Tag Archives: מוזיקה

שיר במתנה

961762

"…זה היה באחד הימים האלה, סוף שנות ה-70, בשעת אחר צהריים מאוחרת, ירד גשם דק, האור היה רך ועוטף, רוברט (מייפלתורפ. ב.כ.) ואני צעדנו בניו יורק ברחוב שמונה כששמענו פתאום את השיר החדש שהקלטתי, "Because the Night" בוקע בקולי קולות מחנות אחרי חנות…רוברט היה הראשון לשמוע את השיר מיד אחרי שהקלטתי אותו. היתה לי סיבה לכך. זה מה שהוא תמיד רצה עבורי. בקיץ 1978, הוא הגיע למקום 13 ברשימת 40 הגדולים, וכך ברוס הגשים את חלומו של רוברט ש"יום אחד יהיה לך, פטי, שיר להיט ואלבום מצליח".

רוברט חייך ופסע בקצב השיר. הוא שר, מאושר, הוציא סיגריה והצית אותה. והצית אחת גם לי. עברנו כברת דרך מאז שהציל אותי לראשונה מסופר המדע הבדיוני וחלקנו משקה שוקולד חם על מדרגות כניסה לבניין ליד טומפקינס סקוור.

רוברט היה גאה במפגין בהצלחתי. מה שייחל לו עבור עצמו, ייחל לו עבור שנינו. הוא פלט סילון מושלם של עשן, ובנימה מהורהרת-נוזפת הביע הערצה נטולת קנאה, בשפה שלנו, אח ואחות: "פטי," הוא אמר לאטו, "התפרסמת לפני"…

(מתוך "רק ילדים", פטי סמית. תרגום: אורטל אריכה).

 

לפני שנים אחדות הייתה לי הזכות והעונג לערוך את "רק ילדים", ספרה של פטי סמית. ביקשתי ממנה רשות לכתוב הקדמה או אחרית דבר לספר. היא הסכימה "אבל רק בתנאי שלא תכתוב אף מילה על המוזיקה שלי ולא תזכיר את זה שאני זמרת". סירבתי לתנאי הזה, כי זה נראה לי חסר טעם. לדעתי, היה חשוב להציג לקהל הקוראים של הספר (הנהדר) את המוזיקה של פטי סמית ולהדגיש את חשיבותה כ"סנדקית הפאנק" וכאחת מהנשים-היוצרות החשובות ביותר ברוק.

אז הספר יצא בלי הקדמה שלי ב-2012 (בהוצאת כנרת זמורה) אבל בכל זאת פטי סמית סיפרה לי אישית כיצד התגלגל לידיה אותו להיט ענק, שלא יהיה מוגזם להגדירו כלהיט היחיד בקריירה שלה. "זה היה שיתוף הפעולה שלי עם ברוס ספרינגסטין", היא אמרה, "ברוס בעצם נתן לי מתנה, שיר שהוא לא רצה להכניס לאלבום שלו, כי לא היה מרוצה ממנו".

בשלושת תקליטיו הראשונים שיצאו בין 1973 ל-1975 עבד ספרינגסטין עם לואי להב. אבל לואי חזר לישראל ב-1975 והחל לעבוד על "סוף עונת התפוזים" של תמוז, כשספרינגסטין החל בעבודה הארוכה והמפרכת (שלוש שנים) על אלבומו הרביעי, "אפלה בקצה העיר", עם איש הסאונד ג'ימי לאווין. זה היה ממש באותו אולפן שבו עבדה באותו זמן גם פטי סמית, רקורד פלאנט. "ג'ימי עבד גם איתנו, על התקליט שלי EASTER, וכשברוס החליט שהוא משאיר את 'בגלל הלילה' בחוץ, ג'ימי הביא לי קסטה עם ההקלטה, כדי שאשמע. שיר ששיניתי לו קצת את המילים, והוא הפך להיות ה-סינגל מהאלבום".

ספרינגסטין מעולם לא הקליט את השיר בצורה רשמית לאלבום שלו. אבל "בגלל הלילה" הוא כנראה אחד השירים המצליחים ביותר שכתב. הוא נכלל ברשימת "מאה הסינגלים הטובים בכל הזמנים" של המגזין קיו וברשימה נוספת של המגזין רולינג סטון בחרו כאחד מ-10 שירי הרוק הטובים ביותר שהקליטה זמרת רוק אי פעם.

