מוזיקת החלום שלעולם לא תפענח

 

גרנגמאות'. סקוטלנד

בסך הכל 17 אלף תושבים יש בגרנגמאות'.  עיירה קטנה, לא ידועה, בין פולקירק לבין סטירלינג שבמרכז סקוטלנד. בעיירה הזו נולדה, בסוף שנות ה-70, אחת הלהקות המיוחדות ביותר אי פעם, להקה שכללה שני גברים ואישה אחת עם קול שלא מן העולם הזה, שלושה צעירים שהגיעו מאותו תיכון, מאותו מועדון שבו אהבו לבלות, מאותה עיירה נידחת: גרנגמאות'.

באחת הנסיעות הרבות שלי לסקוטלנד החלטתי לעבור בגרנגמאות'. זה המעט שיכולתי לעשות בשביל להתקרב כמה שרק אפשר לאחת הלהקות שאהבתי. קוקטו טווינס, שתקליטים שלה היו לי פסקול ללילות נוגים במיוחד. מצאתי לעצמי המון מרחבים רגשיים ונפשיים בתוך היצירה של קוקטו טווינס דווקא מפני שהם מנגנים הרבה קטעים אינסטרומנטלים, ויש להם סאונד לא מכאן ולא מעכשיו שלא דומה לכלום, ולזמרת שלהם יש יכולת לשיר בכאב ובתשוקה ובאהבה מילים חסרות-פשר.

אסוציאציות אפשריות למלה "סקוטלנד": טירות עתיקות, אגמים ויערות, הארי פוטר, מבשלות וויסקי. גשם כל השנה. פסטיבל אדינבורו. איים. טריינספוטינג. מסעדות פועלים עם ריח של ים ודגים מלוחים, פסטיבל אדינבורו. ארתור קונן דויל, המוסיקה העגמומית הכי יפה בעולם.  קוקטו טווינס. דונובן. טראש קאן סינאטראס. מוגוואי. בל אנד סבסטיאן. פריימל סקרים. קוקטו טווינס. תמיד אני חוזר לקוקטו טווינס ולקולו של אלוהים עלי אדמות: אליזבת פרייזר.

אין להם להיטים ל"קוקטו טווינס" ואף פעם לא השמיעו אותם ברדיו, מחוץ לשעות הלילה המאוחרות מאוד. אבל קוקטו טווינס הוא אחד ההרכבים הבריטיים (מסקוטלנד) המשמעותיים ביותר של שנות השמונים. בתוך הסצינה האלטרנטיבית הם היו חייזרים כמעט. מלאכים. מלכים. מכשפים. כמו "טוק טוק" המבריקה והמרגשת, גם המוזיקה של "קוקטו טווינס" היא משהו שפועל מחוץ לזמן. הם לא אופנתיים וגם לא היו אף פעם משהו שקשור לאופנה.  חייזרים, כבר כתבתי?

הצליל והרוח שלהם מנציחים את הצד האחר של שנות השמונים. הצד החיצוני היה זה של ג'ורג' מייקל ודוראן דוראן, בוי ג'ורג' וניק קרשאו.  הצד הפנימי, האחר, המשונה והמרתק הוא זה שנשלט על ידי הרכבים כמו דורותי קולום, באוהאוס וקוקטו טווינס. אלה, בשבילי, שנות השמונים, ימי הילדות המאוחרת שלי, גיל 21 ואילך, עם הכאב והיופי וכמובן התמימות הבלתי אפשרית כמעט. קוקטו טווינס הוציאו את האלבום הראשון שלהם גארלנדס ב-1982 והצליחו לשמור על איזון מופלא שבין יופי נאיבי וטהור לבין מוזרות גמורה.

