ארכיון תג: ספרות אמריקאית

מה מעיק על פורטנוי מאת פיליפ רות

כשאני חושב על מה מעיק על פורטנוי אני נזכר מיד במדף הגבוה, הבודד, רחוק מעל ראשי, בדירה הזעירה ברחוב הדקל 3, בחולון.  המדף הזה היה רחוק מהישג ידי.  כשהייתי לבד בבית, הייתי גורר את השולחן,  ואז שם על השולחן את הכסא, ואז מטפס אל על, ומחטט בהתרגשות בספרים שנמצאו על אותו מדף גבוה ורחוק. היו שם, בין היתר, אוטובוס התשוקות של סטיינבק,  בצהרי לילה של אורי אורן, מאהבה של ליידי צ'טרלי מאת ד.ה. לורנס,  כל מה שרצית לדעת על המין ולא העזת לשאול המיתולוגי של ד"ר דייויד רובין וגם מה מעיק על פורטנוי של פיליפ רות.  אלה היו הספרים שהרחיקו ממני, לכאורה, ולכן הקפדתי לקרוא את כולם, כשההורים היו בעבודה. הייתי בן תשע.

 

"הספר המצחיק ביותר שנכתב מעולם על סקס", נכתב בעיתון האנגלי גרדיאן. אבל כשקראתי את מה מעיק על פורטנוי הוא לא הצחיק אותי.  להיפך. הוא היה בעיני רציני עד אימה. הנער המתבגר אלכסנדר פורטנוי מאונן עם נתח של כבד באמבטיה, מתחרמן מהחזייה של אחותו חנה ורוצה באופן כללי לזיין בלי חשבון כמה שיותר נשים לא נתפס בעיני כדמות קומית בכלל. אבל אני מזכיר: הייתי בן 9 כשקראתי אותו.  אחר-כך, באוניברסיטה, בגיל 23, קראתי אותו שוב. חייכתי, מדי פעם, ובעיקר נתפסתי בהערצה למחבר פיליפ רות.  והנה, השבוע הפעם השלישית, כבר לא בתרגום ההוא של חיים גליקשטיין, אלא במודרני יותר, של אסף גברון.

 

"מה מעיק על פורטנוי" היה הרומאן השלישי של פיליפ רות. הוא היה בן 36 כשהספר יצא לאור, והפך בן-לילה מאחד הסופרים היהודים המעניינים באמריקה לאייקון סקס-ספרותי. בשנים שאחרי פרסום הספר רות הפך מיהודי נעבעך מניוארק, לגבר אטרקטיבי, ל"רב-שגל" ו"זיין מוטרף", כדבריו בראיון לעיתון הבריטי. הוא התגרש מאשתו, התחתן עם השחקנית קלייר בלום, התגרש גם ממנה, התחתן שוב, ובין לבין עשה סקס. המון סקס.

 

"מה מעיק על פורטנוי" הוא מקרה מבחן מצוין ליחס השונה והמורכב שיש לנו לסקס. הוא עיצבן רבים, חירמן רבים עוד יותר, הצחיק אחרים, ובכלל שכחו שהוא מנציח משהו חשוב מאוד – את הרוח האנרכיסטית, הפראית והמשוחררת-מינית של שנות ה-60. פיליפ רות, שגדל והתבגר דווקא בשנות הארבעים והחמישים, שייך לדור האחרון של ילדים אמריקאים מנומסים ומחונכים שהאמין במוסד המשפחה, בורגנות ומוסרנות, עד שבא דור הביט, הג'אז וילדי הפרחים, וכל העולם המסודר התנפץ לרסיסים, בזכות גלולה למניעת הריון, סמים פסיכדליים וגיטרות חשמליות שגרמו לאנשים ללכת בעקבות היצר ולמצות כל תאווה קדמונית לגבר, לאישה, לפעמים לשניהם ולעיתים גם באורגיות קבוצתיות.

