Tag Archives: ילדות

סבתא מרגלית חושפת לראשונה: המתכון של מרק האגוזים האגדי

BOAZ AND MARGALIT 1964
סבתא מרגלית ואני. ב-1965 וב-2015
margalit and me
סבתא שלי היא נאשדידנית. נאש דידן פירושו, בארמית: "אנשינו", האנשים שלנו וכך מכנים את עצמם היהודים מאזרביג'אן, אלה שסביב אגם אורמיה, על גבול איראן וטורקיה. רוב יהודי הקהילה עלו לארץ ישראל בשנות ה-40 וה-50, שפת הדיבור שלה היא ארמית חדשה – North Eastern Neo-Aramaic  וסבא אשר וסבתא מרגלית – ההורים של אבא שלי – גם הם הגיעו משם. בהתחלה לשכונת שפירא, שם חיו עד 1965 ובהמשך בשכונת נוה צה"ל הצמודה לשכונת התקוה.
אזרביג'אן היתה חלק מדרך המשי ושימשה נקודת מעבר בהובלת הסחורות מהמזרח אל המערב. מיקומה של אזרביג'אן הביא לכך שעמים רבים כבשו אותה במהלך השנים, והיא היתה בשליטת היוונים והרומיים, מונגוליה, איראן וברית המועצות. אחרי נפילת הגוש הסובייטי הפכה למדינה עצמאית.
אזרביג'אן נמצאת בין טורקיה לבין איראן. לכן האוכל אצל סבתא שלי היה שילוב של שני המטבחים, הפרסי והטורקי. גם בצקים ממולאים (בורקס!!! סהרוני בשר!!! כיסוני תמרים!!!) וגם אורז עם פירות וירקות. מאוד אוהבים פיסטוקים, שקדים ואגוזים בעדה ואגוזי מלך נחשבים לסוג של מעדן מיוחד וכמזון-על. אחד התענוגות הגדולים בחורף, אצל סבתא שלי, בשכונה של שנות השבעים והשמונים, היה לאכול את מרק האגוזים שלה "זיר אה ג'וש". אגוזים בריאים מאוד ללב ולחלציים, מאמינים היהודים האזארים ("נאש דידאן"), ומרק אגוזים הופך אותך לשור חסון ואותך, גברת, לוונדר-וומן, גם אם זה עתה ילדת ואת שפוכה במיטתך וצמודה לתינוקך ומיניקה אותו עשר פעמים ביום.
אבל רגע. אנחנו בענייני חורף, אגוזים ומרק אגוזים. הנה המתכון הסודי, שנשלף (לא בלי מאמץ) מסבתא שלי, סבתא מרגלית, שסגרה בחורף 101 ועוד כוחה במתניה.
מצרכים:
2 כוסות מלאות באגוזי המלך קלופים ושטופים.
4 ביצים טריות (המלצה חמה של סבתא: ביצי חופש אורגניות, כי תרנגולות בשבי מטילות ביצים לא טובות)
4 כפות סוכר חום (המלצה של סבתא: סוכר חום אורגני, כבד, לח ואמיתי, לא מעובד)
כפית חמאה
הכנה:
לוקחים סיר בינוני ומלחלחים מעט את קרקעיתו בשמן זית איכותי. מקפיצים מעט את האגוזים – והדגש על *מעט*! – להיזהר שהאגוזים לא יטוגנו.
ממלאים את חצי הסיר הבינוני במים שהורתחו בקומקום ויוצקים את האגוזים לתוך הסיר. נותנים להם להתבשל 15-20 דקות. אם יש לכם חמאה מעולה ואיכותית במיוחד, אפשר להוסיף חתיכה קטנה בשביל הטעם.
עכשיו בא הקטע החזק: טורפים את 4 הביצים היטב היטב, בקפידה מרובה ובעוד האגוזים מבעבעים במים מוסיפים את הביצים הטרופות ומערבבים לאט והיטב, ללא הרף, עד שהמרק הופך למרק. כלומר (אומרת סבתא שלי) עד שברור לך לפי המרקם שמדובר ב…מרק.
זהו.
יוצקים לקערות עמוקות ואפשר להוסיף, לפי טעמכם האישי, תוספת כלשהי. בננה חתוכה לפרוסות דקות, 2 קוביות שוקולד מריר, כף נוטלה (התוספת החביבה עלי), נגיעת קצפת לבנה, שקדים או צנוברים.
בתיאבון.
NUTS SOUP

