בְּאוֹתוֹ חֶבֶל אֶרֶץ הָיוּ

חורבות קולנוע "אור און". קרית אונו (צילום: שקד גורן)

הנעורים מתערבלים להם בעיירה קטנה, מיום ליום, משכונה לשכונה, בדשאים, בשדות, בין הבתים. יוני רכטר ויהודית רביץ הופיעו "באופן קבוע וחד-פעמי" במתנ"ס בקיראון, גם שלמה ארצי ודני רובס באו עם שתי גיטרות, ומול 50 צופים בקהל שלמה אמר: "תתקרבו לשורות הראשונות, שאני אוכל לראות אתכם, להרגיש שיש בכלל קהל…", ואז נתן לרובס לשיר סולו שני שירים שלו, ואבא אמר: "כוכב חדש נולד בישראל", ונזכרתי שב-1977 שלום חנוך בא עם כל ההרכב שלו לבצע את האלבום "אדם בתוך עצמו", וליל שבת, הייתי בכיתה ט'1 בתיכון מקיף יהוד, ואבא אמר: "בוא, בועז, נלך לראות את שלום חנוך".

הפיצה ברימון. ארבעת האחים עבדו ללא הפסקה. אני לא אוהב פיצה, עזבו אותי, אמרתי לחברים, ושי ועמי לא ויתרו: "אתה אוהב גבינה, אתה אוהב עגבניות, אתה אוהב בצק, אז איך לא תאהב פיצה?" – ונסענו באוטוביאנקי האדומה של שי, מודל 1979, ואכלתי משולש, ועוד משולש, ועוד משולש, וככה כל השנים שחלפו עד שעזבתי את קרית אונו לתל אביב.

מדי פעם היינו הולכים לאכול את הפלאפל במרכז המסחרי, והיו סרטים לילדים ולנוער בשבת ב -11 בבוקר בקולנוע "אור און" שהיה שייך למשפחת וולך – "כל החיים לפניו", "מחפשת את מר גודבר", "הרומן שלי עם אנני", "התהום", "מפגשים מהסוג השלישי" – ריח פיטנגו ואשכוליות, דוכן חטיפים צמוד לקולנוע (והריח המיוחד שנישא באולם, ריח קטיפה אדומה ישנה, אפטרשייב אקווה וולווה ופופקורן קלוי).

חגיגות העצמאות בחניית הכורכר של מרכז קיראון, חנות הספרים באנגלית עם ארתור מילר all my sons, חנות האלקטרוניקה של טוביה, חנות הצעצועים של יענק'לה, בורקס קשקבל ב"סמי בורקס", ספריות הוידיאו "אימפריה של קולנוע", הספריה העירונית (עם הספרנית הרוסיה היפהפיה במחלקת הילדים, שתמיד המליצה על "מיכאל סטרוגוב" ועל "טימור וחבורתו"), גברים מוצקים מסתפרים אצל מספרת מוריס ובסופרמרקט הישן חצי לחם שחור ובמבה וביסלי גריל ומיץ ענבים.

ליד בנין פתחו חוג ג'ודו ואיגרוף. כדורסל שיחקנו אחר הצהריים בביה"ס היסודי שרת, לפעמים המשכנו אל הסניף של הנוער העובד והלומד וחולצה כחולה עולה עולה, אלישבע החושנית ותמי היפה היו חברות טובות ונירה עדינת המראה וחיוורת הפנים הפכה להיות חברה שלי.

בקוים של דן נסענו לרמת גן. או לפעמים עד תל אביב. 68 (או 6 ישיר) וקו 55 שלא הגיע לפתח תקוה אבל כן הגיע לים. הליכה רצופה ברגל, בגשם, חולף על פני צריפי המועצה, בית התלמיד, גני הילדים השונים, הבית עם עץ הגויבות של כרמלה (שפתחה חנות ירקות בהמשך), הבית עם כל הצעצועים בחוץ מול ביה"ס שרת, תקליטים נפלאים. הראשון של מאיר אריאל, האחרון של לד זפלין, בוב דילן וגם בציר טוב ו"יושב על הגדר" של אריק ויצחק – כולם ב"נתי תקליטים"…

הקיץ היה שונה מהחורף. כל יום בבריכה, והסוסים והאבטיחים של הרצל, סוכריות תרנגול אדומות, הענק המזוקן מכר צמר גפן מתוק לכל אורך חודשי הקיץ, יולי אוגוסט, אני זוכר חום בראשיתי וחשק לקציצות מטוגנות, ומוכר הסברסים בפחית המים ביציאה מהבריכה העירונית, שם למדתי שחיה אצל עמוס המציל שאהב את פיטר פרמפטון.

