Tag Archives: תקליטים ישנים

ג'ונתן דונהיו בוחר את 10 התקליטים של חייו. ראיון

JONATHAN.jpg

ג'ונתן דונהיו, סולן להקת מרקורי רב, חגג יום הולדת 50 לפני חודשיים. "כילד", הוא אומר, "הייתי מחכה לראות איזה תקליטים אקבל במתנה. הכי אהבתי לקבל תקליטים. מוזיקה. ועוד מוזיקה". דונהיו חגג גם את חנוכה וגם את חג המולד "כי ככה זה כשנולדים לאמא יהודיה ואבא קתולי". הוא נולד במאי 1966 וגדל בקינגסטון, ניו יורק, אבל בגיל צעיר עברה המשפחה להרי הקטסקיל, מצפון-מערב לעיר ניו יורק ומדרום-מערב לעיר הבירה אולבני. "אזור ירוק, כפרי, יפהפה ושקט. גדלתי בהרים רחוק מאוד מהעיר, באמצע שנות השבעים. מוזיקה היתה סביבי כל הזמן, אבל לא מוזיקה ששמעו החברים שלי. כינורות, מוזיקה קלאסית, ג'אז, אוונגרד. מחזות זמר. לא היו לי אחים גדולים, אז אף אחד לא אמר לי "היי, זה לא קול לשמוע דברים כאלה".

דונהיו לא רק מוזיקאי נפלא, יוצר וזמר אדיר עם קול מיוחד שמנהיג את מרקורי רב כבר 20 שנה. הוא גם איש שיחה לבבי ונדיב במיוחד. הוא מספר לי שמהחלון הוא רואה עכשיו את הזריחה, שזוגתו ישנה בחדר השני והקיץ שם די חם, אבל נעים לו בשקט ובטבע שבהרים. מה אתה זוכר מישראל בעיקר? אני מסתקרן. "קהל נהדר, אנשים שממש מתחברים למוזיקה שלנו", הוא אומר. אני מספר לו שההופעה ברדינג 3 לפני כמה היתה אחת הטובות שראיתי בימי חיי ושהשילוב בין המוזיקה של מרקורי רב לבין הסרט "הבלון האדום" של אלבר למוריס וסרטי האוונגרד בשחור-לבן יצרו חוויה חושית מהממת, ודונהיו אומר: "מרקורי רב היא להקה שיוצרת מוזיקה ויזואלית. אנחנו מנסים לעשות אותה ככה".

ביקשתי מדונהיו לבחור את 10 התקליטים שהשפיעו על חייו. "גדלתי רחוק מהראמונס או המוזיקה של הזמן ההוא שבו התבגרתי. גדלתי בהרים, רחוק מהראמונס והמוזיקה של התקופה, סוף שנות השבעים. שמעתי מוזיקה משנות הארבעים, כי זה מה שאמא שלי אהבה לשמוע. ככה למדתי להבין את העולם. התקליט הראשון שקיבלתי היה תקליט של וינסנט פרייס, בגיל שש. פרייס היה שחקן במה וקולנוע אמריקאי שאנשים זוכרים מסרטי האימה של רוג'ר קורמן. הוא אסף סיפורים על מכשפות ורוחות רפאים, סיפורים מוזרים והקליט תקליטים. מכיוון שליל כל הקדושים, הולואווין, הוא ממש חג לאומי בהרים יש לתקליט הזה משמעות מיוחדת עבורי. אמא שמה אותו על הפטיפון ושמעתי מישהו מספר אגדה עם מוזיקה מוזיקה שמעטרת את הסיפור. חלום מולחן.

Vincent Price ‎– Tales Of Witches, Ghosts And Goblins 1972

VINCENT PRICE Tales of Witches, Ghosts and Goblins

שני תקליטים שקיבלתי בגיל צעיר ונחרטו בי מאוד חזק הם "הנסיך הקטן" ופסקול המחזמר "אוליבר" – ככה זה כשאתה גדל עם אמא שמשוגעת על הצגות מברודוויי. שירים כתובים נפלא. שני ילדים צעירים, גם הנסיך הקטן וגם אוליבר, מבודדים מהעולם, סביבה מנוכרת. כילד תמיד הרגשתי מנוכר לסביבה ומרוחק מהאנשים. אהבתי יותר בעלי חיים ואת הטבע מאשר בני אדם. אהבתי את הקציר. את הבציר. את הרוח נושבת בעצים. נעלתי את עצמי בתוך ספרים ותקליטים. היה בהם עולם רחב מאשר זה שהעיר הציעה לי. ובעצם, גרתי בתוך אגדה. גרתי בתוך ההרים. היו שם דובים. כל צל בלילה נראה כמו מכשפה.

The Little Prince Narrated by Richard Burton MUSIC: MORT GARSON, 1975 איק

Oliver!  1968

ג'יה קאנצ'לי הוא מודרניסט, איש המאה ה-20, מוזיקאי מגאורגיה שהמוזיקה שלו דומה לזו של ארבו פארת האסטוני. זו מוזיקה רחבה, סימפונית, עם מקהלה. מוזיקה שמאפשרת לדמיון לפרוח. סוג של מוזיקה ויזואלית. הצלילים הופכים לתמונות בתוך הראש שלך, כשאתה מקשיב לקאנצ'לי.