 

 

המחברת הקטנה מספרת סיפור

הארגזים נפתחים לאט. כל תמונה מספרת סיפור, כל פתק מגלה משהו, לפעמים משהו חדש, לעתים סתם מזכיר.

כמו המחברת הזו. מחברת סוציולוגיה. כיתה י"א 1, שנת 1979-1980.  המוזיקה היתה הדבר הכי חשוב בעולם.

יותר מהלימודים (שאותם לא אהבתי).

יותר מבנות (שלא היו חלק מחיי).

יותר מהכל.

אבא שלי הזכיר לי השבוע שהייתי שם שעון מעורר שיעיר אותי בחמש בבוקר, מוקדם במיוחד, כדי שאספיק לשמוע במלואו תקליט חדש שקניתי. כשהייתי קם, דבר ראשון הייתי הולך למערכת, מניח את המחט על השחור העגול המסתובב, ואז הולך להכין לי תה ולהתכונן לבית הספר. כשהייתי חוזר הביתה מהלימודים, הייתי משליך את התיק על הרצפה ומיד שם תקליט. ואז נושם.

מוזיקה היתה משהו ששומעים, מפענחים, צוללים פנימה, קוראים כל מילה על העטיפה, לומדים מה שאפשר על הלהקה, משקיעים בלאהוב את זה. לפעמים נדרשו יותר משתיים-שלוש האזנות קשובות כדי להתאהב. אבל הייתי מוכן להתאמץ בשביל זה. רציתי להתאהב. לא תמיד זה בא בקלות.  במיוחד רוק מתקדם לא התמסר מיד. אבל הפיצוח היה מענג. הדרך היתה חשובה לא פחות מהמטרה. המטרה היתה לאהוב ולכבד.

לא רציתי סטוצים עם שירים טובים, כאלה ואחרים. רציתי מערכת יחסים עם תקליטים שלמים. עם להקות ויצירותיהן. בשביל מערכות יחסים אתה צריך לעבוד. הייתי מוכן להשקיע במערכת יחסים עם YES ועם EMERSON LAKE & PALMER – הייתי כותב את שמותיהן של הלהקות שאחריהן חיזרתי בעקשנות, על תיק בית הספר, על השולחן בבית הספר וכמובן, כמו שאתם רואים בתמונה למעלה – גם על המחברות.

גרייטפול דד. בליינד פיית'. יס. ג'נסיס. ברקלי ג'יימס הרבסט. דרק אנד דה דומינוס. גם "המי" ודייר סטרייטס. קאמל. אמריקה. קרים. כל הלהקות האלה אהובות עלי גם היום. יש לנו מערכת יחסים ארוכה. אני נאמן להן ולאהבתי אותן. לא מאסתי בהן. לא. ימי נעוריי, יסורי, אהבותיי האבודות, הלא-ממומשות, שיעורי הבית, השעות הרבות בבית, ההתבגרות, הכאבים, השמחות, התשוקות – הכל הכל צרוב באש היצירה שלהן. כל מה שהייתי והפכתי להיות, כל מה שהרגשתי ועשיתי, הכל טבול במילים ובצלילים של כל הלהקות האלה. 

על מחזיק המפתחות שלי כתוב "ללא מוזיקה החיים היו שגיאה" ובחדרי יש ציטוט מאפלטון: "המוזיקה נותנת לנפש כנפיים".  מוזיקה, בשבילי, היתה ונשארה סם החיים והטעם לחיים. המחברת הקטנה הזו, איכשהו, הזכירה לי שתמיד הייתי מכור ושלעולם לא אגמל.

שתים-עשרה הערות על פיליפ גלאס

אז מה אתם יודעים על פיליפ גלאס, אחד המלחינים הנערצים עלי, מהמוזיקאים הגדולים של המאה ה-20?

1

שפת האם של פיליפ גלאס אינה אנגלית אלא…ליטאית. הוא נולד בבולטימור בשנת 1937 להורים יהודים שהיגרו מליטא מבעוד מועד, בטרם פרצה מלחמת העולם השניה. כמעט כל יהודי ליטא הושמדו בשואה.