 

כמו משפחות יהודיות רבות, שהיגרו ממזרח אירופה לארה"ב, גם במשפחת רות היו היחסים קרובים, אוהבים, חמים וסוערים. אביו, הרמן, עבד בחברת הביטוח מטרופוליטן לייף וטיפס לדרגת מנהל אזורי. הם חיו בקהילה היהודית הגדולה של ניוארק, עיירת תעשייה משגשגת. "גדלתי בשכונה יהודית", אומר רות, "אבל מעולם לא ראיתי כיפה, זקן או פיאות". המטרה של פיליפ היתה להיות ולחיות כמו "שם", מחוץ לקהילה היהודית, השמרנית. ליהנות עד כמה שאפשר מתאוות הבשרים ותענוגות הסקס. בלי רגשי אשם ובלי עכבות.

 

וכזה הוא גם גיבור ספרו, אלכסנדר פורטנוי, צעיר יהודי באמריקה של שנות השישים, טיפוס מיוסר שניסה והצליח להיות ילד טוב ואוהב של אמא ואבא, להצטיין בלימודים ולהתקדם בחיים (עד שתפס ג'וב נהדר בעיריית ניו יורק),  אבל בו-זמנית הוא נלחם ביצרים הבוערים שלו. פורטנוי הוא גבר בוער, אחוז חרדות ורדוף רגשי אשמה על חרמנותו. הבעיה של פורטנוי היא אובססיה לסקס – כל סקס.  ארבעים שנה לפני באני מונרו של ניק קייב, היה שם אלכסנדר פורטנוי, שכל צעד ומחשבה שלו מתחילים, ממשיכים ונגמרים בתשוקה לסקס. בגיל 33, אחרי ביקור טראומטי במדינת ישראל ("הֵי, כאן אנחנו הוואספּים!"), הוא משתרע על ספת הפסיכיאטר ומתוודה, מספר "הכול" בניסיון לגלות את שורש ה"מחלה". האמנם מחלה? או שפיליפ רות הצליח לחזות ולנבא תהליך חברתי-מיני שיעבור על אמריקה בשנים שאחרי?

 

"מה מעיק על פורטנוי" עורר מחלוקת עזה כשהתפרסם לראשונה ב-1969, ומאז כבר נמכר ביותר משבעה מיליון עותקים בעולם והבמאי ארנסט להמן גם הפך אותו לסרט ב-1972. הוא תורגם לעברית פעמיים. ב-1970 בידי חיים גליקשטיין (הוצאת שוקן) ותרגום חדש של אסף גברון ("כנרת זמורה") במלאת ליצירה 40 שנה. 

 

פיליפ רות נחשב לאחד הסופרים האמריקאים החשובים. ב-2002 הוענק לו הפרס היוקרתי ביותר של האקדמיה האמריקנית לאמנות ולספרות, שהוענקה בעבר לוויליאם פוקנר ולסול בלו. ב-2005 היה פיליפ רות לסופר האמריקני החי השלישי שהוחלט כי כתביו יראו אור במהדורה מקפת וייחודית מטעם הספריה האמריקאית. הוא היה מועמד השנה לפרס נובל לספרות. במילים אחרות: מי שיקרא עכשיו לראשונה את "מה מעיק על פורטנוי" כבר לא ייאלץ להתלבט בשאלות כמו "מי זה הפיליפ רות הזה" או האם מדובר ב"פורנוגרפיה או ספרות", אלא סתם לקרוא ולהחליט אם הוא אוהב את זה או לא.

היתה אז חשכה באמריקה

 

א.מ. הומס

איימי מ. הומס בת 49. מבוגרת ממני בשנתיים. מה שאומר, שקראנו פחות או יותר את אותם ספרים אמריקאים (זן ואמנות אחזקת האופנוע, התפסן בשדה השיפון, סיפור של שיגעון פשוט) ושמענו את אותם תקליטים אמריקאים (ג'יימס טיילור, קרוסבי סטילס נאש ויאנג, ברוס ספרינגסטין) באותן שנים.

