"20 שנה שלא ראיתי פרפר". אריק איינשטיין מדבר 1997

הייתי בן 10. השנה היתה 1974. אמא ואבא לקחו אותי לראות את "זמנים מודרנים" של צ'רלי צ'פלין בקולנוע לימור. רצה המזל, ולקולנוע נכנסו אורי זוהר ואריק איינשטיין.

"לך, בועז", עודד אותי אבי, "בקש מהם חתימה".

צעדתי בלב דופק ובידיים רועדות, הבטתי בשני הגברים הגבוהים ושאלתי את איינשטיין בקול רועד מהערצה: "סליחה, אני נורא אוהב את השירים שלך ויש לי את כל התקליטים שלך בבית…אתה מוכן בבקשה לתת לי חתימה?"  

אורי זוהר הביט בי בזעף. "לך מפה ילד. אתה לא רואה שאנחנו עסוקים? באנו לראות סרט".

מבויש ומבוהל הסתובבתי ופניתי ללכת. ואז שמעתי את הקול העמוק, המוכר של אריק: "אורי, למה ככה? הוא ילד…." ופנה אלי: בוא, ילד, בוא. אני אחתום לך, איך קוראים לך?", וחתם: "לבועז החמוד, מאריק איינשטיין".

 25 שנים אחר-כך ליוויתי אותו שבוע עם סיום העבודה על "לאן פרחו הפרפרים".  הייתי כתב מגזין בידיעות אחרונות ועורך-משנה של 7לילות והוא עדיין מלך הזמר העברי, סבא לשמונה נכדים, עם אותה כריזמה. הכתבה שפורסמה ב-1 באוגוסט 1997 עוררה רעש גדול (זו היתה הפעם היחידה ב-10 השנים שעבדתי בידיעות אחרונות שקיבלתי מחמאה כלשהי מעורך העיתון), אבל רק בשל מה שנתפס כסנגוריה של אריק איינשטיין על ראש הממשלה נתניהו. כמה חבל שהפסקה הזו ניצבה כמשקולת למרגלות הראיון כולו. הראיון הזה עם אריק איינשטיין, בעיני, הוא הרבה מאוד יותר מהפסקה הזו על נתניהו. קראו ושפטו בעצמכם.  זו הפעם הראשונה שהטקסט הזה עולה במלואו לרשת. איינשטיין על נשמתו המתענה, על הניתוק מאורי זוהר, היחסים עם בנותיו החרדיות, על העוול שעושים לביבי, על האנשים היקרים שמסמנים את האור בקצה, על שנאתו לקאוורים שעושים לשירים שלו, על ההחמצות הגדולות של חייו, פורנוגרפיה וחיזור, ועוד ועוד.  איינשטיין מדבר על הכל

מאת בועז כהן 

אריק איינשטיין דווקא רצה לעשות אלבום כיף. מלא שמחה וצהלה. אבל 'לאן פרחו הפרפרים' אלבומו המשותף עם שם-טוב לוי שיוצא היום לחנויות, למרות רגעי החום והאהבה שעוברים בו, מותיר אותך נוגה ותוהה. איינשטיין עייף. זה ניכר לעין. האיש נטול אנרגיה לחלוטין. אין לו כוח. אין לו חשק לכלום. סע לחו"ל, אמרתי לו. תנוח קצת. "השתגעת?" הוא מגיב מיד. "20 שנה לא יצאתי מהארץ. כשאני רוצה להירגע אני נוסע לגולן, לגליל.  זה חוץ לארץ בשבילי".

הוא לא בדיכאון. לא. הוא פשוט עייף. "היום", הוא אומר ברצינות מבודחת, "אפילו לקום מהכורסה ולהיכנס למטבח לעשות קפה זה דורש ממני החלטה. ואין לי כוח להחליט". וכשאני שואל אותו אחרי כמה ימים – איך אתה מרגיש, אריק? הוא עונה לי: "אני תמיד קצת חולה, ובזמן האחרון במיוחד".

