ארכיון תג: ארוטיקה

מה מעיק על פורטנוי מאת פיליפ רות

כשאני חושב על מה מעיק על פורטנוי אני נזכר מיד במדף הגבוה, הבודד, רחוק מעל ראשי, בדירה הזעירה ברחוב הדקל 3, בחולון.  המדף הזה היה רחוק מהישג ידי.  כשהייתי לבד בבית, הייתי גורר את השולחן,  ואז שם על השולחן את הכסא, ואז מטפס אל על, ומחטט בהתרגשות בספרים שנמצאו על אותו מדף גבוה ורחוק. היו שם, בין היתר, אוטובוס התשוקות של סטיינבק,  בצהרי לילה של אורי אורן, מאהבה של ליידי צ'טרלי מאת ד.ה. לורנס,  כל מה שרצית לדעת על המין ולא העזת לשאול המיתולוגי של ד"ר דייויד רובין וגם מה מעיק על פורטנוי של פיליפ רות.  אלה היו הספרים שהרחיקו ממני, לכאורה, ולכן הקפדתי לקרוא את כולם, כשההורים היו בעבודה. הייתי בן תשע.

 

"הספר המצחיק ביותר שנכתב מעולם על סקס", נכתב בעיתון האנגלי גרדיאן. אבל כשקראתי את מה מעיק על פורטנוי הוא לא הצחיק אותי.  להיפך. הוא היה בעיני רציני עד אימה. הנער המתבגר אלכסנדר פורטנוי מאונן עם נתח של כבד באמבטיה, מתחרמן מהחזייה של אחותו חנה ורוצה באופן כללי לזיין בלי חשבון כמה שיותר נשים לא נתפס בעיני כדמות קומית בכלל. אבל אני מזכיר: הייתי בן 9 כשקראתי אותו.  אחר-כך, באוניברסיטה, בגיל 23, קראתי אותו שוב. חייכתי, מדי פעם, ובעיקר נתפסתי בהערצה למחבר פיליפ רות.  והנה, השבוע הפעם השלישית, כבר לא בתרגום ההוא של חיים גליקשטיין, אלא במודרני יותר, של אסף גברון.

 

"מה מעיק על פורטנוי" היה הרומאן השלישי של פיליפ רות. הוא היה בן 36 כשהספר יצא לאור, והפך בן-לילה מאחד הסופרים היהודים המעניינים באמריקה לאייקון סקס-ספרותי. בשנים שאחרי פרסום הספר רות הפך מיהודי נעבעך מניוארק, לגבר אטרקטיבי, ל"רב-שגל" ו"זיין מוטרף", כדבריו בראיון לעיתון הבריטי. הוא התגרש מאשתו, התחתן עם השחקנית קלייר בלום, התגרש גם ממנה, התחתן שוב, ובין לבין עשה סקס. המון סקס.

 

"מה מעיק על פורטנוי" הוא מקרה מבחן מצוין ליחס השונה והמורכב שיש לנו לסקס. הוא עיצבן רבים, חירמן רבים עוד יותר, הצחיק אחרים, ובכלל שכחו שהוא מנציח משהו חשוב מאוד – את הרוח האנרכיסטית, הפראית והמשוחררת-מינית של שנות ה-60. פיליפ רות, שגדל והתבגר דווקא בשנות הארבעים והחמישים, שייך לדור האחרון של ילדים אמריקאים מנומסים ומחונכים שהאמין במוסד המשפחה, בורגנות ומוסרנות, עד שבא דור הביט, הג'אז וילדי הפרחים, וכל העולם המסודר התנפץ לרסיסים, בזכות גלולה למניעת הריון, סמים פסיכדליים וגיטרות חשמליות שגרמו לאנשים ללכת בעקבות היצר ולמצות כל תאווה קדמונית לגבר, לאישה, לפעמים לשניהם ולעיתים גם באורגיות קבוצתיות.

 

כמו משפחות יהודיות רבות, שהיגרו ממזרח אירופה לארה"ב, גם במשפחת רות היו היחסים קרובים, אוהבים, חמים וסוערים. אביו, הרמן, עבד בחברת הביטוח מטרופוליטן לייף וטיפס לדרגת מנהל אזורי. הם חיו בקהילה היהודית הגדולה של ניוארק, עיירת תעשייה משגשגת. "גדלתי בשכונה יהודית", אומר רות, "אבל מעולם לא ראיתי כיפה, זקן או פיאות". המטרה של פיליפ היתה להיות ולחיות כמו "שם", מחוץ לקהילה היהודית, השמרנית. ליהנות עד כמה שאפשר מתאוות הבשרים ותענוגות הסקס. בלי רגשי אשם ובלי עכבות.