היה אוכל ברחובות. תמרים שאכלנו מהדקלים, חרובים מתוקים בדרך אל העץ הבודד, מים שתינו מתוך פיות המתכת של הממטרות. אורלי צרפתי היתה הנערה הכי יפה בקרית אונו ויונה וולך המשוררת הכי טובה בארץ, ושיחקנו משחקי כדורגל בדשא ברחוב צה"ל, ואז יצאנו להתרענן בריצה בין הממטרות בבגדי-ים זעירים בצבעי כחול-תכלת.

כולם רצו לעוף אחרי שיצאנו מהסרט "סופרמן" ולגלוש על הגלים בגלל "יום רביעי הגדול" ולהיות אלופי סקייטבורד ולחפש הרפתקאות בשדות. הקולנוע היה ההשפעה וההשראה וגם מילוט לשעתיים לעולם אחר וזוהר.

כוסות מיץ לימון ליד הפלאפל עם הריצפה שחורה מול הכניסה לסופר במרכז קיראון, בבית המרקחת הישן היה ריח סבון פולני, נזכרתי גם בחנות הלנה רובינשטיין ובאופטיקאי האמריקאי עם המבטא הכבד והקסטות של אולמן בראדרז, פרנק זאפה וסטיב מילר בנד וסטילי דן, ובחנות השוקולדים "תותי פרוטי" אכלנו בובות שוקולד ענקיות, שכחתי איך קראו לחנות מוצרי הפופ והפוסטרים אבל קניתי שם תמונה גדולה של דיוויד גילמור בלי חולצה ושל הביטלס קופצים באויר, השען הותיק שתמיד רק שרק שירים צרפתיים מאחורי הפלאפל, והיתה עוד ספריית וידיאו עם החייט בחדר הפנימי והמדף המיוחד של סרטי "מתח ומכות". סוף שנות ה-70 תחילת שנות ה-80, חוברות "פנטזיה 2000" זרוקות על השולחן בספריית המבוגרים בפינת הישיבה, ז'ורנלים לאופנה ומגזין "מוניטין", כרומו עם אמריקאיות חשופות שדיים ו"פינת הסיפור הקצר" שם פגשתי לראשונה טקסטים מהפנטים של הילמה ווליצר ושל דונאלד בארתלמי.

תה, בורקס וגלן גולד

כרזת הסרט בית מטבחיים חמש

אמא שלי שמעה בעיקר מוסיקה קלאסית. גם אריק איינשטיין ושלום חנוך וגם הביטלס וחוה אלברשטיין ואלטון ג'ון, אבל מוסיקה קלאסית היתה אהבה גדולה שלה.

לפעמים, אחר הצהריים, עם כוס תה ובורקס חם וטעים ליד, הייתי מנסה להביא את התקליטים שלי אל האזניים שלה. לשדל אותה להאזין.

ידעתי איך לעשות את זה. למשל, דרך Atom Heart Mother של פינק פלויד. באמצעות מודי בלוז Days Of Future Past או ברקלי ג'יימס הרבסט, וגם ג'טרו טול, ג'נסיס ו-YES – בקטעים השקטים.

אז אמא שלי השתכנעה שיש משהו גם באגף התקליטים שלי ומכאן אפשר היה להתקדם. בשעות אחר הצהריים, אני על הספה, היא על הכורסא, אני שותה שוקו, היא שותה קפה בכוס שקופה, רחבה ונמוכה.  כריכים קטנים עם ריבה על צלחת. שומעים מוזיקה. היתה לה דרך אלגנטית אך פסקנית להביע חוסר נחת ממשהו. כשהייתי שואל אותה: איך זה? והיא היתה עונה: "לא משגע" – ידעתי שהיא לא אוהבת.