האלבום החדש 'לאן פרחו הפרפרים' מעביר היטב את התחושות הללו. "ירדו עלי נורא פעם", הוא נזכר ומושך עוד סיגריה מהקופסא, "כששרתי 'הו ארצי מולדתי את הולכת פייפן' אבל כמה חודשים אחר-כך פרצה האינתיפאדה. התחושה שלי של 'מה יהיה, מה יהיה' היא לא חדשה. היא הולכת איתי כבר 15 שנה מאז מלחמת לבנון. מה אפשר לעשות, אני לא יודע. הרצון הבסיסי שלי הוא לא להיות בדיכאון. למרות כל הכאב שאנחנו עוברים כאן. אני מקווה שלא יצא לי אלבום מדכא מדי".

הוא לא מדכא. הוא צובט בלב.

"עם זה אני יותר שלם. גם דברים כואבים צריך לדעת להעביר באופן שלא ישאיר את המאזין הרוס על הרצפה".

*

אריק איינשטיין בן 58, אחרי 45 תקליטים ב-40 שנות קריירה ועדיין יש לו קהל עצום ונאמן שממתין לאלבום חדש שלו. האחרון 'יש בי אהבה'  נמכר בלמעלה מ-100 אלף עותקים.  25 שנה מפרידות בין האופטימיות של 'אני ואתה נשנה את העולם' לבין אוקיינוס הדמעות הגודש את 'לאן פרחו הפרפרים'.

"וגם את כמו כולם שאיבדו את דרכם תחפשי איזה אור בחושך", הוא שר ב'האור בקצה' שהלחין לו יהודה פוליקר. "רחובות שטופים בבכי, הדמעות זולגות על לחיי" הוא שר ב'שלום חבר' שכתב רוטבליט. "ועכשיו קודרים שמיה, עננים ירדו עליה, היא חורקת בשיניה, מסתירה את דמעותיה" ('זה פתאום נפל עליה'). והאלבום מסתיים במלותיה של לאה גולדברג: "שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את פניו…הבהבה גם דמעתנו, עד שבאה רוח ערב".

איינשטיין מסביר את שם האלבום: "פרפרים הם סמל לאהבה, יופי, חופש. גם פרפרי בטן, ריגושים, הם פרפרים. אבל הפרפרים פרחו מכאן. אנשים שפעם היו קרובים, התרחקו. דברים שהיו כאן, אינם עוד. נשארו האכזבות, תחושות ההחמצה. דווקא התעייפתי מלהיות עצוב, כואב ומיואש ורציתי לעשות תקליט של כיף. התחלנו לעבוד וארבעת השירים הראשונים, כמו שהם מופיעים באלבום, באמת היו מלאי אהבה. ואז התברר לי שאעשה שקר בנפשי אם אעשה עוד אלבום של שירי אהבה, בזמן שהנשמה שלי מתענה".

מה גורם לך לעינוי הזה?

"מה שקורה בארץ כלפי חוץ ומה שקורה בפנים, בינינו. אני מיואש לגמרי מהקיטוב הזה. הפירוד בין החלקים השונים בעם נראה לי לפעמים בלתי ניתן לגישור. קשה לי בארץ מתחרדת והולכת. קשה לי עם השנאה האיומה בין שני המחנות, הדתיים והלא-דתיים. המילה 'חילוני' מפריעה לי. אני לא סובל אותה כי היא מעוררת אסוציאציה של חול לעומת קודש, כאילו לדתיים יש מונופול על הקדושה. לי יש הרבה דברים שהם מקודשים לי. אני רוצה להיות חף ממליצות אבל כבוד האדם וחירותו קדוש לי, וגם האהבה קדושה בעיני".

אשתך הקודמת אלונה, שתי בנותיך שירי ויסמין וגם חברך הטוב ביותר אורי זוהר חזרו בתשובה לפני 20 שנה. במשך כל השנים שחלפו מאז היה איזשהו רגע שחשבת להצטרף אליהם?

"לא. בחיים לא. אף פעם. יש בי פליאה גדולה איך בכלל אפשר לחזור בתשובה כשיש ניגוד כה גדול בין החיים השוטפים אל מול מה שהדת מציעה. כל כך הרבה צדיקים שרע להם ורשעים שטוב להם. אינספור אסונות שיורדים על אנשים דתיים ולא דתיים, מבלי להבחין ביניהם, ועל ילדים תמימים. אחרי שאני רואה את כל זה קשה לי לומר – ה' נתן ה' לקח יהי שם ה' מבורך…קשה לי. מישהו אמר לי פעם משפט חכם: 'אני מאמין רק במה שאני מבין'. אני מודה שאני לא מבין את הדרך הזו שהדתיים מציעים. לא מבין אותה".