 

וכזה הוא גם גיבור ספרו, אלכסנדר פורטנוי, צעיר יהודי באמריקה של שנות השישים, טיפוס מיוסר שניסה והצליח להיות ילד טוב ואוהב של אמא ואבא, להצטיין בלימודים ולהתקדם בחיים (עד שתפס ג'וב נהדר בעיריית ניו יורק),  אבל בו-זמנית הוא נלחם ביצרים הבוערים שלו. פורטנוי הוא גבר בוער, אחוז חרדות ורדוף רגשי אשמה על חרמנותו. הבעיה של פורטנוי היא אובססיה לסקס – כל סקס.  ארבעים שנה לפני באני מונרו של ניק קייב, היה שם אלכסנדר פורטנוי, שכל צעד ומחשבה שלו מתחילים, ממשיכים ונגמרים בתשוקה לסקס. בגיל 33, אחרי ביקור טראומטי במדינת ישראל ("הֵי, כאן אנחנו הוואספּים!"), הוא משתרע על ספת הפסיכיאטר ומתוודה, מספר "הכול" בניסיון לגלות את שורש ה"מחלה". האמנם מחלה? או שפיליפ רות הצליח לחזות ולנבא תהליך חברתי-מיני שיעבור על אמריקה בשנים שאחרי?

 

"מה מעיק על פורטנוי" עורר מחלוקת עזה כשהתפרסם לראשונה ב-1969, ומאז כבר נמכר ביותר משבעה מיליון עותקים בעולם והבמאי ארנסט להמן גם הפך אותו לסרט ב-1972. הוא תורגם לעברית פעמיים. ב-1970 בידי חיים גליקשטיין (הוצאת שוקן) ותרגום חדש של אסף גברון ("כנרת זמורה") במלאת ליצירה 40 שנה. 

 

פיליפ רות נחשב לאחד הסופרים האמריקאים החשובים. ב-2002 הוענק לו הפרס היוקרתי ביותר של האקדמיה האמריקנית לאמנות ולספרות, שהוענקה בעבר לוויליאם פוקנר ולסול בלו. ב-2005 היה פיליפ רות לסופר האמריקני החי השלישי שהוחלט כי כתביו יראו אור במהדורה מקפת וייחודית מטעם הספריה האמריקאית. הוא היה מועמד השנה לפרס נובל לספרות. במילים אחרות: מי שיקרא עכשיו לראשונה את "מה מעיק על פורטנוי" כבר לא ייאלץ להתלבט בשאלות כמו "מי זה הפיליפ רות הזה" או האם מדובר ב"פורנוגרפיה או ספרות", אלא סתם לקרוא ולהחליט אם הוא אוהב את זה או לא.

הג'ינג'רמן מאת ג'.פ. דונליווי

"למה רצית שאעשה לך את זה מאחור?"

"הו, מר דנג'רפילד, מאחור זה חטא כל-כך הרבה יותר קטן".

(הג'ינג'רמן, עמ' 204)

הספר רב הקסם הזה יצא, לראשונה, בשנת 1955. סיפורו של סבסטיאן דנג'רפילד, אמריקאי, חייל מארינס ומשוחרר מהצבא, שנסע אחרי מלחמת העולם השניה ללמוד בטריניטי קולג' בדאבלין. דנג'רפילד, "הג'ינג'רמן", הוא גבר פרוע. הוא מתעמר באשתו האנגליה מאריון, שותה אלכוהול בלי חשבון, מתעורר במיטות זרות, חורש את העיר בימים ובלילות, חרמן בלתי נלאה, חכם, נדיב, רומנטיקן המתרפק על נעוריו האבודים, ילדותי, מניאק ובעל קסם אישי.