אבל היא השתכנעה לא פעם לשבת ולהאזין לתקליטים שלי. היא היתה מקשיבנית מעולה.  אני חושב שלמדתי ממנה איך להקשיב – להקשיב ולא רק "לשמוע". היא היתה מעניקה את מלוא תשומת הלב ליצירה המתנגנת. גם אם היא נמשכה 20 דקות. גם אם היו בה קטעים של קקופוניה (מיטב להקות הפרוגרסיב חטאו בכך). שילוב של סבלנות, מצד אחד, וכבוד כפול ליצירה ולמי שמשמיע לה את היצירה.

בחלק מהדברים לא הצלחנו לישר קו. היא לא סבלה את לד זפלין (אך הודתה ש"הולכים לקליפורניה" הוא שיר יפה כמו גם החצי הראשון של "מדרגות לגן עדן"). היא לא חיבבה, בלשון המעטה, את ג'ון קולטריין ("זה עושה לי כאב ראש") וחשבה שמיק ג'אגר חמוד ("אבל קטן ורזה מדי") ושיש לו "שפתיים רטובות וחרמניות", ובזה הסתכם יחסה לרולינג סטונס.

מכיוון ששנינו אהבנו פסנתרנים, אז "סולו" של אגברטו ג'יסמונטי היה מתנגן בסלון אחר הצהריים, בסוף שנות השבעים, כמו גם "קרימינל רקורד" של ריק וויקמן, וגם אלטון ג'ון ופול מקרטני היו מחביבי הסלון שלנו, אבל תמיד לקינוח היא היתה מבקשת לשמוע "פסנתרן אמיתי", או במילים אחרות – את אלפרד ברנדל, דניאל ברנבוים, ולדימיר הורוביץ, ארתור רובינשטיין.

אמא שלי אהבה מאוד פסנתרנים אך הסתייגה מגלן גולד. אני עד היום לא יודע למה ומדוע, בדיוק. היא חשבה שעושים ממנו הרבה יותר מכפי שהוא שווה. אז ככה שחלק מ"מרד הנעורים" (עאלק) שלי היה להאזין הרבה דווקא לגלן גולד שמנגן את באך. זה התחיל כשבגיל 14 (שנת 1978) עמי ואני ראינו את הסרט "בית מטבחיים חמש" – ולעמי היה את התקליט. פס הקול (שנחשב לתקליט מאוד נדיר). וזה המשיך אחר-כך, כשהייתי דוחף את התקליטים של גולד מנגן באך אל תוך היום-יום. גולד היה משוגע. אני אהבתי משוגעים.

חמש שנים לפני שנולדתי, בחודש נובמבר 1958, הגיע גלן גולד להופעות בישראל, הוא היה בן 26, נדלק על המדינה הצעירה והחליט להישאר כאן חודש וחצי. בזמן הזה הוא ניגן בהיכל התרבות בתל אביב עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, נתן כיתות אמן בהתנדבות ודיבר עם מבקרים ומעריצים. נגינתו המופלאה של הקנדי הגאון והמוזר הוציאה את הישראלים מדעתם מרוב התלהבות, כמו גם המנהגים המשונים שלו: השרפרף שלקח איתו לכל מקום, המעיל העבה שלבש גם בשיא החום, דרכו הייחודית לשטוף את כפות ידיו במים חמים לפני העליה לבמה, העובדה שהופיע ללא נעליים (רק עם גרביים), ועוד.

אמא שלי כבר לא איתנו. המוזיקה ההיא עדיין איתי. אני נזכר לא פעם בשעות אחר הצהריים, שנות השבעים, עם התה, הבורקס והפסנתרנים הגדולים, נזכר באופן שבו לימדתי ולמדתי – למדתי מוזיקה מאמי, לימדתי אותה בחזרה את המוזיקה שאהבתי אני. זה היה משחק תמידי. רעב קבוע לעוד ועוד מוזיקה, מכל מיני סוגים, בכל מיני טעמים. המוזיקה היתה חשובה מאוד. היא היתה ונשארה סוג של טעם לחיים.