מאז רצח רבין אתה לא אותו אריק.

"שבוע אחרי הרצח בכיכר לא הפסקתי לבכות. הזעזוע היה כל-כך נורא ואמיתי, שנשבעתי לעצמי לא לשכוח. לעולם לא לא לשכוח את זה. אני זוכר מישהו מההתנחלויות שבא ועמד עם שלט שכתוב עליו 'אני מתבייש' וכבר אז הרגשתי שהרצח המחריד הזה ירדוף אותנו עד המוות. הנה תראה, כבר שנתיים שאנחנו באבל. החיים נמשכים, אבל הם לא נמשכים אותו דבר. אז תשאל אותי מה אני מציע? אין לי הצעות. אבל החיים לעולם לא יהיו מה שהם היו לפני שלוש היריות ההן".

ונשבעת לא לשכוח.

"לא לשכוח ולא לסלוח. לעולם לא. חברים אומרים לי לפעמים, 'עזוב, אתה משכנע את המשוכנעים', ואני אומר – לא נכון. גם המשוכנעים צריכים שיזכירו להם. זקוקים שיזכירו להם שלא ייתנו להם לברוח מהאמת, ממה שקרה, מהצער. כאב מתקהה עם הזמן ואז מאבדים את האמת.

אני רוצה לספר לך משהו. אחרי תאונת הדרכים הנוראית שעברתי פעם, הייתי חמור גדול בן 42, שכבתי בבית חולים חצי מת, ואני זוכר ששיננתי לעצמי – 'אל תשכח את ההרגשה הנוכחית שלך, את כל האהבה שמרעיפים עליך'. משה איש כסית, שהיה נשמה אמיתית, זהב, ישב ליד הדלת, ענק טוב לב כזה, ויום ולילה שמר עלי ולא נתן לאנשים סתם להיכנס, וכל הזמן דאג להרטיב לי את השפתיים עם מטפחת רטובה שהוא היה סוחט. אלה דברים שאסור לבן אדם לשכוח, ואני לא שכחתי".

* * *

איינשטיין לא שוכח כלום. הוא יודע לספר בפרטי-פרטים אירוע שקרה לו בטיסה עם אורי זוהר לביר גפגפא לפני 30 שנה, כשחשב שנקלעו לנחיתת-אונס באמצע המדבר, הוא מזכיר מהלכי כדורגל ממשחקים של הפועל תל אביב משנות השבעים ומצטט בעל פה שירים של נתן אלתרמן ולאה גולדברג, טקסטים מספרות אירופאית ופתגמים בערבית. אבל במיוחד הוא זוכר כל מילה שנכתבה עליו בעיתון, לטוב ולרע.

למה מרגיז אותך מה שכותבים עליך? אתה מיתוס. מצליח. משמיעים בלי סוף את השירים שלך, החדשים והישנים. יש לך חברים, משפחה, אהבה.

"יש בי רגישות מאוד גדולה לעוול. אי-צדק עקרוני מרגיז אותי. ואז אני ממש רותח. העיתונות היא מכשיר חשוב, שבלעדיו אי אפשר היה לנהל כאן דמוקרטיה, אבל יש עיתונאים שמכערים את המקצוע. כתבו, למשל, שאני ושלום חנוך לא מדברים. זה לא נכון. לא הבנתי מאיפה הביאו את זה".

אולי כי מאז 'חמוש במשקפיים' ב-1980 הוא לא כתב לך אף שיר ולא שיתפתם פעולה ב-17 השנים האחרונות.

"אז מה? תמיד אהבתי את שלום, מעולם לא הפסקנו להיות חברים ולא ניתקנו קשר ויכול להיות שעוד שנתיים פתאום נוציא אלבום ביחד. אני לא יודע. החיים דינמיים. פשוט באיזשהו שלב כל אחד מאיתנו הלך לדרך אחרת. הוא חצב את דרכו ברוק ואני פניתי לכיוונים אחרים. עכשיו, עם העבודה על האלבום החדש התחברתי מיד ל'שלום חבר' שרוטבליט כתב ושלום הלחין. זה אירוע נדיר מאוד, כי לעתים רחוקות מאוד אני לוקח שיר מוכן ממישהו. אני תמיד מעורב בכל שלבי היצירה של שיר חדש שאני עומד לבצע. אבל יש מקרים כמו 'לבכות לך' שאביב גפן נתן לי לשמוע וזה תפס אותי מיד".