אורכו של גארלנדס היה 35 דקות בלבד.  ותוך שנה הלהקה הוציאה תקליט נוסף, שני, שהיה ארוך מעט יותר: 37 דקות. מכיוון שהבאסיסט המקורי, הג'י, פרש לפני ההקלטות, רובי גאת'רי הגיטריסט ניגן פה גם את תפקידי הבאס – וזהו, למעשה, התקליט היחיד של קוקטו טווינס שבו הם צמד. גאת'רי ואליזבט פרייז'ר.

חולפת עוד שנה, לצמד גאת'רי-פרייז'ר מצטרף באסיסט חדש מהעיירה, סיימון ריימונד. השלושה שוקדים על התקליט השלישי, טרז'ר, שכשמו כן הוא: אוצר. אוצר יקר ונדיר של קטעים מופלאים. התקליט השלישי של קוקטו טווינס מוקדש להרבה דמויות נשים מיתולוגיות, ביניהן פרספונה (אלת השאול במיתולוגיה היוונית), פנדורה (גם היא מהמיתולוגיה היוונית, האישה שנוצרה על ידי זאוס מלך האלים כעונש לבני האדם, על כך שגנבו ממנו את האש. פנדורה, שלמרות האיסור, פתחה את התיבה ושחררה לעולם את היאוש והצער), לורליי (מהמיתולוגיה הגרמנית, הנערה שהיתה יושבת על סלע, והיתה כה יפה ושירתה כה מושכת שהמלחים והדייגים היו מהופנטים אליה, לא שמים לב לסלעים המסוכנים שבנהר הריין וסירותיהם מתנפצות לרסיסים אל הסלעים). באופן הומוריסטי, משהו, נפתח האלבום דווקא עם "איבו" – לא אלילה ולא יווניה, אלא מנהל חברת התקליטים 4AD שהחתימה את קוקטו טווינס.

את התקליט הרביעי, ויקטוריה לנד, החליטו רובין גאת'רי ואליזבט פרייז'ר ליצור בהשפעת טיול לקוטב והנופים של אנטארקטיקה. כל הקטעים מתייחסים, באופן כזה או אחר, למקומות ולתופעות הקשורות למזג האויר או לגיאוגרפיה של "ויקטוריה לנד". הבאסיסט סיימון ריימונד לא השתתף בהקלטות, אבל במקומו הגיע ריצ'רד תומס, המתופף והסקסופוניסט של להקת האינדי דיף ג'וז. יחדיו, יצרו השלושה שכבות של צלילים מתערבלים ומתערפלים, כשכבר בפתיחה בוקע הסקסופון החלומי של תומס מתוך הלילה הנצחי של הקוטב הצפוני.

התקליט החמישי בלו בל נול יצא ב-1988 ואחרי התעסקות במצולות הים, באלילות מיתולוגיות עתיקות ובמרחבים הקפואים של אנטארקטיקה, קוקטו טווינס (עם סיימון ריינולדס שחזר לעבודה מלאה) כותבים את האלבום הסקוטי שלהם. עדיין השפה היא בינלאומית, ג'יבריש מוחלט, המילים הן צליל, סאונד, ולא משפטים בעלי משמעות מובחנת. אפשר לנסות ולפענח את הרעיונות והכוונות דרך (אולי) שמות הקטעים, אם מצליחים להבין אותם, לעזאזל. "המוזיקה היא שפה פתוחה", יסביר גאת'רי בראיון לרדיו הסטודנטים של גלזגו, "אין לה חוקים מוגדרים ולכן אין אפשרות ללמוד או להפר את הכללים. המילים חוסמות את המחשבה וכולאות את הנפש. המוזיקה, והקול של אליזבט, משחררים אותה". התקליט הנפלא הזה, גבעת הפעמוניות הכחולות, עוסק (כפי הנראה…) באהבה. זהו האלבום הראשון של הסקוטים המוזרים שנרכש להפצה בארצות הברית, ואם תחנות הרדיו לא היו כל כך שמרניות וקפוצות, לפחות שני שירים מתוך האלבום הזה היו הופכים ללהיטים ענקיים, אף על פי כן ולמרות הכל. בלו בל נול יצא ב-1988 במקביל לתקליט מופת אחר, ספיריט אוף עדן של טוק טוק, ושניהם מהווים אלטרנטיבה מרתקת הן לפופ השמח של הזמן ההוא והן לרוק הגיטרות של התקופה, כמו גם לצליל ולרוח של הרכבים כמו הפי מאנדייז ודפש מוד.