כמו הנרי מילר, גם ג'יי. פ. דונליווי היה מוחרם וצונזר בזמן אמת. אף הוצאת ספרים לא הסכימה להדפיס את היצירה של הסופר הצעיר (שהיה אז בן 27 בלבד). והוא הואשם בפורנוגרפיה, בהשחתת מידות, באי-מוסריות, בפגיעה בדת הנוצרית, ועוד כהנה וכהנה. כמו במקרה של מילר, גם את דונליווי גאלו הצרפתים מאלמוניות גמורה. הוצאת אולימפיה פרס הפאריזאית החליטה לאמץ אותו והוציאה גרסה מלאה של הג'ינג'רמן, ללא התערבות, קיצורים והשמטות. כמו שזה. ועלילותיו של הג'ינג'רמן בעיר הגדולה דאבלין מתובלות, מדי פעם, בשיר. כמו זה, למשל:

"למרי מאלוני ישבן נהדר

תפוח-חטא מתוק ועדין

תנו לי ת'תחת הזה, המפואר

ובקבוק מלא של ג'ין".

קונסטאנס, מאריון, מרי, לילי, גברת פרוסט. הג'ינג'רמן מפשיט את כולן ועושה בהן מעשים. לטענתו של דונליווי בספר, האיריות הן נשים תאוותניות במיוחד וכל הארץ הזאת, אירלנד, היא שטופת זימה. "ביחוד מושכים המעצורים הקאתולים שלהן", הוא אמר בראיון לאייל מגד ועלי מוהר – שנסעו אל הארץ הירוקה, לפגוש את מחבר הג'ינג'רמן והאישה שאהבה בתי שימוש נקיים.

הראיון התפרסם במוסף חדשות ב-1987. אייל מגד ועלי מוהר נסעו יחד לאירלנד, לפגוש את דונליווי באחוזתו ושמעו ממנו דברים כמו:

"האיריות מתייחסות למשגל כדבר הנוגד את האמונה הנוצרית, ולכן הן מסובבות ביתר קלות את עכוזן כלפיו, בשעת מבחן. מאחור זה לא חטא".

מגד אמר לדונליווי : "נשים רבות לא סובלות את הג'ינג'רמן".

דונליווי אמר שהוא יודע. "נשים יכולות להנות מהספר שלי רק כשהן מגיעות לגיל 35. לפני כן הן נרתעות ממנו, כי הוא מראה להן באותות ובמופתים איך חייהן עלולים להיראות". לדעתו של הסופר, "הג'ינג'רמן" פשוט מנפץ לרסיסים את חלום הנישואין שיש לנשים צעירות בלתי מנוסות. הן חשות שהספר של דונליווי עושה מהן חוכא ואיטלולא.

הג'ינג'רמן מגחיך את האיריים ואת ארצם ומנהגיהם, אמונותיהם הדתיות והליכותיהם, אבל ברור לגמרי שהוא אוהב את אירלנד אהבת אמת. אהבת נפש. "זה מה שאני אוהב באירלנד, שהאנשים כאן לא מתביישים במה שהם שונאים" (עמ' 36). ואנשים שקוראים את הג'ינג'רמן רוצים להגיע לאירלנד. דונליווי מפליא לתאר את הרחובות הריקים והפאבים המלאים, את טריניטי קולג' והסטודנטים (בעיקר הסטודנטיות) והדשא הירוק הנשפך אל הסלעים התלולים, אל נחשולי הים הרחק למטה ובחצרות הבתים. את ריחות הבירה ורצועות החזיר המעושן על הגריל, את שורת בקבוקי הוויסקי, המוזיקה האירית והשירים העממיים:

מאיפה הגיעה אמך לכאן

עם שיער לבן כשלג

וזוג השדיים הכי גדולים

שאי פעם נראו בעולם

הג'ינג'רמן, שתורגם להפליא, באופן וירטואוזי ממש, בידי אייל מגד, יצא בעברית רק בשנת 1987 (בהוצאת זמורה ביתן). קראתי אותו בין השיעורים באוניברסיטה, בנסיעות באוטובוסים, במשמרות הלילה שעשיתי בארכיון "מעריב". הצלחתי להזדהות איתו לחלוטין, כרבים לפניי, מפני שגם ישראל כאירלנד נתונה בין הדת לבין המציאות, בין שמרנות קיצונית לבין מחשופים נדיבים. "גם בארץ פוריטנית כמו זו יש הרבה מה לראות כשמדובר בבשר חשוף" (עמוד 76).