בין הכתיבה של השירים לבין הכניסה לאולפן להקליט אותם חולף הרבה זמן. איך אתה שומר על הרגש בשירה?

"כששלום סיים להלחין את 'שלום חבר' עברה בי צמרמורת איומה בכל הגוף. הייתי על סף אי-יכולת לשיר. היה בי רצון להירגע זמן כלשהו עד שאוכל להקליט אותו. הקלטות זה הרבה עבודה טכנית. אני נכנס לחדר, מצד אחד אני שר מנהמת לבי, מצד שני הטכנאי באולפן. היה קשה, אבל הייתי מוכרח לשמור על ההרגשה שהיתה לי בשבוע שאחרי רצח רבין. רציתי לשיר פשוט. חודר. שים לב שיש חידוש גדול באלבום הזה. בפעם הראשונה ויתרתי לחלוטין על הרי"ש היפה, הגרונית, כמו שלימדו כאן דורות של זמרים לשיר. החלטתי הפעם להיות טבעי. לא לנסות לשיר יפה, אלא הכי טבעי בעולם. בשבילי זו התקדמות ופריצת דרך".

אתה בן 58. אתה מרגיש שאתה מזדקן?

"אני לא מרגיש צעיר. בכל זאת, חביבי, אתה מדבר פה עם סבא לשמונה נכדים…כולם משירי, בתי הבכורה, שתהיה בריאה".

איך הקשר ביניכם?

"טוב מאוד. האהבה מצליחה לגשר על הפער שבין העולמות. ראיתי תכנית טלוויזיה על משפחה שבה הילדים חזרו בתשובה ולא באו לבקר את ההורים, כי הבן טען שאמא שלו הולכת עם שמלה בלי שרוולים בקיץ. זה קרע לי את הלב. זו אמא שלך, מניאק! אתה מתכחש להורים שלך?! אני טוען שמה שלא יהיה, אסור שזה יקרה. אסור להפנות גב. אצלי, למזלי, זה לא קרה. אני נפגש הרבה עם בנותיי החרדיות, כי או שיש לידה, או שיש ברית, או בר-מצוה, או חג כלשהו. לא חסרות הזדמנויות".

ועם חברך-מחותנך  אורי זוהר אתה נפגש?

"ככה סתם? לא. אנחנו רואים אחד את השני רק באירועים משפחתיים, כי בכל זאת יש לנו נכדים משותפים".

הוא לא מרים טלפון, סתם ככה?

"איפה…אני לא מעניין אותו בכלל. המרחק בינינו הרבה יותר גדול מהמרחק שבין דירתי שבתל אביב לשכונתו החרדית בירושלים".

וזה כואב לך?

"בועז, כשתגיע לגילי תראה שכשאתה מתבגר האכזבות לא כל-כך חריפות וגם השמחות די מצומצמות. מתחילה תקופת המסקנות. אתה משתדל להצטער כמה שפחות ומנסה לשמוח ממה שאפשר".

תגיד, מה משמח אותך באמת?
"אשתי האהובה, ילדיי האהובים, וספורט כמובן".

ספורט עושה אותך מאושר?

"הוא נותן טעם לחיי, צובע ימים אפורים בגוונים אחרים. כשאני מתעורר בבוקר ויודע שבערב יש איזו אליפות אתלטיקה או משחק כדורסל באן-בי-איי או משחק כדורגל בגביע אירופה, כל היום שלי נראה ומרגיש אחרת. אני קצת חי מטורניר לטורניר, ממשחק למשחק".

אתה אוסף בסלון את החברים, וצועק בהתלהבות?

"חס וחלילה. ספורט אני רואה רק לבד. כשבאים חברים אי אפשר להיות מרוכז במה שקורה על המסך. שניה מסיחים את דעתך, והפסדת מהלך מדהים. המשפחה שלי יודעת עם איזה משוגע יש להם עסק ויש לנו יותר ממכשיר טלוויזיה אחד בדירה, ככה שאין בעיות".

מה אתה עושה כל היום, בעצם?