לנסות להגדיר את קוקטו טווינס, כבר הבנתם, זה בלתי אפשרי. הם כל-כך ייחודיים ושונים, שביצירה שלהם ניתן למצוא ז'אנרים כמו אמביאנט, אלקטרוניקה שפוגשת ג'אז (כשהסקסופון של תומס נכנס לפעולה) ובעיקר Dream Pop. ההגדרה הזו תפורה עליהם. הם כאילו המציאו אותה. פופ חלומי. מוזיקת החלום שלעולם לא תפענח.  מבקרים תהו לאן אפשר ללכת מהנקודה שאליה הגיעה הלהקה הזו. חלפו שנתיים, והם הוציאו את התקליט המצליח ביותר שלהם. גן עדן או לאס וגאס.

הבן אור לאס וגאס יצא ב-1990. העולם השתנה, המוזיקה השתנתה,  מאמריקה הגיעו צלילים אחרים, גם מבריטניה החלו לפעפע ז'אנרים חדשניים. אלקטרוניקה, היפ הופ, בריט פופ, דאנס בראשיתי.  אבל טווינס המשיכו בשלהם.  העבודה על התקליט היתה רוויה מתחים וקשיים. אליזבט פרייז'ר היתה רוב הזמן בהריון, ואז ילדה, ואז חזרה לאולפן עם בתה התינוקת לוסי. לעומת זאת, הגיטריסט והשותף רובין גאת'רי התמודד עם התמכרות קשה להרואין וחילק את זמנו בין מכון גמילה, פיקוח משפחתי והאולפן. בסשנים מסויימים הוא בקושי היה מסוגל לנגן וסיימון ריימונד והבאס שלו הפכו להיות דומיננטיים יותר.

התקליט השישי של קוקטו טווינס, הבן אור לאס וגאס, חתם את שנות השמונים ופתח את שנות התשעים. הוא היה להצלחה המסחרית הגדולה ביותר של קוקטו טווינס, זכה לביקורות מעולות, אך למרות שגם מנהל חברת התקליטים שלהם, איבו וואטס-ראסל, קבע: "זהו אחד התקליטים המצוינים ביותר שהוצאנו!", הוא בחר שלא להמשיך ולעבוד עם קוקטו טווינס ולשחרר אותם מהחוזה עם 4AD. המריבות היו מרות ואיבו, שרק שש שנים קודם, זכה שיקדישו לו קטע פותח ב"טרז'ר" – התנתק והתרחק מהחברים לשעבר. קוקטו טווינס יצאו לדרך חדשה.

================

שני תקליטים נוספים הוציאו קוקטו טווינס. "פור קלנדר קפה" (1993) ו"מילק אנד קיסז" (1996). שניהם יפים מאוד וכמו מהווים שני חלקים מאותו שלם, למרות ששלוש שנים מפרידות בין האחד לשני. השיר הממוטט Rilkean Heart  נכתב כמחווה ליוצר-זמר האמריקאי ג'ף באקלי, שמת צעיר וכל כך אהב את המשורר והסופר הצ'כי ריינר מריה רילקה ויש ביצוע יפהפה של השיר גם בג'אם שערכו קוקטו טווינס בבי.בי.סי. שני האלבומים האלה, האחרונים של ההרכב, הפכו לנערצים במזרח הרחוק. חלק מהשירים הוקלטו על-ידי אמנים בסין ויפן.