Mourned by the Wind – Giya Kancheli, 1989

GIA CANCHELLI Mourned by the Wind

אני מנסה להקשיב לאלבומים הישנים שלי באזניים חדשות ותמיד אני נדהם איך אני מגלה דברים חדשים שלא שמעתי קודם. במקרה של טרי ריילי, שהוא מוזיקאי מיוחד וקשה לעיכול, זה ממש קיצוני. בכל האזנה אני רואה צבעים וחווה טעמים שלא ידעתי שקיימים שם.

בבאפלו הופענו פעם ואחד המורים שלנו ניגן עם ג'ון קייל, טרי ריילי הוא אוונגרד פורץ גבולות. בשבילי זה משהו משפיע ועמוק. מאוד. מעטים יודעים, אבל אפילו פינק פלויד חייבים לו. הצד האפל של הירח הושפע מהתקליט הזה של טרי ריילי שיצא בסוף שנות השישים. ההתחלה של הדאנס גם התחילה  בטרי ריילי.

A Rainbow in Curved Air TERRY RILEY, 1969

Unknown-7

 

 

אני מקשיב ללב שלי, לא למוזיקה או למלים. השכל נותן לך אבחנות, אבל הוא לא מסייע לך באמת להבין. האלבום "היום" של מיסיסיפי ג'ון הרט הוא אחד האהובים עלי ביותר. הקול שלו היפנט אותי. זה תקליט שהוקלט בצורה טובה הרבה יותר מהישנים שלו. במקרה של בילי הולידיי זה הפוך. דווקא התחושה שזה משהו ישן, שעוברת בתקליט, היא זו שמעניקה לו את העוצמה הרגשית המיוחד. בילי הולידיי, התקליט הזה בחר בי. גראסהופרס הביא לי את זה כמתנת יום הולדת. זה עמד על הפטיפון ולא ירד ממנו תקופה ארוכה. פשוט הייתי יושב ומקשיב לקול שלה.

Lady in Satin  Billie Holiday, 1958

Today! Mississippi John Hurt, 1966

בתוך הקרמלין הוא תקליט של שני שדות שונים, שנפגשים. ראבי שנקר מנגן מוזיקה הודית עם תזמורת רוסית, בתוך בנין הקרמלין בברית המועצות. והחיבור בין ז'אנרים, זה מה שאני אוהב במיוחד. השידוך בין מקומות שונים. זה כמו שמישהו בא ואמר לעצמו: אני חייב לעשות משהו הרבה יותר גדול ממוזיקה. וזה קורה שם בתקליט הזה.

Inside The Kremlin (1988)

Ravi Shankar - Inside The Kremlin

 

 

הקמיליונס היא להקה אנגלית מהאייטיז, שעושה פוסט-פאנק. הם באו ממידלטון, פעלו רק שש שנים, אבל יכולתי לראות את עצמי חי לגמרי בתוך העולם שלהם. הם לא היו רוק רגיל, הם ציירים בצלילים. הם היו רוקנרול אבל גם קצת קלאסי והרבה מוזרות. 

Script of the Bridge, CAMELEONS, 1983

 

The-Chameleons

 

והתקליט העשירי והחשוב מאוד בחיי הוא רביעיות המיתרים של בטהובן. רוקנרול ומוזיקה אלטרנטיבית

בכלל מצליחים להפנים ולהכיל השפעות שונות ומגוונות. בעצם, אתה שומע אצל מרקורי רב, לדוגמא, איך המוזיקה הקלאסית נמזגת לתוך הרוק וגם גולשת לכיוונים אחרים. לפעמים תיאטרלים. לפעמים שירי ילדים. לפעמים סוג של הזייה. פרוגרסיב. התקליט הזה מיצירות המיתרים, הרביעיות של בטהובן, הוא כל מה שאדם יכול לחפש במוזיקה. זה עולם שלם שבכל פעם האור נדלק בו במקום אחר ואתה רואה זויות שלא חשבת שקייימות. בטהובן הוא מלחין מסתורי. וזה תקליט מכשף. בטהובן עם המיתרים יוצר קסם. זה משהו שלא היה במוזיקה לפני כן.  יש בזה משהו יהודי.

כיהודי, אני יודע שאני לא יכול להגיד את שם האלוהים. ובשביל היהודים גם אין פנים לאלוהים. אין ציור או פסל שממחיש לך מי זה אלוהים. זו תחושה. אז ככה המוזיקה של בטהובן בשבילי. זה סוג של חוויה דתית. אתה לא יכול להגיד את השם של אלוהים. ואין לאלוהים פנים או צורה מוחשית. ככה המוזיקה של בטהובן – יש תקופות שבהן אני קם בכל בוקר ומקשיב לזה. וכשהכל אפל בחיים שלי, אני מקשיב ומוצא נחמה ונרגע.

BETHOVEN

מה שיפה, שהחברים שלי שומעים דברים מאוד מגוונים. גראסהופרס מת על ג'אז. הוא מומחה. ג'קי ממידלייק ואני מקשיבים למוזיקה קלאסית הרבה. וסיימון (מקוקטו טווינס, שהצטרף למרקורי רב) מכיר מוזיקה אלטרנטיבית בריטית מגוונת. זה כיף גדול. כל הזמן להתעשר. להקשיב לדברים שלא ידעת שהם קיימים בכלל. אני ממליץ לכולכם לעשות את זה.

 

 

הרוח היא פראית. דייויד בואי. ינואר 1976. מיתולוגיה נולדת

Bowie_WildIsTheWind

 

 

מעטים יודעים את זה, אבל הגרסה של דייויד בואי לשיר "הרוח היא פראית" נולדה בכלל מרעיון של פרנק סינטרה.