2

אבא שלו התפרנס מתיקון מכשירי רדיו ומכירת תקליטים.

3

הכלי הראשון שלו היה חליל. אחר-כך למד נגינה בכינור. פסנתר היה הכלי השלישי שעליו למד לנגן.

4

גלאס היה ילד גאון. בגיל 15 סיים את התיכון ונרשם ללימודי מתמטיקה ופילוסופיה באוניברסיטת שיקגו. רק אחר-כך נרשם ללימודי מוסיקה בבית הספר האגדי ג'וליארד .

5

פיליפ גלאס עבד בעבודות שונות, כל השנים. את לימודיו מימן באמצעות עבודה על עגורן. מאוחר יותר, גם כשיצירותיו התפרסמו וזיכו אותו בתהילה, המשיך לעבוד כנהג מונית, פועל בחברת הובלות ומתיקוני אינסטלציה. ב-1976 – יום לאחר בכורת האופרה "איינשטיין על החוף" במטרופוליטן בניו יורק – פיליפ גלאס הסיע במונית שעליה עבד נוסעת מבוגרת מכובדת. כשירדה מהמונית ראתה את הלוחית עם שמו ואמרה לו: "תשמע, בחור, שתדע שיש לך את אותו שם כמו למלחין מאוד מפורסם שאתמול ראיתי אופרה שלו".

ב-1979 הוזמן להתקין מדיח כלים בסוהו בניו יורק. בעל המקום, מבקר נחשב במגזין טיים, נדהם לגלות מי האיש שמפרק ומחבר לו את הצינורות במטבח. "כן", אמר גלאס, "אני מלחין, אבל אני גם אינסטלטור, ועכשיו, תן לי בבקשה לסיים את העבודה שבשבילה הזמנת אותי".

6

גלאס הוא טיפוס חברותי. חבריו הטובים ביותר הם מוזיקאים (סטיב רייך, לאונרד כהן וראווי שנקר) וקולנוענים (וודי אלן, ארול מוריס ומרטין סקורסזה).  אנשים שעבדו איתו טוענים שהוא מעולם לא הרים את קולו, לא התנשא על איש, אין לו קפריזות, אין לו מניירות של כוכב, הוא מתייחס לעצמו בסוג של איפוק צנוע. לא תופס תחת, בקיצור.

7

"אני חושב שאני פשוט אוהב להתחתן", אמר פעם, בראיון. הוא נישא לבמאית התיאטרון ג'ואן אקלייטיס (שילדה לו שני ילדים, ג'ולייט וזקארי), התגרש ממנה אחרי 15 שנה (ב-1980) והתחתן עם לובה בורטיק, רופאה יפה (וצעירה ממנו ב-20 שנה), גלאס התגרש גם ממנה והתחתן בשלישית עם הציירת קאנדי ג'רניגן, שהיתה צעירה ממנו ב-15 שנה. ג'רניגן נפטרה בגיל 39 מסרטן כבד בשנת 1991. אשתו הרביעית, הולי קריצ'לואו, מנהלת מסעדה, ילדה לו שני בנים, מארלו וקמרון.  הפרש הגילאים ביניכם לא מטריד אותך? שאלו אותו. "לא", ענה גלאס, "אשתי השלישית נפטרה בגיל 39, ואני הייתי אז בן 54. אין שום ביטחון בכך שאני אמות לפני הולי, החיים כבר לימדו אותי שאי אפשר לתכנן יותר מדי תכניות. אתה תמיד מופתע ממה שקורה".      ב-2005 התגרש גם מקריצ'לואו לטובת האישה החמישית, הצ'לנית הנפלאה וונדי סאטר (בתמונה למטה).