מה אני רוצה לומר? אני רוצה לומר, שהומס התבגרה, התחנכה והתעצבה כמוני, דרך שנות השבעים והשמונים. אני מרגיש את זה, כשאני קורא את הספרים שלה. היא אישה, אמריקאית, יפה ומצליחה מאוד, ויש בינינו זהות של מי שקראו את אותו דף מילים באותו תקליט משני צדי האוקיינוס. כמי שנולדה בשנת 1961 הומס התבגרה בתוך שנות השבעים, רגע אחרי המסיבה הגדולה של הסיקסטיז. לא במקרה האנטי-גיבורים שלה, בספריה, הם ההיפים שהפכו ליאפים, או הילדים שלהם. אני אוהב את הומס. קראתי שלושה ספרים שלה, שתורגמו לעברית (ג'ק, מוזיקה ללפידים והספר הזה יציל את חייך) ואחד באנגלית

הומס היא כותבת יוצאת-דופן. סופרת מודרנית, אמיצה, שנוגעת בכל תחלואי הקיום המודרני. הרכושנות, החיפוש אחר משמעות, הפחד מפני הקמילה ואובדן הנעורים, הכמיהה למשהו לא מוגדר שירפא את הצער. היא נותנת את התחושה, לקורא, שאין דבר שהיא לא מסוגלת לטפל בו  – מגבר שעוזב את משפחתו כי הוא מתאהב בגבר אחר וסקס לסבי סוער בין שתי חברות סטרייטיות ועד ילד החוטף ילד אחר באיומי אקדח ומשפחה השורפת את בית הפרברים שלה ויוצאת למסע אל הלא נודע.

אחרי "ג'ק", ספרה הראשון שהפך לסרט טלוויזיה עיבדה הבמאית הלסבית רוז טרוש (גו פיש) את "הדברים הבטוחים" של הומס לסרט קולנוע בכיכובה של גלן קלוז, המגלמת את דמותה של אסתר, המטפלת במסירות בבנה הנמצא בתרדמת אך מתנכרת לבעלה ומתרחקת מבתה המתבגרת. באותו זמן חברתה האחת נמצאת בדרך לגירושים מכוערים  והשניה משועממת עד מוות מבעלה ומחייהם הבנאליים ולמרות החזות העליזה שלה היא בעצם מחפשת ריגוש – משהו או מישהו שיחזירו אותה לחיים.

הנושאים הם אותם נושאים. אפשר לפגוש את הסיפורים הטעונים והדמויות האבודות של הומס כבר ב"מוזיקה ללפידים", ספרה המטלטל משנת 1999 שמתחיל במשפחה השורפת את ביתה שלה, כדי להתחיל מחדש, ומסתיים במוות מקומם של ילד. הומס נטולת חמלה. היא אחת הסופרות הבולטות באמריקה לא רק בזכות כשרונה לספר סיפור (ויש לה יכולת רבה לעשות את זה), אלא גם (ואולי בעיקר) הטיפול שלה באחר. היא כותבת ספרות לדור השרוט. "ג'ק"  עוסק בהתמודדותו של נער עם הגילוי כי אביו עזב את הבית לטובת גבר אחר, "הסוף של אליס" מתאר יחסים בין נערה צעירה לפדופיל המרצה את עונשו, שאותו היא מעריצה. ב"מוזיקה ללפידים" ילד חף מפשע מוצא להורג. וב"הספר הזה יציל את חייך" מתואר בפרוטרוט סקס עם חולת סרטן כרותת שד.

חנויות סירבו להחזיק אותו על המדף. עטיפת "הסוף של אליס", שלא תורגם לעברית

הומס, מטבעה, הולכת נגד הזרם. היא לא סופרת קונבנציונלית ויש בה את הגרעין שמסייע לעורר מהומות. "הסוף של אליס" עורר סערה בארצות הברית ואנגליה (היו חנויות ספרים לא מעטות שסירבו להחזיק אותו) .