קליפורניה, סוף 1975, דייויד בואי עובד על תקליט הסולו העשירי שלו. הוא מסומם רוב הזמן, שתוי, אוכל מעט מאוד. יום אחד הופיעו אנשיו של פרנק סינטרה כדי לבדוק את המקום. סינטרה ביקש להקליט את אלבום הקאמבק לאחר פרישתו ושמע על אולפני צ'רוקי. בואי עבד שם על סטיישן טו סטיישן.

"היה משהו מפחיד בכך שסינטרה היה אמור להגיע", אמר קרלוס אלומר, "אמרו לנו: 'אל תדברו איתו אם הוא לא ידבר אתכם. רק תקראו לו מר סינטרה. אל תשאלו אותו אם הוא זקוק לבדיקת מיקרופונים. הוא פשוט ייכנס ויעשה את מה שיתחשק לו כשיתחשק לו" אבל כשהגיע לבסוף סינטרה הוא שמח לגלות שם את בואי והיה ידידותי וחברותי מאוד. הוא שיעשע את בואי, את להקתו ואת צוות אולפני צ'רוקי בסיפורי דרכים וברכילות על סקס פרוע וכוכבים הוליוודים.

"הם נעשו חברים טובים מאוד," סיפרו הנגנים על היחסים של בואי וסינטרה.

וקרלוס אלומר נזכר: "הם ישבו הרבה ביחד בסלון. דיברו. החליפו רעיונות. יום אחד דייויד שר הרמוניה לאחד משיריו של סינטרה ופרנק האזין לגרסה שבואי אילתר על הגיטרה האקוסטית לשיר ישן משנות החמישים מתוך איזה סרט בשם "Wild is the Wind".

אני לא משוגע על הגרסה המקורית, אבל אני אוהב את הביצוע של נינה סימון, אמר בואי כמעט בהתנצלות.

זה בתקליט החדש שלך? שאל סינטרה.

לא, אמר בואי בהפתעה. מה פתאום. זה לא מתאים לאלבום שלי.

זה שיר שאתה אוהב?  סינטרה תהה.

מאוד אוהב, בואי ענה, מופתע מהתפעלותו של המלך פרנק.

אז תקליט אותו, אמר סינטרה בנחישות הטבעית. אתה שר את זה נהדר.

 

האלבום Station To Station היה גמור לגמרי, אבל בשל התלהבותו הרבה של סינטרה מהשיר החליט בואי לנסות להקליט גרסה כלשהי עם הלהקה ולבדוק אפשרות, אם זה ייצא מוצלח, לכלול אותו בתקליט כשיר הסיום.

חברי הלהקה חשבו שזה משונה. "זו בחירה מוזרה", אמר הטכנאי באולפן.

בואי אמר שהוא יודע, אבל כדאי לנסות בכל זאת.

"זו בלדת אמצע הדרך. איך זה מסתדר עם אלבום יורו-פאנק שמתעסק בקוקאין ובתורת המסתורין?" התפלא אלומר.

 

אבל בואי רצה לנסות.  "אני רוצה תיפוף רפוי כזה", אמר למתופף דניס דיוויס. "נינוח, אבל יציב, עצלני אבל עם מעברים מדויקים". מקרלוס אלומר הגיטריסט הוא ביקש: "תנגן כמו מישהו שהרגע חברה שלו הודיעה לו שהיא עוזבת אותו".

וג'ורג' מוריי, הבאסיסט שמע את המשפט: "פשוט תעצום עיניים ותרגיש את הרגש ממלא אותך".

הארי מסלין, המפיק המוזיקלי של האלבום, עיקם את הפרצוף. בואי ראה את זה. "הארי, אני יודע מה שאני עושה. אני ממש צריך את השיר הזה בתקליט".

 

רוי ביטן, הפסנתרן באלבום, סיפר שבואי שתה הרבה יין טוב והשתמש בלי הפסקה בסמים לפני ההקלטה. "ביום ההוא דייויד הלך והדליק המון נרות וקטורת בוערת באולפן ופיזר כל מיני סמלים. שאלתי אותו מה הוא עושה, והוא אמר: אני צריך להיכנס להלך רוח מסוים כדי לעשות את השיר הזה…"

 

אלומר הוסיף: "זה היה כמו שחקן שמוריד או מעלה עשרים קילו כדי לגלם תפקיד. זה גומר אותו גופנית, אבל אין לו ברירה. הוא חייב".

 

בואי לא רצה לעשות את השיר בחלקים, כמו שאר האלבום. הוא רצה לשיר את זה יחד עם הנגנים. "זה מסבך את ההקלטה", אמר לו מסלין. "תן להם להעלות את הריתם סקשן ואת הגיטרות, ואז תיכנס לשיר על הפלייבק".

בואי סירב. "לא, לא", הוא אמר, "אנחנו נקליט את זה יחד, אני רוצה להרגיש אותם מאחוריי, כשאני שר".

הביוגרף של בואי, מרק ספיץ, כותב שלא נרשם בשום מקום כמה טייקים בדיוק נעשו לשיר, אבל ברור לגמרי שלא יותר מדי. "הם ביצעו את זה פעמיים, אולי שלוש, מקסימום. דייויד ביצע את זה ללא פגם. לא היתה סיבה להתעכב על זה".

