הרעיון. הרעיון של עדי סמל, מנכ"ל מוזיאון תל אביב, היה גאוני: פורטיס ושולץ במוזיאון תל אביב. אי אפשר להבין את זה היום, עד כמה הרעיון היה מוזר מלכתחילה, שהרי בכתבת הטלוויזיה המצחיקה-עד-דמעות על "תופעת הפאנק בישראל" התייחסו בהרחבה לפורטיס המשוגע.
אבל במופע במוזיאון אנשים עישנו וחיכו. כן, עישנו. טרם היה חוק נגד עישון במקומות ציבוריים. יכולת, מקסימום, לבקש לכבות את הסיגריה. אבל אנשים לא כיבו.
זה נפתח בשני סרטי מחתרת של דורון אייל, אחד בשם "יוסף יוסף", על אחד עצבני, שמגהץ את כל המשפחה הבוגנית המרגיזה שלו והשני סרט שנקרא "שולץ" – על רובוט שמאונן ומשפיך שמן מכונות במקום זרע.
ואז פורטיס עלה לבמה ואמר: "היי, אנשים. מה העניינים? תגידו, יש עיראקים בקהל?"
הס השתרר באולם. הימים, להזכירכם, קצת אחרי כיסוח הכור האטומי בעיראק, אחרי שבגין נבחר לקדנציה שניה, הבלאגן העדתי בשיאו, מערכת בחירות טעונה ואלימה. "יש עיראקים בקהל?" שאל הפורטיס שוב. כן! צעק מישהו מהשורה האחרונה. "איזה קטע זה עיראקים במוזיאון", המשיך פורטיס – ואנחנו נחנקים מצחוק ואחרים משתעלים לידינו במבוכה. "זה בסדר", פורטיס חצי מרגיע חצי מצחקק "גם אני חצי עיראקי".
ואז החלה על הבמה הופעה מעולם אחר. הפגזת גיטרות, שירת ג'יבריש, עם "גזולינה" ו"מכתוב", אנגלית, ערבית ותאורה מטורפת, נוירוטית, מהבהבת, כבה ונדלקת, שגרמה לתגובות עצביות לא רצוניות וצמרמורות עונג לא ידועות.
איי דונט אנדרסטנד דה סיטיואיישן, שר-הימהם-קונן פורטיס. איי דונט אנדרסטנד דה סיטיואיישן…
א-ת-ה לא מבין? יא אללה שלך, מה אנחנו נגיד, שגמרנו לפני שבועיים את הבגרות האחרונה, ותיכף מתגייסים לצבא. בין הרוק הקוצני, האלטרנטיבי, הבועט, סופות הגיטרות, רונה ורד האלילה והלוק הרובוטי של שולץ, לבין הריצה על הג'בלאות שליד שכם – שני עולמות. איזה מרחק נפשי צריך לגמוא.
איפה פורטיס עם השירה האפילפטית וממסמרת שסימן איזושהי אפשרות לאמירה קצת אחרת, לבין השירים האיומים שנאלצנו לשמוע בטייפים ניידים ורדיו שהיה קולט רק "קול ישראל" כל בוקר, באוהל, בקור המקפיא של השומרון? איפה מוזיאון תל אביב ואיפה קדומים, שבלב השומרון? איזה מרחק בין זעקות המחאה של פורטיס לבין יואב הסמל המניאק שבעוד שבועיים יצרח: "אתם תקראו לי המפקד, ואני אקרע לכם ת'תחת"
יואב קוטנר כתב ב"מעריב" למחרת: "להקת 'כרומוזום' טסה שנות אור מעל המוסיקה הישראלית". הוא צדק, קוטנר. מבלי לדעת, הוא ניבא את מהותו של פורטיס. טייס. האיש שתמיד ירחף מעלינו, באופן כלשהו, אוחז בהגאים דמיוניים, מוביל למחוזות שרק הוא מכיר.
אנחנו יצאנו מהמוזיאון אל הלילה ההביל של העיר הגדולה. היתה שתיקה כל הדרך הביתה, תמהיל של כבוד למה שהיה ופחד מפני מה שיהיה.
מוזיקאי, עורך ומשדר ברדיו 88fm, כותב על צלילים וצללים, חוויות והזיות. חי בגני תקוה, חולם על אנגליה.
לונדון קולינג 
תגובות
חולה על סימולטורים. יש מצב שממש ברגע זה הוא חולף מעלינו עם המחשב שלו.
אל תגמור את כל הכיף בערב אחד, תשאיר קצת לאחר כך.
אני נהנה לקרוא אותך, מדינה אחרת.
אי אפשר להיות בשני מקומות שונים באותו הזמן, אבל נראה לי, בועז, לפי החוויות שעברת, שהצלחת לעשות את זה.
איזה כייף לך שהצלחת לגלות את השוליים בזמן אמיתי, ועוד בזמן שהן היו הכי מעניינות.
אני גיליתי אותן רק בסוף שנות ה-80' כשקוטנר כידוע קרא לכל התופעה הזו שהוא מקבל קלטות מיוחדות של להקות ומשמיע את חלקן: "מחתרת הקסטות". למרות שהיה לא מעט זעם על להקות שהוא לא השמיע (ברור שאי אפשר להשמיע את כולן) יואב עשה עבודה מקסימה ואם השוליים היום הם יותר במרכז, לדעתי זה לא מעט בזכותו של האיש היקר הזה.
תודות לאחים הגדולים שלי ושל חבריי, יצא לי להאזין לתקליטים כמו של "כרומזום" (איזה צעיר פורטיס נראה בתמונה), "Akan" (להקה שאבי בללי היה חבר בצעירותו) וכן את "Room 101" של יוסי אלפנט ז"ל. היו לא מעט להקות הזויות, לא רק בצורה שהן ניגנו אלא גם בהופעות שהן נתנו.
להקה שהיתה קרובה ברוחה לזו של "כרומזום" ולו רק בגלל שולץ, היא "יחידת טיפול נמרץ" שחבריה אף לבשו מדים ירוקים. כשרונן בן-טל הוציא את היצירה שלו "תיקיות" (הגיע הזמן לעלות אותה על דיסק) כל התקופה הזו התעוררה, אך טרם נמצא מישהו שימצא לנכון לעלות אותה לדיסק, לטובת אלה שחוו אותה ונשאר להם מעט מאוד הקלטות מאז וכן לאלה שלא ידעו אותה ויפה שידעו עליה.
בועז, אני מצטער אם נסחפתי קצת בתגובה שלי הפעם. תראה מה שהכתיבה הנפלאה שלך עושה לי. אני מקווה שיום אחד עוד תמצא לנכון להוציא אותה לאור בספר.
אמנם הייתי רק בן 9 ב 1981, אבל ראיתי את הסרטים בהקרנות על פורטיס והפאנק במועדון אקסטא שהיה ברחוב גאולה ליד אלנבי. היה מדהים! באתי שוב ושוב.
בהזדמנות זאת הייתי רוצה לדעת אם יש למישהו את הסרטים הנ"ל, הייתי שמח להשיג אותם.