אחרי הקפה, החלב והנשיקות, קוקטו טווינס התפרקה. פרייז'ר התארחה אצל מאסיב אטאק ושברה את הלב עם הדמעה הזולגת. שמונת התקליטים של ההרכב, כמו גם כמה אי.פי'ז נהדרים, ההקלטות בבי.בי.סי והקטעים הנדירים, יצאו מחדש, נארזו ושווקו לקהל שהכיר ואהב ולזה שהחמיץ אותם בזמן אמת. קוקטו טווינס היו ונותרו מעין סוד ידוע, הרכב יוצא-דופן שפעל מחוץ לכל חוק, הגדרה, אופנה או זמן.  אני חייב להם הרבה לילות של מחשבות, תהיות, רגשות, התרגשות, עצב וקסם, בנסיעות בסקוטלנד וגם מול הזריחה בגליל, לבד במכונית עם קסטה שחוקה מרוב השמעות וגם במדורות עם חברים או מישהי שהיתה וכבר איננה בחיי, במדורה על חוף הים של פלמחים. כמעט 30 שנה מאז הכנסתי את קוקטו טווינס לחיי והם מעולם לא יצאו.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • טראומה  ביום 08/12/2011 בשעה 17:48

    יאפ, אחת התעלומות הגדולות של שנות השמונים המאוחרות, היינו ממציאים מילים אלטרנטיביות לשירים הנפלאים מטרז'ר ותוהים איך פרייזר מסתדרת בחיים, איך למשל היא הולכת למכולת או לבנק. אח"כ בא האינטרנט וגיליתי שזה באמת היה ג'יבריש. הנה, למשל, מה שהיא שרה בפזמון של פנדורה (אליבא ד'יו-טיוב):
    Forty feet
    Forty Franks
    Fish fate
    Fiss fate
    Clean fish
    Formidiable

  • עינת בן-עזרא  ביום 08/12/2011 בשעה 18:55

    גם אצלי הם ליוו לילות קסמים, צמוד צמוד באוזניות וכל שיר שלהם מזכיר לי עולם ומלואו.
    אליזבת פרייז'ר מופלאה, הקול שלה שמיימי.
    תודה בועז, על פוסט מלא זכרונות.
    (מחכה לקרוא גם על DEAD CAN DANCE וליסה ג'רארד שקשורים אצלי לקוקטו טווינז קשר הדוק)

  • שרון רז  ביום 08/12/2011 בשעה 21:11

    פוסט תענוגות. מזדהה עם כל מילה. הקדשת פוסט שלם ללהקה אהובה, ייחודית, מקורית ומדהימה. דווקא בשנים האחרונות חזרתי אליהם חזק ואני מאזין להם המון. זו מוזיקה שהיא מעבר לכל הגדרה, לכל זמן, קלאסית ונצחית. התמזל גם מזלי לחיות כמה שנים בארץ היפהפיה הזו שאתה כותב עליה, סקוטלנד, ולראות ב-96 את הקוקטו טווינס בהופעה נפלאה, סמיכה, חזקה ומהפנטת. אני אוהב שאתה כותב על דברים שאתה מאוד אוהב, שבמקרה גם אני מאוד אוהב אותם… בינתיים, בחום אוגוסט, נפעיל מזגן, נשים קוקטוז ונצלול ליקומים אחרים.

  • עומר נצר  ביום 08/12/2011 בשעה 22:47

    אם אודיסאוס היה שומע את פרייז'ר שרה את

    song for the sirens

    הוא היה נופל מהתורן.

  • אמא סטאר  ביום 08/12/2011 בשעה 22:48

    כתוב נהדר, נהנתי לקרוא.

  • נטעלי שרון  ביום 08/13/2011 בשעה 10:11

    בועז – פוסט נפלא, נפלא! אחד המשמחים שלך. אין לי מילים להביע את עומק התודה על שכתבת אותו, שכן כמו המוזיקה שלהם גם המידע עליהם ברשת ובכלל מוגבל מאוד.