דנג'רפילד מאמין שהחיים הם הישרדות מרגשת, והסקס הוא נחמה נפלאה. "זהו לילה כל כך ארוך ונעים, אני מקווה שאוכל לזכור אותו בעיתות מצוקה. אצבעותיה העדינות, בחורה מלאת מתיקות, בודדה ולחה ונעה מעלי שוב ושוב, שוכן לבטח בחיקה ובין ירכיה, ראשי נודד, צובט ומדגדג, שערות מסתלסלות וריחות מוצפנים ותאוות בשרים וטעם מלח כמו בשחיה".

דנג'רפילד הג'ינג'רמן דוהר על כביש חייו ואת מתיקות השכחה הגואלת הוא מוצא במיטות שונות. "ואז חדל לשמוע את קול המיצמוץ של פיה וחש לרגע בכאב כששיניה צבטו ופעימות איבר הזכרות שלו הפולט את הנוזל המפרה אל גרונה, חוסם את קולה הרך ונוטף מצליליה ששרו את מנגינתו של לבה הבודד. שיערה היה פזור בקווצות נקיות על גופו ולמשך הרגע הדומם הבא הוא היה האדם השפוי ביותר בעולם".

הג'ינג'רמן הוא ספר נטול מעצורים. דונליווי, סופר גאון, מצליח לתאר את אחת הדמויות המגונות ומעוררות הקנאה בספרות המודרנית, אדם שבתוכו יש ללא הרף תמהיל של רעב פיזי לאוכל טוב, לסקס ולגאולה רוחנית. והספר הנפלא הזה, מסתיים במילים:

אלוהים

רחם על הפרא

ג'ינג'רמן

אישה פשוטה מבקשת מרגוע לרוחה וסיפוק לגופה

 

הייתי בן 14 וחצי כשראיתי את הסרט דוֹנָה פלוֹר ושני בעליה, שתואר בעיתונות כ"דרמה ארוטית" והוגבל לצפיה מגיל 18 ומעלה. הבמאי עצמו, אגב, ברונו בארטו, היה בן 21 כשהחל לצלם את סרט הביכורים שלו. בסרט שיחקה סוניה בראגה האגדית. שי, חברי הנאמן והטוב, היה בן 16, אבל שריריו המפותחים ובטחונו העצמי הביאו אותו לקופת הכרטיסים כשהוא נינוח למדי. "שני כרטיסים, בבקשה".

הקופאית, אישה מבוגרת וחמורת-סבר, צמצמה את עיניה בחשדנות:

בן כמה אתה?

שי הסתכל לה בעיניים ושיקר בלי למצמץ: "18".

והוא? הצביעה עלי הקופאית. הוא לא יכול להיכנס.

"הוא יכול, הוא יכול", שי אמר בקולו הבוטח. "הוא בכיתה שלי, הוא רק נראה צעיר".

 

בכיתה שלך? היססה הקופאית.

"כן, כן",  הרעים שי בקולו בקוצר-רוח והושיט לה שני שטרות.

נדמה לי שהיא לא האמינה לו לרגע, אבל שני הכרטיסים היו בידינו. באנו אל תוך החלל האפל של קולנוע "גת", עוברים בהצלחה את הביקורת (שי הושיט לסדרן את הכרטיסים, כשאני מתחבא מאחורי גבו הרחב), והתמקמנו בכסאותינו. כשיצאנו מהאולם, בשעת ערב מוקדמת, הייתה נפשי סוערת וחלציי בוערים.

 

 

סוניה בראגה בתפקיד דונה פלור

דונה פלור נשואה לשניים, הסרט, נפתח בתמונה ססגונית ומרהיבת עין של בירת באהייה ותושביה. ואז מגיע המוות. ואדיניוּ, בעלה הראשון של דוֹנָה פלוֹר, ההולל המושבע שמת בעצם הילולת הקרנבל. "אֵבֶל כבד ירד בבאהייה העיר על כל כושית וקלפן", מתאר זאת אמאדו בשפתו העסיסית. "דקת דומייה על כל הרולטות, מצודות הבושת כולן מדלגות כלי זין, כל תחת מתפלץ משמיע יפיחה…"

 

אחרי שקמה מאבלה, נישאה דונה פלור לדוקטור תאודורו, בעלה השני, איש הסדר וההגינות, שבטרם מעשה התשמיש משתהה ומקפל את תחתוניו ונכנס בגרביים למיטה. דונה פלור, המשועממת עד מוות מבעלה הסולידי והיציב, מביאה בכוח אהבתה-תאוותה את ואדיניוּ מארץ המוות, בחזרה אליה. ועכשיו היא חיה בין שני הבעלים, החי והבורגני, והמת שלוח הרסן.