תחושה חריפה של עונג

לאחרונה נשאלתי על-ידי שלושה אנשים איך התחלתי לשמוע מוזיקה. מתי התאהבתי במוזיקה. ממתי הפכה המוזיקה למשהו כל כך חשוב ומהותי בחיי. הראשון היה סטודנט שעושה את המאסטר שלו באוניברסיטה העברית על הרגלי האזנה למוזיקה בקרב ישראלים ושינויי צריכה, השני היה אילן לוקאץ' מערוץ 2 (לכתבה שתשודר בקרוב ב"אולפן שישי") והשלישית היתה בילי בסרגליק מרדיו קול רמת השרון, שאירחה אותי בתכניתה "רק דברים טובים".

השאלה הזו היא שאלה מכוננת. היא למעשה מחזירה אותי, או כל אחד אחר שמוזיקה בשבילו היא יותר מטפט-של-צלילים ברקע, אל המקום-המקור שבו עוצבה נפשו והחל להיבנות טעמו. אל העומק והבסיס של הנשמה.

למעשה, מוזיקה היתה איתי מהרגע שבו הביאה אותי אמי הביתה, מכורבל ועטוף. האגדה המשפחתית מספרת שברקע התנגן תקליט הבכורה של הביטלס, ופעמים אחדות אפילו צויין שיר מסויים שהיה שם ברקע, כשנפתחה הדלת והובאתי אל עריסת התינוק. טוויסט וצעקה.

עד גיל שלוש הייתי בבית. שכונת ג'סי כהן, דירת חדר וחצי בחולון, אמצע-סוף שנות השישים, עם אמא שלי שהיתה שומעת מוזיקה ללא הפסקה. היא לימדה אותי להשתמש בפטיפון ולהניח את המחט בעדינות על התקליט. לא היו לי תקליטי ילדים. היא פשוט איפשרה לי לשמוע את התקליטים שלה.  

אמרו לה – את תשגעי את הילד, למה את משמיעה לו באך? – והיא ענתה בפשטות: כי הוא אוהב את זה. אני לא מכריחה אותו לשמוע כלום.

עד תחילת בית הספר היסודי שמעתי תקליטים שונים (ולעתים משונים), מין ערב-רב של דברים מאוד מגוונים. בתקליטיה הקטנה שלנו היו הגיטריסט הספרדי אנדרה סגוביה, הקונצ'רטי הברנדנבורגים של באך, השלושרים, "שבלול" של אריק איינשטיין ושלום חנוך, כרמלה ופאקו איבנז, רביעיית הג'אז המודרני של  מילט ג'קסון, שולי נתן שרה נעמי שמר, הביטלס, ג'ורג'י פיים, מריה פרנדורי שרה תיאודורקיס, מקהלת המורמונים והתקליט הענק של דייב ברובק

והיו גם "המשיח" של הנדל, הרב אלפרט והטיחואנה בראס, פסקול הסרט "הבוגר" – סיימון וגרפונקל, פסקול הסרט "דוקטור ז'יואגו" שהלחין מוריס ז'אר ותקליט ילדים אחד ויחיד: "צעצועיה של אסנת" (חוה אלברשטיין) שיצא ב-1967 והוא מופת של מינימליזם. חוה והגיטרה.