8

מבקרי המוסיקה הקלאסית קטלו אותו באכזריות בתחילת דרכו. עד גיל 40 ספג עלבונות רבים וחטף ביקורות איומות. "מינימליזם" היה למילת-גנאי. מבקר מוסיקה בשם ג'ון קריין כתב: "מהו עינוי? משהו החוזר על עצמו שוב ושוב ושוב, במעגל אינסופי, ללא שום התפתחות. האזנה למוסיקה של פיליפ גלאס היא, לכן, עינוי". בקשר לחזרה האין-סופית על תבניות כתב מבקר בלוס אנג'לס טיימס: "תחשבו שבטהובן היה בונה קריירה שלמה אך ורק על ההתחלה של סונטת אור ירח". ובקליבלנד כתב מבקר מוסיקה ג'ורג' בלווין ש"חוויית ההאזנה לפיליפ גלאס היא סוג של מזוכיזם, אתה מתענה ומתענה, אבל בסוף זה נגמר, ואתה מרגיש הקלה נהדרת שזה סוף סוף נגמר, כמו אחרי סבל ארוך". ‏לעומתם, אלכס רוס בניו יורקר הילל ושיבח את האומץ של גלאס. אדוארד סטריקלנד יצא מגדרו בוושינגטון פוסט אחרי הבכורה של "איינשטיין על החוף".

בספרו האוטוביוגרפי "מוזיקה מאת פיליפ גלאס" כותב גלאס: "פעמים רבות דווקא מוזיקאים ואנשי מוזיקה אינם מבינים מוזיקה. את ההשראה הגדולה ביותר שלי לא קיבלתי ממוזיקה. קיבלתי אותה מהמחזות של סמואל בקט ומהסרטים של ז'אן לוק גודאר ופרנסואה טריפו".

9

פיליפ גלאס הוא צמחוני אדוק ואינו אוכל שום דבר הבא מן החי. "ביצים ומוצרי חלב הם לא מוצרי מזון לבני אדם", כתב באוטוביוגרפיה שלו. הוא מגדיר את עצמו כיהודי בודהיסטי ובסוף שנות השמונים נפגש עם הדאלאי לאמה והקים, יחד עם רוברט תורמן (אבא של אומה תורמן) ועם ריצ'רד גיר את הבית הטיבטי שמרכז את המאבק והתמיכה למען עצמאותה של טיבט ושחרורה משלטון הכפייה של סין.

10

גלאס הגיע להשגים אמנותיים כבירים בשנות השמונים. ב-1982 הוציא את אלבומו המושלם GlassWorks שבו פרץ דרך ושידך, ביצירה בת 6 פרקים, בין מוזיקה מודרנית לבין פופ, עם סאונד חדשני ועדכני שהתאים לכניסת הווקמן לחיי האנושות ולמערכות השמע החדשות של תחילת שנות השמונים. "זו היצירה החביבה עלי מכל מה שעשיתי", הודה בראיון ב-2009, "יש בה משהו שמתעתע בך כל הזמן כשאתה מאזין לה, סוג של מסע נפשי-רגשי, שבו עוברים ממתיקות למלנכוליה, מהירהורים לחיוכים".

באותה שנה, 1982, יצא לבתי הקולנוע סרט הקולנוע המדהים "הנבואה". בחודש הבא ימלאו לסרט הזה 30 שנה ופיליפ גלאס יחגוג יום הולדת 75. ראיתי את הסרט פעמים רבות מספור בהקרנות צהריים בימי שישי בקולנוע פריז המיתולוגי ובהקרנות חצות מזדמנות. גיליתי שהסרט נצפה אחרת, כל פעם מחדש, במיוחד כשצופים בו אחרי 3 כוסות יין.

ב-1986 גלאס הלחין טקסטים שכתבו פול סיימון, לורי אנדרסון, סוזן וגה ודייויד ביירן והוציא את התקליט Songs from Liquid Days  – קניתי את זה בשבוע שיצא בלונדון בחנות נהדרת בטרפלגר סקוור – ואני אוהב את התקליט הזה אהבת-נפש עד היום הזה

שירים מימים נוזליים בשנות השמונים עם פטיפון ותקליטים

ואחרי שלוש שנים גלאס הוציא עוד תקליט מקסים. 1989. עבודות הפסנתר. גלאס: "אני לא פסנתרן גדול. אני אפילו לא פסנתרן טוב. אני יודע לנגן את מה שאני צריך, וצריך לדעת לנגן את מה שאני יודע להלחין. לא יותר".  בתקליט הזה גלאס מופיע עירום, נקי, ללא תיזמור, בלי סינתיסייזרים, ללא הכפלות או שיפוצים, גלאס אנפלאגד, כמו שהוא, הפסנתר והוא. 5 פרקים שמרכיבים יצירה אחת ("מטמורפוזיס") ועוד שני קטעים נוספים – מחווה-קידה עמוקה ליוהאן סבסטיאן באך והסוויטות האנגליות שלו, לפרדריק שופן ולאריק סאטי. בתקליט הזה הוכיח גלאס שמינימליזם זאת לא מילה גסה.