JUST SAY YES! YES

 

העטיפה הפנימית. RELYER 1974

ברשת ג ב"קצת אחרת" – תכנית הפרוגרסיב האגדית שהייתי מכור לה –  שידרו קטע מהאלבום RELAYER של להקת YES.  זו היתה תחילת שנת הלימודים בתיכון, חודש ספטמבר 1978, כיתה יו"ד והייתי כמעט בן 15. תחושת החלום שהשרה עלי הקטע של YES לא עזב אותי. כל מה שרציתי היה רק לשמוע אותו שוב. מכיוון שלא היה לנו טלפון,  לקחתי אסימון והלכתי עד לטלפון הציבורי בישמח משה. חייגתי ובחנות "אלגרו" ענו לי ואמרו שיש להם את התקליט. ביקשתי שישמרו לי אותו בצד.

למחרת, אחרי הלימודים, חזרתי הביתה, אכלתי ארוחת צהריים (מן הסתם, אורז עם גזר וצימוקים ונתחי עוף) ויצאתי לתחנה. האוטובוס שנסע לתל אביב מהשכונה – קו 71 – היה מגיע רק פעם בשעה, היה לו מסלול ארוך והוא הסתיים ברחוב מקוה ישראל בתל אביב. היה לי ארנק כזה פושטי, שכתוב עליו LONDON באדום. שמתי בו את הכסף, לקחתי ספר של עם עובד לדרך, שלא יהיה משעמם, ונסעתי לתל אביב (הספרים של "ספריה לעם" היו קטנים, רכים ומושלמים לנסיעות באוטובוסים).

הנסיעה ארכה שעה. ההליכה ברגל ל"אלגרו", רבע שעה. בהתרגשות עזה לקחתי את התקליט – נפתח! תוצרת חוץ! – ובאתי לקופה.

"רגע אחד", אמר אמיל אשכנזי, מוכר ומנטור רוחני –  "ואת Close to the Edge שלהם כבר יש לך?"
לא, אמרתי במבוכה.
"אז אתה חייב את זה", אמיל אמר.

ספרתי את המטבעות בארנק. אם אקנה את שני התקליטים לא יישאר לי גרוש עד סוף השבוע. אבל אמיל אמר.

 

כך קניתי גם את Close to the Edge וגם את RELAYER. במשך שבועיים רצופים אחרי הקניה ההרפתקנית הנועזת הזו הלכתי ברגל ולא נסעתי לשום מקום ולא הלכתי לסרט ולא קניתי כלום בקיוסק ליד התיכון. לא ארטיק ולא טורטית, לא מיץ פז ולא קרמבו. כלום.

אבל היו לי שני תקליטים חדשים של YES,  נפתחים, ותוצרת חוץ.

באתי איתם הביתה, חבוקים, עטופים בשקית ניילון. שניהם היו בנויים באותו אופן בדיוק. צד אחד הוקדש ליצירה שלמה, ארוכה ומורכבת, והצד השני לשני קטעים אחרים, עצמאיים. אחד ירוק בוהק, השני אפור-לבן.
מערכת הסטריאו היתה אז בסלון. חיכיתי שאבא ואמא יילכו לישון. בחצות הלילה ישבתי לשמוע משהו מהתקליטים שקניתי. הקלידים המרחפים מעופפים, הגיטרות הנמתחות נמשכות נפרשות אל האופק והחלל, הקול הגבוה של ג'ון אנדרסון, ספק עגום מלנכולי, ספק חם מרגש, כמו מספר סיפורים קדמוני, הנוטל אותך אל ממלכת החלומות המוזרה, ומכניס אותך בשעריה.

Soon, oh soon the light
Pass within and soothe this endless night
And wait here for you
Our reason to be here

הרגשתי שהשמיים נפתחים וכוכבים זוהרים כסופים נושרים עלי מתוך הלילה.

