למה זולגות הדמעות מעצמן?

 

מרים ילן-שטקליס, 1939

 

מוקדש בהערצה למרים יָלָן-שְׁטֶקֶלִיס שנולדה באוקראינה ב- 21 בספטמבר 1900

כמו רחל, לאה גולדברג ויונה וולך, גם היא היתה יתומה מגיל צעיר וגם לה לא היו ילדים משלה.  "שירים, כמו ילדים, נולדים בייסורים", אמרה פעם. בודדה ועצובה כתבה שירי ילדים גאוניים. מרטיטים. מרהיבים ביופיים ומרעידים בכאבם.  ב-1939 יצא ספרה הראשון "אצו רצו גמדים". ב-1957 זכתה בפרס ישראל. ב-1968 הוענק לה אות "יקיר ירושלים".  שמוליק קראוס העריץ אותה והלחין רבים משיריה, ביניהם "אלישבע מה נחמדת" ו"הבובה זהבה" (לשלישיית החלונות הגבוהים) ואלבום שלם שהוקדש רק לשיריה "לבד לבד ולבד ביחד" (שמוליק קראוס וג'וזי כץ, 1975).

ג'וזי כץ ושמוליק קראוס שרים משירי מרים ילן-שטקליס. 1975

שלום חנוך הלחין את "רוח רוח" ואת "אצו רצו גמדים".  עוד משיריה המוכרים עד מאוד: "ידידי טין טן", "הסבון בכה מאוד" ו"מיכאל".

 יָלָן-שְׁטֶקֶלִיס נפטרה במאי 1984.  

והיום, 21 בספטמבר, היום בו נולדה. ביקשתי לחזור אל "דני גיבור", או בשמו הלא רשמי "זולגות הדמעות מעצמן", הקלאסיקה העל-זמנית שמחזיקה הרבה יותר מכפי שאפשר לחשוד, כשאתה בן חמש ואפילו בן חמש-עשרה. לעתים אני חושב שאם הייתי משכיל לפענח את המסר האמיתי שבשיר, אולי הייתי חוסך מעצמי הרבה שברונות-לב בעבר.

דני גיבור

אִמָּא אָמְרָה לִי: דָּנִי יַלְדִּי הוּא גִּבּוֹר וְנָבוֹן.
יַלְדִּי לֹא יִבְכֶּה אַף פַּעַם
כְּפֶתִי קָטֹן.

ככה אתה גדל. גבר צעיר, יהודי וצבר בארץ ישראל. לבכות? אסור. לא ולא. אף פעם לא.  מי שבוכה הוא "פתי" (טיפש, בעברית) והוא "קטון" (שזה לא פחות משפיל).

הדיכוטומיה היא ברורה לגמרי. או שאתה "גיבור ונבון" או שאתה "פתי קטון".  בחר בעצמך באיזה צד  אתה רוצה להיות.

אֵינֶנִּי בּוֹכֶה. אַף פַּעַם.
אֵינֶנִּי תִּינוֹק-בַּכְיָן.
זֶה רַק הַדְּמָעוֹת… הַדְּמָעוֹת… הֵן
בּוֹכוֹת בְּעַצְמָן.

והנה ההצהרה: אינני בוכה אף פעם!!!  אינני תינוק בכיין!!!  אבל מה לעשות, זה לא תלוי בי. אלה הדמעות, והן עצמאיות. והן בוכות בעצמן. לא קשור אלי בכלל, ולרגשות שלי. זה הן. רק הן. בעצמן

 

פרח נתתי לנורית
קטן ויפה וכחול
תפוח נתתי לנורית
נתתי הכל

נורית אכלה התפוח
הפרח זרקה בחצר
והלכה לה לשחק
עם ילד אחר

נורית האכזרית. מי מאיתנו, הגברים, לא פגש איזו "נורית" כזו במהלך חייו? מי לא פגש איזו "נורית", שזלזלה בו, מפני שהיה רגשן, ונתן תפוח וספר, והעדיפה את "הקשוח", "האדיש", "המניאק" – או במלותיה של ילן-שטקליס "הילד האחר"?

נורית כאבטיפוס של האישה, שהגבר נותן לה "הכל", מתמסר, בוער באהבתו – והיא מעדיפה את "הילד האחר".

נתתי לה פרח כחול, קטן ויפה, כדי שיהיה לה בשביל מה לחיות. נתתי לה תפוח, כדי שיהיה לה איך לחיות.  נתתי הכל. הכל. אז מה?

היא אכלה את התפוח.

את הפרח היא זרקה, בחצר

ואז הלכה לשחק עם ילד אחר.

אינני בוכה אף פעם,
גיבור אני, לא בכיין
אך למה זה אמא, למה
בוכות הדמעות בעצמן

 

בסוף נשארת רק אמא. האישה היחידה שלעולם לא תבגוד בך (כנראה) אף פעם ובשום מקרה.

ירדו הדמעות. זלגו להן. אבל אני ? אני גיבור! אני לא בכיין!  (אין. אין כמו הכחשה. תמיד להכחיש. תמיד. לא משנה מה. תמיד תכחיש נמרצות).

והשאלה, היא כה תמימה (ואולי מיתממת. שיא הניתוק הרגשי הגברי, ואולי תוצר החינוך האלים כמעט, התובע ממך לכבוש את רגשותיך האמיתיים, או לפחות להתכחש להם):

"למה זה, אמא? למה זולגות הדמעות מעצמן?"

אלא שמרים ילן-שטקליס השכילה לכתוב גם על הצד השני. על הבנים שנוהגים באטימות רגשית והם מאכזבים סדרתיים.

"חִכִּיתִי, חִכִּיתִי,
בָּכִיתִי, בָּכִיתִי,
וּמִי לֹא בָּא?
מִיכָאֵל…"

נורית ומיכאל, צמד חמד. אך שימו לב להבדל: לזאת שנפגעה ממיכאל, אין בעיה להזיל דמעות, והיא מודה: "בכיתי, בכיתי".  לדני שנפגע מנורית, לעומת זאת, אסור לבכות.