11

פיליפ גלאס כתב אוטוביוגרפיה בדיוק בגיל 50. הספר יצא בשנת 1987

האוטוביוגרפיה של פיליפ גלאס "מוזיקה מאת פיליפ גלאס", 1987

12

פיליפ גלאס ב-12 חלקים. סרט שנעשה עליו יצא בשנת 2009. חובה לראות. כדי להבין. ולהתרגש.

"הייתי ילד עצוב". ראיון עם אדווין קולינס

EDWIN

אדווין קולינס נולד ב-23 באוגוסט 1959 באדינבורו, סקוטלנד. ב-1968 עברה המשפחה לחיות בגלזגו. במרס 1976, קולינס בן ה-16 וחצי הקים את להקת אורנג' ג'וס. אדווין קולינס וג'יימס קירק בגיטרות, דייויד מק'ליימונט בבאס וסטיבן דאלי בתופים וכלי הקשה. ב-1979 החליטו על השם אורנג' ג'וס ללהקה. ב-1980 יצא הסינגל הראשון שלהם, שזיכה אותם מיד בחוזה הקלטות. בשנת 1982 הם הוציאו שני תקליטים. בפברואר 82' ראה אור האלבום "You Can't Hide Your Love Forever" ובנובמבר 82' התקליט השני: "Rip It Up". שניים מהחברים נטשו, אבל קולינס אסף 10 שירים חדשים שכתב והלחין והקליט בהרכב החדש את התקליט השלישי שיצא בנובמבר 1984 ונקרא: "The Orange Juice " – זה היה האלבום האחרון ואחריו הלהקה התפרקה. בין המעריצים הגדולים של הלהקה נמנים חברי ג'יזס אנד דה מארי צ'יין, ג'יימס, בל אנד סבסטיאן ופרנץ פרדיננד, מוגוואי ואצטק קמרה.

הלהקה נחשבת למי שייסדה את "הסצינה של גלזגו", אבל ההצלחה האמנותית לא הביאה רווחה כלכלית, כל החברים פרשו ממנה וקולינס נותר לבדו, בסופו של דבר, ופירק את החבילה ב-1984, אחרי שלושה תקליטים. כאמן עצמאי הוציא קולינס את Gorgeous George ב-1994. באלבום הזה נכלל גם הלהיט הענק A Girl Like You.

נפגשנו בבית קפה בתיאטרון שוליים באדינבורו ב-2 באוגוסט 1994. קולינס היה ימים אחדים לפני יום הולדתו ה-35. עגמומי. רציני. מופנם. אינטיליגנטי. הנה חלק מהשיחה שלנו אז.

 

אדווין, מה המוטו שלך בחיים?

נופלים וצוחקים. נופלים שוב וצוחקים עוד יותר. זו הדרך לשרוד, לא?

מוסקבה. יש לך שיר כזה באוסף. מה אומרת לך "מוסקבה"?

 מה יש לי להגיד על מוסקבה? זו עיר רחוקה… אני עוצם עיניים ונזכר בשנת 1980. האולימפיאדה מתקיימת בה. השלטון קומוניסטי. יש תור ארוך לכרוב ואין לחם. ויש מחנות מעצר. וקוסמונאוטים… ברז'נייב, סולז'ניצין…בשבילי מוסקבה זה הקרמלין והמשחקים האולימפיים במוסקבה. הטלויזיה פתוחה כל היום. אני יושב בבית של ההורים, עם חולצת "אדידס", ומאוהב לגמרי במתעמלות.

איך היית בתור ילד מתבגר?

איזה ילד הייתי? ילד עצוב. ימי ראשון מעוררים בי תוגה עמוקה עד היום, אבל גם השראה. תמיד בימי ראשון בבוקר יש איזה שקט כזה בחוץ, ואז אני הולך ולוקח את הגיטרה.