חלק מהתקליטים ההם היו אהובים עלי מאוד. העובדה שמדובר במוזיקה כה שונה זו מזו מעידה על כך שבין אם זה שיר של הביטלס ובין אם זו החצוצרה של הרב אלפרט או מיילס דייויס, מוזיקה היא מפתח לשער אל האושר. והיום גם יודעים מדוע. זה כימי. מוזיקה שהיא הדבר הכי מופשט בעולם גורמת למוח לשחרר דופמין, כימיקל המביא לתחושת עונג. 

מחקר שפורסם בכתב העת Nature Neuroscience מצא שמוזיקה פועלת עלינו כמו אוכל טעים וכמו סקס מסעיר. מוזיקה יכולה לגרום למוח לשחרר דופמין. הדופמין הוא מוליך עצבי, הורמון ההמופרש במוח, כדי לסייע לתאי העצב לתקשר אחד עם השני. וכך – גילו החוקרים – כשאתה מפשיט אישה יפה, אוכל עוגת שוקולד אגדית או שומע סולו גיטרה של דייויד גילמור דופמין משוחרר, מתפשט במוח וגורם לך תחושת ריגוש, אופוריה ועונג. דופמין משתחרר בעת סקס ואכילה כדי לספק לנו את חווית העונג, והדופמין נקשר גם להתמכרות מכיוון שהוא מעורב בתחושת האופוריה בעת שימוש בסמים. כלומר סקס, אוכל ומוזיקה – שלושתם קשורים קשר הדוק לעונג, להתמכרות ולהתמכרות לעונג.  החוקרים בדקו מתנדבים באמצעות סריקות מוח מסוג PET ו- MRI פונקציונאלי, בזמן שהאזינו למוזיקה. במכוון נבחרו סוגים שונים של מוזיקה ללא מילים, ממוזיקה קלאסית של ויואלדי קורלי ובאך, דרך ג'אז של ג'ון קולטריין, צ'רלי מינגוס ומיילס דייויס, טנגו של אסטור פיאצולה, Fאנק שחור,  רוק אינסטרומנטלי ("סנואו גוז" של קאמל, "פעמונים צינוריים" של מייק אולדפילד ו"אטום הארט מאדר" של פינק פלויד) וחלילים שונים (בעיקר חמת חלילים).  המסקנה לא מפתיעה אותי. מוזיקה טובה היא מוזיקה טובה, בלי שום קשר לז'אנר. המוזיקה התנגנה והנבדקים במחקר דיוחו על תחושות של ריגוש. הסריקות הראו שכאשר המאזינים חוו תגובה רגשית חזקה למוזיקה, אזורים במוח הקשורים לעונג ותגמול שחררו דופמין. אם היו משמיעים לי את זה מן הסתם היו מגלים הפרשה נמרצת של דופמין.

באמצע שנות השבעים נשלחתי אל הדוד יצחק בגני יהודה. ההורים שלי נשארו בשכונה בחולון ואותי רשמו ללמוד בבית הספר היסודי  סביון גני יהודה.  הייתי בן 11 וקצת. ישנתי בחדרו של עמרי הקטן, בן דודי שהיה בן ארבע, ובחדר השני היו יואב והגר. היא היתה בת 10 יואב היה בן 13. העצמאות שלנו היתה גמורה ומוחלטת.  דודי ואשתו היו יוצאים מהבית מוקדם, לעבודה. לכן היינו אנחנו, הילדים אחראים לעצמנו. קמנו לבד, התרחצנו לבד, הכנו לעצמנו לחמניות לבית הספר, כל אחד עלה על אופניו, ונסע לו. ולא פעם, על סף היציאה מן הבית, יואב ואני דווקא היינו נשארים בבית, ולא הולכים לבית הספר. מהבקרים הללו של חירות גנובה אני זוכר רק צלילים. שוקו חם בכוסות גדולות וצלילים. אני תמיד זוכר היכן פגשתי לראשונה כל אמן ואלבום בחיי ואז, אמצע שנות השבעים, שם, בגני יהודה, פגשתי לראשונה את הדבר המכשף הבא