"עובד על שירים חדשים, הולך לאכול ב'כתר המזרח', קורא את כל מדורי הספורט או שאני מתעסק בענייני, בתוך ביתי. אני הכי אוהב להיות בבית".

לילדים כיף. אבא נמצא כל הזמן סביבם.

"דינה בת שבע ואני איתה הרבה. כן. אמיר כבר בן 15, ומי רואה אותו בכלל?….הוא עם החבר'ה שלו, חוגג, יורד לאילת, מסתובב עם בחורות… מה אני אגיד לך, כשאני רואה אותו אני מרגיש זקן. הצעירים האלה חיים בקצב מטורף. אנחנו, הדור שלי, בגיל 24 התחלנו להסתכל על העולם סביבנו. להתחיל להבין מי נגד מי, ליהנות, לחגוג קצת. היום בגיל 15 הם כבר בתוך איזושהי אינטנסיביות מטורפת. אני חושב שהבן שלי, כמו כל בני גילו, נולד לעולם של סדום ועמורה. וקשה להם להתמודד עם שפע הפיתויים".

 * * *

אף אחד לא יחשוד באריק איינשטיין בהשתייכות לצד הימני של המפה הפוליטית ("תמיד הייתי שמאל") ולכן היה מפתיע לשמוע אותו מסנגר דווקא על בנימין נתניהו, ראש הממשלה. "לא הצבעתי לביבי, בדעותיי אני רחוק ממנו והוא עשה טעויות. עם זאת נוהגים איתו באי-צדק נורא. התקשורת מתעללת בו ואני פשוט מזועזע מעוצמת הזילזול והשנאה שכתבים ופרשנים מפגינים כלפיו. עד כמה אפשר למצוץ לו את הדם, ברכילויות מזויינות, בתאווה שכזו? גועל נפש! עד כמה גדולה תאוות ההכפשה של עיתונאים? עד לאן אפשר ללכת עם הרדיפה הזו, הכניסה לחדרי החדרים, למיטה, לתחתונים שלו? זו זוהמה! אני חושב שאיבדו את הצפון ואני שואל: איפה החוק? האם צריך לחוקק חוקים נוקשים שיגבילו את התקשורת, אבל ישמרו על חופש הביטוי וגם על כבוד הפרט, או שאולי צריך לדבר ללבם של כתבים ועורכים? זה מאכזב אותי".

מה הכי מאכזב אותך?

"זה לא שפעם היה כל כך טוב, אבל פעם לא היה כל כך רע. לא היו גילויים של זוועה. תראה, אני גר בתל אביב מאז שנולדתי. בחיים לא עזבתי אותה. אבל היא משתנה לרעה כל הזמן. כבר 20 שנה שלא ראיתי פרפר בתל אביב. אין יותר מדרכות, רק מכוניות בכל מקום, ובתור הולך רגל זה משגע אותי. כמות החרא שברחובות מזעזעת. העיר מזוהמת. מטונפת. רציתי לכלול שיר באלבום  'מפלס דרכי / בין ערימות החרא / במעלה רחוב חובבי ציון'. בכל מקום מוקשי נעל. זבל. טינופת".

איך אתה רואה את ישראל של 1997?

"כמו חנות שחלון הראווה שלה איום ונורא אבל הוא לא מעיד על מה שיש בחנות. יש בארץ אנשים צנועים. יפים. טובים. לא תמיד שומעים אותם ומודעים לקיומם. לפעמים אני פותח רשת א', ואיזה תענוג! היום משום מה המילה יפה-נפש או אינטלקטואל נחשבות לקללה. אבל יש בארץ הרבה חובבי מוזיקה וציור ותיאטרון, וזה שאין לזה רייטינג – עוד מילה איומה – לא אומר שצריך להתעלם מהם. אני לא מתפלא שיש גל כזה של חזרה בתשובה. כי צעירים שמחפשים עומק הולכים אל הדת.  לא משום שהם יודעים מה הם רוצים, אלא בגלל שהם משוכנעים במה שהם לא רוצים. הפריצות, הרוע. הרדיפה אחרי קריירה. הכוחנות.

סתם דוגמא אני אתן לך. אולי אני תמים. אולי אני באמת כבר זקן, אבל אני פותח עיתונים ולא מאמין למודעות שאני רואה 'קרע לי את התחת', 'אני רוצה למצוץ לך', מה זה??! אין לי כלים להתמודד עם זה.