 מי זאת לואיז?
לואיז, לואיז…עם החצאית הקצרה, האפורה, והחולצה הלבנה, המגוהצת, וסמל בית הספר…

 

אתה נוסטלגי מאוד…
השיר הכי טוב שכתבתי לדעתי, הוא "המנון לחופשה מבית הספר". הו, החופשה המיוחלת. אתה יושב ומחכה ומחכה שתיגמר השנה, ואז היא נגמרת, ואתה הולך הביתה עם התעודה ו…מה עכשיו? … מה נעשה עכשיו? נרוץ בין הגנים הציבוריים של העיר? נחפש חברים? נלך למרק ודייויד, לשמוע אותם מנגנים?

מרק ודייויד?

דייויד ומרק נופלר. יש אחד כזה,  גיטריסט מעולה. אולי שמעת עליו. הוא היה גדול ממני ב-10 שנים והיה שכן שלנו. הוא ואח שלו, דייויד, היו מנגנים כל היום.

מה הכי מפחיד אותך?
יום מותי. מתי הוא מחכה לי? לפעמים אני ילד עצוב, שחושב על התאבדויות. זה לא יקרה באמת, אבל אני חושב על זה, בימים שבהם הגשם שוטף את הרחובות. אני יכול לשבת שעות ולהסתכל על גשם שיורד. זה חלק מהענין הזה של "להיות סקוטי".

 

מה הכי חשוב לך? ממה איכפת לך במיוחד?
לא איכפת לי. אני חי בשאננות אדישה, טבולה בגיטרות סמיכות.

 

collins edwyn

 

 

ORANGE JUICE גלזגו, 1979

ORANGE JUICE
גלזגו, 1979

 

ד.י.ס.ק.ו בשביל החלב

אני אראה לך משהו שלא תאמין, אמר החבר שלי. לא ידעתי לאן הוא מוביל אותי, אבל הוא באמת הראה ואני באמת לא האמנתי. טיפסנו על גג המבנה. היו שם שני מפלסים, וביניהם מעבר צר שרק ילד רזה מאוד בן 14 יכול להשתחל ביניהם. זחלנו על גחון והגענו אל קצה הגומחה ואז לפתע ראיתי: חריכי איוורור שפנו אל מקלחות הנשים בבריכת גורדון הישנה. נשימתי נעצרה. נעתקה. נאלמתי דום. שפע של נשים, צעירות ובשלות, רזות ודשנות, הסירו את בגדי הים, שטפו את מי המלח מגופן, שלחו ידיים אל משולש השיער הכהה והמטולל שבין רגליהן, חפנו את שדיהן, כשסיבנו את עצמן, וגם ייבשו בקפידה את חריץ הישבן אחר כך. לשוני דבקה לחכי. שפתיי היו יבשות. הייתי בהלם ובאלם. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי אישה עירומה – מה אישה? עשרות ומאות נשים! – והחוויה היתה מכוננת. זה היה גן העדן האבוד. הצצה לעולם הקסום שמעבר לקשת בענן.  לא ידעתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול. ידעתי שאני רוצה להיות גדול. עכשיו.

זה היה בסוף הקיץ והאויר היה חמים. ימים רבים בילינו בכיכר אתרים. גם בזכות היכולת להציץ ולהשקיף אל עולם הנשים העירומות שלא ידעו אף פעם שיש מי שרואה ובוחן וחולם אבל גם בגלל המקום. כיכר אתרים. אמצע שנות השבעים. כיכר אתרים החלה להיבנות בשנת 1971 ונחנכה ביוני 1975. בשנים הראשונות היה אקשן. אנשים באו והלכו וחצו את הכיכר וצפו בים ושתו "קווינס" ואכלו ביסלי גריל. במבנה הבטון המעוגל שבמפלס הרחבה פעל סניף של כלבו שלום. במבנה הצפוני הוקמו חנויות ללא מכס לתיירים. באחד המפלסים התחתונים פעל בית קולנוע חדש ונהדר, קולנוע שחף.  שני מפלסי החנויות והמסעדות שברחבה זכו להצלחה ובמיוחד הצליחה ההמצאה של התקופה: המילק בר. במקום אלכוהול מכרו שם מילק שייק. וגם השם היה יפה, עברי, חללי, חלומי: "שביל החלב".