בחדר – או שמא צריך לומר בקיטון הקטון – של יואב היו תקליטים מעוררי סקרנות והשראה. אמנים ולהקות ויצירות ארוכות. התקליט הכפול "שלום לדרך הלבנים הצהובות" של אלטון ג'ון לצד התקליט הכפול של YES והתקליט הכפול של THE WHO  – אפשר שאז היכו בי הפרוג והרוק במלוא עוצמתם

ואז נעמדתי על רגליי, והתחלתי ללכת. 

המחברת הקטנה מספרת סיפור

הארגזים נפתחים לאט. כל תמונה מספרת סיפור, כל פתק מגלה משהו, לפעמים משהו חדש, לעתים סתם מזכיר.

כמו המחברת הזו. מחברת סוציולוגיה. כיתה י"א 1, שנת 1979-1980.  המוזיקה היתה הדבר הכי חשוב בעולם.

יותר מהלימודים (שאותם לא אהבתי).

יותר מבנות (שלא היו חלק מחיי).

יותר מהכל.

אבא שלי הזכיר לי השבוע שהייתי שם שעון מעורר שיעיר אותי בחמש בבוקר, מוקדם במיוחד, כדי שאספיק לשמוע במלואו תקליט חדש שקניתי. כשהייתי קם, דבר ראשון הייתי הולך למערכת, מניח את המחט על השחור העגול המסתובב, ואז הולך להכין לי תה ולהתכונן לבית הספר. כשהייתי חוזר הביתה מהלימודים, הייתי משליך את התיק על הרצפה ומיד שם תקליט. ואז נושם.

מוזיקה היתה משהו ששומעים, מפענחים, צוללים פנימה, קוראים כל מילה על העטיפה, לומדים מה שאפשר על הלהקה, משקיעים בלאהוב את זה. לפעמים נדרשו יותר משתיים-שלוש האזנות קשובות כדי להתאהב. אבל הייתי מוכן להתאמץ בשביל זה. רציתי להתאהב. לא תמיד זה בא בקלות.  במיוחד רוק מתקדם לא התמסר מיד. אבל הפיצוח היה מענג. הדרך היתה חשובה לא פחות מהמטרה. המטרה היתה לאהוב ולכבד.

לא רציתי סטוצים עם שירים טובים, כאלה ואחרים. רציתי מערכת יחסים עם תקליטים שלמים. עם להקות ויצירותיהן. בשביל מערכות יחסים אתה צריך לעבוד. הייתי מוכן להשקיע במערכת יחסים עם YES ועם EMERSON LAKE & PALMER – הייתי כותב את שמותיהן של הלהקות שאחריהן חיזרתי בעקשנות, על תיק בית הספר, על השולחן בבית הספר וכמובן, כמו שאתם רואים בתמונה למעלה – גם על המחברות.

גרייטפול דד. בליינד פיית'. יס. ג'נסיס. ברקלי ג'יימס הרבסט. דרק אנד דה דומינוס. גם "המי" ודייר סטרייטס. קאמל. אמריקה. קרים. כל הלהקות האלה אהובות עלי גם היום. יש לנו מערכת יחסים ארוכה. אני נאמן להן ולאהבתי אותן. לא מאסתי בהן. לא. ימי נעוריי, יסורי, אהבותיי האבודות, הלא-ממומשות, שיעורי הבית, השעות הרבות בבית, ההתבגרות, הכאבים, השמחות, התשוקות – הכל הכל צרוב באש היצירה שלהן. כל מה שהייתי והפכתי להיות, כל מה שהרגשתי ועשיתי, הכל טבול במילים ובצלילים של כל הלהקות האלה. 