בשנות השישים והשבעים היתה תמימות מסביב וגם הרבה יותר ארוטיקה בין גברים ונשים. איזושהי עדינות. הייתי מטייל עם מישהי בעיר, הולכים על החוף, קוטף לה פרח. מדברים. שותים משהו. אבל לאט… לאט. נראה לי מהצד שהיום הכל חשוף, גס ובוטה. הפכו את הריגוש הכי עצום בעולם לפורנוגרפיה דוחה, מסחר זול בסקס".

* * *

במשך שבוע שלם אני מתלווה לאריק איינשטיין לאולפן. למסעדה הקבועה שלו, כתר המזרח באבן גבירול. למשרדי 'המון הפקות'. למשחק כדורסל של הפועל תל אביב. לפגישה עם היח"צנית שלו מירי בן יוסף. הוא עטוף באהבה בכל מקום שאליו הוא מגיע. וגם סופג גילויי הערצה שגורמים לי להתכווץ ("זה מביך אותי, מי אני, מה אני? זמר. שר בלדות").

באחד הימים בשבוע הנדיר והמופלא הזה אני מוצא את עצמי הולך עם אריק איינשטיין בשדרות נורדאו, מאבן גבירול ועד לים. בדרך אנחנו רואים פוסטר של גידי גוב, וזה מזכיר לי לשאול את אריק מה הוא חושב על הביצוע של גידי גוב ושלמה ארצי ל'עוף גוזל', אחד השירים המרעידים והמופלאים – והכל-כך מזוהים עם אריק איינשטיין.

אנחנו יושבים על ספסל בשדרה. איינשטיין זז באי-נוחות. מדליק לעצמו סיגריה. מותח את רגליו הארוכות והרזות, שמגיחות ממכנסיים קצרים וצבעוניים. "מה אני אגיד לך…", הוא אומר, וכבר למדתי בשבוע האחרון שכשאיינשטיין מתחיל משפט ב'מה אני אגיד לך' ברור שהוא לא מרוצה ממשהו.

תגיד. תגיד.

"גידי זמר נהדר. זמר נפלא באמת. אבל אני לא אוהב שנועצים שיניים בשירים שלי".

לאחרונה בני שמעוני וזהר צברי הקליטו גרסה מזרחית ל'אני ואתה'.

"אז מה אתה רוצה שאני אגיד על זה?"

רוקפור הוציאו אלבום שלם, 'בחזרה לשבלול', שכולו שירים שלך. אני סקרן לדעת מה אתה מרגיש עם זה.

"בועז, יש לך תינוקת, נכון? אז איך אתה מרגיש כשמישהו זר פתאום בא ולוקח אותה, מרים אותה באוויר ומנשק אותה? אתה תרגיש לא נוח, נכון?"

נכון מאוד.

"אז זהו זה. כל שיר שלי הוא תינוק כזה. וגם אם אחרים באים אליו מתוך אהבה, עדיין לא נוח לי שמלבישים אותו בבגדים אחרים. אבל מה שהכי גרוע זה שלפעמים מישהו לוקח שיר שלי והורג אותו ביד גסה, ובשיא החוצפה אפילו לא מתקשר לבקש רשות! נכון, זה חוקי – הוא לא צריך לבקש רשות, כי שיר שהקלטת הוא נחלת הכלל – אבל מה עם קצת נימוס? בכל זאת, אני כתבתי את השיר הזה ואני הקלטתי אותו והוא התפרסם בביצוע שלי. לא מבין את זה".

אני חייב לשאול אותך משהו שחשבתי עליו הרבה. אתה תופעה נדירה. תופעה די מדהימה. אמן שמוכר עשרות אלפי אלבומים, אבל מסרב בתוקף להופיע. 17 שנה שלא עלית על במה.

"זה נדיר, הא? …עכשיו כשאתה אומר את זה, אני חושב…הופעות?  אני לא אוהב. זה קשה לי. גם כשעשיתי את זה בעבר הרגשתי רע כל היום שלפני ההופעה. אז באיזשהו שלב אמרתי לעצמי, אריק, בחייאת, בשביל מה אתה צריך את זה? אתה סובל. עזוב אותך מזה. והפסקתי".