 

העטיפה הקדמית. RELAYER

תחושה חריפה של עונג

לאחרונה נשאלתי על-ידי שלושה אנשים איך התחלתי לשמוע מוזיקה. מתי התאהבתי במוזיקה. ממתי הפכה המוזיקה למשהו כל כך חשוב ומהותי בחיי. הראשון היה סטודנט שעושה את המאסטר שלו באוניברסיטה העברית על הרגלי האזנה למוזיקה בקרב ישראלים ושינויי צריכה, השני היה אילן לוקאץ' מערוץ 2 (לכתבה שתשודר בקרוב ב"אולפן שישי") והשלישית היתה בילי בסרגליק מרדיו קול רמת השרון, שאירחה אותי בתכניתה "רק דברים טובים".

השאלה הזו היא שאלה מכוננת. היא למעשה מחזירה אותי, או כל אחד אחר שמוזיקה בשבילו היא יותר מטפט-של-צלילים ברקע, אל המקום-המקור שבו עוצבה נפשו והחל להיבנות טעמו. אל העומק והבסיס של הנשמה.

למעשה, מוזיקה היתה איתי מהרגע שבו הביאה אותי אמי הביתה, מכורבל ועטוף. האגדה המשפחתית מספרת שברקע התנגן תקליט הבכורה של הביטלס, ופעמים אחדות אפילו צויין שיר מסויים שהיה שם ברקע, כשנפתחה הדלת והובאתי אל עריסת התינוק. טוויסט וצעקה.

עד גיל שלוש הייתי בבית. שכונת ג'סי כהן, דירת חדר וחצי בחולון, אמצע-סוף שנות השישים, עם אמא שלי שהיתה שומעת מוזיקה ללא הפסקה. היא לימדה אותי להשתמש בפטיפון ולהניח את המחט בעדינות על התקליט. לא היו לי תקליטי ילדים. היא פשוט איפשרה לי לשמוע את התקליטים שלה.  

אמרו לה – את תשגעי את הילד, למה את משמיעה לו באך? – והיא ענתה בפשטות: כי הוא אוהב את זה. אני לא מכריחה אותו לשמוע כלום.

עד תחילת בית הספר היסודי שמעתי תקליטים שונים (ולעתים משונים), מין ערב-רב של דברים מאוד מגוונים. בתקליטיה הקטנה שלנו היו הגיטריסט הספרדי אנדרה סגוביה, הקונצ'רטי הברנדנבורגים של באך, השלושרים, "שבלול" של אריק איינשטיין ושלום חנוך, כרמלה ופאקו איבנז, רביעיית הג'אז המודרני של  מילט ג'קסון, שולי נתן שרה נעמי שמר, הביטלס, ג'ורג'י פיים, מריה פרנדורי שרה תיאודורקיס, מקהלת המורמונים והתקליט הענק של דייב ברובק

והיו גם "המשיח" של הנדל, הרב אלפרט והטיחואנה בראס, פסקול הסרט "הבוגר" – סיימון וגרפונקל, פסקול הסרט "דוקטור ז'יואגו" שהלחין מוריס ז'אר ותקליט ילדים אחד ויחיד: "צעצועיה של אסנת" (חוה אלברשטיין) שיצא ב-1967 והוא מופת של מינימליזם. חוה והגיטרה.

חלק מהתקליטים ההם היו אהובים עלי מאוד. העובדה שמדובר במוזיקה כה שונה זו מזו מעידה על כך שבין אם זה שיר של הביטלס ובין אם זו החצוצרה של הרב אלפרט או מיילס דייויס, מוזיקה היא מפתח לשער אל האושר. והיום גם יודעים מדוע. זה כימי. מוזיקה שהיא הדבר הכי מופשט בעולם גורמת למוח לשחרר דופמין, כימיקל המביא לתחושת עונג. 