על מחזיק המפתחות שלי כתוב "ללא מוזיקה החיים היו שגיאה" ובחדרי יש ציטוט מאפלטון: "המוזיקה נותנת לנפש כנפיים".  מוזיקה, בשבילי, היתה ונשארה סם החיים והטעם לחיים. המחברת הקטנה הזו, איכשהו, הזכירה לי שתמיד הייתי מכור ושלעולם לא אגמל.

הוינילים של חיי (פוסט מצולם)

אלטון ג'ון. 1971. אל תירו בי אני רק הפסנתרן. ברשימת האנשים הכי משפיעים עלי בכל הזמנים יש לגוץ הגאון עם המשקפיים המוזרים מקום של כבוד. זה האיש שגרם לי לרצות לנגן על פסנתר כל החיים. הוא הביא את האהבה לכלי אל תוך חיי. כל התקליטים שלו בין השנים 1969 ל-1976 נהדרים או לא מזיקים ברובם עם כמה שירים שהפכו את החיים שלי להרבה יותר נסבלים, בגיל ההתבגרות.  אבל זה התקליט הראשון של אלטון שקניתי בעצמי לעצמי.

צילום: יעל לינזן

מימין: יעל לוי, "אהבה צעצוע" (1985) ומשמאל "אריאל זילבר להקת ברוש" (1978). שני תקליטים ישראלים שמעולם לא עלו על דיסק. המעבר מתקליטי ויניל לדיסקים גרם לכך שהרבה יצירות עבריות הלכו לאיבוד ולא ניתן להשיגן יותר. התקליט הזה של אריאל זילבר הוא אלבומו השני אחרי "רוצי שמוליק", והוא כולל כמה קלאסיקות רוק בלוז עבריות ("שמש שמש", עם דיאלוג הגיטרה חשמלית של שמוליק בודגוב והכינור של טוני בראוור, "דמעות זולגות על חלוני", "איך עפות המחשבות").

 התקליט השני של יעל לוי, "אהבה צעצוע", הוא אלבום נועז, תקליט טרופיקליה, בניחוח ארוטי, עם ביצוע מושלם ל"לילה של בושם" (ריטה לי) ועיבודים ג'אזיים-לטינים מיוחדים במינם של עמיקם קימלמן. שיצא האלבום הזה לא רק קניתי אותו, גם הלכתי חמש פעמים להופעות של יעל לוי ולהקת הליווי שלה (בהנהגת הפסנתרן עופר פורטוגלי). למרבה הפתעתי, דווקא התקליט הזה לא הצליח מסחרית והוא נחשב היום לפריט אספנים.

 

קט סטיבנס Teaser and the firecat     

קיבלתי את העותק הזה מאישה שקשה לומר מה יותר יפה אצלה, הפנים שלה או הנפש שלה. זה הקט סטיבנס הראשון שלי. שני שירים מיוחדים מאוד נמצאים בו, moonshadow האינטימי וגם Ruby Love  – שבו חוזר סטיבנס לשורשיו היווניים. גם הציורים שעל העטיפה הם מעשי ידיו של קט סטיבנס. קסם.

 

 גאוצ'ו של סטילי דן, ברקפסט אין אמריקה של סופרטרמפ ולד זפלין כמובן. שנת 1979 היתה שנה נהדרת.

את האהבה לדונלד פייגן ולוולטר בקר ("סטילי דן") אני חייב לעמי לוי, חברי היקר, שהתעקש איתי על הענין הזה, עד שהבנתי מה טוב בזה, ועד כמה זה טוב. גאוצ'ו פתח לי דלתות אל אלבומי ג'אז של פט מתיני ומייקל ברקר.