    קוקטו טווינס מדהימים בעיני – הפעם הראשונה ששמעתי אותם היתה באוסף Kinky Love שכלל את I wear your ring

    שיר שלא הבנתי בו שום מלה ובכל זאת אהבתי בכל נשימה. זו בהחלט היתה חויה שונה מכל מה שהכרתי, בגלל שאני מאוד שמה לב למילים בשירים (מעניין אגב, שבעלי שהוא פסנתרן קלאסי, כמעט ולא היה שם לב למילים עד שהכיר אותי – הוא תמיד מעניק את מלוא תשומת הלב למוזיקה עצמה, גם על חשבון המילים).

    פעם אחרת שבה נתקלתי בקולה הנפלא של ליז פרייזר היה בשיר באלבום הראשון של דיס מורטל קויל
    השיר Song to the Siren.

    הייתי בחנות הבגדים מיד שניה "המחתרת" ומיד ניגשתי למוכרת ושאלתי אותה מה זה השיר הזה.
    מאוחר יותר, התברר לי שכבר שמעתי אותו בעבר, בקטע הכי מרגש ומצמרר בסרט Lost Highway של דיוויד לינץ' – הקטע שבו אחת הדמויות בסרט ספק חולמת ספק באמת מתעלסת באמצע מדבר או מקום נידח כלשהו עם מושא אהבתה, בלונדינית מסתורית שגילמה פטרישיה ארקט היפה שברגע השיא לוחשת באוזנו You will never have me קמה ועוזבת.

    בשבילי זה השילוב המושלם – דיוויד לינץ', שגם הוא בלתי מובן לגמרי, שתמיד מזמין את הצופה להתמסר לחווית הצפייה תוך ויתור על ניסיון להבין הכל, פשוט לשחרר, וקולה המהפנט של ליז פרייזר, הלהקה הכי סתומה ומקסימה שהכרתי שעושה את אותו הדבר…ואין ספק שגם שם השיר שמאזכר סירנה מתאים מאוד לתיאור קולה של פרייזר.

    אגב, יש לי את האלבום הכפול של ההקלטות בבי.בי.סי. – הוא עלה לא מעט ושווה כל אגורה.
    תודה שוב על הפוסט הזה, אני עוד אחזור אליו הרבה ואל קוקטו טווינס בעקבותיו… 🙂

  • Michal Hennell  ביום 08/13/2011 בשעה 10:41

    מצמרר. מחזיר אותי אחורה לתיכון. ימי הווקמן.
    מחוברת למוסיקה הזאת כמו לאינפוזיה. מוסיקת גן עדן הייתי קוראת לזה.
    היו מתחלפים אצלי קוקטו ו this mortal coil וזה כל מה ששמעתי למעלה משנה.

    אחרי כמה שנים, כשעבדתי בטאוור רקורדס, יצא אלבומו של סיימון ריימונד (היחיד?) ומנהל החנות התערב איתי שאין סיכוי שמישהו יקנה את זה.
    הצלחתי למכור שניים.
    (טוב, אחד לעצמי…)

  • רוקסי  ביום 08/13/2011 בשעה 10:53

    לדעתי מה שהלהקה המוזרה והמעניינת הזו עשתה עם טים באקלי בSong to the Siren.
    הוא משהו כמעט קדוש.
    תודה על הפוסט המרתק.

  • רנרט  ביום 08/13/2011 בשעה 12:02

    זאת הלהקה האהובה עלי בעולם, והיא סוג של אישור כניסה. מי שאוהב אותם מתקבל כחבר למקום שאין לו מילים.

  • Niva  ביום 08/13/2011 בשעה 18:58

    כתבה מדהימה ומלאה באינפורמציה שלא ידעתי על ההרכב.

    אני במקרה נתקלתי בתקליט טרז'ר בסוף שנות השמונים באוזן השלישית, ברחוב שינקין. זה היה האלבום הכי מדהים ששמעתי עד אז ואני לא חושבת שאגזים אם אומר האלבום הכי יפים ששמעתי עד היום.

    הקול הנפלא של אליזבת פרייזר גורם לי להתרגש כל פעם מחדש עד כדי עצירת נשימה.