מחקר שפורסם בכתב העת Nature Neuroscience מצא שמוזיקה פועלת עלינו כמו אוכל טעים וכמו סקס מסעיר. מוזיקה יכולה לגרום למוח לשחרר דופמין. הדופמין הוא מוליך עצבי, הורמון ההמופרש במוח, כדי לסייע לתאי העצב לתקשר אחד עם השני. וכך – גילו החוקרים – כשאתה מפשיט אישה יפה, אוכל עוגת שוקולד אגדית או שומע סולו גיטרה של דייויד גילמור דופמין משוחרר, מתפשט במוח וגורם לך תחושת ריגוש, אופוריה ועונג. דופמין משתחרר בעת סקס ואכילה כדי לספק לנו את חווית העונג, והדופמין נקשר גם להתמכרות מכיוון שהוא מעורב בתחושת האופוריה בעת שימוש בסמים. כלומר סקס, אוכל ומוזיקה – שלושתם קשורים קשר הדוק לעונג, להתמכרות ולהתמכרות לעונג.  החוקרים בדקו מתנדבים באמצעות סריקות מוח מסוג PET ו- MRI פונקציונאלי, בזמן שהאזינו למוזיקה. במכוון נבחרו סוגים שונים של מוזיקה ללא מילים, ממוזיקה קלאסית של ויואלדי קורלי ובאך, דרך ג'אז של ג'ון קולטריין, צ'רלי מינגוס ומיילס דייויס, טנגו של אסטור פיאצולה, Fאנק שחור,  רוק אינסטרומנטלי ("סנואו גוז" של קאמל, "פעמונים צינוריים" של מייק אולדפילד ו"אטום הארט מאדר" של פינק פלויד) וחלילים שונים (בעיקר חמת חלילים).  המסקנה לא מפתיעה אותי. מוזיקה טובה היא מוזיקה טובה, בלי שום קשר לז'אנר. המוזיקה התנגנה והנבדקים במחקר דיוחו על תחושות של ריגוש. הסריקות הראו שכאשר המאזינים חוו תגובה רגשית חזקה למוזיקה, אזורים במוח הקשורים לעונג ותגמול שחררו דופמין. אם היו משמיעים לי את זה מן הסתם היו מגלים הפרשה נמרצת של דופמין.

באמצע שנות השבעים נשלחתי אל הדוד יצחק בגני יהודה. ההורים שלי נשארו בשכונה בחולון ואותי רשמו ללמוד בבית הספר היסודי  סביון גני יהודה.  הייתי בן 11 וקצת. ישנתי בחדרו של עמרי הקטן, בן דודי שהיה בן ארבע, ובחדר השני היו יואב והגר. היא היתה בת 10 יואב היה בן 13. העצמאות שלנו היתה גמורה ומוחלטת.  דודי ואשתו היו יוצאים מהבית מוקדם, לעבודה. לכן היינו אנחנו, הילדים אחראים לעצמנו. קמנו לבד, התרחצנו לבד, הכנו לעצמנו לחמניות לבית הספר, כל אחד עלה על אופניו, ונסע לו. ולא פעם, על סף היציאה מן הבית, יואב ואני דווקא היינו נשארים בבית, ולא הולכים לבית הספר. מהבקרים הללו של חירות גנובה אני זוכר רק צלילים. שוקו חם בכוסות גדולות וצלילים. אני תמיד זוכר היכן פגשתי לראשונה כל אמן ואלבום בחיי ואז, אמצע שנות השבעים, שם, בגני יהודה, פגשתי לראשונה את הדבר המכשף הבא

בחדר – או שמא צריך לומר בקיטון הקטון – של יואב היו תקליטים מעוררי סקרנות והשראה. אמנים ולהקות ויצירות ארוכות. התקליט הכפול "שלום לדרך הלבנים הצהובות" של אלטון ג'ון לצד התקליט הכפול של YES והתקליט הכפול של THE WHO  – אפשר שאז היכו בי הפרוג והרוק במלוא עוצמתם

ואז נעמדתי על רגליי, והתחלתי ללכת. 

גברים במלכודת, פרנזי או הטנגו האחרון בפריז?

איך בשנה אחת יצאו כל כך הרבה סרטים מעולים, חשובים ומשפיעים?

מפתיע לגלות איזו שנה זו היתה. גם בישראל, אגב, נוצרו כמה מהסרטים הטובים ביותר שנעשו כאן:  "מציצים" של אורי זוהר, "לאן נעלם דניאל וקס" של אברהם הפנר ו"אני אוהב אותך רוזה" של משה מזרחי. ואני אוהב גם סרט אחר מאותה שנה, "שתי דפיקות לב" (עם יהודה ברקן ומונה זילברשטיין) שנראה טוב יותר היום מכפי שנתפס בזמן אמת.