הומס, שמגדירה את עצמה כ"אישה שאוהבת מאוד גברים ואוהבת מאוד מאוד נשים", והיא גם זו שכתבה את סדרת הטלוויזיה הלסבית הראשונה, "ישנן בנות" – או בשמה המקורי: THE L WORD

ישנן בנות. הסדרה הלסבית הראשונה

 

גם "הספר הזה יציל את חייך", בוחש בקדרת הנושאים שהחברה המערבית לא אוהבת לחשוב עליהם. הומס מעלה אל פני השטח את אותם מוצקים מטרידים השקועים בתחתית. הקריאה בספר יוצרת מצב מתמיד של מתח אצל הקורא. מצד אחד, אתה מת לדעת מה קורה הלאה, ומדפדף, מצד שני – הקריאה, פעמים רבות, עוכרת שלווה וטורדת מנוחה.

הסיפור נפתח עם התקף לב שלא היה למר ריצ'רד נובק, אחד שיש לו המון כסף, והוא גר בוילה מפוארת על גבעה המשקיפה אל העיר לוס אנג'לס, ויש לו תזונאית פרטית וגם מאמנת כושר צמודה ומעיקה, והמיליונים של הדולרים בחשבון הבנק שלו אמורים להבטיח לו שקט ותענוגות. אבל אז בא הכאב.  כאב עצום מפלח חזה וקורע את התודעה. בבית החולים הוא חושב שהנה בא הסוף, אבל זו רק ההתחלה.

לא התקף לב, גם לא סרטן, סתם איתות של הנפש להתחיל ולבדוק מה לא בסדר. בחצר הבית הולך ונפער בור בולעני המסכן את שלום הבית ואת שלומו שלו, סוס נופל לתוך הבור, מוכר דונאטס מהגר מפתח איתו יחסים משונים, כוכב קולנוע שגר לידו יוצר איתו קשר, הוא מציל נערה עירומה מתא מטען של רוצח פסיכופט ומחדש את הקשר המסובך עם בנו ההומו, המתגורר רחוק ממנו.

 הומס מדהירה את נובק אל תוך חיים חדשים במהירות מטורפת. "היתה אז חשכה באמריקה", היא כותבת, ואכן הביקורת שלה היא כלפי כל מה שנתפס כחלום האמריקאי, היא נכנסת בבורגנות ריקה, הערצת המותגים והעיוורון הרגשי – אבל בו זמנית הגיבורים שלה הם חלק בלתי נפרד מהרשת האמריקאית החברתית הגדולה והמופרעת. הומס מצליחה להצחיק דווקא בשוליים הסהרורים של העלילה, כשהיא מתארת, למשל, סופר מצליח (סלינג'ר?) הנחבא בביתו, גיבור שנות השישים שמתגלה כאחד שמחטט בפחים, או מעסה רפואית שבאמצע טיפול דוחפת לריצ'רד אצבע עמוק לתוך התחת: "אני מצטערת, היית צריכה להזהיר אותך מראש…נסה להירגע ואל תהיה שיפוטי" (עמ' 185)

אל תהיו שיפוטיים. תנו להומס לדחוף לכם. הוא לא יציל את חייכם אבל כמו תמיד אצל הסופרת הזו, הספר הזה יילך איתכם זמן רב אחרי שתסיימו לקרוא אותו.

השורה האחרונה: הספר הזה יציל את חייך מלא וגדוש מדי בדמויות ובעלילות משנה ועריכה קשוחה וקפדנית (שהיתה מנפה ממנו 150 עמודים) היתה משפרת אותו באופן ניכר. עם זאת, הומס מלאת אבחנות מעניינות ויש כאן את אחד הסיומים המרגשים יותר לספר שנתקלתי בהם בשנים האחרונות.

 

 

"הספר הזה יציל את חייך", ספרית מעריב, תרגום: דפנה לוי, 420 עמודים, 88 שקלים