 

מבחינה ווקאלית, בואי הגיע לשיאו כזמר מבצע בשיר הזה. הוא לא רק חידש את השיר במדויק, הוא נשמע כמו מי שנשבר במהלך הביצוע. הוא מבקש אהבה. הוא שר, זועק, מתרסק, מתחנן, מקונן, מתמוטט. כשהוא ממריא בסוף עם השורה "פראית היא הרוח, פראית היא הרוח, פרררררראית….היא…..הרוח….." והיללה שלו קורעת את האויר והופכת חרישית ונעלמת בזמן שכלי הנגינה ממשיכים ונותרים אחריו, המאזין נותר ללא נשימה.

 

אלומר, הגיטריסט אמר מאוחר יותר: "במקרה של דייויד בואי ההוכחה היא תמיד המוצר הסופי. והמוצר הסופי, אין מה להגיד, יצא מושלם. יצירת אמנות מדהימה".

 

למרבה הפליאה, "הרוח היא פראית" סגר את התקליט ההוא – צד שני, שיר אחרון – אבל בחברת התקליטים של בואי לא האמינו בשיר. הוא לא יצא כסינגל לתחנות הרדיו. הוא נראה למנהלים כלא שייך לאלבום. לא מתאים לזמן,  תחילת 1976, בבריטניה פאנק ואופל וקדרות וציניות מסביב והמון להקות צעירות וקוצניות. גם באמריקה הוא לא בדיוק התאים לרוח החופשית והעליזה של הדיסקו והרוק הלבן שכבש את המצעדים.

 

אבל פרנק סינטרה אהב את זה. "עשית את זה", הוא אמר לדייויד. "לא משנה מה אומרים לך כולם, הפכת את זה לשיר שלך". בשנת 1981 דייויד בואי סיים את החוזה שלו עם RCA והחברה הוציאה לו אוסף להיטים. אז גם יצא השיר "הרוח היא פראית" כסינגל. פרדי מרקורי מלהקת קווין ניצל את ההזדמנות והחמיא לבואי "לא חשבתי שאחרי נינה סימון מישהו יוכל לבצע את השיר הזה כל כך טוב. אף אחד לעולם לא יוכל לשיר את זה טוב כמוך". חלפו בדיוק 40 שנה מאז ראה אור לראשונה. בואי היה אז בן 29. החודש הוא בן 69. לא במצב גופני טוב אבל עם אלבום חדש. "הרוח היא פראית" רק תופס תאוצה מיתולוגית עם השנים. זהו אחד השירים המושמעים ביותר בתחנת הרדיו 88FM. יותר מכל השירים של בואי. השיר שחברת התקליטים לא האמינה בו הוא השיר ששורד היטב עמוק אל תוך המאה ה-21 ויישאר איתנו גם הלאה.

 

התשוקה הבוערת לכתוב. ולזיין

לאונרד כהן בן 80

לאונרד כהן, יחד עם בוב דילן, פול סיימון ולו ריד, הוא אחד מארבעת היהודים המופלאים ששינו לנצח את מושג הסינגר-סונגרייטר. כהן נע כל חייו בין שני הקטבים: מוות ותשוקה. בלי יצר אין יצירה וגם המוות סביבו – בין אם זה בחצי האי סיני ובין אם זה בחייו האישיים – הוליד בסופו של דבר שירה – דיאלוג עם אביו המת אבל גם געגועים להתפרקות גופנית (“Lover lover lover”). כשהוא לא מזיין, הוא רוצה להרוג, והתשוקה שלו – כמו אש הסנה – אינה כלה.

"אני כותב מפני שאני רוצה לעשות משהו יפה כמוך
כשאני נמצא איתך
אני רוצה להיות סוג כזה של גיבור
כמו שרציתי להיות
כשהייתי בן שבע
אדם מושלם כזה.
שהורג"
(מדוע אני כותב", לאונרד כהן)

הוא בן 80. הסופר-כותב-יוצר-מלחין שמעולם לא היה זמר, אבל תמיד היה מאוהב בקול שלו, תמיד היה מאוהב בעצמו, בגופו, על כל מגרעותיו, למרות האירוניה, למרות הידיעה שאובייקטיבית הוא "לא יפה כמו אלוף השחיה מהכיתה המקבילה" – כי בסופו של דבר: "אנחנו מכוערים, אבל יש לנו את המוזיקה". המוזיקה מנצחת. כוחו של השיר חזק יותר. מעולם לא נוסחה המיניות הגברית המודרנית של היוצר בצורה כה עזה. גם סירנו דה-ברז'ראק היה צריך את פניו וגופו של אדם אחר כדי להתבטא ולהקסים. לאונרד כהן מביא את עצמו, כל כולו, גופו ונפשו, אל תוך השיר, אל מוקד התשוקה הבוער. היצר והיצירה חד הם.
כהן הוא הדבר והיפוכו. הגבר הקודר, המדוכא הנצחי, ששר בקול נמוך על אובדן נצחי של עלומים, של השראה, של אהבה. אבל לאונרד כהן, יותר מכל, הוא משורר שחי על הקצוות. יותר מזה: הוא מחבר את הקצה האחד – המוות, אל הקצה האחר, הרחוק – התשוקה המינית.

בשביל לאונרד כהן לזיין זה לחיות. כן, גם לכתוב על זה, כמובן. ולשיר את זה, בטח. אבל הסקס הוא משמעות הקיום, חוץ מאלוהים, כמובן, והכתיבה. בטח. אבל בלי סקס אין השראה, אין רוחניות, אין אגו, אין שירים. ושירים הם הכל.

לא במקרה השיר שהפך למעין לוגו שלו הוא "אני הגבר שלך", "I'm your man". כשרצו לעשות לו מחווה של הערצה, REM, ג'ון קייל ואחרים לקחו את המשפט והפכו אותו ל-I'm your fan, אני המעריץ שלך.