ארוחת בוקר באמריקה של סופרטרמפ היה תקליט רווי להיטים ששודרו ברדיו לכן הוא נתפס אז בעינינו כהתפשרות והתמסחרות של הלהקה שהיתה אנגלית-פרוגרסיבית ופתאום חצתה את האוקיינוס, נחתה באמריקה והתחילה לעשות "פופ ג'אזי צ'יזי" קל.  אבל הזמן עשה לו טוב לתקליט הזה, כי איכות-היא-איכות, והיום הוא נשמע הומוגני, קונספטואלי, זורם ומרגש. תקליט שהוכיח שאפשר לשלב הצלחה מסחרית ואיכות מוזיקלית.

מבעד לדלת האחורית של לד זפלין הוא התקליט השמיני של הלהקה, שהוקלט באולפנים של להקת אבבא בשטוקהולם ויצא לאור בתוך אחת העטיפות היפות ביותר בהסטוריה. גבר בחליפה לבנה וכובע לבד יושב בפאב,  והבארמן מקוקע ולובש גופיה. ב-1979 היתה אכזבה בקרב המעריצים האדוקים של פלנט ופייג', שטענו ש"זה לא זה". אני אף פעם לא חשבתי שזה לא זה. להיפך. חשבתי ש"זה" זה. אחד התקליטים המושלמים של הרביעיה האדירה-  והאחרון שלהם שיצא זמן לפני מותו של המתופף ג'ון בונהאם. לנשק את התקליט הזה!

 

והגענו לפינת האבן המתגלגלת.

קצת קשה להאמין, אני יודע, אבל לא אהבתי אותם עד גיל 17. הם נראו לי ערסים אנגלים ולא נשמעו לי מספיק מפותחים ומעניינים כמו ג'נסיס או לד זפלין. עד שבאה אירית, שהוריה היו בשליחות באיראן, והיא למדה בבית הספר האמריקאי בטהרן, וחזרה ארצה עם תקליטים של הסטונס, ואירית היא זו שגרמה לי להתאהבה ברולינג סטונס (וגם בבוריס ויאן), ואירית היא זו שחשפה בעיני את המג'יק של מיק ג'אגר והחבורה המתגלגלת, בין תה לעוגה, במרפסת ברמת אפעל ואחר כך בדירה ברמת אביב, וזה התגלגל והתגלגל לרמה של אהבה אובססיבית ללהקה הזו ולשיריה שאותה אני משדר בעקשנות ובעקביות יום יום, כבר שלוש שנים.

אלבום האוסף הזה היה הראשון שקניתי של הסטונס. היום הוא כבר באמת חרוש שרוט ומרוט, אבל זה לא איכפת לי. אוהב את התקליט וגם את העטיפה שלו.

 

האבנים המתגלגלות

ואחרונים חביבים – התקליט המופלא, העגמומי והמפואר של המלחין הבלגי וים מרטנס. חוץ מפיליפ גלאס, מרטנס הוא המלחין המודרני האהוב עלי ביותר. התקליט הזה וויספר מי מאמצע שנות השמונים, התנגן אצלי לילות שלמים של בדידות.

שימו לב שעטיפת התקליט של וים מרטנס צולמה ביער בלגי.

עץ יש גם בעטיפה של התקליט השני, אלבום הסולו הראשון של סולן להקת טראפיק, סטיבי ווינווד מ-1977, שנקרא פשוט…סטיבי ווינווד. האיש הזה הוא פנומן. התקליט יצא ביום הולדתו ה-30 והוא כבר הספיק לפרק 3 להקות על – ספנסר דייויס גרופ, בליינד פיית' וטראפיק. הסולו שלו יפהפה, גרובי, מתוק וחם והקול של ווינווד עושה מסאז' לנפש.