אחיו של חבר שלי פתח את המקום, מיד אחרי הצבא, יחד עם חבר טוב מהצבא. שניהם היו בני 21. אנשי עסקים צעירים, סטודנטים, נאים. מלאי מרץ וטסטוסטרון. הם הרויחו הון תועפות ונשים יפות היו שם כל הזמן.  פעם גם אירגנו השניים תצוגת אופנה מול המילק-בר. ישבנו ובהינו בנשים הפוסעות הלוך ושוב לצלילי המוזיקה הגרועה, כל-כך גרועה, שברקע, והכרוז המכריז בקול מלא פאתוס על הדוגמנית והבגד שעל גופה.

חברי ואני היינו נוסעים באוטובוס עד סוף רחוב ארלוזורוב ומשם הולכים ברגל, דרך שדרות קרן קיימת (היום שדרות בן גוריון) עד לכיכר החדשה ולמילק בר.  נערות, בחורות  ונשים בג'ינס מתרחבים ונעלי פלטפורמה, או חצאיות צבעוניות ומטפחות קשורות על החזה, וגברים במכנסיים לבנים עם חולצות כפתורים (פתוחים עד הטבור) ונעלי אדידס "סטן סמית'" או מוקסינים. הכל שידר לנו: אתם ילדים, אתם מחוץ לעולם הזה, כאן עושים חיים.

ובאמת עשו שם חיים. והמוזיקה היתה גרועה להפליא. אני חושב שבמילק בר ההוא, "שביל החלב", למדתי את העוצמה שבמוזיקה הגרועה. זה לא משונה כמו שזה נשמע. אז לא דיברו על "קאלט" ועל "טראש" ועל "פוסט-מודרניזם".  לא היו "טרנדים" ולא היה "רטרו". היה מה שהיה. טוב ורע.  לנו, בתור נערים מתבגרים בסוף שנות השבעים, זה היה מאוד ברור מה טוב ומה לא. בשבילנו דייויד בואי היה גאון ואפריק סימון – מתכון להקאה, לד זפלין מעולה אך בוני אם חרפה,  ג'פרסון איירפליין אדיר אבל דיסקו, לא חשוב מאיזו עדה, ביזיון גמור,  הפסקול של וודסטוק – כליל השלמות, פסקול הסרט שיגעון המוסיקה – כלימה, הצמד סיימון וגרפונקל – קלאסיקה, הצמד הספרדי באקארהכן, אדוני, אני יכולה את הבוגי – שפל המדרגה.  העולם היה מסודר לנו בראש היטב. צביקה פיק – ליצן פופ. מתי כספי? איכות צרופה.

1976 היתה השנה שבה אל סטיוארט הוציא את "שנת החתול", בוסטון את אלבום הבכורה שלה. פיטר פרמפטון את אלבום ההופעה הכפול. אבל במילק בר התעקשו לנגן אך ורק את אותה מוזיקה מחרידה שהיתה בשבילנו "מעבר לגדר". רק אותם הרכבים, להקות, זמרים, זמרות ותקליטים שנחשבו לבושה, חרפה, כלימה וביזיון בכלל להזכיר את שמותיהם שלא לומר, להחזיק אותם ממש בבית. היינו ילדים פונדמנטאליסטיים בכל הקשור למוזיקה. כל אוספי האקספלוז'ן למיניהם היו בעינינו כשרצים שאין לגעת בהם.

אנחנו הוקסמנו מפרנק זאפה ומקינג קרימזון. ובשביל החלב?  ד.י.ס.ק.ו  בפנים מחייכות וגופות צעירים מפזזים.  אנחנו בני ה-14 היינו שוחרי-איכות וסנובים אינטלקטואלים, בכל הקשור למוזיקה. חסרי פשרות. איכותניים נוקשים המזלזלים בכל דבר שאינו עומד בתו התקן שקבענו לעצמנו.