אורי קליין כתב בהארץ על שניים מהסרטים הבולטים של שנת 1972, "הסנדק" ו"קברט" – שני סרטים שכל אחד מהם היה לאירוע וללהיט ("הסנדק" היה לתקופה מסוימת לסרט המצליח ביותר בכל הזמנים) – ויצאו לאקרנים בהפרש של כחודש: בכורת "קברט" התקיימה ב-13 בפברואר 1972 וזו של "הסנדק" ב-15 במארס 1972. הסנדק. סרט שנעשה לפי הספר של מריו פוזו. סיפורה של משפחת קורליאונה. המאפיה הסיציליאנית של ניו יורק, אחרי מלחמת העולם השניה. תיאור עשר השנים שאחרי מלחמת העולם השניה. 1945 עד 1955. מאבקי שליטה. אלימות. שלושה אוסקרים. אחד מסרטי הפשע הטובים והמשפיעים של כל הזמנים. האבטיפוס של כל סרטי הגנגסטרים שנוצרו מאז ועד היום. יחסים מוזרים בתוך המשפחה. פשע מאורגן. אנשי חוק מושחתים, טרגדיות אישיות ומאבקי כוח. כמעט שלוש שעות של יצירת מופת. ומרלון ברנדו.  הסרט הראשון שיצא ב-1972 הניב עוד שני המשכים מעולים לא פחות.

גם קברט נוצר לפי ספר – כריסטופר אישרווד, "פרידה מברלין" (יצא בספריה לעם של עם עובד ומומלץ בחום) וגם עלילתו מתרחשת במחצית הראשונה של המאה ה-20, בזמן רפובליקת ויימאר 1931. לפני עליית הנאצים לשלטון. בתחילת העשור שבסופו תתרחש קטסטרופה עולמית גדולה. שמונה פרסי אוסקר. לייזה מינלי, ג'ואל גריי ומייקל יורק בתפקידים הראשיים. סרט שנבחר שוב ושוב בין חמשת המיוזיקלס הגדולים בכל הזמנים.

אז הכתבה של קליין, שמשווה בין שני הסרטים, מרתקת – אבל בשנה ההיא, 1972, יצאו עוד סרטים נפלאים, חשובים, מכוננים ויוצאי דופן. הנה הם.

סופר פולני, סרט רוסי. קלאסיקה

סולאריס

סרט שנעשה לפי הספר של סטניסלב לם. סולאריס. הכוכב שהוא יישות. הכוכב שהוא אורגניזם. הכוכב הכחול, הרחוק, העמוק. כוכב החלומות, הזכרונות, הכאבים, הכמיהות, האהבות. הכוכב שהוא אוקיינוס. המשל העצום, הגאוני, של הסופר הפולני לם מטופל בידיו הוירטואוזיות של הבמאי הרוסי טרקובסקי, מגדולי הקולנוענים בכל הזמנים.

גברים במלכודת

הסרט שבשנת 2008 נבחר בידי ארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית כאחד הסרטים האמריקאים הגדולים בכל הזמנים בשל היותו "משמעותי מבחינה תרבותית, היסטורית ואסתטית. מבוסס על ספר של ג'יימס דיקי  שיצא ב-1970 (אריה חשביה תרגמו לעברית והספר יצא לאור בהוצאת ביתן, ב-1973).  הסרט נקרא בארץ "גברים במלכודת", ולמען האמת – השם שנתנו לו המפיצים דווקא לא רע. הסרט שאיפשר לג'ון בורמן מפגן עוצמה קולנועי. סיפורם של ארבעה אנשי עסקים מאטלנטה שבארצות-הברית שנקלעים לגיהנום פרטי בקרב פראים החיים מחוץ לציויליזציה המערבית. ארבעת הגברים חותרים במורד הנהר בדרום ארה"ב, בשטחיה הפראיים והמרוחקים מציוויליזציה של המדינה. ארבעת העירוניים יוצאים למסע מתוך ציפייה ליהנות ולחזות ביופיו של הטבע. הם יחוו אונס, אלימות, מוות וגם דו-קרב מוזיקלי שהפך ללהיט ענק, תקליט זהב ומיתולוגיה.