לאונרד כהן תמיד ידע שי.צ.ר הוא השורש של יצירה. כשהוא הגיע לישראל, במלחמת 1973, כדי להופיע
בהתנדבות בפני חיילים, הוא ראה הרבה סבל וחולי ועצב ושכול ואיברים קטועים וחיים שנגדעו. ומה הוא כתב, ממש כאן, בדרום החם, בעקבות מה שראה? את "Lover lover lover" – דיאלוג עם אביו המת, שהפזמון שלו חוזר כמנטרה היפנוטית: "הו, מאהבת יקרה, הו, אשה מעריצה ונחשקת. אנא, חזרי אלי".
וגם להיפך. הוא המאהב, שאליו מתגעגעים ובו חושקים ואותו רוצים. ריח המוות העיר מיד את שד התאווה התמידי. ההשראה היתה המלחמה, אבל התוצאה היתה הרצון לחיות. הרצון שמתממש תמיד במעשה המיני.

"זו רק עיר, יקירתי,
שכל אחד קורא לה ניו יורק
ובכל מקום שהעיר קיימת, אנחנו נפגשים
אני לא יכול להתרחק יותר מדי
אני לא יכול לקשור אותך עם שום דבר חוץ
מאשר אני עצמי
חצי מהרציף טבול בדם
ואני אוותר על הכל
כדי לעשות איתך אהבה"
("זו רק עיר, יקירתי")

גם כשאהבה מתה, התשוקה נשארת. "בואי, קומי ונלך למיטה", הוא שר למריאן, "אחרי ארוחת הערב נישן ונתעורר יחד, ואז תלכי" ("למריאן"). וכשהוא מסיר את מחלצות התרבות, נותר הפרא הכותב, אביר הסקס המבקש להפוך למושא-תשוקה:

"כשאת כורעת תחתיי
ובשתי ידייך
אוחזת את הגבריות שלי
כמו שרביט

כשאת מגלגלת את הלשון שלך
על התכשיט שלי
ודורשת שאברך אותך

אני מבין את הנערות הרומאיות שפעם
רקדו סביב פסל אבן
ונישקו אותו עד שהאבן התחממה

אז כרעי, אהובתי
כרעי מתחתיי
רחוקה, למטה
שאוכל רק בקושי לראות
את הפה שלך
ואת הידיים שלך
מבצעים את הטקס

התכופפי, עד שאפול על הגב שלך
באנחה, מתמוטט
כמו אלילי המקדש
ששמשון הגיבור הפיל ארצה
במותו
("חגיגה")

לאונרד כהן, משורר רוקנ'רול. ארבעה אנשים ניסחו את האמריקנה של שנות השישים, השבעים ואילך. ארבעה גברים לבנים, כותבים, שרים את שירת העידן המודרני, מסבירים לאמריקאיים על החיים שלהם, על התרבות האמריקאית, על תפיסת העולם האמריקאית. שלא במקרה אלה ארבעה יהודים. רוברט אלן צימרמן ממינסוטה, הידוע כבוב דילן, שהפך את הקאנטרי על ראשו והמציא מחדש את הטרובדוריות; לואיס פיירבק, המוכר יותר כלו ריד, שכתב על טריפים רעים, שינויי מין וכל מיני דברים שאמריקה רצתה לטאטא מתחת לשטיח; פול סיימון מברוקלין, שהצליח לדבר אל ילדי הפרחים אבל גם אל הוריהם; ולאונרד כהן, שבא מקנדה אבל התאהב בניו יורק.

"הייתי הנוסע האחרון של היום, הייתי יחידי באוטובוס
הייתי מאושר שביזבזו את כל הכסף והזמן הזה
רק בשביל שאגיע לשדרה השמינית
נהג! צעקתי, זה רק אתה ואני פה הלילה, באוטובוס הזה"
("האוטובוס")

את ניו יורק הוא אוהב, גם אם הוא לבד. כשהוא כותב ב"מעיל גשם כחול מפורסם" לאהובה רחוקה, הוא מסביר שהיא אמנם ב"מדבר", אבל הוא בסוף דצמבר, בניו יורק הקפואה, אבל הוא אוהב את השכונה, ואת המוזיקה באזור
"New York is cold, but I like where I'm living
There's music on Clinton Street all through the evening."
ובכל זאת, גם אם המחיר היה כבד, כהן אף פעם לא מצטער על מפגש סוער שנקרה בדרכו. בסופו של דבר, יצא מזה שיר.
"what can I tell you my brother, my killer
What can I possibly say?
I guess that I miss you, I guess I forgive you
I'm glad you stood in my way."

אם יש לך סקס, אתה יכול ליצור – לפי לאונרד כהן. אם אין לך סקס, אתה גמור. אתה עלול להפוך לרוצח מרוב תסכול. אפשר לראות את התפיסה הזו ב"מחפשת את מר גודבאר", סרט ניו יורקי טורד מנוחה עם דיאן קיטון, שנוצר 8 שנים אחרי שלאונרד כהן שיחרר את השיר הזה, "מי שאוכל בשר". הרעיון הזה, שללא סקס אנשים יפנו את האנרגיות שלהם לאלימות, נוסח בצורה החריפה ביותר ב"מי שאוכל בשר":

"מי שאוכל בשר, רוצה לנעוץ את שיניו לתוך משהו / ומי שלא אוכל בשר / רוצה לנעוץ את שיניו לתוך משהו אחר / אם מחשבות כאלה עוברות לך בראש / אתה אבוד".