אבל גם כשמצבך הכלכלי היה לא טוב, והציעו לך מיליון שקל נטו ביד להופעה אחת ויחידה בפארק הירקון, אמרת לא. למה?

"הציעו לי מיליון שקל, ואחר-כך אמרו לי – קח איזה נגנים שאתה רוצה, תשיר איזה שירים שבא לך, תקבל מיליוני שקלים – ואמרתי: לא. ככל שהסכומים שהציעו לי הפכו יותר דמיוניים ועצומים, ככה הסירוב שלי הפך יותר מוחלט. אני לא יכול לעשות את זה. לא יכול להופיע. אני לא מרגיש טוב עם זה. נקודה. גם בעבר, כשהייתי צריך לעלות לבמה הייתי חייב לשתות הרבה אלכוהול. אני לא רוצה את זה יותר. אני לא אופיע לעולם ולא משנה כמה כסף יציעו לי. ותראה, כשהגעתי למצב כלכלי ממש רע כן עשיתי פרסומות. שנאתי את זה ממש, אבל עשיתי, כי כבר הגיעו מים עד נפש. יש לי אישה וילדים לפרנס ויש לי אחריות לגביהם. לא היתה לי ברירה. תאמין לי שלא היתה לי ברירה".

העדפת לעשות פרסומות ולא להופיע תמורת סכום מטורף?

בדיוק ככה.

אז אין סיכוי שנראה אותך אי פעם על הבמה?

"לא. אין שום סיכוי כזה".

על מה אתה מתחרט שעשית בחייך?

"על זה שמשמיעים את 'מזל, כמה זמן את מתלבשת'. הייתי רוצה שימחקו את השיר הזה ולא ישמיעו אותו. גם את הגירסה שעשיתי ל'אובלדי אובלדה'.

שני דברים עיקריים לא הייתי עושה, אם היו מחזירים אותי עכשיו לגיל 18 ונותנים לי הזדמנות שניה לחיות את חיי. לא הייתי מתחיל לעשן סיגריות ולא הייתי מוותר על הספורט. הקפיצה לגובה. לפני גיל 20 הייתי אלוף ישראל, ספורטאי מצטיין, הבטחה גדולה, ואז נטשתי הכל, התגייסתי ו….חבל. חבל מאוד".

היית מוותר על השירה, האלבומים הגדולים, הסרטים ששיחקת בהם, על 'לול'?

"אני לא יודע…יכול להיות….אני חושב שהריגוש שהעיסוק בספורט נתן לי לא דומה לשום דבר אחר.  ויכול להיות שאולי גם הייתי יכול לשלב בין הדברים, איכשהו".

* * *

יומיים אחר כך, ברחוב, אנחנו נפגשים בשדרות נורדאו. "נו, סיימת כבר את הכתיבה שלך?", הוא שואל. אני עומד מולו והוא גבוה ממני בראש. אריק איינשטיין, אליל ילדותי, גיבור נעוריי, האיש הגבוה, היפה, הזמר הענק. גם עכשיו, אחרי שבוע שלם יחד, אריק איינשטיין מצליח להחזיר לי את תחושת הילד המתפעם, המעריץ, שביקש ממנו פעם חתימה. "זה לא יעבור לך אף פעם", מבטיחה לי מירי בן יוסף, אשת יחסי הציבור שלו. "אני עובדת איתו כבר 25 שנה, ובכל פעם שהוא מצלצל לי בדלת, נופל לי הלב מרוב התרגשות".

איך מצב הרוח שלך?

"אני מרגיש שאנחנו חיים בתקופה קשה ביותר, ומצד שני תמיד יש בי את הצד שאומר 'עזוב אותך, אל תהיה כבד, זה העולם, וככה זה בכל העולם, והמין האנושי בכלל הוא תמיד ככה'. אבל לא תמיד אני מצליח…"

אתה שר "יש אור בקצה המנהרה". אתה מאמין בזה?

"כן, כי במקביל לכל הצער והכאב אני פוגש הרבה אנשים יקרים בארץ הזאת. הרבה. זה נותן לי איזושהי תקוה, שאלה האנשים שיעצרו בסוף את המפולת".

 

סוף

הראיון התפרסם ב"7לילות" של ידיעות אחרונות ביום שישי ה-1 באוגוסט 1997