כרזת הסרט בית מטבחיים חמש

בית מטבחיים חמש

לפי הספר של קורט וונגוט. הבמאי: ג'ורג' רוי היל ("העוקץ"). כמה אהבתי את וונגוט וכמה אהבתי את הבמאי שהפך את ספרו לסרט. so it goes ("ככה זה"), משפט המפתח של היצירה. הכוכב המרוחק טראלפמדור. עיר ההריגה דרזדן. ההפצצה. מוראות המלחמה. בילי פילגרים ועלילותיו בין הזמנים והכוכבים. היצירה המופלאה הזו, הספר, הסרט, וגם פס הקול – גלן גולד מנגן באך – שווה לקריאה, לצפיה, להאזנה.

מתוך "פריץ החתול"

פריץ החתול

סרט האנימציה הראשון בארצות הברית שזכה לסיווג המחמיר "למבוגרים בלבד" והפך מאז לסרט פולחן. פורנו מצויר. רוברט קראמב, המאייר המטורף, חבר ליוצר הקולנוע ראלף באקשי ("שר הטבעות", "קרח ואש") ויחד הם סיפרו בציורים נעים את עלילותיו של חתול חרמן וחובב סמים, שחי בניו יורק של סוף שנות השישים, מתנסה בכימיקלים, דוחף ידיו לפוליטיקה ומאוהב במוזיקה שחורה. פריץ מחפש חריץ, הוא אוהב ריגושים, אורגיות, מכוניות פתוחות וחתולות רעות ורטובות. הפרובוקציה המשוגעת עבדה נפלא. 

סוד הקסם הבורגני. לואיס בונואל בשיאו

סוד הקסם הבורגני

מתי ראיתם לאחרונה יצירה סוריאליסטית קולנועית מצליחה?  ב-1972 אחת כזאת זכתה בפרס האוסקר הזר. סיפור על חמישה מפגשים של חבורת חברים וארבעה חלומות שחולמים כמה מהם. יש כומר, יש טרוריסטית, יש תיאטרון-הזיות ויש עירום. ההתרחשויות בסרט אינן הגיוניות אך הגיבורים מקבלים אותן כטבעיות. בונואל היה יוצר ייחודי. הסרט נתפס כהתקפה חריפה על המעמד הבורגני, הגבוה, העשיר, של אירופה השבעה והמסואבת.

פרנזי

איך אפשר לשכוח את סצינת הפתיחה המהממת? תנועת מצלמה מתמשכת וארוכה המציגה את לונדון ונהר התמז ממעוף הציפור, כאשר המצלמה יורדת לאיטה ומתקדמת לאורך הנהר, שם מתגלה גופת אשה ערומה שלצווארה קשורה עניבה. היצ'קוק חזר בענק ב-1972. גם למולדת אנגליה, גם לשיאו כיוצר. פרנזי, הסרט על אדם הנחשד כי הוא אחראי לשורת רציחות, נחשב לאחת מפסגות יצירתו של הבמאי האנגלי הדגול ולסרטו החשוב האחרון. הסרט זכה להצלחה מסחרית ואמנותית. חלק מהריגוש בעשיית הסרט קשור בצילומים שנערכו בקובנט גארדן, לונדון, שם עבד אביו של היצ'קוק כסוחר בשוק, השכונה שבה גדל היצ'קוק עצמו.

ועוד על שנת 1972 וסרטיה.

אינגמר ברגמן יצר את "זעקות ולחישות", בתקופה שבה סבל מדיכאון קשה.

וודי אלן עשה את "כל מה שרצית לדעת על המין ולא העזת לשאול" ושיחק בסרט "שחק אותה סם".  

סרט האסונות/הרפתקאות "הרפתקאה בפוסיידון" (לפי ספרו של פול גאליקו) עם ג'ין הקמן שלי ווינטרס ושורה ארוכה של כוכבים הפך לאחד מהסרטים המצליחים ביותר בכל הזמנים.

על "הטנגו האחרון בפריז" – בעיני, אחד הסרטים החשובים והחזקים ביותר בכל הזמנים, אכתוב בנפרד, ממש בקרוב (באוקטובר ימלאו 40 שנה להקרנת הבכורה שלו).