלמות שהמלנכוליה מבצבצת מהם אפילו שחלקם נכתבו לרחבת המרקדים.
    עושר צלילי מדהים ואז בלפינג סטוק בדיוק כמו ההגדרה של חושך ( שהוא למעשה הגדרה של העדר אור) כך גם השלמות ההרמונית שנובעת מבחירה מדוקדקת של צלילים בודדים מתוך המכלול… מופלא

  • אסתי  On 07/21/2011 at 11:25

    איזה תענוג. יצאתי לטיול ביוטיוב והיום שלי קיבל תפנית נפלאה. כמעט כמו מי ורדים מהשמיים.
    תודה.

  • זמיר סיון  On 07/21/2011 at 12:44

    פוסט יפה וחשוב על אחד ההרכבים הנפלאים ביותר שהיו. שאיכשהו, עטיפות התקליטים (תקליטים!) שלהם – שכולן צויירו ועוצבו ע"י ג'יימס מארש – היו בכלל שייכות לעידן מוסיקלי אחר לגמרי, ובאותה נשימה גם העבירו ממש את המוסיקה שבתוך העטיפה.
    ואלבום הסולו של מארק הוליס – שנושא פשוט את שמו – מ-1998, גם הוא נפלא ביותר – ומהווה המשך די ישיר לאלבומי הלהקה; והוא הרבה יותר אישי ומכונס. מומלץ ביותר.

  • דוד  On 07/21/2011 at 20:42

    וכרגיל. אתה נפלא.
    מקריות. רק בשבוע שעבר הקשבתי עם בת זוגתי ל It's my life בביצוע הקרדיגנס, ושנינו הסכמנו שזה חבל שמשמיעים את החידוש של הקרדיגנס כאשר הביצוע המקורי של TALK TALK כל כך הרבה יותר טוב

    • דוד  On 07/21/2011 at 20:56

      איזה מיש מש עשיתי יאווראדי…
      את החידוש ל IT'S MY LIFE עשו NO DOUBT ולא הקרדיגנס.
      והסיבה שהתבלבלתי היא ששניה אחרי החידוש הזה שמענו את החידוש של הקרדיגנס ל burning down the house של ה TALKING HEADS (שגם נופל בהרבה מהמקור)
      שאני מקווה שגם להם תקדיש איזה פוסט מקסים 🙂

  • איזי  On 07/23/2011 at 21:45

    it's my life היה התקליט הראשון שקניתי אי פעם וזה היה המתנה שלי לעצמי לפני הגיוס. אין ספק ה-להקה הבקיטית של שנות השמונים. מרק הוליס הוא אולי הסולן הכי פחות מובן מילולית. קשה להבין מה הוא אומר ללא עיון במילים, ויחד עם זאת פשוט לא ניתן להתנתק מהמוסיקה שלהם. אני זוכר את Today מהאלבום הראשון כלהיט הראשון שתפס אותי. היה בו משהו מיסתורי שאולי סימן את הבאות. אולי הדבר הכי מדהים בנגינה של הם זה השילוב של מקצבים אפריקאיים עם אקורדים שבורים מהדהדים שבאים משום מקום ומפתיעים אותך כל פעם מחדש. הביטוי "לפרוש בשיא" נאמר על הלהקה הזו!!!

  • יוסי מפ"ת  On 07/25/2011 at 23:07

    "ביולי 1981, בלונדון, הוכרזה להקת הבנים החדשה, טוק טוק"-מעולם המטמורפוזה של להקת בנים לא נשמעה טוב יותר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: