ארכיון תג: ספרות צרפתית

ריח המגנוליות. שקיעת השמש. רוח הים

 

moderato-cantabile-BOOK

 

בחיל האוויר הייתה הפסקה ב-13:00, שעה אחת לארוחת צהריים, התרעננות, מנוחה קלה ובחזרה ללשכה. הזמן עבר לאט. המאוורר הסתובב. המסמכים סווגו ל"סודי" ו"סודי ביותר" ותויקו בתיקים המתאימים. מדי פעם מישהי שאלה אם מישהו רוצה לשתות. ושתינו. משרד צבאי, תחילת שנות השמונים, הרדיו פתוח בקביעות על גלי צה"ל.

לרוב ויתרתי על ארוחת הצהריים. השעה היקרה נוצלה לדברים אחרים. הייתי הולך לספריה, כי בין הספרים השבתי לעצמי חמצן נפשי. טובל את עצמי בים הספרות והאמנות הגדול. זה היה חשוב לי יותר מלאכול. היתה לי מחברת צבאית ורשמתי בה את כל שמות הספרים שפגשתי ורציתי לקרוא. במהלך השירות הצבאי הצלחתי לעשות V ליד (כמעט) כל אחד מ-100 הספרים שסימנתי לי כמטרה לקרוא.

ובאפריל 1984 נתקלתי ב"מודראטו קנטבילה" (תרגום: ק.א. ברתיני, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978). את מרגריט דיראס הכרתי בזכות "הירושימה אהובתי", הסרט של אלן רנה שראיתי  כמה פעמים ואהבתי מאוד. ופתאום הספר הזה, הצנום, עם הציור "השיעור בפסנתר" של אנרי מאטיס עליו.  פתחתי בעמוד הראשון וקראתי:

אתה רוצה לקרוא מה שכתוב מעל התווים שלך? שאלה הגברת.

מוֹדֶרָטוֹ קַנְטָבִּילֶה, אמר הילד.

הגברת הדגישה את התשובה בנקישת עיפרון על הפסנתר. הילד נשאר ללא נוע, ראשו מוסב אל התווים.

ומה פירוש מוֹדֶרָטוֹ קַנְטָבִּילֶה?

– לא יודע.

אשה, שישבה במרחק שלושה מטרים משם, נאנחה.

– אתה בטוח שאינם יודע מה פירוש מוֹדֶרָטוֹ קַנְטָבִּילֶה? חזרה ושאלה המורה.

הילד לא ענה. המורה פלטה קריאת אין-אונים כבושה, עם ששבה ונקשה בעפרונה על הפסנתר. אף ריס של הילד לא זע. המורה הסתובבה.

– גברת דיבארד, איזה ראש יש לבן שלך, אמרה.

אן דיבארד שבה ונאנחה. "למי את אומרת זאת", אמרה.

הילד, בלי נוע, עינו מורדות, הוא לבדו נזכר כי עתה זה רד הערב.

 

הילד לומד פסנתר. אמו היפה, התועה ברחובות העיר שעל שפת הים, לוקחת אותו איתה. היא מחפשת משהו, מקרה שיקרה אם אפשר במקרה. היא צמאה לחום. אן דיבארד היפה. המסדרונות הריקים הגדולים ושטופי האור בביתה של אן דיבארד, ריח המגנוליה בפריחתה, רחש הגלים המתנפצים אל החוף, העיר החשוכה בלילה והאורות המרצדים בה, בית הקפה הקטן שבו אן דיבארד שותה יין, עוד ועוד יין, צוללת אל תוך קרבה עם גבר בשם שוון, שיש לו עיניים כחולות והוא פועל בבתי היציקה השייכים, כנראה, לבעלה של אן.

כתבה דומיניק אורי (הלא היא פולין ריאז', מחברת הספר "סיפורה של או"): "הספר מודרטו קנטבילה בנוי פחות ממוסיקה ומלחן ויותר מאור דומם, חודרני ופתאומי כאור הפנסים המבצעים סיבוב, וכמו שהאור החותך משאיר בעין סימן של אש, כך משאירה מרגריט דיראס ברוחו של הקורא רצועת זרחן דמומה יוקדת".

ומוסיף גאטן פיקון: "במודרטו קנטבילה לא רק מה שמתרחש לא נאמר, אלא ייתכן שלא מתרחש כלום…אכן, דבר לא מתרחש, אף-על-פי שהאמתלה שבספר היא התרחשות מקרית דרמטית ביותר: רצח מתוך קנאה. בבאר הרג גבר אישה. אולם אין מעשה זה קיים אלא בגין הקסם שהוא מפעיל על גבר אחר ועל אשה אחרת".

 

חזרתי לספר אחרי שנים רבות. ראשית, יש לציין שהיה קשה מאוד להשיגו. בשבע חנויות ספרים משומשים אמרו לי שאזל מזמן, הפך נדיר. בדרך מקרה עברתי בצו קריאה ברחוב אבן גבירול בתל אביב, נכנסתי פנימה ושאלתי האם הספר נמצא, המוכרת החביבה ביקשה שאחפש במדף עם האות "ד" – והיה זה הספר הראשון שנגלה לעיני. קראתי אותו כל אחר הצהריים, בלגימה אחת, ארוכה ומוקסמת.

הספר של דיראס יצא בצרפת ב-1958. הוא הפך לרב-מכר ונמכר בחצי מיליון עותקים. ועדיין, לא פתורה לי שאלת קסמו המכשף. לכאורה, לא מתרחש דבר לכל אורכו של הספר. יש שם חלל, שמרגריט דיראס מסרבת למלאו. היא לא נותנת תשובות. היא לא פותרת את התעלומה. היא רק מציגה אותה. היצירה נעה במעגלים שאינם מגיעים בסוף למיצוי ופיצוי. הם נותרים כגלי ים שחוזרים, ומתרחקים וחוזרים. יש בספר 15 דיאלוגים. חמש-עשרה שיחות בין הגבר שוון לבין האישה אן דיבארד, שידיה רועדות מהתרגשות בכל פעם מחדש, אבל המתח (כמעט ו)לא מתפרק. נגיעות קלות. שפתיים נצמדות. לא יותר. גבר נמשך. אישה מרוגשת מחפשת חום ואהבה. זו אמנות הסוגסטיה. זו השתיקה הגמורה שבין המילים שיוצרת את העוצמה השקטה של מוֹדֶרָטוֹ קַנְטָבִּילֶה.

ובכל זאת, ניסיתי להבין מדוע התרגשתי שוב לקרוא אותו. האם ההזדהות שלי עם הילד שלומד פסנתר ומורתו הקשוחה עומדת מעליו? האם זה הגבר שנוהג בה באצילות גברית ישנה, אבל גם מביע בה ענין מיני אמיתי? האם אלה תיאורי העיר שעל הים, הפועלים המהלכים לעבודתם, הבריות המתקבצות בבית הקפה שבו שותים אן דיבארד ושוון קנקנים של יין?

"משונה, אין לי חשק לחזור הביתה, אמרה אן דיבארד. הוא נטל בבת ראש את כוסו, הריק אותה בלגימה אחת, לא ענה, נטש אותה בעיניו.

– נראה ששתיתי יותר מדי, המשיכה, אתה מבין, זהו.

– זהו, כן, אמר האיש".

 

כשהאם ובנה צועדים לאורך שדרות הים, העיר שקועה בחשכת הערב היורד, אורות נדלקים בבתים הרחוקים, ריח ארוחת הערב, רוח באה מהים, הילד רץ, ושב וחוזר ושם את ידו בתוך ידה של אמו. היא אוהבת אותו. היא משועממת מחייה הבורגנים. מסעודות של ברווז בתפוזים וקנקן יין בורדו ואורחים צפויים מדי.

מוֹדֶרָטוֹ קַנְטָבִּילֶה זה מתון ושירתי, זה קל.  אומרת אן דיבארד לבנה הקטן.

שיערה בהיר, שמלתה שחורה עם מחשוף גדול, לחייה ורודות מהיין. ריח המגנוליות. שקיעת השמש. רוח הים. הם צועדים הביתה בסוף של יום.

 

ושוב הם חוזרים שניהם אל ביתה של העלמה ז'ירו, המורה לפסנתר, שזועמת כהרגלה, והילד מנגן בדרכו את הסונאטינה.

 "הסונאטינה בוצעה תחת ידיו של הילד – שהיה מפורז – אבל היא בוצעה שוב ושוב, נישאת באי-זריזותו האדישה עד לקצה עוצמתו. ככל שנבנתה והלכה, פחת אור היום באופן מורגש. חצי-אי כביר של עננים דלוקים התרומם באופק, והדרו השביר והחולף כפה את המחשבה לעבר כיוונים אחרים. סאון הים המעורב בקולות האנשים שבאו על הרציף עלה עד לחדר.

– בעל-פה, אמרה העלמה ז'ירו, בפעם הבאה בעל-פה תצטרך לדעת זאת, אתה שומע?"

 

LA LECON DE PIANO Henri Matisse שיעור פסנתר. הנרי מאטיס

LA LECON DE PIANO Henri Matisse
שיעור פסנתר. הנרי מאטיס, 1916

 

ב-1960 הפך מוֹדֶרָטוֹ קַנְטָבִּילֶה לסרט. פיטר ברוק ביים 89 דקות עם ז'אן מורו וז'אן-פול בלמונדו.  אתם יכולים לצפות בו כאן

 

moderato-cantabile

שמלתך על השטיח ואת במיטתי

ז'אק פרוור עם ז'קלין לורן 1937

ז'אק פרוור עם ז'קלין לורן 1937

בצרפתית (המקור) זה הולך ככה
Alicante
Une orange sur la table 
Ta robe sur le tapis 
Et toi dans mon lit 
Doux présent du présent 
Fraîcheur de la nuit 
Chaleur de ma vie 
 

אליקנטה

תפוז על השולחן

שמלתך על השטיח

ואת במיטתי

מחווה מתוקה של ההווה

קרירות הלילה

חמימות חיי.

(מתוך "מלים" מאת ז'אק פרוור, הוצאת גמיר, תרגום: אברהם חכים, 1984)

כמה מעט דרוש לו לאדם כדי להיות באמת מאושר. כמה פשטות וכמה יופי בשיר של ז'אק פרוור. שש שורות בלבד. 27 מלים (במקור הצרפתי). שם השיר הוא שם של עיר. אליקנטה. השנה היא 1937 טרום מלחמת העולם השניה. השחקנית היפה ז'קלין לורן עירומה במיטתו של המשורר ממלאה את גופו ונפשו בחום בלילה הספרדי הקר. פרוור היה אז בן 37. משורר. תסריטאי. מאבות הריאליזם הפיוטי. כותב פשוט. ישיר. בהיר.

והנה בשיר הזה "אליקנטה" מוגש בצמצום גמור כל מה שדרוש כדי להיות מאושר: תפוז על השולחן, לילה קר, הרחק מן ההמון הסואן, אישה עירומה ויפה במיטה.

 

עוד שירים של ז'אק פרוור בבלוג של מנחם דותן

הנסיך: יצירתו, חייו ומותו של בוריס ויאן

פאריז. 1946. הגדה השמאלית. סן ז'רמן דה פרה, אחרי המלחמה. הסמטאות הצרות היורדות אל נהר הסיין. בריבוע שיוצרים הרחובות סן בנואה, ז'אקוב, סן ז'רמן ודופין צעירים צרפתים ותיירים מזדמנים חוגגים את האביב החדש. את המיניות הסוערת והחושניות הבוערת, במרתף המועדון האגדי "לה טאבו" עושים סקס, ג'אז וסמים קלים. המשולש שבין קפה פלור, קפה דה מאגו ומסעדת ליפ היה מרכז העניינים, לב לבה של פאריז החדשה – מועדוני ג'אז, בארים אפלוליים אפופי עשן סיגריות וריח אלכוהול וקברטים עם מופעי זימה. מובילי הדרך היו ז'אן פול סארטר, סימון דה בובואר, ז'אק פרבר, מרסל קרנה. אחרי שנות הכיבוש הגרמני, דור שלם חיפש פורקן וסיפוק, אינטלקטואלי ומיני. קבוצה גדולה של אמנים ויוצרים ניסו לחדש את ימי הקסם של פאריז שלפני המלחמה, כשקפה דה מאגו היה חביב על ג'יימס ג'ויס ועל אנדרה ברטון וחבריו הסוריאליסטים.  כך שבין 1945 ל-1960 בעצם שום עיר בעולם לא יקדה מתשוקה ומיצירתיות כמו פאריז שאחרי המלחמה. בברלין, ברומא, בלונדון ובוינה ליקקו את פצעי המלחמה.

אם המוזה של התקופה היתה ז'ולייט גרקו, בתה של לוחמת מחתרת צרפתיה שנשלחה למחנות וניצלה בנס, הנסיך של התקופה היה בוריס ויאן.  גרו היתה נערה יפה וביישנית שהופיעה בסן ז'רמן והפכה לסמל. ויאן היה שם ולא במקרה היה למיתוס ולמי שמותו בגיל צעיר (39) הותיר אחריו חלל גדול.

ויאן היה גאון, בעל מוח יצירתי ופרוע וגוף חלש וחולני, והוא הקדים את זמנו ב-40 שנה. ויאן היה שלוח-רסן, מקורי ומשוגע יותר מסארטר, ויותר מואר, עליז ומגוון מאלבר קאמי. שניהם, סארטר (ב-1964)  וקאמי (ב-1957) זכו בפרס נובל לספרות – ובצדק (סארטר אמנם סירב לקבל את הפרס, אך עדיין זכה בהכרת האקדמיה המלכותית השבדית). ויאן, שהיה חריג ויוצא דופן, מת במפתיע, צעיר ולפני שהעולם הכיר בגאוניותו. ויאן היה איש של יצירה מגוונת. הוא ניגן חצוצרה ועסק במוזיקה, אבל גם בקולנוע, והוא כתב שירה פרובוקטיבית וסיפורת מקורית, מבריקה, קיצונית. מלאת דמיון. לעברית תורגמו ארבעה מספריו. "עוד אירק על קבריכן" (1946), "צל הימים" (1947),  "העשב האדום" (1950) ו"חרש הלבבות" (1953). הוא היה רזה, לבן וחיוור במיוחד. ויאן היה חולה לב מלידה. קראו לו הנסיך גם בשל מראהו השדוף והחליפות האלגנטיות שלבש. והוא ניגן בחצוצרה.

היתה לו ילדות קסומה, לבוריס, עם שלושת אחיו ואחותו הקטנה, בוילה מפוארת בעיירה ויל ד'אוברי, ליד פאריז. בני הזוג ויאן היו טיפוסים אמנותיים, שעודדו מאוד את היצירתיות של הילדים. בתחילת שנות השלושים נקלעה משפחת ויאן למשבר כלכלי. המשפחה ירדה מנכסיה ונאלצה להשכיר את הבית הגדול למשפחה יהודית בשם מנוחין, ולעבור לגור בבית הקטן והפשוט של שומר הגן.  אחד מבני משפחת מנוחין, ילד הפלא יהודי, היה חברו הטוב ביותר של בוריס הקטן והם היו משחקים יחד בגן. מוזיקלית, בגיל 18 יהודי מנוחין יצא לעשות קריירה בתחום הקלאסי ובוריס ויאן בחר בג'אז.

בגיל 20, בשנת 1940, הנהיג ויאן תנועת מחאה לא מיליטנטית בזמן הכיבוש הנאצי, תנועת זאזו. חבורה של צעירים שהתלבשו באופן מוחצן וצבעוני במיוחד, גידלו שיער ארוך והאזינו לג'אז. הנאצים גייסו במכוון חלק גדול מהם "כדי לקחת חלק במאמץ המלחמתי הגרמני", אבל בוריס ויאן היה חולה לב ולכן נשאר בפאריז, בזמן שאחיו וחבריו נשלחו אל מחוץ לגבולות צרפת וחזרו מהגלות רק בתום המלחמה.

ויאן ניגן, למרות שרופאיו הזהירו אותו שהמאמץ שדורשת הנגינה בחצוצרה יכול לעלות לו בחייו. והוא כתב. למרות שאיש לא הבין אותו. ויאן כתב (ב"צל הימים") על דברים פנטסטיים, משוחררים מהיגיון ומחוקי הטבע. הוא בנה עולמות שבהם צלופחים מגיעים דרך הברזים לטעום ממשחות השיניים, על מחשבות שאפשר לראות אותן (בצבע כחול), על עצים הצומחים מיד פורחים ומניבים פרי בן-רגע, כמו בסרט אנימציה מואץ, על נעליים שניתן להשקות את הסוליות שלהן כדי שהעור יצמח. אצל ויאן, כשהאהבה באויר, האויר חם והאצבע נצרבת ואת המצית טוענים ברסיסי שמש.

ויאן תיעב את השגרה ואת השמרנות, את הדפוסים הקבועים ואת הריאליזם הנוקב. אשתו, מישל ויאן, שכבה עם גיבור הגדה השמאלית, ז'אן פול סארטר. כשבוריס גילה זאת הוא הגיב על כך בדמות שברא בספרו "צל הימים", דמות בשם ז'אן סול פארטר, שיש לו לב בצורת מרובע והוא כפייתי ושגרתי ולא זורם, צבעוני וטהור כמו הדמויות האחרות – כלואה, הגיבורה הנאהבת, שפרח צומח בריאותיה ומאיים להביא עליה את סופה, קולן החולה והמאוהב, שמצמיח בעזרת חום בטנו רובים מהקרקע היבשה – ולא פרחים. אצל ויאן הקסם והאובדן שלובים זה בזה. הוא, שחי כל שנותיו בצל המוות, ניגן, כתב ויצר וחי בעוצמה גדולה ולוהטת – כשהוא מודע לזמן המוגבל. הקצר והולך.

ויאן היה חריג גם בקרב היוצרים והכותבים של זמנו. ספריו הראשונים לא זכו להצלחה, ואז הוא יזם מהלך פרובוקטיבי שעורר שערוריה גדולה. תחת שם העט "ורנון סאליבן" פירסם ויאן רומן מתח טראשי ואפל, "עוד אירק על קבריכן", כשהוא חותם על המהדורה הצרפתית כ"מתרגם". הספר מגולל את נקמתו של הכושי לי אנדרסון, שצעירים לבנים רוצחים את אחיו הצעיר והוא יוצא למסע נקם. הספר היה גדוש אלימות וסקס נועז, ופרקליט המדינה הגיש תביעה נגד המו"ל הצרפתי ונגד "המתרגם" בוריס ויאן. השופט לא קיבל את עמדת המדינה, שמדובר ביצירת תועיבה המשחיתה את הנוער, הספר נמכר במאות אלפי עותקים ולמרות גל של מחאות מזועזעות מצד הבורגנים הפך למחזה ולסרט.

ויאן נהנה מהכסף שהביאו המכירות, אבל כסופר הוא לא זכה לכבוד הראוי לו. הוא הירבה לנגן במועדון "לה טאבו" וגם ב"לה קלאב סן ז'רמן", הביא את דיוק אלינגטון לנגן איתו והופיע יחד עם ז'ולייט גרקו, כשהוא מארגן פסטיבלי ג'אז ראשונים בצרפת שאחרי המלחמה.

היתה לו נשמה ענקית ודמיון גאוני. הוא שלט בתחומים שונים ומגוונים – פסיכואנליזה, סוריאליזם, פילוסופיה, מוזיקה, מדע – והצליח לנתב אותם לרומאנים שלו.  אחד מהם, "העשב האדום", הוא ספר מהפנט במיוחד מפני שהוא מתאר מסע במכונת זמן בנבכי האני, שילוב של ספר מדע-בדיוני ופסיכונליזה אוטוביוגרפית.

"הרוח, חמימה ומנומנמת, הטיחה שוב ושוב חופן עלים בחלון. וולף התבונן מוקסם בפינת אור היום הקטנה, שרתיעת הענף היתה חושפת מדי פעם. לפתע, ללא סיבה, התנער, השעין ידיו על שולי המכתבה, וקם. אגב הליכה החריק אריק חרקני ברצפת העץ, ועל כן סגר את הדלת בשקט. הוא ירד במדרגות, יצא החוצה ורליו עלו בשביל המרוצף לבנים והמוקף סירפדים מחורצים, שהוליך בתוך העשב האדום המצוי, אל המתחם. כמאה פסיכות הלאה ממנו הזדקר גוף הפלדה האפור של המכונה"

 (מתוך "העשב האדום", יצא בעברית ב-1981, בתרגומו של אביטל ענבר בהוצאת ספרית פועלים)

אם על "העשב האדום" היה שרוי דוק מלנכולי רווי קסם, הספר הבא כבר היה ממש משונה – יצירה אכזרית, מוזרה ומצחיקה עד דמעות. הספר "חרש הלבבות", שיצא לאור ב-1953 היה טבול גם הוא באותה רוח פנטזיה פרועה – אבל הרבה יותר קיצוני. הספר נפתח עם  ז'אקמור, המגיע לכפר נידח ושכוח, ובו הוא פוגש את אנג'ל שעורג לאשתו ומשתוקק לבוא עליה, אך היא, קלמנטין, "יותר מדי אמא", ואמהותה המסורה עד טירוף משתלטת על הוויתה,  והיא מתרחקת ממנו אל מחוזות ההזיה, כל כולה עם השלישיה שהיא יולדת ומגדלת, הזקן תהילות השט בסירה על הנהר וכל התושבים הופכים אותו לשעיר לעזאזל, הילדים שמשחקים במשחקים מוזרים, הקיץ הגשום הנצחי והתחושה המצמיתה שהעולם כולו יצא מדעתו.

(יצא בעברית בהוצאת "ספרית פועלים" בתרגומו של אביטל ענבר בשנת 1979)

בוריס ויאן הוזמן להקרנת הבכורה של הסרט שנעשה לפי ספרו "עוד אירק על קבריכן" ב-23 ביוני 1959. את הסרט ביים מישל גאסט. ויאן הגיע עם חברים, האורות כבו, הסרט החל. כשעלו הכותרות והאורות באולם נדלקו ויאן לא קם. עיניו היו עצומות. רופא באולם קבע את מותו מהתקף לב. הגאון מת במהלך ההקרנה והוא בן 39 בלבד.

ימים שקטים בקלישי מאת הנרי מילר

הדפסה ראשונה. הוצאת "יתד", 1980. תרגום: יותם ראובני

"אתה לא מרגיש שרומית?"

"רומיתי?" חזרתי כהד. "למה את מתכוונת?"

"אני לא שמנה מדי?" שאלה, מרכינה את עיניה ונועצת אותן בטבורה.

"שמנה מדי? חלילה! את נהדרת. את כמו ציור של רנואר"

היא הסמיקה. "רנואר?" חזרה על דברי, כמו לא שמעה מעולם את השם. "לא, אתה מתלוצץ".

"לא חשוב. בואי הנה תני לי ללטף קצת את הכוס החמוד שלך"

(הנרי מילר, ימים שקטים בקלישי)

הוצאה שניה. "זמורה ביתן",1988. תרגום: משה זינגר

 

הנרי מילר, הכבשה השחורה, הנער הפרוע בין הגברים הכותבים של אמריקה במאה העשרים. תקופה מסויימת (איך לא?) נאסרו ספריו לפרסום בארה"ב. סגנונו היה נטורליסטי-לירי, מלא בדימויים מפתיעים, שונים ומשונים, השקפת עולמו חדורה ברגשי אנטי. אנטי השמרנות המקובלת והמשעממת, אנטי הבורגנות הנינוחה, אנטי הסדר החברתי הקיים. הוא בעט בכל מוסכמה בסביבה, נהנה להיות הבחור המופרע עם קופסת הסיגריות בכיס האחורי, בקבוק המשקה ביד, ספר השירה על השולחן והדיבור הבוטה.  כל הדמויות בספריו הן של נוודים תועים, חרמנים שתויים, לוחמים דחויים של החיים.

 

בשנות העשרים של המאה העשרים הוא עזב את אמריקה לתקופת נדודים ארוכה ונחת, כמו חבריו ארנסט המינגוויי וסקוט פיצג'רלד, בפאריז. צרפת היתה בשיא זוהרה. היא היתה מרכז החופש, החושים והחושניות.  מילר ביקש למצוא "את האנושיות החשופה, הגולמית, את המגע האנושי והמיידי, את המגע החושי הבלתי אמצעי: אהבות, תאוות, ריחות וצלילים, כל הדברים שמעוררים את נפש האמן ואת הגברות הרדומה".

 

הנרי מילר דהר אל תוך עיר האורות שלוח רסן כסייח בוער, ללא עכבות וללא בושה. את חוויותיו הוא תיעד במרץ בבקרים שאחרי הלילות הסוערים.

 

"חכה אני צריכה להסתדר קודם", היא נעה לעבר הבידה ואמרה: "אתה תיכנס למיטה שיהיה חמים ונעים. כן?"

התפשטתי מהר, רחצתי את הזין שלי מתוך נימוס, צללתי לבין המצעים…פשטתי ידי לעבר הגן הסתור שלה, שהיה עדיין מטולל במקצת. היא הדפה אותי חזרה למיטה, רכנה מעלי ומיהרה ונחתה לעברו בפיה החם והאדום. החדרתי אצבע לתוכה להתחיל להפעיל…משכתי והושבתי אותה עלי והחדרתי אותו פנימה עד הסוף. היה זה אחד מאותם הכוסים המתאימים לך כמו כפפה. התנודות השריריות הקצובות שלה הותירו אותי עד מהרה חסר נשימה. וכל אותו זמן היא ליקקה את צווארי את בתי השחי שלי. את אזניי. בשתי ידי הרמתי אותה מעלה ומטה מסובב את אחוריה סביב סביב. לבסוף באנקה היא נפלה עלי בכל כובדה. גילגלתי אותה על גבה משכתי את רגליה על כתפיי והסתערתי לתוכה במלוא המרץ. חשבתי שלעולם לא אגמור לגמור. זה בא בזרם יציב, כמו מתוך צינור של גינה. כשמכשתי ויצאתי מה היה לי שיש לי זיקפה גדולה עוד יותר משהיתה כשהתחברתי אליה.

"זה משהו רציני", אמרה, מניחה את ידה סביב הזין שלי ובודקת אותו באצבעותיה. "אתה יודע לעשות את זה".

 

הנרי מילר מתאר פרוות זולות, נשים חשופות לוגמות קפה תחת שמשיות פתוחות בבתי הקפה ברובע קלישי,  מסיבות חברים עם יין אלג'יראי זול, נסיעות לדרום, בדיקות סיפיליס שגרתיות בבתי החולים. סיפור עלילות הנרי בעיר הגדולה הוא סיפור פשוט, זורם, שוצף וסוחף.

 בניגוד לחברו המינגוויי, המזוקן והרציני כמו קבר, מילר היה מגולח ושובבי וחובב זונות, או נשים ישירות מאוד ( "אם אתם באמת רוצים שאני אמצוץ לכם, עכשיו או אם אתם רוצים לעשות את זה מאחורה, בתנוחה של הכלב, מה שאתם רוצים, בשבילי הכל אותו דבר", אמרה ולגמה מהתה כמו דוכסית בנשף צדקה.  עמוד 43).

 הסצינה שבה נגמר נייר הטואלט בשירותים והוא מוצא את עצמו מקנח את ישבנו בבאגט טרי היא אחת הסצינות המצחיקות ביותר בתולדות הספרות. המהדורה העברית שיצאה ב"זמורה ביתן" בשנת 1988 כוללת גם צילומים אמנותיים מחיי פריז. צילומים שמתעדים הווי מיוחד במינו של העיר והתקופה, ונעשו בידי הצלם הצרפתי הנודע, חברו של הנרי מילר, בראסאי

בראסאי, הצלם יליד טרנסילבניה, היגר לפאריז, צילם את נופיה הליליים של עיר האורות ואת נשותיה העירומות. "היה לו את הכישרון המדהים לגרום לאישה להראות לו את כל מה שרצה", אמר עליו הנרי מילר, "בראסאי חדר עם מצלמתו לחדרים האינטימיים ביותר בנפשן של הנשים שהתפשטו והתפשקו בפניו". הצילומים משולבים בספר עצמו ומוסיפים ערך מוסף ליצירה. 

 

נהוג להלל ולשבח את "הצליבה הורודה", הטרילוגיה השערורייתית שלו ("סקסוס", "פלקסוס" ו"נקסוס") – אבל דווקא "ימים שקטים בקלישי" המוקדם והקל יותר מאפשר להבין את האיש שמאחורי המילים. מילר הוא הסופר שקבע כי "אישה שאי אפשר לעמוד בפניה היא אישה אוהבת", ולפיכך לא ניסה אפילו לרגע לעמוד בפיתוייהן של הנשים. מילר, שהשפיע מאוד על צ'רלס בוקוסקי, הוא זה שכתב את המשפט המכונן הבא: "כל רגע שבו אנחנו מוותרים על מימוש הריגוש – הוא עוד רגע קטן של מוות בעודנו בחיים".