    תודה בועז, על רשימה נהדרת!

  • אבינועם  ביום 08/13/2011 בשעה 19:42

    this mortal coil עשו נהדר גם את another day של רוי הרפר.

    היו ימים.

  • יוסי פיקרק מפ"ת  ביום 08/13/2011 בשעה 19:45

    נדמה שלהרכב כמו סיגר רוס האיסלנדי היו הרבה שעות מקוקטו טווינס.
    רשימה חלומית.

  • דוד  ביום 08/13/2011 בשעה 22:30

    תודה על פוסט מעולה
    קוקטו טווינז מאוד מזכירים את dead can dance גם בכך שלזמרות בשני ההרכבים יש קול נשי-שמיימי (ליסה ג'רארד ב dead) וגם בכך שבשני ההרכבים השפה היא ג'יבריש (בדרך כלל). הסאונד שלהם גם די דומה למרות שבאמת קוקטו נוטים יותר לצד החייזרי… כמדומני הם גם שיתפו פעולה באלבום this mortal coil.

  • micky  ביום 08/16/2011 בשעה 12:24

    עוררת בי סקרנות גדולה להקשיב להם. תודה על ההזדמנות.

  • rooster  ביום 08/16/2011 בשעה 15:51

    אחת התופעות הלא מפוענחות גם של חיי הנעורים שלי, גיל17-20.
    תודה על פוסט מדהים.

  • ניקה  ביום 08/20/2011 בשעה 12:18

    בועז, תודה על פוסט נפלא.
    שאלה. מה עם איזו רשימה על עליית המוסיקאיות הבריטיות מהשנים האחרונות? בפרט, אדל. זמרת מחוננת ורגישה שהציבה אלטרנטיבה לאיימי ווינהאוס או לילי אלן. היא גם עשתה קאבר לשיר של דילן בצורה מדוייקת ומעניינת (make you feel my love), נורא אשמח לקרוא משהו עליה (והפלישה הבריטית העדכנית, בעיקר מהאגף הנשי, לארה"ב), אם תחליט לכתוב.

  • מתי ג'י Matt Gee  ביום 08/20/2011 בשעה 13:19

    לגבי איך חברי הלהקה מסתדרים בחיים…
    מן המפורסמות הוא, ששום חברת תקליטים בעולם לא תוציא עוד אלבום ועוד אלבום לאמן אם הוא לא מוכר ממספר X של עותקים ומעלה. גם חברת EMI לא היתה משאירה את הביטלס ברשותה אם הם לא היו מוכרים תקליטים.
    מסתבר שקוקטו טויינז מכרו אלבומים ועוד איך.
    רוב אלה יוצא לי לדבר איתם על העניין, ושחיים בישראל, נוטים קודם כל להביט על העניין מנקודת המוצא של השוק הישראלי הפיצפון… ואכן יש אנשים שלוקח להם זמן כדי לתפוס את משמעות גודלו של השוק האירופאי, היפני… וכמובן גודלו של השוק בארה"ב.

    בשורה התחתונה: כנראה שקוקוט טוווינז מוכרו/מוכרים בכמות מספקת.

  • נהייהעמומה  ביום 09/03/2011 בשעה 17:07

    תודה,
    מתה עליהם

  • כמי  ביום 09/25/2015 בשעה 20:45

    היי בועז,
    מישהי כתבה על הלהקה הזאת בפורום למטייל עכשיו ונזכרתי בלהקה המדהימה הזאת. בעלי ממוצא סקוטי השמיע לי את Cico Buff פעם ראשונה כשגרנו באנגליה. אגב,השמיעו אותם המון לפני 25 שנה בלונדון בהרבה מקומות. אין על השמיימיות הזאת ולא שמעתי להקה כזאת מדהימה המון זמן. תודה שהזכרת לנו. ובכלל אין כמו רדיו 88.
    כמי.

כתיבת תגובה