 

ב-27 ביוני 1979, שבוע אחרי תום הלימודים בכיתה י' – קראו להורים שלי לשיחה בבית הספר עם המנהל והיועצת החינוכית. הציונים שלי היו כה גרועים שבית הספר רצה להיפטר ממני. השיחה בין הפדגוגיים לבין ההורים לא היתה נעימה לי במיוחד, בלשון המעטה. אבא שלי הפציר במנהל יוסף משולם שלא ישליך אותי אל החיים האכזריים ואמא שלי ניסתה לשכנע את המחנכת שאני לא עד כדי כך מטומטם, ושאולי כדאי לשקול שוב את הענין הזה. בסופו של דבר הוחלט שאני כן אשאר בתיכון, אבל לא יגישו אותי לבחינות הבגרות, מפני שאני יותר מדי מטומטם.  מה ששיחק לטובתי אז היתה העובדה שהייתי מופנם ושקט ולא הפרעתי לעולם להתנהל בדרכו, והצוות החינוכי חשב שאמנם אני מאוד מוגבל וטיפש, אבל מצד שני אני לא מרעיש ולא מטריד לאחרים ללמוד. 

באותו קיץ, יוני-יולי 1979, התוודעתי לתקליט שיצא 10 שנים קודם. Hot Rats של פרנק זאפה והוא היה נחמה והוא היה פלא והוא נותר האלבום של זאפה שאני הכי אוהב עד עצם היום הזה.  

צילומים: יעל לינזן

עוד קריאה: שעתו היפה של התקליט – הכתבה בווינט.

ריחם של ספרים ישנים מזכיר לי חיים שהיו וחלפו

אני אוהב ספרים שיש להם הסטוריה. ספרים ישנים. אני אוהב את הצניעות שלהם. את הכריכות הפשוטות, הבלתי מתחכמות. לפעמים בבורדו עם כיתוב בזהב. לפעמים בכחול עמוק עם שם הספר שהוטבע כתחריט על גבי הכריכה הקשה.תקופה מסויימת בחיי הייתי אפילו אספן. ליקטתי סדרות.

נתן יונתן ערך סדרת ספרי מופת ב"ספרית פועלים". גם ספרים שיצאו בהוצאת "עקד" הייתי מוכרח על המדפים שלי וכך השגתי לי את שירי דוד אבידן ושירה אפריקאית, שירי ז'אק פרוור ו"ציפור על תיל – שירי לאונרד כהן" ובעיקר נקשרתי עמוקות לספר שיצא ב-1961 ונקרא "מכתבים לקורדליה – מיומנו של מפתה" מאת סרן קירקגור, הפילוסוף האהוב עלי. קירקגור קבע שמעגל הקיום האסתטי מתאפיין בחיים שהדגש בהם הוא על סיפוק של הצרכים האנושיים, בכל תנאי ובכל מחיר. בחירותינו בחיים, בדרך זו, צריכות להיקבע על פי שיקולים של הנאה, סיפוק, עניין ואושר, ולא לפי מושגים כנאמנות, אחריות, חובה ומוסר.

אני אכתוב את זה שוב, לטעום כל מילה ומילה במשפט הזה: לחיות לפי שיקולים של הנאה, סיפוק, עניין ואושר, ולא לפי נאמנות, אחריות, חובה ומוסר. 

ועוד גאון אחד וספר מפתיע מאוד הוא מכתבים לאהובה בת האלמוות ומכתבי ידידות של לודוויג ואן בטהובן שראה אור בהוצאת עקד בשנת 1964.

בבלוג המצוין הזה דאגו לכם ואתם מוזמנים לבקר פה ולעיין בו.

ועד היום, אני מודה, אין בי את החיסון הדרוש לחנויות ספרים משומשים. אני נכנס לכל חנות ספרים משומשים בעולם שנקרית בדרכי.  אני מסתכל בהם לעתים קרובות, בספרים הישנים שלי. אני לא ביבליומניאק. לא איכפת לי כמה הם שווים, כספית. אני ביבליופיל. אני באמת מאוהב בהם. אני מסתכל על העטיפות ונהנה לראות את טוב הטעם, הצניעות והפשטות של פעם. את אהבת הספרות שנודפת מהכריכות ומהתקצירים שהודפסו עליהם. ללא סופרלטיבים. ללא מלים גדולות.