ואילו הם, הנשים והגברים שהיו מבוגרים מאיתנו בשבע או 10 שנים, הם היו קלים, קלילים, מיניים, נהנים מהחיים.  לא הבנו איך זה יכול להיות, אבל ראינו בעיניים את התענוג שלהם מהמוזיקה האיומה ששוגרה בקולי קולות אל חלל המילק בר ואל המרפסת של המקום. היה ברור למדי שהם נהנים, נהנים מאוד, מכל מה שהחיים הציעו להם – ולנו לא.  אנחנו שמענו רוק מתקדם ורוק כבד ואמנים מלנכוליים בריטיים, אבל הם שמעו אנחות והתנשפויות. להם היה משהו שלנו לא היה. היתה בהם שמחה וחיוניות. היה להם סקס. הרבה סקס. המון. בצבעים ובטעמים שונים.  ברקע התנגנו הבי ג'יז והסטייליסטיקס בעוצמה רבה, והצעירים המעורטלים בבגדים מינימליים, רקדו ופיזזו והיה ברור לנו לגמרי איך הם יסיימו את אחר הצהריים הזה, ואיך אנחנו: עם חוברת פלייבוי ביד אחת ומכנסיים מופשלים, בשירותים. האנשים הצעירים ב"שביל החלב" נהנו מהמוזיקה. היא היתה מוזיקה של חיוכים ושל שמחה, של תנועה ושל חופש, של ים ושמש – לא רק של שדות ירוקים מתחת לשמיים אפורים. זו היתה המוזיקה הכי רחוקה בעולם ממה שבעינינו נחשב ל"איכות" אבל היתה לה איכות עצמאית משלה. עובדה. היא הציתה אור ומיניות במבקרי המילק-בר.

כך, מבלי לדעת, הבנתי משהו שלא הבנתי בזמן אמת. שהמוזיקה פועלת במישורים שונים ומשונים, לרוחב ולעומק, לאורך ולרוחב, ולגובה. או על הרצפה. של רחבת הריקודים. או השירותים. לא חשוב. המוזיקה היא מוזיקה היא מוזיקה.  אני יכול לתעב אותה, אבל אני לא יכול לבוז לה. לכוח שלה על אנשים מסוימים. לשמחה שבה. ליכולתה להפעיל את הרגליים ואת החלציים ולא רק את הרגש ואת השכל. פתאום הבנתי מוזיקה באמת ולא רק את הקרם של הקצפת (כפי שהיו בעינינו אלבומים ואמנים מסוימים).

אוספי דיסקו אקספלוז'ן

לקראת סוף שנות השבעים השתנתה המגמה בכיכר. גורמים פליליים השתלטו על חנויות ובמקום הוקמה אף נקודת משטרה. החנויות שבמפלסים התחתונים נסגרו או הפכו למועדוני הימורים. הסניף של כל בו שלום נסגר, והמבנה המעוגל עמד נטוש מספר שנים עד שהפך למועדון "הקולוסיאום". תושבי העיר הדירו רגליהם מהמקום. גם התיירים נמנעו ממנו. המילק בר "שביל החלב" נסגר והפך לתחנת טוטו.  בשנות השמונים עברתי בכיכר רק אם היה סרט בקולנוע "שחף" שרציתי לראות. היו שם זונות, ערסים וסתם עלובי-נפש זבל הצטבר ליד החנויות הנטושות ובמסדרונות שבמפלס התחתון השתרר תמידית ריח נורא של שתן.

כדי להבין עד כמה הכשלון היה גדול ונורא, קיראו את הסיפור הבא: שמה של כיכר אתרים הוסב ב-1979 ל"כיכר נמיר", על שמו של ראש עיריית תל אביב יפו מרדכי נמיר. אבל עשר שנים לאחר שנחנכה בטקס חגיגי, בשנת 1985, ביקשה אלמנתו, אורה נמיר, להחזיר לכיכר את שמה המקורי, כיכר אתרים,  ולמצוא מקום אחר בעיר שייקרא על שמו של בעלה המנוח.

עכשיו כבר אין אפילו את "שחף" להתנחם בו וכיכר אתרים היא עדות לטימטום ולאזלת היד של פרנסי העיר.  מה שבכל עיר אחרת היה נחשב לפנינה, גולת הכותרת, מוקד משיכה מדהים, ניצב כגוש של אבן שאין לה הופכין ואין לה גאולה מול הים התיכון היפהפה ושמי התכלת העזה, שנים על גבי שנים ובשבילי אלה רק הזכרונות מאותם ימים ומאותה התבגרות ומאותה מוזיקה איומה שלמדתי להתייחס אליה בסלחנות חייכנית.