לאונרד כהן פחד מהמוות. עכשיו, בגיל 80, הוא קרוב אל הסוף יותר משהיה כשישב לכתוב את להיטו הגדול ביותר, המצוטט ביותר, "סוזאן". בראיון אחד הוא אמר, כשהוא מצית סיגריה בסיגריה: "לא להאמין כמה נשים קראו לבנות שלהן סוזאן, בלי לתת את הדעת על המשמעות שיש לכך. מי, באמת, היתה סוזאן שלי, סוזאן שעליה כתבתי''. אפוף בתאווה מסמאת אל סוזאן, בחורה בלתי יציבה נפשית, על סף תהום תמיד, בין התאווה למוות – בדיוק כמו שלאונרד כהן חווה תמיד את חייו שלו.

"סוזאן לוקחת אותך הביתה
לבית שלה, ליד הנהר.
אתה יכול לשמוע את הסירות חולפות
וגם להישאר לידה כל הלילה

אתה יודע שהיא קצת משוגעת
אבל זה בדיוק למה אתה רוצה להיות שם

היא תכין לך תה ותביא תפוזים, שהגיעו כל הדרך מסין
אתה תגיד לה שאין לך מה לתת לה
אבל היא תשיט אותך על הגלים שלה
ותתן לנהר להגיד לך, בשמה
שתמיד, מאז ומעולם, היית האהוב שלה

ואתה רוצה לטייל איתה
לנדוד בלי לראות
כי אתה יודע שהיא יכולה לסמוך עליך
כי נגעת בגוף המושלם שלה
WITH YOUR MIND".

ואחרי שהוא עובר להירהור על ישו, שהלך מעל למים ויוצא לסיור עם סוזאן ליריד של "צבא הישע", תחת שמש צהריים יוקדת, לאונרד כהן מגיע אל הסוף של השיר:
"סוזאן תראה לך איפה להסתכל ולחפש
בין הזבל, לבין הפרחים
כי יש גיבורים בקני הסוף, יש צעירים בבוקר,
שרוכנים, מחפשים אהבה
והם ימשיכו להיות כך לנצח,
בזמן שסוזאן מחזיקה מראה".

התשוקה הלא ממומשת, האשה הלא מושגת, שמצד אחד אתה המאהב שלה כי נגעת בה בכוח שכלך המופלא, ומצד שני היא חיה בעולם שלעולם לא תוכל לחדור אליו. סוזאן, כמו "ז'אן ד'ארק", עוד אשה אגדית, חריגה, שלפי כהן היתה בה אנרגיה טעונה מכיוון שאף גבר לא היה איתה כדי לעשן ולהזדיין, או בשפת המשורר עצמו: "No man to get her through this very smoky night".

ושוב, אל "Lover lover lover". שיחה בין לאונרד כהן לאביו, שאומר לו: כלאתי אותך בגוף שלך, אתה יכול להשתמש בו כמו נשק, או לגרום לנשים לחייך".
"He said, I locked you in this body,
I meant it as a kind of trial.
You can use it for a weapon,
or to make some woman smile."
הנה המשוואה: זה הגוף. זו הנשמה. אפשר לנווט אותה אל יצר ויצירה. אפשר גם להרוג. הבחירה היא שלך, ולאונרד כהן עשה את הבחירה שלו: "אנחנו מכוערים / אבל יש לנו את המוזיקה", הוא שר, מחייך, לוקח עוד שאחטה מהסיגריה, בדרך לעוד שיר מושלם. גבר. אמן.

הללויה.

:: :: :: ::

התירגומים לשירים במאמר הם מתוך הספר "משירי ליאונרד כהן".

תרגום: אביב עקרוני, צביה גינור ורות אורן, הוצאת "טרקלין" 1971

1974

1974

חליל הקסם. ראיון עם איאן אנדרסון

Ian anderson and me

איש מקסים, איאן אנדרסון. אני לא יכול לומר זאת על אמנים רבים בסדר הגודל שלו. הם בדרך כלל לא נחמדים בעליל. אבל אנדרסון מקסים. תקשורתי. חביב. מוזג לי תה. קורץ ושואל אם אני רוצה קצת תה בוויסקי, או להיפך. מחייך. נינוח. פתוח.

האיש שנולד וגדל בעיר דנפרמליין שבסקוטלנד עבר בשנת 1959 עם משפחתו לעיר בלקפול שבצפון-מערב אנגליה. שם גם הקים את אחת הלהקות החשובות בהסטוריה, ג'טרו טול.

כילד בן 14 נחשפתי ללהקה שלו, ג'טרו טול, והפכתי למעריץ ענק. שי, החבר שלי, חשף אותי לקסם החליל והגיטרות והקול והבלוז-רוק-פולק של הלהקה. קודם אקוולנג, אחר-כך כל שאר תקליטי שנות השבעים. אנדרסון מחייך בהנאה כשאני מספר לו חוויות האזנה ראשונות מהתקליטים ההם. הוא מותח את רגליו קדימה. "חלק מהייחוד של שנות השישים והשבעים", הוא אומר, "היה בזה שאף אחד לא רצה להיות כמו מישהו אחר. גם אם הושפעת ממישהו שהיה לפניך, לא ניסית לחקות אותו, אלא להביא משהו משלך. אחר".