 

יותר מכל "דונה פלור ושני בעליה" מעמיד זה מול זה את ערכי הבורגנות מול פריקת עול ונהנתנות, כשבתווך אישה פשוטה המבקשת מרגוע לרוחה וסיפוק לגופה. מצד אחד הקרנבל והמקצבים האפרו-לטיניים הסוערים והחושניים, ומצד שני חיי השיגרה האפורים. מציאות והיסטוריה מזה ואגדות-עם ודמיון פורה מזה, וסיפור אחר סיפור נשזרים זה בזה בחיוך אירוני והרבה סקס. סקס כביטוי-על ליצר החיים המפעם.

 

"ואדיניו לא סבל שום בגד על המערומים של דונה, גם לא סדין כדי לכסות עליהם. הצניעות לא היתה הצד החזק שלו. כשהיה קורא לה למיטה, היה אומר לה: "בואי נזדיין, מותק".  האהבה היתה לו כעין חגיגה של שמחה ושל חירות אין קץ, שהיה מתמסר לה בהתלהבות הידועה שלו, השלובה במומחיות ששמעה נודע מפי נשים רבות, שונות זו מזו במעמדן ובעמדתן. בתחילת נישואיה היתה דונה פלור כולה מבוכה וסרבול, משום שתבע אותה עירומה מכף רגל ועד ראש. 'איפה נשמע שמזדיינים בכתונת לילה? מה את מחביאה? הזיון זה דבר קדוש, אלוהים המציא אותו בגן עדן, את לא יודעת את זה?'

 

לא די שהיה מפשיט אותה לחלוטין, עוד היה משתעשע בחמוקי גופה ובגיאיותיו, שאור וצל התרוצצו בהם במשחק של מסתורין. דונה פלור היתה מנסה להתכסות, אך ואדיניו היה מושך את הסדין בנחישות, חושף את שדיה הבשלים, את אחוריה הנאים, את בטנה הנקיה משיער. היה נהנה ממנה כמו מצעצוע או מניצן של ורד, שאת עלי כותרתו הוא היה פותח בכל לילי תענוגות. 

 

בזכות חמדנותו התאוותנית והאינסופית לגופה, דונה פלור הלכה והשילה את ביישנותה, מתמסרת והולכת לאותה חגיגת חשק, אלימותה גוברת בה והיא הופכת להיות מאהבת אמיצה ונועזת, וכשהיה פוקד עליה – הסתובבי, היתה מתמסרת ותשוקתה מתלקחת והולכת.  

ואף על פי כן מעולם לא נטשה לגמרי את הצניעות והבושה. כל פעם היה עליו לחזור ולכבוש אותה, משום שברגע שהיתה מתעוררת מן התעוזות המטורפות האלה ומגניחות עילפון החושים, היתה חוזרת ונהיית הרעיה הצנועה והחסודה"

 

ז'ורז' אמאדו, דונה פלור ושני בעליה

זמורה ביתן, 1980

שותפות לפשע מאת איאן בנקס

גיבור "שותפות לפשע", קמרון קולי, הוא עיתונאי סקוטי המכור לאקשן. חייו בנויים ממועד הירידה לדפוס של הכתבה הבאה, ספידים, הסיגריה הבאה, משחק המחשב האחרון שיצא לשוק, ופה ושם איזה לילה מסעיר של סקס לא שיגרתי עם איבון, אשתו הגבוהה והיפה של החבר שלו, שנהנית לקשור את הגברים שלה כשהם עירומים ולשלוט בהם. או להישלט. תלוי.


מה שעושה את קמרון קולי מאושר במיוחד, זה לראות את שמו מתחת לכותרת הראשית בעיתון. יש לו מקור מסתורי שמדליף לו סקופים על מזימה שהושתקה לפני חמש שנים, ושמעורבים בה כוח, פוליטיקה וגם חשד לרצח. קולי מסתבך במעקב אחר סידרת מעשי רצח, אבל המשטרה רואה בו את החשוד העיקרי. הוא נאבק להוכיח את חפותו, תוך שהוא לכוד במחול מוות אינטימי, הזוי וגרוטסקי עם הרוצח האמיתי

קולי, למעשה, נע מהתפוצצות אחת לאחרת. הוא נרקומן של ריגושים. הוא מאפשר לאיבון לקשור אותו, אבל היא לא ממהרת לשחרר. "היא חוזרת לחדר, נושאת בידה האחת כוס מתנוצצת ובידה השנייה מאג מהביל ומחייכת בבוז, ואני יודע מה היא הולכת לעשות ואני אומר, "לא, בבקשה; רק תשחררי אותי; הרגליים, הידיים, הברכיים; יכול להיות שאף פעם בחיים אני לא אוכל יותר ללכת, בבקשה, בבקשה, בבקשה, …", אבל זה בכלל לא משפיע עליה; היא כורעת על ברכיה לפני ומרימה את הכוס אל שפתיה ומחליקה קוביית קרח אל פיה, מביטה בי ומחייכת ואז מורידה את פיה…"


חם – קר, בוער – קפוא, מקצה לקצה. כמו החיים שלו, כך גם הסקס שלו. קיצוני. "
ואז קפה לוהט מהמאג אבל רק להרף-עין, זה לא מפסיק; ואז שוב הקרח, ואז הקפה, ואז הקרח, ואני בוכה עכשיו, בוכה ממש, מכאב ומתשוקה ומהתסכול הבלתי נסבל, בוכה ומתחנן; מפציר בה להפסיק, עד שלבסוף היא יורקת מפיה את קוביית הקרח האחרונה ומניחה את הכוס ואת המאג ליד גביע היין וניגשת ומתיישבת עלי, מחדירה אותי במהירות ובקלות לתוכה והיא לוהטת יותר מהקפה, לוהטת עד כדי כווייה, לוהטת עד כדי להישרף, ואני משמיע "אה!" של הלם כשהיא עולה ויורדת עלי ומניחה את אצבעותיה על צווארי ואת היד השניה היא מורידה מאחוריה


את השליטה שהוא אוחז בחייו, קמרון קולי מאבד מרצונו במיטה, לאיבון, אלופת סקוטלנד באמנות התאווה: "…ופתאום אני גומר, עדיין בוכה ומתייפח עם העוויתות המטלטלות אותי כולי והיא נעשית פתאום דמומה מאוד, לוחשת לי 'בייבי, בייבי', ואני מתיז ומשפריץ והתנועות מחריפות את הכאב שאני חש ברגליים ובזרועות ובמפרקים, אבל בעת ובעונה אחת גם ממתיקות אותו…"

איאן בנקס

איאן בנקס


איאן בנקס נולד בפברואר  1954 בדנפרמלין, סקוטלנד ומת ביוני 2013, בגיל 59. למד פילוסופיה וספרות אנגלית והוציא בגיל 30 ספר ראשון ("מבוך הצרעות") ומטלטל.

בשם איאן בנקס פירסם את רוב כתביו ובשם איאן מ. בנקס הוציא ספרי מדע בדיוני. זכה לפרסים רבים והפך לאחד הסופרים הבולטים בבריטניה. לעברית תורגמו גם "ויט" שלו ו"השחקן".

כל ספריו עוסקים בגיבור עם פסיכוזה מסויימת ומשלבים את הנוף הפסטורלי עם פשעים מוזרים ויצרים אפלים. בנקס מזוהה עם השמאל הפוליטי הרדיקלי ועורר הדים כשקרע לגזרים את דרכונו הבריטי ושלח אותו במעטפה לרחוב דאונינג 10, לידי ראש הממשלה טוני בלייר, במחאה על השתתפות צבא בריטניה בפלישה לעיראק ומאוחר יותר הצטרף לחרם התרבותי על ישראל. פגשתי אותו לשיחה מאוד טעונה ב-1998, בלונדון. פעם אכתוב על כך.

בנקס צמחוני, פציפיסט, סוציאליסט, חבר האגודה ההומנית של הסופרים הסקוטים ומעורב בפעילויות צדקה שונות למען ילדים ועניים. "שותפות לפשע" יצא ב-1993 ("ידיעות אחרונות/ספרי חמד" תרגום: אלאונורה לב). 

 

שני קצוות הסקאלה, הכאב וההשפלה מצד אחד והתענוג האלוהי ותחושת ההתעלות מצד שני, מופיעים בכתיבתו של בנקס. בגלל האובססיה שלי לסקוטלנד וליוצרים סקוטיים, אני עוקב אחריו מגיל צעיר. אהבתי את "מבוך הצרעות" שלו, על נער פסיכופט ורוצח החי עם אביו ואחיו על אי נידח בסקוטלנד, כשהוא משכלל ללא הרף את יכולתו להזיק ולהכאיב לסביבתו. אבל  את "ויט" שלו תיעבתי. יש לו ספרים מעולים לצד ספרים איומים. ותמיד הכאב והתאווה שזורים בכתיבתו. בנקס מניע את הדמויות שלו בין התשוקה לבין התסכול, בין שיא היצר והתאווה לבין פחד המוות, בין הזינוק אל על לבין הנפילה.

סיום:

היה זה ג'רמי בֵּנְתַם פילוסוף מדיני, משפטן ורפורמטור חברתי ומשפטי בריטי, שראה "כאב" ו"עונג" כגורמים הבסיסיים של הקיום. בנת'ם כתב: "הטבע הציב את האדם תחת שני אדונים, כאב ועונג. רק הם יכולים להורות לנו מה עלינו לעשות, ומה נעשה בפועל. הם מושלים בנו בכל אשר נעשה, נאמר ונחשוב…" (עקרונות המוסר והחקיקה 1781)

השילוב בין השניים, הכאב והעונג, מופיע גם ב"חלומות על ורדים ועל אש" של זוכה פרס נובל 1974, הסופר השבדי אייבינד יונסון, שם מסביר האינקביזיטור המענה ש"רק מי שידע להתענג כל-כך על גופן של נשים רבות כל-כך, יידע להעריך את עצמת הכאב והייסורים שאגרום לו – כי הכאב הוא אחיו של התענוג".

ימים שקטים בקלישי מאת הנרי מילר

הדפסה ראשונה. הוצאת "יתד", 1980. תרגום: יותם ראובני

"אתה לא מרגיש שרומית?"

"רומיתי?" חזרתי כהד. "למה את מתכוונת?"

"אני לא שמנה מדי?" שאלה, מרכינה את עיניה ונועצת אותן בטבורה.

"שמנה מדי? חלילה! את נהדרת. את כמו ציור של רנואר"

היא הסמיקה. "רנואר?" חזרה על דברי, כמו לא שמעה מעולם את השם. "לא, אתה מתלוצץ".

"לא חשוב. בואי הנה תני לי ללטף קצת את הכוס החמוד שלך"

(הנרי מילר, ימים שקטים בקלישי)

הוצאה שניה. "זמורה ביתן",1988. תרגום: משה זינגר

 

הנרי מילר, הכבשה השחורה, הנער הפרוע בין הגברים הכותבים של אמריקה במאה העשרים. תקופה מסויימת (איך לא?) נאסרו ספריו לפרסום בארה"ב. סגנונו היה נטורליסטי-לירי, מלא בדימויים מפתיעים, שונים ומשונים, השקפת עולמו חדורה ברגשי אנטי. אנטי השמרנות המקובלת והמשעממת, אנטי הבורגנות הנינוחה, אנטי הסדר החברתי הקיים. הוא בעט בכל מוסכמה בסביבה, נהנה להיות הבחור המופרע עם קופסת הסיגריות בכיס האחורי, בקבוק המשקה ביד, ספר השירה על השולחן והדיבור הבוטה.  כל הדמויות בספריו הן של נוודים תועים, חרמנים שתויים, לוחמים דחויים של החיים.

 

בשנות העשרים של המאה העשרים הוא עזב את אמריקה לתקופת נדודים ארוכה ונחת, כמו חבריו ארנסט המינגוויי וסקוט פיצג'רלד, בפאריז. צרפת היתה בשיא זוהרה. היא היתה מרכז החופש, החושים והחושניות.  מילר ביקש למצוא "את האנושיות החשופה, הגולמית, את המגע האנושי והמיידי, את המגע החושי הבלתי אמצעי: אהבות, תאוות, ריחות וצלילים, כל הדברים שמעוררים את נפש האמן ואת הגברות הרדומה".

 

הנרי מילר דהר אל תוך עיר האורות שלוח רסן כסייח בוער, ללא עכבות וללא בושה. את חוויותיו הוא תיעד במרץ בבקרים שאחרי הלילות הסוערים.

 

"חכה אני צריכה להסתדר קודם", היא נעה לעבר הבידה ואמרה: "אתה תיכנס למיטה שיהיה חמים ונעים. כן?"

התפשטתי מהר, רחצתי את הזין שלי מתוך נימוס, צללתי לבין המצעים…פשטתי ידי לעבר הגן הסתור שלה, שהיה עדיין מטולל במקצת. היא הדפה אותי חזרה למיטה, רכנה מעלי ומיהרה ונחתה לעברו בפיה החם והאדום. החדרתי אצבע לתוכה להתחיל להפעיל…משכתי והושבתי אותה עלי והחדרתי אותו פנימה עד הסוף. היה זה אחד מאותם הכוסים המתאימים לך כמו כפפה. התנודות השריריות הקצובות שלה הותירו אותי עד מהרה חסר נשימה. וכל אותו זמן היא ליקקה את צווארי את בתי השחי שלי. את אזניי. בשתי ידי הרמתי אותה מעלה ומטה מסובב את אחוריה סביב סביב. לבסוף באנקה היא נפלה עלי בכל כובדה. גילגלתי אותה על גבה משכתי את רגליה על כתפיי והסתערתי לתוכה במלוא המרץ. חשבתי שלעולם לא אגמור לגמור. זה בא בזרם יציב, כמו מתוך צינור של גינה. כשמכשתי ויצאתי מה היה לי שיש לי זיקפה גדולה עוד יותר משהיתה כשהתחברתי אליה.

"זה משהו רציני", אמרה, מניחה את ידה סביב הזין שלי ובודקת אותו באצבעותיה. "אתה יודע לעשות את זה".

 

הנרי מילר מתאר פרוות זולות, נשים חשופות לוגמות קפה תחת שמשיות פתוחות בבתי הקפה ברובע קלישי,  מסיבות חברים עם יין אלג'יראי זול, נסיעות לדרום, בדיקות סיפיליס שגרתיות בבתי החולים. סיפור עלילות הנרי בעיר הגדולה הוא סיפור פשוט, זורם, שוצף וסוחף.

 בניגוד לחברו המינגוויי, המזוקן והרציני כמו קבר, מילר היה מגולח ושובבי וחובב זונות, או נשים ישירות מאוד ( "אם אתם באמת רוצים שאני אמצוץ לכם, עכשיו או אם אתם רוצים לעשות את זה מאחורה, בתנוחה של הכלב, מה שאתם רוצים, בשבילי הכל אותו דבר", אמרה ולגמה מהתה כמו דוכסית בנשף צדקה.  עמוד 43).

 הסצינה שבה נגמר נייר הטואלט בשירותים והוא מוצא את עצמו מקנח את ישבנו בבאגט טרי היא אחת הסצינות המצחיקות ביותר בתולדות הספרות. המהדורה העברית שיצאה ב"זמורה ביתן" בשנת 1988 כוללת גם צילומים אמנותיים מחיי פריז. צילומים שמתעדים הווי מיוחד במינו של העיר והתקופה, ונעשו בידי הצלם הצרפתי הנודע, חברו של הנרי מילר, בראסאי

בראסאי, הצלם יליד טרנסילבניה, היגר לפאריז, צילם את נופיה הליליים של עיר האורות ואת נשותיה העירומות. "היה לו את הכישרון המדהים לגרום לאישה להראות לו את כל מה שרצה", אמר עליו הנרי מילר, "בראסאי חדר עם מצלמתו לחדרים האינטימיים ביותר בנפשן של הנשים שהתפשטו והתפשקו בפניו". הצילומים משולבים בספר עצמו ומוסיפים ערך מוסף ליצירה. 

 

נהוג להלל ולשבח את "הצליבה הורודה", הטרילוגיה השערורייתית שלו ("סקסוס", "פלקסוס" ו"נקסוס") – אבל דווקא "ימים שקטים בקלישי" המוקדם והקל יותר מאפשר להבין את האיש שמאחורי המילים. מילר הוא הסופר שקבע כי "אישה שאי אפשר לעמוד בפניה היא אישה אוהבת", ולפיכך לא ניסה אפילו לרגע לעמוד בפיתוייהן של הנשים. מילר, שהשפיע מאוד על צ'רלס בוקוסקי, הוא זה שכתב את המשפט המכונן הבא: "כל רגע שבו אנחנו מוותרים על מימוש הריגוש – הוא עוד רגע קטן של מוות בעודנו בחיים".