כך אנדרסון מתקומם כשאני מונה את ג'טרו טול בין להקות הרוק המתקדם שעיצבו את טעמי והשפיעו על חיי, פינק פלויד, ג'נסיס, יס, ג'נטל ג'יאנט. "אנחנו לא היינו חלק מזה", הוא אומר, "לא היינו פרוגיים. עשינו יצירות, נכון, אבל זה תמיד בא מפולק ובלוז ותרבות אנגלית עתיקה. אין שום קשר בין ג'טרו טול, נגיד, לבין אמרסון, לייק ופלמר".

נניח. למה להתווכח. ג'טרו טול התחילו את הדרך בסוף שנות השישים. ב-1968 יצא הראשון שלהם. ואז תוך 12 שנים הם הוציאו 12 אלבומים – לא כולל תקליטים בהופעות חיות – ובעיקר חרשו את העולם. ואחר-כך ראיתי אותם בהופעות. שוב ושוב.
בביקור הראשון ב-1986 הם הופיעו בפארק הירקון. ב-1992 הם הגיעו לבריכת הסולטן בירושלים. "מקום יפהפה", נזכר אנדרסון, "אבל אני מעדיף להופיע באולם סגור". בפעם השלישית הוא אכן עשה זאת – באולם הסינרמה בתל-אביב בנובמבר 2000 נתן ההרכב מופע מושלם, לכל הדעות, שסחט תשואות ומחמאות מהקהל ומהמבקרים כאחד. אנדרסון מלא מרץ מתמיד, מרואיין נלהב, אינטלקטואלי ומלא חן. "אני אוהב להופיע", הוא אומר לי, "לכן אני גם לא מתעייף".

יש חומרים שאתה מבצע כבר 30 שנה. לא נמאס לך?
"זה נשמע אולי מוזר, אבל לא. יש לנו בנק עצום של שירים, ובכל הופעה אנחנו יכולים לבחור מה אחרי אנחנו מנגנים הערב. יש הרבה חסרונות בלהיות אמן זקן (צוחק), אבל כמות השירים שעומדים לרשותך היא דווקא יתרון של הוותיקים".
ג'טרו טול הצליחה לגבש המון סמליות במופעים שלה בזכות הופעתך יוצאת הדופן. הזקן הגדול, הנגינה על רגל אחת. כל הופעה היתה גם חצי מיצג אמנותי.
"עד שנות השמונים זה היה נכון. עשינו חגיגה וקרנבל מכל הופעה. הקהל אהב את זה, ואני הייתי מאוד בתוך העניין. בשנים האחרונות אני משקיע את רוב האנרגיה דווקא במוזיקה עצמה".
– איך אתה שומר על כושר?
"אני לא עושה שום דבר מיוחד חוץ מלהופיע. זה הכושר הכי טוב".
– הקהל מתבגר איתכם, או שיש גם קהל צעיר?
"יש קהל צעיר שמגיע, אבל גם הוא מעדיף את הקטעים הישנים הקלאסיים, שהקהל הנאמן שלנו מאוד אוהב, כמו 'אקוולאנג', 'שירים מהיער', 'צעיר מכדי למות, זקן מדי לרוקנרול' ו'סוסים כבדים'.

בשנים האחרונות, חוץ מאלבומים של ג'טרו טול, יצאו גם אלבומים שעליהם חתמת כאיאן אנדרסון. אבל הרי ג'תרו טול זה תמיד אתה. אתה כותב, אתה מלחין ואתה שר הכל.

"זה לא מדויק. בלהקה, בכל זאת, יש אנשים שמחויבים לה, ויש להם דעות שאני צריך להתחשב בהן. כשאני מקליט אלבום סולו אני לא שואל אף אחד כלום. אני עושה בדיוק מה שאני רוצה".
מכרתם יותר מ-60 מיליון אלבומים ברחבי העולם והופעתם 3,000 פעם ב-40 מדינות . אתה לא מרגיש שאין לך יותר לאן להתקדם?
"לגמרי לא. האלבום הכי טוב שלנו עדיין לא הוקלט. זו תמיד התחושה שלי. אני לא עושה את זה בשביל הכסף, יש לי מספיק כסף מחוות לגידול סלמונים בסקוטלנד ומהשקעות פיננסיות נבונות שעשיתי, אני ממש לא מופיע בשביל הכסף אלא מפני שאני חותר לכבוש פסגה נוספת שעוד לא הגעתי אליה ".
באמצע שנות השבעים הוצאתם אלבום עם שם מלא משמעות: "צעיר מכדי למות, זקן מדי לרוקנרול". חלפו 25 שנה ואתה ממשיך.
"כשכתבתי את זה הרוק היה בקושי בן 20 שנה. עכשיו הרוקרים הגדולים בני 60 ויותר, חלקם מצוינים וחלקם פתטיים. זה כבר לא קשור לסגנון, אלא למהות ולמשמעות הדברים שהם עושים. זקן מדי לרוקנרול זה לא עניין של גיל כרונולוגי".
עולם המוזיקה השתנה לחלוטין. תוך זמן קצר לא יהיו יותר אלבומים כמוצר פיזי. נראה שבעולם החדש מי שיוכל לשרוד הם רק אמנים כמוך, שלא מפסיקים להופיע.
"אז למזלי אני בצד הנכון של המתרס. אף פעם לא הפסקתי להופיע ואני מקווה שגם לא אצטרך להפסיק מסיבה כלשהי".
– החלום האולטימטיבי של אמן – למות על הבמה.
"זו רומנטיקה זולה. לא למות על הבמה, אלא אחרי שנגמרה ההופעה. הקהל שילם, והוא צריך לקבל את ההופעה שלו ולא את הדרמה".

(ראיון משנת 2000, צילום למזכרת ממצלמת הפולרואיד של איאן אנדרסון).

הטרילוגיה, 1977-1979

תה, בורקס וגלן גולד

אמא שלי שמעה אך ורק מוסיקה קלאסית. ואת הביטלס.  אבל מוסיקה קלאסית היתה אהבה גדולה שלה.

לפעמים, אחר הצהריים, עם כוס תה ובורקס חם וטעים ליד, הייתי מנסה להביא את התקליטים *שלי* אל האזניים שלה. לשדל אותה להאזין לתקליטים שלי. ידעתי איך לעשות את זה. למשל, דרך Atom Heart Mother של פינק פלויד.

באמצעות מודי בלוז Days Of Future Past

או ברקלי ג'יימס הרבסט Other Short Stories

וגם ג'טרו טול, ג'נסיס ו-YES – בקטעים השקטים.

אז אמא שלי השתכנעה שיש משהו גם באגף התקליטים שלי ומכאן אפשר היה להתקדם. בשעות אחר הצהריים, אני על הספה, היא על הכורסא, אני שותה שוקו, היא שותה קפה בכוס שקופה, רחבה ונמוכה.  כריכים קטנים עם ריבה על צלחת. שומעים מוזיקה. היתה לה דרך אלגנטית אך פסקנית להביע חוסר נחת ממשהו. כשהייתי שואל אותה: איך זה? והיא היתה עונה: "לא משגע" – ידעתי שהיא לא אוהבת.

אבל היא השתכנעה לא פעם לשבת ולהאזין לתקליטים שלי. היא היתה מקשיבנית מעולה.  אני חושב שלמדתי ממנה איך להקשיב – להקשיב ולא רק "לשמוע". היא היתה מעניקה את מלוא תשומת הלב ליצירה המתנגנת. גם אם היא נמשכה 20 דקות. גם אם היו בה קטעים של קקופוניה (מיטב להקות הפרוגרסיב חטאו בכך). שילוב של סבלנות, מצד אחד, וכבוד כפול ליצירה ולמי שמשמיע לה את היצירה.

בחלק מהדברים לא הצלחנו לישר קו. היא לא סבלה את לד זפלין (אך הודתה ש"הולכים לקליפורניה" הוא שיר יפה כמו גם החצי הראשון של "מדרגות לגן עדן"). היא לא חיבבה, בלשון המעטה, את ג'ון קולטריין ("זה עושה לי כאב ראש") וחשבה שמיק ג'אגר חמוד ("אבל קטן ורזה מדי") ושיש לו "שפתיים רטובות וחרמניות", ובזה הסתכם יחסה לרולינג סטונס.

מכיוון ששנינו אהבנו פסנתרנים, אז "סולו" של אגברטו ג'יסמונטי היה מתנגן בסלון אחר הצהריים, בסוף שנות השבעים, כמו גם "קרימינל רקורד" של ריק וויקמן, וגם אלטון ג'ון ופול מקרטני היו מחביבי הסלון שלנו, אבל תמיד לקינוח היא היתה מבקשת לשמוע "פסנתרן אמיתי", או במילים אחרות – את אלפרד ברנדל, דניאל ברנבוים, ולדימיר הורוביץ, ארתור רובינשטיין.

אמא שלי אהבה מאוד פסנתרנים אך הסתייגה מגלן גולד. אני עד היום לא יודע למה ומדוע, בדיוק. היא חשבה שעושים ממנו הרבה יותר מכפי שהוא שווה. אז ככה שחלק מ"מרד הנעורים" (עאלק) שלי היה להאזין הרבה דווקא לגלן גולד שמנגן את באך. זה התחיל כשבגיל 14 (שנת 1978) עמי ואני ראינו את הסרט "בית מטבחיים חמש" – ולעמי היה את התקליט. פס הקול. תקליט מאוד נדיר, היום. והמשיך אחר-כך, כשהייתי דוחף את התקליטים של גולד מנגן באך אל תוך היום-יום. גולד היה משוגע. אני אהבתי משוגעים. כמו ג'וני רוטן. כמו פורטיס. חמש שנים לפני שנולדתי, בחודש נובמבר 1958, הגיע גלן גולד להופעות בישראל, הוא היה בן 26, נדלק על המדינה הצעירה והחליט להישאר כאן חודש וחצי. בזמן הזה הוא ניגן בהיכל התרבות בתל אביב עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, נתן כיתות אמן בהתנדבות ודיבר עם מבקרים ומעריצים. נגינתו המופלאה של הקנדי הגאון והמוזר הוציאה את הישראלים מדעתם מרוב התלהבות, כמו גם המנהגים המשונים שלו: השרפרף שלקח איתו לכל מקום, המעיל העבה שלבש גם בשיא החום, דרכו הייחודית לשטוף את כפות ידיו במים חמים לפני העליה לבמה, העובדה שהופיע ללא נעליים (רק עם גרביים), ועוד.

אמא שלי כבר לא איתנו. המוזיקה ההיא עדיין איתי. אני נזכר לא פעם בשעות אחר הצהריים, שנות השבעים, עם התה, הבורקס והפסנתרנים הגדולים, נזכר באופן שבו לימדתי ולמדתי – למדתי מוזיקה מאמי, לימדתי אותה בחזרה את המוזיקה שאהבתי אני. זה היה משחק תמידי. רעב קבוע לעוד ועוד מוזיקה, מכל מיני סוגים, בכל מיני טעמים. המוזיקה היתה חשובה מאוד. היא היתה – והיום אני מבין שגם נשארה – סוג של טעם לחיים.